פורום טיפול נפשי

שלום,

המטפלת שלי הציעה להעביר את הפגישות לזום לתקופת המלחמה,

לא נעים לי לפגוע בה, אבל אני לא מרגיש צורך לדבר איתה בתוך המלחמה והכאוס שאנחנו נמצאים בו.

אני מרגיש שבתקופה הזאת אני צריך זמן לעכל לבד ולהיות עם משפחתי הקרובה. שאני חסר רצון להיות בשיחה טיפולית ולא רוצה לשתף אף אחד.

בנוסף, אני מניח שאולי גם לה יש משפחה (אני לא יודע) וקשה לי להיות מטופל על ידה בידיעה שגם היא בתקופה קשה.

בנוסף, לאור התנסות שהייתה לי בעבר, אני מרגיש שטיפול בזום פחות משיג את המטרה ופחות מתאים לי.

כיצד היית מציעה להגיב לה?

תודה

שלום, אני בת 30, יש לי אח בן 37 עם קשיים רבים ומעולם לא התעניין בטיפול.
ההתנהגות שלו מאוד בעייתית אך לאורך השנים, עקב הרחמים והחמלה כלפיו, הייתי מתנהלת איתו בצורה מאוד עדינה ומתחשבת ונמנעת מלשתף את הוריי בקשיים שבהתנהלות איתו כשהם לא בסביבה.
החלטתי לעשות שינויי ולהפסיק להתאים את עצמי לאחי, הוא איננו חושב על השלכות התנהגותו ואין לו כבוד כלפינו וכלפיי, מאמציי היו דיי לשווא ובזבזתי המון אנרגיה והרבה פנים התנהגתי כמו ההורה האחראי כיוון שהוריי לא מאוד מודרניים ומודעים לבעיות התנהגות ולדבר הזה שנקרא "טיפול"..
ההתנהגות שלי אחי מעוררת אנטיגוניזם, הוא מאוד מזלזל בסביבתו החיצונית ואני נבוכה ואפילו מפחדת להיות לידו בחוץ, שחס וחלילה הוא לא יכנס למצב אלים עם מישהו, הוא לא באמת חושב על ההשלכות, הוא מבחינתו העולם שלו והאחרים רק מפריעים לו ביום יום, גם פיזית מבחינת המרחב שאנשים תופסים.
בכל אופן, החלטתי להפריד את עצמי ממנו ולהפסיק לקחת אחריות על ההתנהגות שלו ולהתחיל להתרחק ממנו מהבחינה הזו.
כמו כן, החלטתי להתחיל לומר את האמת ולא להסוות יותר את המצבים שבהם הייתי צריכה להתמודד עם ההתנהגות הזוועתית שלו.
הוריי מאוד עדינים אליו/ לא מתייחסים אליו ממש כי גם הוא לא מתייחס לאף אחד גם כשהוא בא לבקר אותנו (הוא בא כל יום, זה אותו ריטואל).
הבעיה היא שאמא שלי נוטה למזער ולהקטין את המצבים שאני משתפת אותה בהם, שזה דיי עירוני כי אמא שלי עצמה דיי.. דרמטית.. אבל שזה מגיע אליי החוויות שלי מתגמדות על ידה.

איך להתחיל להפריד את עצמי מבחינה מנטלית ומבחינת חשיבה מאחי ולהפסיק לקחת על עצמי את תפקיד ההורה האחראי?
ואיך לשתף (כשיוצא, אני לא מתעסקת בזה כל הזמן) את אמי בדברים מסויימים בידיעה שככל הנראה השיחה תגדע ולא תלקח ברצינות לאחר כמה רגעים..?
תודה..

שלום וברכה,
אני נמצאת בטיפול מדהים, שמצריך המון המון אומץ. עברתי הרבה בחיים, וכיום אני עוסקת בניהול הוסטל לנערות חסרות עורף משפחתי. עבודה שמפגישה אותי המון עם הכאב האישי שלי.
בפגישה האחרונה הגעתנו לנושא שלא נגענו בו, בעקבות סיטואציה שקרתה השבוע, כשיצאתי מהטיפול, הרגשתי מחוץ לדלת תחושה של ניתוק, לא יכולתי ללכת, וזו הייתה הרגשה מאוד מפחידה, פעם ראשונה בחיי שחשתי ככה, בדרך הביתה הרגשתי רע מאוד פיזית, בבית זה חלף, הצלחתי לבשל לכולם, וכשהתיישבתי לאכול, שוב חזרה התחושה הזו, זה היה מאוד מבהיל, וממש הייתי זקוקה להתקשר למטפלת שתרגיע אותי, אבל לא עשיתי זאת, חששתי מלחצות את הגבול. בבוקר שלחתי לה הודעה בווטסאפ, וברור שלא ציפיתי שתענה מיד, במיוחד ששוחחנו בתחילת הפגישה הקודמת, שאני מצליחה לאסוף את עצמי ולא לשלוח הודעות. וחשוב לי מאוד להדגיש ,שאני אף פעם לא עוברת את הגבול, והיא מאפשרת לי לשלוח בשעת הצורך, ולא עונה בשיח, שזה מעולה עבורי. אבל זה היה נורא!! וזה ממשיך. אני ממש לא יודעת אם בכוונה היא לא עונה, כדי ללמד אותי להתגבר לבד, או שעדיין לא הזדמן לה, אשוחח אתה בפגישה הבאה על התחושות, ונעבד אותם ביחד, אך הסברתי לה שזו פעם ראשונה לחוויה הזו ותחושות מאוד מאיימות. נשארתי מפוחדת ועצובה מאוד, זו הייתה הודעה כ"כ כנה ואמפתית וזועקת לעזרה.
אשמח לעצתך.

לפני כעשור הייתי בטיפול דינמי שהיה לי משמעותי מאוד ונמשך 4 שנים. נקשרתי רגשית למטפלת, חשבתי עליה המון וגם היא הייתה זמינה עבורי מעבר לשעות הטיפול. בדיעבד הפרידה והסיום של הטיפול (ביוזמתי) הכאיבו לי מאוד. אחרי תום הטיפול הבנתי כמה משאבים הוא גזל ממני. לראשונה הייתי בזוגיות מיטיבה וגם השלמתי שני תארים. ועדיין זוכרת את העיניים הטובות של המטפלת ההיא איתי.

לפני שנה וחצי חזרתי לטיפול עם מטפלת אחרת בגלל משבר אישי. אני מבוגרת יותר, זהירה יותר עם אנשים. זוכרת כל הזמן שאני העבודה של המטפלת ושזו מערכת יחסים מקצועית ולא אישית. המטפלת מצדה מדברת על זה שהטיפול לא קורה כי לא מתבסס קשר. אבל אני חושבת על כך שקשרים לא סימטריים כאלה בעיקר מזיקים. יש לי קשרים קרובים עם אנשים שאני אוהבת, ואני לא רוצה להיקשר שוב לאדם שאני רק עבודה בשבילו.

איך אפשר להיות בטיפול ולהרוויח ממנו בלי להיקשר ובלי להיפגע? לא מעוניינת לחוות נטישה/דחייה/פגיעה מאדם זר שאני משלמת לו ורק עבודה בשבילו.

היי אשמח להתייעץ לגבי משהו שקורה לי בטיפול🙏
אני סטודנטית למקצוע טיפולי בעצמי,
התחלתי טיפול בזמן האחרון אצל מטפלת מדהימה, מהרגע הראשון התחברנו וכיום אני בתהליך חזק ומשמעותי ומציף מאוד.
הייתי בעבר בטיפולים ארוכים בהרבה שמעולם לא הגעת לעומקים כאלה וחיבור כזה ואני אדם שמאוד קשה לו לתת אמון, אך היא הוכיחה לי שהיא איתי באמת ואני סומכת עליה.
הבעיה מתחילה בזה שאני מרגישה שאני מאוהבת בה, חושבת עליה המון, מדברת איתה בראש שלי, חושבת על סיטואציות שקרו בטיפול ומחייכת לעצמי, עוברת על הודעות שלנו כמה פעמים ביום..
היא באמת מיוחדת ומוכשרת ויפה מאוד בעייני אך אני מודעת לזה שזאת העברה חזקה שקורת לי איתה בעקבות חסך הורי עמוק שלי (נראלי), למרות שהיא כמעט בגילי. היא נותנת לי אמפטיה ותחושת אכפתיות והלב שלי מתפוצץ מאהבה אליה ורצון שהיא תיהיה שלי.להרגיש אותה איתי תמיד. זה מביך כי אני מרגישה לפעמים שהיא מודעת לזה בגלל ההתנהגות שלי איתה. אני לא מסוגלת לעלות את זה מולה כי זה ממש מביך אותי וגם מרגישה שזה עולה ויורד בהתאם למה שקורה בקשר שלנו וגם אני מודעת לזה אבל עדיין זה מתסבך אותי
ואני תוהה אם זה תורם לתהליך הטיפולי גם אם לא מדובר ואם זה יפחת עם הזמן? האם אני צריכה להתאבל על זה שזה לא התממש? זאת העבודה? אשמח לעזרה! תודה!

אתמול קרה לי משהו לא נעים בשיקום שאני נמצאת בו רבתי עם הצוות ואני מרגישה אשמה. אני לא מצליחה לשחרר את ההרגשה הנוראית הזאת, אני מרגישה שאני רוצה לעזוב את כל המסגרת בה אני נמצאת. למרות שבצוות סלחו לי על מה שקרה וניסו לדבר איתי אני עדין מרגישה אשמה למה רבתי איתם בכלל וקשה לי לשחרר אשמח לטיפ בלי טיפול מה לעשות? אני מרגישה בגלל זה דכדוך וחושבת על זה כל הזמן איך משחררים? אשמח למענה תודה רבה.

שלום
מתמודדת עם דכאון עמיד כבר שנים, מטופלת תרופתית.
בזמן האחרון המחשבות האובדניות התגברו מאוד.
נמצאת בטיפול דינמי פרטי כשנה, אבל הקשר עם המטפלת לא מרגיש קרוב. מעולם לא פניתי אליה בין הפגישות ולדעתי פניה כזאת לא תתקבל בברכה (היא מאוד מקפידה על הסטינג). מנסה גם למתן את השיח על המחשבות האובדניות מולה, כי זה סתם מעורר בה לחץ ולדעתי היא לא תרצה לטפל בי אם תהיה מודעת למצבי.

מה אפשר לעשות כדי לווסת בין הפגישות? אני מרגישה שאני מוכנה לסיים את החיים, מותשת מהניסיון לתפקד תוך כדי המלחמה והדכאון. פשוט לא רוצה לפגוע במשפחה.

לפני הכל חשוב לי שלא תבינו שאני באה ממקום שופט אלא מתוך הצורך לפרוק ולקבל תגובה, הבת שלי בת 30 התגרשה לפני שנה(ללא ילדים) ובחצי שנה אחרונה היא יוצאת עם מישהו, לבחור יש הרבה מאוד "עניינים" הוא בא מבית לא פשוט וקשה יום, גדל מגיל 17 אצל משפחת אומנה. אין לו קשר כלל עם ההורים הביולוגים שלו, כשיושבים יחד הוא בקושי מוציא מילה רק אם פונים אליו. מבחינת עבודה הוא עצמאי, מה גם שהוא מעשן (סיגריות) המון סגריות, גם ביתי מעשנת מהצבא, אם היה איזה סיכוי שהיא תפסיק לעשן עכשיו הסיכוי קלוש ולהיפך נראה לנו שהיא הגדילה את מספר צריכת הסיגריות.

חייבת לציין כי בהכרות הקטנה שיש לנו איתו (רואים אותו פעמים בשבוע לשעתיים , הוא נראה בחור טוב ומכבד את הבת שלי ואפילו סוג של מרצה אותה.

את המידע עליו שמענו רק מהבת, אנחנו לא מעיזים לשאול אותו שאלות אישיות, מפאת רגישות שלנו וגם לא רוצים לפגוע בביתנו.

גילוי נאות- אנחנו כהוריה לא שלמים כלל עם בחירתה ודי מודאגים מהעתיד ומבינים שלבחור יש הרבה עניינים שהוא סוחב אותם מהילדות
וגם בטוחים שאחרים מהמשפחה "ירימו גבה".

חשוב לי לכתוב שאנחנו לא משפחה מתנשאת וגם לא עושים דברים מהמקום של מה יחשבו, יחד עם זאת זה כן עולה.

השאלה שלי- מה אני אמורה לעשות בעניין, לשבת ולשתוק בתוך תוכנו אנחנו אומרים שמגיע לה יותר....בנתיים הקשר ביניהם מתחזק יותר ויותר והם אמורים לעבור לגור יחד, בנוסף יש את עניין העישון שלא עוזב אותי ואת בעלי (אנחנו לא מעשנים , מה גם שבעבר היה לביתי וירוס פפילומה) האם לדבר איתה או עם שניהם.....

אני מודעת לכך שהיא אחראית לחיים שלה, כאמא זה כואב, במיוחד אחרי מה שהיא עברה.

לוקחת מירו 30 7 חודשים , סימבלטה 30 הורדתי מ60 שלקחתי במשך 6 חודשים כבר חודשיים ו2 לוריוואן ביום , מרגישה רע מאוד בוכה כל הסמן ומחשבות אובדנות , מה עושים????

הייתי בטיפול במקום ציבורי- ואחת מנשות הצוות שנקשרתי אליה מאוד- עזבה, הפרידה היתה מאוד קשה, ובקשרים טיפוליים אחרים לא הרגשתי מסוגלת להעלות את זה,
עברה כמעט שנה, לאחרונה התחלתי טיפול חדש שהוא אמור להיות ארוך טווח יחסית. אני נשרפת מגעגוע כשאני נזכרת באותה מטפלת מהעבר.
יש כזאת אפשרות לכמה פגישות לסגירת קצוות? או שזה לא תקין לבקש את זה.
אני לא מספיק בטוחה כדי לשתף את המטפלת החדשה (למרות שנראה לי שיש פוטנציאל מצוין לקשר) לעשות עיבוד פרידה מחודשת עם המטפלת הקודמת (שהיתה לי עליה השלכה מאוד חזקה שלא עובדה) זה דבר שיכול להיעשות? בליווי של המטפלת החדשה או שזה מופרך?

שלום,
אני בת 40, בזוגיות ארוכה (נשואה כעשור) ללא ילדים. לאורך השנים סובלת מדיכאון וחרדות, מטופלת לתקופות. לפני כשנה פניתי לטיפול דינמי על רקע דכאון שהחריף. חזרתי גם לטיפול תרופתי. המטפלת עושה הכל נכון, מקצועית מאוד, אבל אני מרגישה שמצבי רק מחריף. אני מוצפת בתחושות חוסר מוצא ובמחשבות אובדניות. מאבדת משקל ולאחרונה אובחנתי גם עם הפרעת אכילה. אני מרגישה שהטיפול מכביד עלי, נפשית וכלכלית. שהוא לא עוזר. כבר מספר פגישות שאני מנסה להפסיק אבל נסוגה ברגע האחרון, כי אני מרגישה כל כך לבד. ברור לי שלא אפנה לטיפול אחר אם אפסיק, כי כבר אין לי כוחות לנסות שוב. אני במצב נפשי לא טוב. אין לי כוחות לפנות, להיחשף שוב, לנסות להיפתח. המטפלת מודעת לתחושתי שהטיפול רק מזיק לי, אבל מתקשה גם היא להפסיק את הטיפול. מה אפשר לעשות?

שלום רב, לפני שנה ביתי בת 30 התגרשה (ללא ילדים) וחזרה לגור בביתנו לאחר שלוש שנות נישואים, אני ובעלי ליווינו אותה ותמכנו בה, מאז תהליך הפרידה והגט הקשר בינה לבין בעלי מאוד התהדק, היא הייתה מתייעצת איתו בכל נושא הגירושין, הם משוחחים הרבה, יש ביניהם תקשורת טובה והיא משתפת אותו בדברים. מצד אחד אני מאוד שמחה שיש לה קשר טוב עם אבא אך מצד שני זה מאוד מתסכל אותי, בכל פעם שאנחנו יושבים יחד ומתחיל שיח, אני מרגישה לא שייכת, השיח מתנהל בינו לבינה וכאילו לי אין מקום, חשוב לי לציין כי אני ובעלי בזוגיות נהדרת ותודה לאל המשפחה שלנו מקסימה יש לנו 4 ילדים נפלאים כאשר הקטן שהוא בן 21 גם גר איתנו.בעלי סוג של "עמוד השדרה "בבית . הרבה פעמים אני שואלת את עצמי איפה אני בתור אמא? מרגישה שהוא לוקח לי את המקום כאמא שצריכה להיות קרובה לבת שלה, להדריך, להקשיב והוא בעצם בלי לשים לב משתלט ולוקח לי את המקום. כל פעם מחדש כאשר נוצר איזה שיח, אני קמה והולכת לחדר כי מראש אני יודעת שכמעט ולא אוכל להכניס מילה..
אני באמת מתוסכלת מהמצב ולא יודעת מה לעשות

שלום,
אני במשך שנים סובלת מבעיות רפואיות ולא הוכרתי בביטוח לאומי רק לאחרונה הוכרתי וגם עשו לי טובה ונתנו לי חצי כי ללא עבודה.
בטיפול פסיכאטרי שטוענת שבעיות התסגלות חרדה ודיכאון.
אולם אני במשך שנים עוברת חרמים הן מהמשפחה והן מבחוץ והחברה
ללא חברים לבד.
אנשים לא מבינים אותי ואומרים שתוקפנית או מנצלים אותי למה שהם צריכים ועז באים בטענה את תוקפת למרות שאפילו לא דיברתי, מחפשים לריב ואז אני באמת תוקפת.
במשך שנים נסיתי לסגל חברים ללא הצלחה תמיד זורקים לי מילים והשפ השני שלי מרל האנשים את קרה ומוזרה.
תמיד מבקרים אותיעל כל מילה וחצי מילה.
גם בעבודות המעט שעבדתי היה ככה לא החזרתי הרבה ובלימודים את חיה 5ת זה כבר עשורים.
אך לאחרונה ממש ממש התחיל להפריע לי אני מרגישה יותר ויותר בודדה ולא מובנת ופשוט נמאס לי כבר וב5לי איזה שקט נפשי מעט הבנה שלא יתעלמו ממני כרילו אני לא אדם. ממש מפריע לי וכואב להיות במצב הזה.
אני מאוד מאופקת ולא משתפת את הפסיכאטרית בזה כי גם ככה עד היום לא הבינו אותי אז מה היה שונה, יגידו כי את עם בעיות רפואיות, כי את בדיכאון ימצאו מה להגיד ולהסתיר את החוויות. אז אני פשוט אומר. היה טוב הבר חלף שיחנקו יעבור.
בתחלאס בפנים אני ממש כאובה ובוכה על המצהב שנהיה משנה לשנה יותר קשה להתמודד. רציתי כמה פעמים להיעלם אך תמיד אמרתי יש לי ילדים יפגעו בהם, אז לא שיתפתי בתחושות האלה.
קשה לי מאוד הן פיזית בשל בעיות רפואיות והן נפשית, שלא מבינים אותי, אין לי חברים, המשפחה עושה לי טובה כשהיא מדברת.
בעלי כל הזמן כועס עליי שאני אומרת לו שלמה זה ישכ למה לא נקי למה אתה נוחר למה זרקת פה שם מפריע לי החוסר סדר בבית והצעקות יש לו קול גבוהה או התזוזות של כשהוא סתם יושב מציק לי ברמות.
הוא תמיד אומר לי למה לך חברים והסברתי לו שקשה להיות מנודה כל הזמן כי אני בנאדם אני לא איזה חפץ או אוויר ונמאס לי שמעלמים ממני ומתנהגים אליי בצורה כזו או מחפשים על מה להאשים ללא סיבה העיקר להגיד שיש מי אשם, אבל כשפתאום צריכים עזרה ישר מתקשרים תעזרי תעשי הפסקתי פשוט לענות ולעזור הגעתי למצב שאני פשוט עונה כשבאלי ומתחילה לסנן כי גם ככה לא מכירים בי אז למה לי, עדיף לי להעלם אני גם ככה לא יחסר לאנשים. תמיד אמרתי כשאמות לאף אחד לא יזיז כי לא אוהבים אותי. ממש ממש קשה לי בשנים האחרונות כל המצב והסיטואציות האלה קשה לי להבין להכיל כמו שפעם הייתי אומרת טוב לא להתייחס מחר יעבור וככה במשך שנים לא עובר פשוט מתרצת לעצמי.
מה אפשר לעשות?
לא רוצה לשתף 5ת הפסיכאטרית שלא תבוא לי ביציאה לאשפוז או תשלול ותגיד לי שאני אמא רעה והילדים לא יהיו לצידי.
תמיד מבקריך אותי בצורה שלילית וזורקים לי שאני אדם רע חולה אמא רעה קרה מוזרה אחרי שניה 5ת לא נראת שקטה את מיוחדת ומוזרה, קודם מעצבנים ואז לא נראת. העיקר להגיד את אמא חרא אמא רע לר אכפת לך כי רני נותנת עצמאות לילדים או כועסת כשמתחצפים.
יש לי התקפי זעם מכל התסגול הזה שלפעמים אני לא שולטת בלמתן אותו ולהיות מאופקת אני לא צפויה אני לא יודעת מתי זה יבוא לי.
אך הילדים שלי הם הסיבה שלי לחיים הם הכל בשבילי!!!! הטיפה של האור שאני רואה בקצה המנהרה. וכן אני מפחדת לאבד אותם אם ישתף את הפסיכאטרית כי תמיד אמרו לי שהם מסוגנים ומספיק שתגידי משהו שלא נראה להם יקחו לך יאשפזו אותך.
אני שנים לא טופלתי רק בשנה האחרונה הסכמתי לנסות ללכת ואני מאוד מאוד מאופקת ורקזרקתי לה שאין לי חברים חוויתי חרמות מאז הביהס ודיברתי איתה על הבעיות הרפואיות והחרדות בשל המצב הביטחוני והדיכאון מהמצב הביראותי לא מעבר.
אשמח להכוונה משהו אני מאבדת את עצמי בעולם.

שלום, שאלתי קצרה אומנם אך קריטית מאד עבורי.
האם אני יכולה לקבל טיפים, עצות, הכוונה ועזרה באופן כללי להתמודדות נרקיסיזם במשפחה? (האח הגדול).
בבקשה, זה ממש חשוב.
תודה

המתבגרת שלי שיתפה אותי שהיא פוגעת בעצמה,
זה קרה בעבר (לפני כשנה) ושוב בחודש האחרון.
היא לא מוכנה ללכת לטיפול ואני מנסה לחשוב איך אני יכולה לעזור לה.
אשמח להכוונה/לייעוץ .
תודה