פורום טיפול נפשי

שלום, אני בת 30 ואני נמצאת בבית מזה 12 שנים.
לא יוצאת כמעט בכלל למעט עם הוריי.
אין לי חברים או עבודה ואני בגדול חייה חיים מאוד מבודדים ויצרתי לי סוג של בועה.
רק שיש בעיה אחת, הבדידות הפכה להיות כל כל חמורה וכרונית שברגע בו אני יוצאת מהבית לבד וצריכה להיות בסיטואציות חברתיות, כמו למשל, נסיעה באוטובוס, כניסה לחנות כזו אחרת, אני מרגישה שאני מתה אני מרגישה מצד אחד בלתי נראית ומצד שני כאילו כל העיניים עליי.
נוצר דיסוננס מאוד גדול שבו אני חיה בחרדה מתמדדת מהחיים והפער בין החיים למוות הצטמצם.
אני לא יודעת אם אני מרגישה שאני נעלמת או שאני באמת עומדת למות בקרוב.
זה כמה המצב רע.
אני חושבת שאני מתחילה לאבד קצת קשר עם הקיום הפיזי שלי.
אני לא יודעת אם אני באמת עומדת למות, אפילו סתם ככה, מכלום, או שאני מרגישה מתה...

שלום
אני מטופלת כבר 3 חודשים במשך פעמים בשבוע
ורציתי לדעת האם הגיוני שעד עכשיו כל פגישה אנחנו מדברים על מה שעובר עלי במשך הימים שחלפו מהטיפול לטיפול כלומר עדיין לא התחלנו את הטיפול עצמו טיפול ב
emdr
וכמה זמן אמור לקחת טיפול כזה הגיוני שיותר מחצי שנה ?

שלום רב, שואלת עבור בעלי.
בן 66 סובל מחרדות לוקח ציפרלקס כבר 7 שנים 10 מג.
בתקופה האחרונה הוא מרגיש שהכדור כבר לא עוזר לו...
מרגיש שהתסמיני החרדה הופיעו שוב.
ביקש מרופאת משפחה מינון יותר גבוה של הכדור 20 מ״ג.
הרופאה שלחה לו מרשם לציפרלקס 20 מ״ג.
ואני שואלת האם זה בסדר ככה לעלות את המינון בלי לעשות איזה איבחון/בדיקה?
בעלי ביקש והרופאה נתנה....

שלום, אני מטופל באפקסור 150 כבר שני עשורים להתקפ יחרדה. השינה שלי אף פעם לא הייתה מושלמת, אבל מאז אוקטובר זה החמיר. אני יודע שזה קשור לאפקסור, כי כשאני שוכח לקחת אותו אני ישן יותר טוב. הציעו לי לקחת טרזודיל בכמות קטנה לפני השינה, ואמרו לי שהוא יכול לאזן את האפקט המעורר של האפקסור.

השאלה שלי היא האם ניתן לשלב את שני הכדורים האלה בלי חשש. אני מפחד מתסמונת סרוטונין – האם יש מה לדאוג? הבנתי שזה טיפול די נהוג, אבל אשמח לשמוע מניסיון או ידע מקצועי.

נוטלת את הנ"ל מזה חצי שנה ועדיין מחשבות אובדנות ובכי לפרקים , מה עושים??..

התחלתי טיפול של סרטלין שבוע ראשון 25 מג מחר מסתיים השבוע הראשון לאחר מכן שבועיים כדור של 50מג.אני לוקחת גם לוריוון 3מג ביום עד שהסרטלין יתחיל להשפיע.אני רוצה לרדת בהדרגה מלוריוון איך עושים את זה?

חודש וחצי לאחר שהתחלתי לקחת לוסטרל, קלונקס וסרקוואל התחילו לי כאבי בטן עליונה שלא נפסקים עשיתי את כל הבדיקות ויצאו תקינות האם זה יכול לקרות מהכדורים שאני נוטלת?

שלום, אני אמא לשלושה ילדים גדולים 30, 28, 25 מאוד קשה לי לומר לילדי את מה שאני רוצה, זה מייד נשמע כמו ביקורת. לאנשים אחרים אני יכולה לומר ואפילו אני מתבטאת נפלא ומייעצת , אך מול ילדיי אני אף פעם לא מצליחה להביע את מה שאני רוצה, הדברים מסתבכים לי. לדוגמא- יש דברים שאני רוצה לומר לבן שלי מתוך דאגה אליו- הוא מאוד דחיין ודיי צמצם את העולם שלו- בית, חדר בעיקר , חברה ונגינה...אני חוששת לדבר איתו. שזה לא ישמע ביקורת

אח שלי גומר את אמא שלי. היא בת 77 והוא גרוש+2, עם ילדים בני 8. הוא גר 100 מטר ממנה. הוא מתקשר אליה 24 שעות שתביא לו אוכל ותבשל בשבילו הוא מעיר אותה משינה בצהריים ובלילה. הוא לא מפסיק להתקשר אליה ולשלוח הודעות, ואם היא לא עונה הוא מתקשר דוב ושוב. היא מנקה לי את הבית ומלווה אותו לרופאים. זה מגעיל אותי. הוא כל הזמן ממציא לעצמו מחלות ואז הוא מילל שכואב לו. היא שומרת לו על הילדים. הם כל הזמן בטלפון אחד עם השני, הוא גם צועק וגוער בה אם משהו לא מסתדר כמו שהוא רוצה. דברתי, התרעתי, צעקתי, אבל היא מצפצפת וממשיכה בהתנהגות שלה. הוא עומד לגמור אותה, היא גם ככה חולה. כל פעם שהוא רב עם גרושתו היא נכנסת לדיכאון. היא לא יוצאת לשום מקום כי היא צריכה להיות כל היום בהיכון למקרה שהוא יצטרך משהו. היא עושה את זה בשביל הילדים גם, אבל היא יכול לקרות לה משהו ואז היא תפגע בהם. מה לעשות?

לאחרונה מרגישה שהנפש שלי זקוקה לשינוי-
זו פעם ראשונה בחיים שאני מרגישה שאני יכולה להתרכז בעצמי (בת 33, מגיעה ממשפחה עם רקע מורכב ללא אב, אמא אובדנית והאחים שלי גרים בחול חוץ מאחת מהן שגרה בארץ)
אמא שלי במצב הרבה יותר טוב ועכשיו היא מסוגלת להיות ״אמא״, התפקידים חזרו למקומם. האחים גרים בחול וזה מצער כי יש לי שם גם אחיינים וזה כאב תמידי לגור רחוק מהמשפחה.
הרבה פעמים אני מנסה ״לגשר״ ותנסות לאחד את כולם.
לאחרונה שמה לב שבא לי יותר ויותר להתרכז בעצמי-
לקבוע לעצמי יעדים אישיים, לנהל דברים בלוז שלי, פחות לטוס לאחים שלי כדי להשקיע את הכסף במקומות אחרים השנה ועם תחושת הרצון לעצמאות ולהוכיח לעצמי שאני יכולה להיות בת 33 מתפקדת ובוגרת, מגיעה גם המון אשמה-
אשמה על הצורך להמציא את עצמי מחדש, לשים את האינטרסים שלי ראשונים, אשמה כשאני מסרבת לחברה להפגש כי בא לי להיות עם עצמי וכו׳.
לא מצאתי עדיין דרך להתמודד עם האשמה שעולה.
תחושת האשמה גורמת לי להתקע במקום-
למשל- לא לעבור מהדירת שותפות כדי שיהיה לי כסף לטוס לאחים שלי
לא לנתק קשרים עם אנשים פסימיים (שכרגע אני פחות ופחות יכולה להכיל פסימיות כי גם ככה יש מלחמה וזה מספיק נוראי) ואני מרגישה קצת בלופ של הרס עצמי במקום העצמה עצמית.
מתלווה לזה גם תחושת פחד- שאם אתרגש לעצמאות שלי מידי לא אוכל להכנס לזוגיות כי זה מאיים על החופש שלי.
אני יודעת שזה תאור מוגזם, הרי בקשר יש אופציה גם לצמוח כמו להתחתן, להקים בית יחד ומשפחה.
אני מומחית בלייצר תסריטיים חחח
איך אוכל להרגיע את הרגשות השליליים שעולים בניגוד למה שהנפש מבקשת?
כשאני מתנקה מרגשות שליליים מתעוררת אצלי תחושה של כיף והרפתקנות
תמיד הייתי ילדה שאוהבת שינויים ואני עצמאית כי אף פעם לא אהבתי מסגרות

למה המטפלים לא מתייחסים אל המטופלים באופן פנומנולוגי? להסתכל אל המטופל רק כאל שק של התנגדויות ושיחזורים , זה לפספס את האדם את המסר ואת ייחודותו של האדם , האדם הוא לא רק צרכים פורדיאיניים , אלא יותר מכך , האדם הוא מורכב , והוא יחודי , מן תחושה שהמטפלים מאוהבים בתאוריה , כי התאוריה נותנת להם סוג של סדר, סוג של שליטה , ומהווה עבורם סוג של אלגנטיות או יעילות , אך להסתכל אל המטופל רק דרך משקפי תאוריה , זה לפספס את כל המסר ואת ואת כל ייחודותו של האדם , זה להכניס את האדם לתבנית מתוך ראיה מצומצמת שמפספסת את כל האדם ועל הדרך את הטיפול . ולכן אני חושבת שהפסיכולגיה צריכה לצאת מהתבנית המצומצמת שלה ולהגדיל ראש ולראות את האדם באופן פנומנולוגי ולצאת מהפסיכולוגיה אל כיוון הפילוסופיה ששואלת שאלות פתוחות ולא מכניסה לתוך תבניות רדודות .

שלום לכולם,
אני יועצת ביסודי ומתמודדת עם תלמיד בכיתה ד’ שהוריו גרושים.
כל הורה שולח מסרים שונים ולעיתים סותרים לגבי צרכיו, והילד עצמו נראה מבולבל ומגיב בכעס או בהתנתקות.

האם הייתם מתמקדים בעיקר בעבודה עם הילד עצמו כדי לתת לו יציבות, או מנסים לגשר בין ההורים למרות המורכבות?

תודה 🌸

חברה שלי נמצאת בטיפול פסיכולוגי, והיא שיתפה אותי שבסיום חלק מהמפגשים הפסיכולוג מחבק אותה חיבוק ארוך (לא קצר או קליל).
היא לא רואה בזה בעיה, ואפילו אמרה שזה מרגיש לה שהוא באמת מעריך ואוהב אותה, אז מבחינתה זה נעים ונכון.
לי זה דווקא עורר סימני שאלה , האם חיבוק כזה מצד פסיכולוג נחשב לגיטימי או מקצועי?
האם יש בכך חציית גבול טיפולי, גם אם הכוונות שלו טובות והיא לא מתנגדת?

אשמח להבין מה מקובל בתחום ומה עלול להיות בעייתי
תודה

שלום רב

התבקשתי מחברה לשאול שאלה שמה דנה
דנה סובלת מאוסדי ,היא מבוגרת ,היא לא מסוגל לעבור ליד אחד שיושב רגל על רגל ,שמה הרגל שלו תיגע ברגל שלה ,בנוסף היא היתה אצל רופא ,ויש מעבר צר לרופא ,אשה באה להיכנס לרופא ,היא פשוט עברה ליד דנה בצמוד לדנה כי המעבר צר מאוד ,בגלל האוסידי שלה ,דנה כעסה שהאשה עברה בצמוד אליה במקום לחכות שדנה תעבור ,אז דרכה לה על הרגל קלות ,כי אמרה לעצמה ,בטל היא נתקלה בי אחזיר לה .מה דעתך דר ,? עלי לציין מקום צר מאוד אין מעבר לשנים ,תודה

בת כמעט 52, מטופלת אונקלוגית איכילוב, עברתי ניתוח לסרטן השד, כימותרפיה מניעתית, הקרנות מניעתיות, כעת מספר חודשים עם כדור אנסטרוזול (כדור אנטי אסטרוגן), בהמשך אולי בעוד כחצי שנה יתכן שגם אקבל כדור ריבוציקליב (כדור ביולוגי) למשך שנתיים או שלוש.


מעבר לכך תמיד סבלתי מBDD של הפנים והראש , אולם תמיד חייתי עם זה והיו גם הפסקות בתחושות תקופות יותר טובות פחות טובות אבל חייתי עם זה.

בעקבות הכימותרפיה כעת עם שיער קצר, בתוספת ענייני ההתבגרות מבחינת גיל , וכל הפחד ממה שעבר ומהעתיד הBDD הפך להיות בלתי נסבל . לפעמים מחשבות על מראה הפנים 24 שעות.

לפני כחודשיים וחצי, פסיכיאטר רשם לי 20 מיליגרם פלוקסוטין שלקחתי במשך חמישה וחצי שבועות והרגשתי רע מאוד.

מכיוון שהתקשורת עם אותו פסיכיאטר הייתה בעייתית הלכתי לפסיכיאטר של קופת חולים, הוא איתי ובסוף רשם לי לוסטרל, התחלתי במשך שבוע 25 מיליגרם ומאז אני שלוש שבועות וחצי עם 50 מיליגרם.

אני מודעת שייתכן שלו מינונים נמוכים למחשבות טורדניות על הפנים ולocd

בינתיים שום שינוי לטובה.

אני קמה בבקרים עם תעוקה חזקה בחזה , בחילות , מחשבות טורדניות ללא קץ , ואני כבר לא יודעת אם זה מהחרדה או מהתרופות ( הssri והאנסטרוזול), תחושת בטן שלי אומרת שזה מהחרדה של לראות את עצמי בבוקר במראה ובכלל עוד חרדות.

אציין שאני לוקחת 1 לוריוון במשך כבר שבעה חודשים כי זה ממש עוזר לי לתפקד ולהפסיק את הבחילות, ולהרגיש קצת בן אדם. הפסיכיאטר מודע לכך שהתחלתי לפני שבעה חודשים ושאני ממשיכה כדי להקל על היום יום. מצד שני זה גם נורא מפחיד אותי.

אני באימה ששום כדור לא יעזור לי. יש לי ילדה אחת בת 11 ואני מאוד דואגת ופוחדת.

בקרוב אמורה להיות לי פגישה עם הפסיכיאטר לראות איך ממשיכים..

האם יש משהו שאתה יכול להגיד לי על מה שכתבתי עד כה ....חוות דעתך.....בברכה, ר.