פורום טיפול נפשי

שלום,
אני יועצת לשירותי בריאות בעמותה ופנו אליי לגבי אבחון לילד בן 8. רציתי לשאול- האם יש הבדל בין מכון פרטי להתפתחות הילד של הקופה מבחינת הזכויות אליהם יהיה זכאי הילד? או שאין כל הבדל בין פרטי לציבורי מלבד העלות? ההמתנה להתפתחות הילד של הקופה מאוד ארוכה.

היי, אשמח להפנייה למקומות שיכולים לעזור לאישה צעירה עם פוסט טראומה והתמכרות באופן מידי.
אני מדריכת שיקום ומנסה למצוא לה פתרון, לא כפר איזון, מקום שלא דורש רשימת המתנה.
המשפחה שלה מאוד דואגת, תודה 🙏

היי.
כבר שנים מרגיש ללא סיבה שינויים במצבי רוח, בתוספת חרדות שלא תמיד יש להן סיבה אמיתית.
יש לי בעיה שאני לרוב שולט בה כאשר אני סובל מחרדה אני חייב להתפנות ועברתי טיפול cbt בהמלצתכם ❤️
כרגע מתמודד מעת לעת ללא סיבה מובהקת עם שינויי מצב רוח, משהו שליווה אותי שנים ואני מרגיש אותו כשאני במעברים למשל מחופשה לשגרה, מיום עמוס ליום שקט וכו׳, אבל ללא סיבה מובהקת או גורמים חוזרים אלא משתנים אז אני לוקח את זה לעצמי באחריות ופחות מלביש את זה על המסביב.
הנושא מפריע בבית ואני ער לזה ורוצה לשנות, מה יכול להוות פתרון או תהליך לפתרון מבלי לקרוע את הכיס במקביל? אנשים שמקבלים עזרה כלכלית ותמיכה ממשרד הביטחון למשל המליצו על פגישה שבועית עם פסיכולוג רק שהם לא נושאים בעלויות של דבר כזה ולכן קצת מנותקים.
הצעות נוספות? קופת חולים יש תור מפה עד שנה קדימה עד שבכלל אאבחן דבר כזה מה שמשאיר אותי עם פרטי בלבד.. מה מציעים?
תודה

היי אני בת 30 ומאז ומתמיד, מאז שאני נערה הייתי נמנעת מלדבר עם אמא שלי על דברים עקב התגובות שלה וזה לא משנה באיזה עניין, מהפשוט ועד הרציני.
עם הזמן פשוט נמנעתי ואני לא מדברת איתה על כלום כי אני חשה תסכול גדול לאחר שיחה איתה אפילו בת שני משפטים.
בד"כ זו גישה של ביטול או אפילו משהו פשוט כמו למשל שהיא שואלת איך לסדר משהו מסויים ואני עונה את דעתי וזה הופך למתקפה שאני לא חושבת שהיגיון וכו..
זה קיצוני, ולצערי זה הגיע למצב שאני פשוט לא מדברת איתה על כלום, אומרת כן על כל מה שהיא אומרת רק שיהיה שקט ולא יהפוך לדיון.
אני לא יכולה לצערי להתנהג בטבעיות על ידה מהסיבה הזו, אם אני לא אוהבת את מה שהיא אוהבת אז ישר זה הופך לדיון אם אני לא מסכימה איתה על משהו אפילו הכי קטן זה יהפוך לדיון גם כן.
או אם לצורך העניין אני אומרת משהו (פעם ב.. כיוון שאני כבר ביטלתי את עצמי בכל הקשור לדעות כשאני איתה) אבל אם אני אומרת משהו שדומה למשהו שאחי הגדול אמר (שגם איתו היא לא מסכימה על כלום) אז היא ישר תגיד שאני פשוט חוזרת אחריו וזה מציג אותי לא משנה איך כאדם נטול דעה אלא אם כן היא דומה לשלה, מוזיקה, בגדים, בילוי, דעה על איך לסדר משהו ועד דברים עמוקים כמו לחלוק משהו אישי, דבר שאני לא עושה מגיל 15 עקב התגובות שלה.
וזה פשוט נורא עצוב, אני רוצה ללמוד איך להתנהל בסיטואציות האלה, בהן אני לא מוותרת על העמדה שלי אבל בלי העייפות וההתשה הזו בלהיכנס לדיון כל פעם רק אם אני לא חושבת כמותה.
כאילו אם אני לא כמותה, אז במובן מסויים היא אפילו כועסת ומרחיקה אותי קצת וכאילו אני חייבת לחשוב כמותה בשביל שזה לא יקרה.
אבל אין לי כוח לזה יותר.

שלום
אני גרה בבית עם אמא סיעודית ואחות שעברה ניתוח.כולנו מתמודדות נפש. אני צריכה לטפל בהן ומאוד קשה לי נפשית ופיזית.מרגישה בודדה, מדוכאת ומפוחדת. אין לי משפחה תומכת.
אובחנתי בעבר עם הפרעת הסתגלות לאחר מות אבי. נוטלת פרפנאן ללא מעקב פסיכיאטרי כי הרגשתי שלא רוצים לעזור לי.הייתי במפגשי שיחות אצל פסיכיאטרים ולא הרגשתי שעוזר לי מלבד לשפוך את הלב.
האם כדאי לשוב לטיפול? מאוד חוששת להתחיל לקחת כדורים חדשים
תודה

שלום, אני בשנות ה30 לחיי ומעולם לא חוויתי קשר זוגי או מיני, גם לא נשיקה או אפילו משהו שקרוב לזה.
זה לא מפתיע אותי אך אני מבינה שמבחינת סטנדרט חברתי זה לא נחשב לטבעי.
אני מודעת לכך שהיום היכרות מתרחשת בעיקר באינטרנט, דבר שאני לא לוקחת בו חלק מה שגורם באופן טבעי לסיכוי נמוך מאוד שאפתח קשר אי פעם.
אבל בגדול, למה אני מוצאת שזוגיות ומיניות בכלל זה משהו לא טבעי?
אני באמת חושבת שזה מוזר וכאילו אפילו לא תקין ואני מנסה להבין למה.
לא חוויתי חלילה טראומה או משהו כזה ואני מנסה להבין למה אני מוצאת לנכון לחשוב שזוגיות ומיניות זה לא ששמור לאנשים מסויימים ושבעולם האישי שלי זה נחשב למשהו לא טבעי כלל וכלל.
למה?

שלום,

חברה הכי הכי טובה שלי עומדת להתארס וזה קשה לי, זה חברת נפש
אנחנו מאוד קרובות מדברות על הקושי הזה מאוד פתוח והיא הכי מבינה אותי והיא איתי בקושי שזה עוזר אבל עדיין ממש קשה

אני לא מצליחה להבין בדיוק על מה עומד הקושי
אני כן יודעת שזה מאוד לגיטימי
תוכלי לתת לי כלים איך להתמודד עם זה שהיא מתארסת(אני כרגע רווקה..)
כל פעם שהיא אומרת לי שזה מתקדם ותוך בערך שבוע הם יתארסו אני מרגישה מר בלב פיזית,
קשה לי לקחת את זה בקליל, אני לא מתפקדת כרגיל בעבודה ,אני עובדת יותר לעט כי זה מעיק עלי..

החלום שלי זה שאני לא אקח את זה קשה אני אשמח בזה ושזה לא יעשה לי לחצים
שלא כל פעם שאנחנו נדבר על זה יהיה לי קשה ומר בלב ושאזכור את זה כתקופה יפה

ביתי בת 31- התגרשה לפני 4 שנים היא ללא ילדים, בשנה האחרונה יש לה בן זוג, עברו לגור יחד בחודש האחרון וזה נראה שהולך לכיוון חתונה.
הבחור בחור טוב ערכי. בגיל 13 הוא עזב את הבית ומאז בנתק מהוריו. אנחנו לא יודעים על ההורים שלו כלום וגם לא העזנו לשאול כדי לא לפגוע או לחצות גבול. כשאנחנו שואלים את הבת היא לא הכי מפרטת, רק מסבירה שהוא לא הסתדר עם ההורים שלו ולא היה לו טוב שם.
בארועים הוא אפילו לא ניגש להגיד להם שלום.
הנושא הזה דיי מציק לי ולבעלי ובמיוחד שאנחנו רואים שהם מאוד רציניים בקשר.
האם יהיה נכון לשוחח עם הבחור ולהתעניין ואם כן כיצד הכי נכון לפתוח זאת מולו בלי שירגיש שפוגעים בו?

אשמח לדעת אם יש מטפלת במרכז שמוכנה לעזור לי בטיפול באומנויות/מוסיקה/פסיכודרמה ..אף אחת לא מוכנה לעזור לי כבר 6/5 שנים שמחפש בנרות ומדבר עם מטפלות ואף אחת לא מוכנה לעזור לי, רק שוללות אותי לבוז וזה מאוד לא מגיע לי, השמיצו אותי בפורומים ולשון הרע וכנראה שאזדקק לקחת עורך דין במצב כזה.. אני מאוד סובל בזמן שאף אחת לא מוכנה להסתכל עליי בכלל.

אני נשוי פלוס ילדה שהיא כל עולמי
הבעיה שאשתי היא חורבן העולם שלי
אני לא נמשך אליה לא אוהב אותה יש ימים שאני אפילו נגעל ממנה ולא מסוגל להריח או לראות אותה היא ובכלל שהיא מתנהגת אלי בצורה מאוד מזלזלת על אף שאני כל הזמן מכבד אותה הכי בעולם
אני בתסבוכים עם עצמי מה יהיה ומה העתיד האם זה מה שנגזר עליו לחיות עד סוף חיי ככה בלי אהבה
בחודשיים האחרונים אני כל יום ננעל עם עצמי בשירותים כמעט שעה שלימה בדיכאון מטורף לא יוצא לעבוד רוצים לפטר אותי אני לא חוזר לבית אני בכל הזדמנות מחפש מקומות שקטים אפילו באמצע שאני בקניות בסופר אני מוצא את עצמי בורח למחסן שלהם ובוכה
אני מפחד להתגרש גם כי בסוף אני אוהב אותה ובעיקר כי אני מפחד מהתגובות ולאכזב את כל המשפחה שלי ושלה
לא יודע מה הצעד הבא שלי מרגיש שהחיים חונקים אותי

בת קרוב ל 70 . מרגישה שכל דבר לא טוב שקורה לי ובעיקר למשהו ממשפחתי אני אשמה.
והאשמה הזו גורמת לי ייסורים.
היתה לי בעיה רגשית נפשית עם אחי ומאוד התרחקתי ממנו כי נפגעתי ממנו ומרעייתו. היה מקום לפגיעה היתה מאוד מוצדקת מבחינתי אבל הגבתי בריחוק. ובמילים לא טובות. לא מבינה איך נשברתי ואמרתי מה שאמרתי.אמרתי לעצמי והוא לא מודע למילים הקשות.
עכשיו אני מרגישה שזה חזר אלי בומרנג ובגללי הנכד חולה במחלה. כאילו נענשתי. ואני סובלת נורא.
אולי בגלל מה שאמרתי ואיחלתי לו ואני מאוד מצטערת על כך וביקשתי ממנו מחילה. אולי המילים שאמרתי הביאו חלילה משהו רע לנכד.??
קשה לי. אני מצרה על מה שאמרתי. שוב אומרת כי צדקתי שנפגעתי ממנו. אבל עכשיו אני מאשימה את עצמי במצב הנכד. ואני שבורה ומיוסרת.
לוקחת עלי אשמה כ"כ כבדה.
רוצה לעזור לעצמי.

שלום, אני בשנות העשרים לחיי ואני דיי מבודדת, אין לי חיים בחוץ, רק בבית, בלי עבודה או חברים ולצערי סובלת מחרדות מגיל צעיר, דבר שבודד אותי יותר.
לאחר שנים של סבל אני מעוניינת לקבל עזרה, חשבתי לפנות לרופאת משפחה ולקבל הפנייה על מנת להתחיל טיפול אשר יעזור לי להתמודד עם חרדות, בדידות, קושי חברתי ובעיות בדימוי הגוף.
איזו הפנייה אני צריכה לבקש?
פסיכולוג? פסיכיאטר? משהו שקשור למיינדפולנס?
אני שואלת כיוון שאין לי ידע בדברים הללו כך שאני גם לא יודעת איזה איש מקצוע עליי לבקש.
אני כן יודעת שאני רוצה לדבר עם מישהו ולספר על הקשיים שלי ולקבל כלים (לא משהו תרופתי או משהו כזה).

שלום,
התחלתי טיפול אצל מאמן שמטפל בשיטת nlp
ובשיטת קאוצינג.
הגעתי עליו בעקבות המלצה של חברים.
נפגשנו חמישה פעמים למשך שעה כל פעם.
הגעתי אליו במטרה לברר את הספק שיש לי בקבלת החלטות שונות בחיים ובעיקר בתחום הזוגי,האם אישתי היא האישה שלי.
התחושה שלי לאורך המפגשים שהמטפל לא מחזיק את מהלך הטיפול,וכל טיפול יוצא בדרך אגב ללא שדרה שאנחנו מתהלכים לאורכה.
אני כן מקבל מהטיפול נקודות מסוימות,אבל לא בצורה מאורגנת ותהליכית.
שאלתי,
מה סוג המטפל וסוג הטיפול הנכון לתחושות שלי?
האם חמש פגישות זו תקופה מספיקה בשביל לבחון האם המטפל נכון לי או לא?

שלום ליטל.

הרופא שלי עזב את המרפאה בה אני מטופלת ובמקום זה תהיה לי רופאה חדשה ואני ממש בחרדה יש לי כמו שאת יודעת חרדות מרופאים פסיכיאטרים ואני לא מפסיקה לחשוב על זה ומרגישה קצת מצב רוח ירוד אשמח לטיפ איך לצאת מההרגשה הזאת? אני ממש מודה לך ליטל שיהיה לך סוף שבוע נפלא

ליטל שלום, אני מודה לך לגבי המענה הקודם בשאלתי "פגישה ראשונה לקבלת כלים," וסליחה מראש על האורך. אך אני חושבת שהמיקוד לא היה במקום הנכון ואם אוכל בכל זאת לקבל את עצתך אשמח. הנקודה שאני פחות משבוע לפני הניתוח ונותרה לי רק פגישה אחת, בעוד שאני לא מרגישה שיש אפקטיביות, אלא להיפך. התמקדת בתשובתך על החיפוש הארוך שציינתי ואבהיר - לא חיפשתי טיפול "מושלם". חיפשתי רק מישהו שיקשיב לי ויבין. פשוט הייתי צריכה מישהי עם ההסמכה הנכונה מבחינת הכיסוי הביטוחי וההתאמה לסיטואציה (כי מן הסתם מומחית בטיפול זוגי לא רלוונטית אלי). מפה הנקודה. כפי שציינת היה נכון להחליט יחד על שיטה שתתאים , אך זה לא נעשה. זו בדיוק הבעייה שלי. שלמעשה דעתי כלל לא עלתה בשום שלב במפגשים איתה. ולמרות שנתתי צ'אנס לשיטה של דמיון מודרך, זה ממש לא מתאים לי. זה רק יוצר לי יותר סטרס ותסכול. אני מגיעה ממקום של הצפה מוחלטת וחששות אמיתיות. זה לא רק החששות מכל דבר שקשור בניתוח ובהחלמה (ויש רשימה של 50 חרדות סביב זה), זה גם מעבר - כמו זה שאני כרגע בבית שפונה ואין לי מקום חלופי לגור בו, אז עכשיו זה הזמן לניתוח? וגם זה שלאחריו יש צורך בטיפול תרופתי ארוך ומחייב, מה שמאד בעייתי לי. הבעייה שבלי התמדה בזה, הניתוח מיותר לגמרי. זו אחת החששות הגדולות שלי כי אני מכירה את היכולות שלי ובסבירות גבוהה שזה לא משהו שאוכל לעמוד בו אז למה בכלל לעבור את זה?. הגעתי לפגישה הראשונה אצלה עם ספק מאד גדול לגבי הניתוח כי אני לא בטוחה שזה נכון לי לעשות את זה עכשיו. אבל במקום לעזור לי עם הספק התגובה שקיבלתי זה שאם אני לא בטוחה שאני עושה, אז אין טעם בכלל שאתחיל עם הטיפול. למעשה, הרגשתי ממנה לחץ להסכים לפרצודורה כתנאי לטיפול. אבל איפה המקום שלי להתלבט ולהחליט מה נכון לי?
בהיעדר תמיכה ואף אחד שאוכל להתייעץ איתו, באמת חיפשתי את זה אצל גורם חיצוני. שירד ממני לפחות משהו אחד. אבל אני באמת לא מרגישה שזה קורה. אני לא רואה איך הפנייה שלי לטיפול הועילה לי במשהו. אני לא מרגישה שזה נתן לי כלום. מרגיש לי כרגע כמו בזבוז זמן וכסף. אפילו לא קיבלתי מקום לפרוק את התחושות שלי באמת. בסוף נשארתי באותה סיטואציה שהייתי לפני שפניתי. נשארו לי כמה ימים אחרונים להחליט, אני מרגישה לחץ חיצוני ואני לא שלמה עם שום החלטה.
למעשה אני כרגע במצב של דיכאון ולבד. לא יודעת מה לעשות ואין לי למי לפנות.
בגלל שאני על דד ליין קצר ביותר, יש לי רק את המקום הזה לקבל עצה, אז אשמח אם אוכל לקבל ממך מענה ואולי איזו עצה מה לעשות עכשיו. תודה