אני בת 48 נשואה ואם ל2 נערות נפלאות, אך בעלות קשיים משלהן. אני ובעלי מרוחקים ובמקר. הטוב יש ביננו חיבה קלושה. אני חוששת מתגובותיו ולא יכולה להעזר בו, לא רגשית ולא מבחינה מעשית יום יומית. בתי נערה מתבודדת ואני חוששת לה מאד, עד פאניקה. אני עמוסה, מבועתת ומרגישה מכוערת, טפשה וחסרת ערך. מנסה להרים את עצמי אך זה לא אפשרי ממקום ככ נמוך. לא מצליחה לסמוך על איש ובתחושה שהייתי שמחה לוותר ולגמור עם הכל ולא עושה זאת בגלל האחריות שלי כאם. איך ממשיכים?
