פורום טיפול נפשי

מאז שנת 2000 הייתי מטופלת בפאקסט שלאחרונה כבר לא הוכיח את עצמו.

עברתי תהליך של גמילה מהפאקסט בשילוב של תחילת טיפול בלוסטרל.
החל מה 23/9/25 סיימתי לגמרי עם הפאקסט ואני עם לוסטרל 150.

חשוב לי לציין שבתקופה הזאת החל מ 14/9 עברתי טלטלה עם חוליו של אבי היקר שלימים לצערי הרב נפטר (ערב ראשון של חג סוכות).

לאחרונה אני עם חרדות קשות, מועקה וקושי בשינה / שינה רציפה.
הפסיכיאטר המליץ לי ליטול בבוקר חצי וואבן ובלילה וואבן שלם.

החל מאתמול לקחתי חצי וואבן בסביבות 15:30 ובלילה לא הרגשתי צורך לקחת כדור נוסף, השינה לא הייתה רציפה אבל בסה"כ הייתה טובה.

היום שוב התקף חרדה , ניסיתי נשימות שעזרו מעט ואז שוב.. בסופו של דבר לקחתי חצי וואבן.

ההתקפים שלי נוצרים כמעט מכל טריגר בגוף, שיוט יכול להוות טריגר, תחושת חום בגוף ועוד...

אני שוקלת להתחיל טיפול של שיחות ותוהה מה נכון עבורי CBT / NLP ? לתגובתכם אודה,
מטי

שלום,

אני בן 49 , במשך שנים קיבלתי ציפרלקס 10 מג , בתקופה אחרונה , כנראה

בגלל לחצים יש בעיות שינה, רופא משפחה נתנה לי ציפרלקס 15 מג. ,

שבועיים אני לוקח 15 מג ומשתמש בבונדרמין כדי להירדם, אני מכיר שזה

לוקח זמן עד שציפרלקס מתחיל לעזור. האם זה נכון לעלות לציפרלקס 15 מג או

עדיף להשתמש בציפרלקס 10 ותרופה אחרת שעוזרת לישון, כמו מירו או משהו דומה?

תודה.

אין לי כוח יותר, אני מנסה ומנסה ובסוף נשארת בלי כוחות, אני שונאת להיות בתוך עצמי, אני שונאת את הראש שלי, את המחשבות שלי.
הכל כלכך מעיק ומעצבן, זה 5 שנים ככה, אני לא מצליחה להשתפר, כל מה שאני עושה זה לפגוע באנשים שאני אוהבת וכל זה מהחוסר ביטחון העמוק והבלתי נגמר שלי.
לא מגיע להם אותי, לפעמים אני לא מבינה מה הטעם לחיות, כי אני לא חיה בשביל עצמי, אני חיה בשביל האנשים שאוהבים אותי, כי אני לא רוצה לפגוע בהם.
שום דבר לא מסב לי אושר יותר, כי אני לא מצליחה לחשוב שאני טובה מספיק בזה, אני פוגעת בלי כוונה באנשים שאני הכי אוהבת, נמאס לי מזה.
נמאס לי מהחרדות שלי מהדיכאונות שלי מעצמי, טיפולים לא עוזרים ניסיתי כבר.
אני מנסה למצוא אור בשביל עצמי שהוא לא שם.

שלום, אני בת 30 ואני נמצאת בבית מזה 12 שנים.
לא יוצאת כמעט בכלל למעט עם הוריי.
אין לי חברים או עבודה ואני בגדול חייה חיים מאוד מבודדים ויצרתי לי סוג של בועה.
רק שיש בעיה אחת, הבדידות הפכה להיות כל כל חמורה וכרונית שברגע בו אני יוצאת מהבית לבד וצריכה להיות בסיטואציות חברתיות, כמו למשל, נסיעה באוטובוס, כניסה לחנות כזו אחרת, אני מרגישה שאני מתה אני מרגישה מצד אחד בלתי נראית ומצד שני כאילו כל העיניים עליי.
נוצר דיסוננס מאוד גדול שבו אני חיה בחרדה מתמדדת מהחיים והפער בין החיים למוות הצטמצם.
אני לא יודעת אם אני מרגישה שאני נעלמת או שאני באמת עומדת למות בקרוב.
זה כמה המצב רע.
אני חושבת שאני מתחילה לאבד קצת קשר עם הקיום הפיזי שלי.
אני לא יודעת אם אני באמת עומדת למות, אפילו סתם ככה, מכלום, או שאני מרגישה מתה...

שלום
אני מטופלת כבר 3 חודשים במשך פעמים בשבוע
ורציתי לדעת האם הגיוני שעד עכשיו כל פגישה אנחנו מדברים על מה שעובר עלי במשך הימים שחלפו מהטיפול לטיפול כלומר עדיין לא התחלנו את הטיפול עצמו טיפול ב
emdr
וכמה זמן אמור לקחת טיפול כזה הגיוני שיותר מחצי שנה ?

שלום רב, שואלת עבור בעלי.
בן 66 סובל מחרדות לוקח ציפרלקס כבר 7 שנים 10 מג.
בתקופה האחרונה הוא מרגיש שהכדור כבר לא עוזר לו...
מרגיש שהתסמיני החרדה הופיעו שוב.
ביקש מרופאת משפחה מינון יותר גבוה של הכדור 20 מ״ג.
הרופאה שלחה לו מרשם לציפרלקס 20 מ״ג.
ואני שואלת האם זה בסדר ככה לעלות את המינון בלי לעשות איזה איבחון/בדיקה?
בעלי ביקש והרופאה נתנה....

שלום, אני מטופל באפקסור 150 כבר שני עשורים להתקפ יחרדה. השינה שלי אף פעם לא הייתה מושלמת, אבל מאז אוקטובר זה החמיר. אני יודע שזה קשור לאפקסור, כי כשאני שוכח לקחת אותו אני ישן יותר טוב. הציעו לי לקחת טרזודיל בכמות קטנה לפני השינה, ואמרו לי שהוא יכול לאזן את האפקט המעורר של האפקסור.

השאלה שלי היא האם ניתן לשלב את שני הכדורים האלה בלי חשש. אני מפחד מתסמונת סרוטונין – האם יש מה לדאוג? הבנתי שזה טיפול די נהוג, אבל אשמח לשמוע מניסיון או ידע מקצועי.

נוטלת את הנ"ל מזה חצי שנה ועדיין מחשבות אובדנות ובכי לפרקים , מה עושים??..

התחלתי טיפול של סרטלין שבוע ראשון 25 מג מחר מסתיים השבוע הראשון לאחר מכן שבועיים כדור של 50מג.אני לוקחת גם לוריוון 3מג ביום עד שהסרטלין יתחיל להשפיע.אני רוצה לרדת בהדרגה מלוריוון איך עושים את זה?

חודש וחצי לאחר שהתחלתי לקחת לוסטרל, קלונקס וסרקוואל התחילו לי כאבי בטן עליונה שלא נפסקים עשיתי את כל הבדיקות ויצאו תקינות האם זה יכול לקרות מהכדורים שאני נוטלת?

שלום, אני אמא לשלושה ילדים גדולים 30, 28, 25 מאוד קשה לי לומר לילדי את מה שאני רוצה, זה מייד נשמע כמו ביקורת. לאנשים אחרים אני יכולה לומר ואפילו אני מתבטאת נפלא ומייעצת , אך מול ילדיי אני אף פעם לא מצליחה להביע את מה שאני רוצה, הדברים מסתבכים לי. לדוגמא- יש דברים שאני רוצה לומר לבן שלי מתוך דאגה אליו- הוא מאוד דחיין ודיי צמצם את העולם שלו- בית, חדר בעיקר , חברה ונגינה...אני חוששת לדבר איתו. שזה לא ישמע ביקורת

אח שלי גומר את אמא שלי. היא בת 77 והוא גרוש+2, עם ילדים בני 8. הוא גר 100 מטר ממנה. הוא מתקשר אליה 24 שעות שתביא לו אוכל ותבשל בשבילו הוא מעיר אותה משינה בצהריים ובלילה. הוא לא מפסיק להתקשר אליה ולשלוח הודעות, ואם היא לא עונה הוא מתקשר דוב ושוב. היא מנקה לי את הבית ומלווה אותו לרופאים. זה מגעיל אותי. הוא כל הזמן ממציא לעצמו מחלות ואז הוא מילל שכואב לו. היא שומרת לו על הילדים. הם כל הזמן בטלפון אחד עם השני, הוא גם צועק וגוער בה אם משהו לא מסתדר כמו שהוא רוצה. דברתי, התרעתי, צעקתי, אבל היא מצפצפת וממשיכה בהתנהגות שלה. הוא עומד לגמור אותה, היא גם ככה חולה. כל פעם שהוא רב עם גרושתו היא נכנסת לדיכאון. היא לא יוצאת לשום מקום כי היא צריכה להיות כל היום בהיכון למקרה שהוא יצטרך משהו. היא עושה את זה בשביל הילדים גם, אבל היא יכול לקרות לה משהו ואז היא תפגע בהם. מה לעשות?

לאחרונה מרגישה שהנפש שלי זקוקה לשינוי-
זו פעם ראשונה בחיים שאני מרגישה שאני יכולה להתרכז בעצמי (בת 33, מגיעה ממשפחה עם רקע מורכב ללא אב, אמא אובדנית והאחים שלי גרים בחול חוץ מאחת מהן שגרה בארץ)
אמא שלי במצב הרבה יותר טוב ועכשיו היא מסוגלת להיות ״אמא״, התפקידים חזרו למקומם. האחים גרים בחול וזה מצער כי יש לי שם גם אחיינים וזה כאב תמידי לגור רחוק מהמשפחה.
הרבה פעמים אני מנסה ״לגשר״ ותנסות לאחד את כולם.
לאחרונה שמה לב שבא לי יותר ויותר להתרכז בעצמי-
לקבוע לעצמי יעדים אישיים, לנהל דברים בלוז שלי, פחות לטוס לאחים שלי כדי להשקיע את הכסף במקומות אחרים השנה ועם תחושת הרצון לעצמאות ולהוכיח לעצמי שאני יכולה להיות בת 33 מתפקדת ובוגרת, מגיעה גם המון אשמה-
אשמה על הצורך להמציא את עצמי מחדש, לשים את האינטרסים שלי ראשונים, אשמה כשאני מסרבת לחברה להפגש כי בא לי להיות עם עצמי וכו׳.
לא מצאתי עדיין דרך להתמודד עם האשמה שעולה.
תחושת האשמה גורמת לי להתקע במקום-
למשל- לא לעבור מהדירת שותפות כדי שיהיה לי כסף לטוס לאחים שלי
לא לנתק קשרים עם אנשים פסימיים (שכרגע אני פחות ופחות יכולה להכיל פסימיות כי גם ככה יש מלחמה וזה מספיק נוראי) ואני מרגישה קצת בלופ של הרס עצמי במקום העצמה עצמית.
מתלווה לזה גם תחושת פחד- שאם אתרגש לעצמאות שלי מידי לא אוכל להכנס לזוגיות כי זה מאיים על החופש שלי.
אני יודעת שזה תאור מוגזם, הרי בקשר יש אופציה גם לצמוח כמו להתחתן, להקים בית יחד ומשפחה.
אני מומחית בלייצר תסריטיים חחח
איך אוכל להרגיע את הרגשות השליליים שעולים בניגוד למה שהנפש מבקשת?
כשאני מתנקה מרגשות שליליים מתעוררת אצלי תחושה של כיף והרפתקנות
תמיד הייתי ילדה שאוהבת שינויים ואני עצמאית כי אף פעם לא אהבתי מסגרות

למה המטפלים לא מתייחסים אל המטופלים באופן פנומנולוגי? להסתכל אל המטופל רק כאל שק של התנגדויות ושיחזורים , זה לפספס את האדם את המסר ואת ייחודותו של האדם , האדם הוא לא רק צרכים פורדיאיניים , אלא יותר מכך , האדם הוא מורכב , והוא יחודי , מן תחושה שהמטפלים מאוהבים בתאוריה , כי התאוריה נותנת להם סוג של סדר, סוג של שליטה , ומהווה עבורם סוג של אלגנטיות או יעילות , אך להסתכל אל המטופל רק דרך משקפי תאוריה , זה לפספס את כל המסר ואת ואת כל ייחודותו של האדם , זה להכניס את האדם לתבנית מתוך ראיה מצומצמת שמפספסת את כל האדם ועל הדרך את הטיפול . ולכן אני חושבת שהפסיכולגיה צריכה לצאת מהתבנית המצומצמת שלה ולהגדיל ראש ולראות את האדם באופן פנומנולוגי ולצאת מהפסיכולוגיה אל כיוון הפילוסופיה ששואלת שאלות פתוחות ולא מכניסה לתוך תבניות רדודות .

שלום לכולם,
אני יועצת ביסודי ומתמודדת עם תלמיד בכיתה ד’ שהוריו גרושים.
כל הורה שולח מסרים שונים ולעיתים סותרים לגבי צרכיו, והילד עצמו נראה מבולבל ומגיב בכעס או בהתנתקות.

האם הייתם מתמקדים בעיקר בעבודה עם הילד עצמו כדי לתת לו יציבות, או מנסים לגשר בין ההורים למרות המורכבות?

תודה 🌸