פורום טיפול נפשי

שלום,
אני בטיפול כשנה, פניתי בגלל משבר שעברתי. סובל בנוסף מחרדות ודיכאון כבר שנים.
בתחילת הטיפול הרגשתי סוג של תקווה וגם רצון לשתף (לא הייתי מטופל הרבה זמן, רק תרופות). בחודשים האחרונים אני מוצא שאני לא כל כך מעוניין בפגישות. אני לא מרגיש רצון לשתף את המטפלת בחיים שלי. זה מרגיש לי מביך לשתף אדם זר בקשיים. אני מרגיש בעיקר בושה. אין לי גם רצון לשתף משפחה או חברים. אולי זה אומר שטיפול בשיחות לא מתאים לי? אין לי כוחות לנסות ליצור קשר עם מטפלת נוספת. מנסה כבר תקופה להודיע שאני עוזב ולא מצליח.

אני מתלבטת כבר הרבה זמן אם להתחיל טיפול.
לא מדובר במשבר, אבל אני מרגישה שאני חיה כבר שנים בתחושת ריחוק מעצמי.
יש בי עצב שלא עבר עיבוד, ויסות חושי גבוה, וקושי אמיתי להרגיש.
יש גם תחושה חזקה שאני לא באמת מכירה את עצמי – כאילו אני חיה על אוטומט.

אני גם רוצה להפסיק לעשן וויד – לא מתוך רגשות אשם, אלא כי אני מרגישה שזה חלק מהמנגנון שמרחיק אותי מעצמי.

אני לא מחפשת טיפול קצר או כלים נקודתיים, אלא תהליך עמוק ומשמעותי.
מה שמבלבל אותי זה איך בכלל בוחרים מטפל.
האם חייבים פסיכולוג קליני? או שגם מטפלים רגשיים אחרים יכולים להתאים?

לפני כמה חודשים ניסיתי ללכת לפגישה עם פסיכולוג שמצאתי באתר, אבל הרגשתי מוזר.
לא היה קליק איתו ולא הרגשתי בנוח למרות שהוא כנראה היה בסדר, והתחושה הזו הרחיקה אותי באותו זמן מהרעיון של טיפול.
עכשיו אני שוב רוצה לנסות, אבל לא יודעת איך לגשת לזה.

אשמח לשמוע מכם.

היי ליטל.

אני לוקחת כדור מרדים מאוד בלילה ושחס וחלילה יש אזעקות בלילה אני מרגישה בחילות קשה לי להתאושש מהשינה ניסיתי להתקשר למרפאה בקהילה אבל סגור אין רופאים מה עושים במצב כזה? למחלקות וכאלה אני לא מעוניינת להתקשר אשמח למענה תודה רבה אשמח לטיפ איך להתעורר יותר בקלות תודה מכל הלב

אני בגילאי ה30, מאובחן בהפרעת אישיות סכיזואידית, אחרי כמה שנים החלטתי לחיות איך שאני מרגיש ולשלם כל מחיר שיידרש, והתבודדתי לתקופה והיה מאוד קשה, ועדיין אני לא מרגיש צורך באנשים חוץ מהרגשות רגעיות של שיגעון של בדידות ותחושה שנשארתי לבד בעולם אחרי התבודדות ארוכה.

אבל התחושות האלו לא מחזיקות כי אני מרגיש שאני רוצה לברוח ברגע כמעט מיד אחרי שאני נכנע לתחושות הרגעיות האלו ואני לא רוצה להתמודד עם אנשים.

בסוף זה קשה וזה נמאס, אני מתוסכל מעצמי, אני אחרי שנים של טיפול לא מצליח לסבול נוכחות של אנשים לידי, חוץ מהפסיכולוגית, אם אני ממש מנסה להיות רגיל כמה שאפשר אני מאוד מהר טרוף מחשבות של אכזבה וידיעה שאני יכול לדבר עם אנשים רק בתנאי שלא מצפים ממני לכלום ואני משתדל שלא לצפות לכלום מאף אחד, כי אני יודע שציפייה (לכאן או לכאן) רק פוגעת ביכולת לסבול אנשים, אבל באמת שנמאס לי כי זה מרגיש כמו לברוח מאוויר, הוא שם לא משנה לאן אני הולך, הוא שם כשאני שונא אותו וגם כשאני מאוהב בו, אני לא רוצה להרגיש את הרגשות האלה, לא רוצה להרגיש אהבה או רכושנות, זה מרגיש טוב לרגע אבל תמיד זה בומברנג שחוזר בפנים.


נמאס לי במיוחד בתקופה הזו שאני במקלט עם מלא אנשים כל הזמן, נמאס לי להיות אכול חרטה גם כשאני בוחר להיות בסביבת אנשים וגם כשאני בוחר להיות לבד, נמאס לי להרגיש כל כך עצמאי כשאני לבד ולהרגיש כמו איש ברזל ואז כשמגיע הלילה אני מרגיש הכי שביר שיש אחרי שלא פגשתי איש ימים שלמים, לא יודע למי להפנות את הכעס והאכזבה, כי לא ציפיתי מאף אחד לכלום, ועדיין התאכזבתי

היי לפני כחודש הבן שלנו התחיל לשמוע "קולות "וכל מני דחפים כמו לצאת לריצה ב 4 לפנות בוקר הפננו לתל השומר שם עבר הערכה פסכאטרית שוחררנו אחרי מספר ימים הוחלט לתת לו ריספרדל 1 מ"ג פעמיים ביום
הכול היה בסדר הילד חזר לעצמו ומשום מקום אתמול בלילה שוב קיבל התקף
במכתב שיחרור מבית החולים נרשם שאם זה חוזר עלנו לפנות לבית חולים גהה
אני חושש לעתיד של הילד
האם יש משהו שאפשר לעשות

האם "הקול" של המבקר הפנימי יכול ממש להפוך "ליישות" בתוך הראש?
כלומר, לא יישות עם החלטות ורצונות משלה, אלה יותר ייושת עצמית נפרדת. שקולות ביקורת נשמעים מאוד חזק בתוך המחשבות, ומופיעה במצב לחץ, חרדה ודיכאון?
במידה וכן, איך אפשר לדעת אם זה קול של מבקר פנימי, אישיות גבולית או ocd?

תודה רבה

שלום,

המטפלת שלי הציעה להעביר את הפגישות לזום לתקופת המלחמה,

לא נעים לי לפגוע בה, אבל אני לא מרגיש צורך לדבר איתה בתוך המלחמה והכאוס שאנחנו נמצאים בו.

אני מרגיש שבתקופה הזאת אני צריך זמן לעכל לבד ולהיות עם משפחתי הקרובה. שאני חסר רצון להיות בשיחה טיפולית ולא רוצה לשתף אף אחד.

בנוסף, אני מניח שאולי גם לה יש משפחה (אני לא יודע) וקשה לי להיות מטופל על ידה בידיעה שגם היא בתקופה קשה.

בנוסף, לאור התנסות שהייתה לי בעבר, אני מרגיש שטיפול בזום פחות משיג את המטרה ופחות מתאים לי.

כיצד היית מציעה להגיב לה?

תודה

שלום, אני בת 30, יש לי אח בן 37 עם קשיים רבים ומעולם לא התעניין בטיפול.
ההתנהגות שלו מאוד בעייתית אך לאורך השנים, עקב הרחמים והחמלה כלפיו, הייתי מתנהלת איתו בצורה מאוד עדינה ומתחשבת ונמנעת מלשתף את הוריי בקשיים שבהתנהלות איתו כשהם לא בסביבה.
החלטתי לעשות שינויי ולהפסיק להתאים את עצמי לאחי, הוא איננו חושב על השלכות התנהגותו ואין לו כבוד כלפינו וכלפיי, מאמציי היו דיי לשווא ובזבזתי המון אנרגיה והרבה פנים התנהגתי כמו ההורה האחראי כיוון שהוריי לא מאוד מודרניים ומודעים לבעיות התנהגות ולדבר הזה שנקרא "טיפול"..
ההתנהגות שלי אחי מעוררת אנטיגוניזם, הוא מאוד מזלזל בסביבתו החיצונית ואני נבוכה ואפילו מפחדת להיות לידו בחוץ, שחס וחלילה הוא לא יכנס למצב אלים עם מישהו, הוא לא באמת חושב על ההשלכות, הוא מבחינתו העולם שלו והאחרים רק מפריעים לו ביום יום, גם פיזית מבחינת המרחב שאנשים תופסים.
בכל אופן, החלטתי להפריד את עצמי ממנו ולהפסיק לקחת אחריות על ההתנהגות שלו ולהתחיל להתרחק ממנו מהבחינה הזו.
כמו כן, החלטתי להתחיל לומר את האמת ולא להסוות יותר את המצבים שבהם הייתי צריכה להתמודד עם ההתנהגות הזוועתית שלו.
הוריי מאוד עדינים אליו/ לא מתייחסים אליו ממש כי גם הוא לא מתייחס לאף אחד גם כשהוא בא לבקר אותנו (הוא בא כל יום, זה אותו ריטואל).
הבעיה היא שאמא שלי נוטה למזער ולהקטין את המצבים שאני משתפת אותה בהם, שזה דיי עירוני כי אמא שלי עצמה דיי.. דרמטית.. אבל שזה מגיע אליי החוויות שלי מתגמדות על ידה.

איך להתחיל להפריד את עצמי מבחינה מנטלית ומבחינת חשיבה מאחי ולהפסיק לקחת על עצמי את תפקיד ההורה האחראי?
ואיך לשתף (כשיוצא, אני לא מתעסקת בזה כל הזמן) את אמי בדברים מסויימים בידיעה שככל הנראה השיחה תגדע ולא תלקח ברצינות לאחר כמה רגעים..?
תודה..

שלום וברכה,
אני נמצאת בטיפול מדהים, שמצריך המון המון אומץ. עברתי הרבה בחיים, וכיום אני עוסקת בניהול הוסטל לנערות חסרות עורף משפחתי. עבודה שמפגישה אותי המון עם הכאב האישי שלי.
בפגישה האחרונה הגעתנו לנושא שלא נגענו בו, בעקבות סיטואציה שקרתה השבוע, כשיצאתי מהטיפול, הרגשתי מחוץ לדלת תחושה של ניתוק, לא יכולתי ללכת, וזו הייתה הרגשה מאוד מפחידה, פעם ראשונה בחיי שחשתי ככה, בדרך הביתה הרגשתי רע מאוד פיזית, בבית זה חלף, הצלחתי לבשל לכולם, וכשהתיישבתי לאכול, שוב חזרה התחושה הזו, זה היה מאוד מבהיל, וממש הייתי זקוקה להתקשר למטפלת שתרגיע אותי, אבל לא עשיתי זאת, חששתי מלחצות את הגבול. בבוקר שלחתי לה הודעה בווטסאפ, וברור שלא ציפיתי שתענה מיד, במיוחד ששוחחנו בתחילת הפגישה הקודמת, שאני מצליחה לאסוף את עצמי ולא לשלוח הודעות. וחשוב לי מאוד להדגיש ,שאני אף פעם לא עוברת את הגבול, והיא מאפשרת לי לשלוח בשעת הצורך, ולא עונה בשיח, שזה מעולה עבורי. אבל זה היה נורא!! וזה ממשיך. אני ממש לא יודעת אם בכוונה היא לא עונה, כדי ללמד אותי להתגבר לבד, או שעדיין לא הזדמן לה, אשוחח אתה בפגישה הבאה על התחושות, ונעבד אותם ביחד, אך הסברתי לה שזו פעם ראשונה לחוויה הזו ותחושות מאוד מאיימות. נשארתי מפוחדת ועצובה מאוד, זו הייתה הודעה כ"כ כנה ואמפתית וזועקת לעזרה.
אשמח לעצתך.

לפני כעשור הייתי בטיפול דינמי שהיה לי משמעותי מאוד ונמשך 4 שנים. נקשרתי רגשית למטפלת, חשבתי עליה המון וגם היא הייתה זמינה עבורי מעבר לשעות הטיפול. בדיעבד הפרידה והסיום של הטיפול (ביוזמתי) הכאיבו לי מאוד. אחרי תום הטיפול הבנתי כמה משאבים הוא גזל ממני. לראשונה הייתי בזוגיות מיטיבה וגם השלמתי שני תארים. ועדיין זוכרת את העיניים הטובות של המטפלת ההיא איתי.

לפני שנה וחצי חזרתי לטיפול עם מטפלת אחרת בגלל משבר אישי. אני מבוגרת יותר, זהירה יותר עם אנשים. זוכרת כל הזמן שאני העבודה של המטפלת ושזו מערכת יחסים מקצועית ולא אישית. המטפלת מצדה מדברת על זה שהטיפול לא קורה כי לא מתבסס קשר. אבל אני חושבת על כך שקשרים לא סימטריים כאלה בעיקר מזיקים. יש לי קשרים קרובים עם אנשים שאני אוהבת, ואני לא רוצה להיקשר שוב לאדם שאני רק עבודה בשבילו.

איך אפשר להיות בטיפול ולהרוויח ממנו בלי להיקשר ובלי להיפגע? לא מעוניינת לחוות נטישה/דחייה/פגיעה מאדם זר שאני משלמת לו ורק עבודה בשבילו.

היי אשמח להתייעץ לגבי משהו שקורה לי בטיפול🙏
אני סטודנטית למקצוע טיפולי בעצמי,
התחלתי טיפול בזמן האחרון אצל מטפלת מדהימה, מהרגע הראשון התחברנו וכיום אני בתהליך חזק ומשמעותי ומציף מאוד.
הייתי בעבר בטיפולים ארוכים בהרבה שמעולם לא הגעת לעומקים כאלה וחיבור כזה ואני אדם שמאוד קשה לו לתת אמון, אך היא הוכיחה לי שהיא איתי באמת ואני סומכת עליה.
הבעיה מתחילה בזה שאני מרגישה שאני מאוהבת בה, חושבת עליה המון, מדברת איתה בראש שלי, חושבת על סיטואציות שקרו בטיפול ומחייכת לעצמי, עוברת על הודעות שלנו כמה פעמים ביום..
היא באמת מיוחדת ומוכשרת ויפה מאוד בעייני אך אני מודעת לזה שזאת העברה חזקה שקורת לי איתה בעקבות חסך הורי עמוק שלי (נראלי), למרות שהיא כמעט בגילי. היא נותנת לי אמפטיה ותחושת אכפתיות והלב שלי מתפוצץ מאהבה אליה ורצון שהיא תיהיה שלי.להרגיש אותה איתי תמיד. זה מביך כי אני מרגישה לפעמים שהיא מודעת לזה בגלל ההתנהגות שלי איתה. אני לא מסוגלת לעלות את זה מולה כי זה ממש מביך אותי וגם מרגישה שזה עולה ויורד בהתאם למה שקורה בקשר שלנו וגם אני מודעת לזה אבל עדיין זה מתסבך אותי
ואני תוהה אם זה תורם לתהליך הטיפולי גם אם לא מדובר ואם זה יפחת עם הזמן? האם אני צריכה להתאבל על זה שזה לא התממש? זאת העבודה? אשמח לעזרה! תודה!

אתמול קרה לי משהו לא נעים בשיקום שאני נמצאת בו רבתי עם הצוות ואני מרגישה אשמה. אני לא מצליחה לשחרר את ההרגשה הנוראית הזאת, אני מרגישה שאני רוצה לעזוב את כל המסגרת בה אני נמצאת. למרות שבצוות סלחו לי על מה שקרה וניסו לדבר איתי אני עדין מרגישה אשמה למה רבתי איתם בכלל וקשה לי לשחרר אשמח לטיפ בלי טיפול מה לעשות? אני מרגישה בגלל זה דכדוך וחושבת על זה כל הזמן איך משחררים? אשמח למענה תודה רבה.

שלום
מתמודדת עם דכאון עמיד כבר שנים, מטופלת תרופתית.
בזמן האחרון המחשבות האובדניות התגברו מאוד.
נמצאת בטיפול דינמי פרטי כשנה, אבל הקשר עם המטפלת לא מרגיש קרוב. מעולם לא פניתי אליה בין הפגישות ולדעתי פניה כזאת לא תתקבל בברכה (היא מאוד מקפידה על הסטינג). מנסה גם למתן את השיח על המחשבות האובדניות מולה, כי זה סתם מעורר בה לחץ ולדעתי היא לא תרצה לטפל בי אם תהיה מודעת למצבי.

מה אפשר לעשות כדי לווסת בין הפגישות? אני מרגישה שאני מוכנה לסיים את החיים, מותשת מהניסיון לתפקד תוך כדי המלחמה והדכאון. פשוט לא רוצה לפגוע במשפחה.

לפני הכל חשוב לי שלא תבינו שאני באה ממקום שופט אלא מתוך הצורך לפרוק ולקבל תגובה, הבת שלי בת 30 התגרשה לפני שנה(ללא ילדים) ובחצי שנה אחרונה היא יוצאת עם מישהו, לבחור יש הרבה מאוד "עניינים" הוא בא מבית לא פשוט וקשה יום, גדל מגיל 17 אצל משפחת אומנה. אין לו קשר כלל עם ההורים הביולוגים שלו, כשיושבים יחד הוא בקושי מוציא מילה רק אם פונים אליו. מבחינת עבודה הוא עצמאי, מה גם שהוא מעשן (סיגריות) המון סגריות, גם ביתי מעשנת מהצבא, אם היה איזה סיכוי שהיא תפסיק לעשן עכשיו הסיכוי קלוש ולהיפך נראה לנו שהיא הגדילה את מספר צריכת הסיגריות.

חייבת לציין כי בהכרות הקטנה שיש לנו איתו (רואים אותו פעמים בשבוע לשעתיים , הוא נראה בחור טוב ומכבד את הבת שלי ואפילו סוג של מרצה אותה.

את המידע עליו שמענו רק מהבת, אנחנו לא מעיזים לשאול אותו שאלות אישיות, מפאת רגישות שלנו וגם לא רוצים לפגוע בביתנו.

גילוי נאות- אנחנו כהוריה לא שלמים כלל עם בחירתה ודי מודאגים מהעתיד ומבינים שלבחור יש הרבה עניינים שהוא סוחב אותם מהילדות
וגם בטוחים שאחרים מהמשפחה "ירימו גבה".

חשוב לי לכתוב שאנחנו לא משפחה מתנשאת וגם לא עושים דברים מהמקום של מה יחשבו, יחד עם זאת זה כן עולה.

השאלה שלי- מה אני אמורה לעשות בעניין, לשבת ולשתוק בתוך תוכנו אנחנו אומרים שמגיע לה יותר....בנתיים הקשר ביניהם מתחזק יותר ויותר והם אמורים לעבור לגור יחד, בנוסף יש את עניין העישון שלא עוזב אותי ואת בעלי (אנחנו לא מעשנים , מה גם שבעבר היה לביתי וירוס פפילומה) האם לדבר איתה או עם שניהם.....

אני מודעת לכך שהיא אחראית לחיים שלה, כאמא זה כואב, במיוחד אחרי מה שהיא עברה.

לוקחת מירו 30 7 חודשים , סימבלטה 30 הורדתי מ60 שלקחתי במשך 6 חודשים כבר חודשיים ו2 לוריוואן ביום , מרגישה רע מאוד בוכה כל הסמן ומחשבות אובדנות , מה עושים????