פורום טיפול נפשי

ערב טוב,

במקום העבודה שלי התחילה לעבוד מישהי מעל גיל 45 שעוברת קשיים חברתיים.
יצא שהתקרבנו ואני היחיד שממש מדבר איתה והיא כל יום מספרת לי שמתנהגים כלפיה בצורה לא יפה. אני שמתי לב שהיא "עושה עניין" מדברים פעוטים ומה שעבור האחרים נתפס ככלום אצלה זה סוף העולם, ברמה שהיא עושה להם פרצופים ומגיבה בצורה הפגנתית. התחושה שלי שאולי התפיסת מציאות שלה בעייתית או שהיא סובלת מפגיעות יתר.
אני כל הזמן תומך בה ומנסה להגיד לה שלא תעשה עניין מהדברים, אבל יש לי הרגשה שיש משהו מעבר כי אני רוצה לעזור לה (לא דיברתי על הנושא ולא רוצה לשאול שאלות מיותרות שיפגעו בה או יגרמו לאי נוחות).

השאלה שלי היא האם יש בסיס לתחושה שלי?
אני כן רוצה לכוון אותה ולעזור לה אבל כאמור, יש לי חשש שמדובר על משהו מעבר לבעיה של השתלבות רגילה. אשמח לטיפים איך אפשר לעזור לה

שלום,
אני נוטלת פאקסט 40 מ"ל די הרבה שנים (לטיפול בחרדה). לאחרונה שמעתי על פטריות רעמת האריה (טיפות) שעשויות לסייע בשמירה על זיכרון.
אני בת 67.
רציתי לדעת אם יש בעיה בנטילת הטיפות בשילוב עם פאקסט.
בתודה ובברכה,
ימית

היי,

אני מטופלת כשנה באופן פרטי בטיפול דינמי, לאחרונה אובחנתי עם הפרעת אכילה. לאחר האבחנה המטפלת שלי נרתעה והציעה שאפנה למערכת הציבורית או למסגרת מחזיקה יותר ממה שהיא יכולה להציע (יש לנו סטינג של פעם בשבוע, ללא תקשורת בין הפגישות, אני לא מרגישה צורך ביותר מכך).

מבחינה פיזית, ניסיתי לאזן את התפריט אצל דיאטנית והbmi שלי כרגע נמוך אבל בטווח הנורמה.

מערכות ציבוריות מציעות פתרון אשפוזי (נניח אשפוז יום) שלא מותאם למצבי (אני עובדת במשרה מלאה, נשואה) ולדעתי גם לא יקבלו אותי.

לתחושתי המטפלת הנוכחית לא תרצה להמשיך איתי והאמת שתחושת הדחייה קשה לי וגורמת לי לרצות בעצמי להפסיק להגיע.
אני מרגישה שמאז האבחנה נפלתי בין הכיסאות, מצד אחד מטפלים נרתעים ממנה ולא רוצים לקחת אחריות בפרטי ומצד שני המערכת הציבורית מותאמת יותר למקרי קיצון. האם יש אפשרות להתמודד לבד, ללא טיפול?

תודה

עברתי טיפול קצר מועד מאד לא מקצועי, שיפוטי ולא מספיק מכיל. נעשו בו הרבה פגיעות שחצו את הגבולות האתיים של טיפול.
בשיחה עם המטפלת ניסתה להכחיש חלק מהפגיעות, בחלק האחר הכירה אך לקחה מעט מאד אחריות. למרות שהגעתי לטיפול על רקע של חוסר ביטחון עצמי וסבלתי במהלך הטיפול מתוך "עיוורון" גדול לצערי, כיום התפכחתי ואני לא מרגישה שזה השפיע על הדימוי העצמי שלי לרעה(חבל רק שלא שיפר אותו)
עם זאת, למרות שעברו חודשים רבים מאז תום הטיפול הנושא מציף אותי ברמה יום יומית.
שאלתי:
א.האם זה מחייב אותי ללכת לטיפול לעיבוד הטראומה, או שהדברים עשויים לעבור מעצמם באיזשהו שלב?
ב. אם אחליט ללכת לטיפול חוששת לעבור את זה שוב ( המטפלת הקודמת היתה בעלת הכשרה מכובדת ובעלת התמחות בטראומה ולא נהגה איתי באחריות.)
ב. אני מעוניינת בטיפול ממוקד עם מטפלת שמתמחה בחוקים האתיים בטיפול או עסקה בעיבוד טראומה מטיפול שתדע להכיר בפגיעות ולא תחליק אותם. אשמח להמלצות באזור אשדוד למטפלות שהתמחו דווקא בנושא זה.

אשמח לעזרה בדיוק סוג הטיפול שאני צריכה.
יש קשיים רבים בתחום הזוגי תקופה ארוכה מאוד, יש דיבור על פרידה. מרגישה שצריכים עדיין לברר לא מעט דברים בקשר הזוגי(כרגע אין שיתוף פעולה שלו בנושא טיפול).
מעבר לזה רוב הקשיים הם דברים שאני מביאה, קשיים שלי בתוך הזוגיות.
אני אישה מתפקדת מאוד ועם זאת חווה דכדוך ומצבי רוח, כמו כן חרדות(שלא מפריעות לתפקוד היומיומי אך מלוות אותי). בנוסף מרגישה שכל המחשבות שלי בנושא הזוגי הם שליליות ואובססיביות.
דבר נוסף שמעיק עלי הוא קשיי קשב וריכוז שאני מרגישה שמציפים אותי יותר בשנתיים האחרונות, בעיקר על מה שקשור לדחיינות.
מתקשה לעתים להצביע האם הקושי שלי קשור לקשיי קשב וריכוז או לסוג של דיכאון.
אשמח לעזרה🙏🏻

שלום.לפני כמה שנים גילית שגיסי האינסטלטור עבד עליי פעם אחד בוודאות ופעם קודמת בחשד גדול.הוא ניפח מחיר התיקונים שביצע בנצלו שלא יכולתי להגיע פיסית ורק הדייר היה שם.מאז בכל פעם שאחותי הזמינה אותי לפסח וראש השנה מצאתי תירוץ אחר ולפעמים דומה של נסיעה או ידידים.השבוע לא התקשרה אז היום ערב פסח שלחתי הודעת ווטסאפ של איחול לחג ואחרי כמה שעות התקשרה ואמרה שנוסעת לחמתה של ביתה ואם רוצה להצטרף ואמרתי לא וכמו כן שבעלה מפריע בהערות שלו ופעם פעציים יש גם בלי חולצה.היא חזרה על זה בנוכחותו ואחרי שיחה על בעיותיה ועל האב שנפטר הוא קרא בקול רם ,חג שמח ואיפה נעלמת.היא העבירה אליי זאת ועניתי תמסרי חזרה ואז העבירה הטלפון אליו.שאלתי מה הבעיה וענה "אמרתי חג שמח, עניתי: עניתי לך חזרה ואז שאל מה נשמע וזהו.אציין מאז המקרים ההם לא הערתי לו שידוע לי שהוא רימה וכן לא ספרתי לאחותימפאת אי הנעימיות לא נזפתי בה למה העבירה אליו .הייתי צריך להעיר לה כשהוא נמצא ומקשיב?כמו כן חזרה אליי הדילמה הכואבת לחשוף את התרמית בפניה אבל בפועל חושש שזה יצור מהומה מסוימת במשפחה הזו כי היא דכאונית ושתי האחיות האחרות די חששות מריב בגלל מצבה ובגלל שלא מבינות מה זה ייתן לי.מה דעתך?אם הייתי בזמנו צעיר לו ואומר לו שאשלם חצי ממה שדרש אומנם היה מתווכח וכועס אבל לפחות היה נרתע מלשחק אותה חביב.באותו הזמן אחת מהאחיות אמרה לי לשלם לו מה שמבקש ויותר לא לזמן אותו כדי לא ליצור מהומה.לא בטוח שעשיתי הדבר הנכון שקבלתי עצתה.מה דעתך?יש פה כמה שאלות.
תודה

עלה חשד שבני בן ה30 , מצד פסיכולוג ופסיכיאטר שהוא בטיפולם הינו על הרצף בתפקוד מאד גבוה, היכן ניתן לבצע אבחון, מהם השלבים, ועלות?
פניתי במייל לשיבא ולבני ציון מחכה לתשןבה מצפה שאקבל תשובה לאחר פסח , אשמח למידע

היי,

אני בן 46, רווק, ללא חברים וידידות.

לצערי אני לא מצליח להחזיק במקום עבודה. היו הצלחות מעטות לאורך הדרך, אבל בדרך כלל אני מתפטר תוך כמה ימים או שבועות, עקב תחושת פגיעה אחרי שמנהל או מישהו אחר צועק עלי, או עקב אי הצלחה להבין ולהתמודד עם המטלות ותהליכי העבודה.

צריך לציין שלמדתי מספר שנים מקצוע וסיימתי בהצלחה, אבל לא הצלחתי למצוא עבודה במקצוע כך שאני ממשיך לעבוד בעבודות של אחרי צבא, ואני מרגיש שככל שעובר הזמן ואני מחליף עבודות אני נשחק עוד יותר. אני גם מתוסכל מהמצב האישי שלי, וגם מהעובדה שאני לא מצליח להחזיק במקום עבודה. המצב הכלכלי בהתאם.


ברקע יש דיכאון, חרדה, OCD ו ADHD. אני מלווה על ידי ביטוח לאומי וסל שיקום, אבל אין להם פתרונות.

תפקידים שניסיתי עד היום הם בעיקר מוקדי מכירות, שירות לקוחות ותמיכה טכנית, ושם סבלתי והתפטרתי הרבה. תפקיד שהצליח בעבר הוא כשתקופה קצרה נתנו לי לעבוד במקצוע שלמדתי, בסביבה פיזית פתוחה ולא עמוסה, עם צוות מקיף ידידותי מאוד שרובם עבדו בתחומים אחרים, כך שהיה לי את המרחב הפיזי והמקצועי שלי ואת השקט שלי. זאת הייתה הזדמנות נדירה ולא יצא לי מאז לראות אפשרויות דומות. כיום כמעט כל המשרות במקצוע שלמדתי דורשות ניסיון, והשוק מוצף בבוגרים ללא עבודה במקצוע.

יכולה להתאים לי עבודה בתיוק וסריקת מסמכים, אבל כמעט ואני לא רואה משרות כאלה. חשבתי על עבודה בסידור סחורה בסופרמרקט. האם לדעתכם עבודה כזו יכולה להתאים? עד כמה היא רגועה ותהליכי העבודה בה הם פשוטים?

אני מנסה להתפרנס כדי שאוכל לשלם חשבונות וכרגע זה כל מה שחשוב. אני יכול לעבוד בשכר מינימום, בעבודה פשוטה ורגועה ללא עימותים וללא תהליכי עבודה מורכבים. זה אבסורד שכשאני לוקח איזשהו קורס ולומד, זה בדרך כלל הולך טוב, אבל כשאני מנסה לעבוד בעבודה כללית, לא מקצועית, צצים אינספור קשיים ואני מתפטר.

אני יכול לקחת את זה לכיוון של עבודה במפעל מוגן, ושם התנאים יכולים להתאים למגבלות, אבל השכר נמוך משמעותית משכר המינימום. אני מנסה כן להשתלב בשוק החופשי, עד כמה שאפשר.

לסיום, אם יש לכם המלצה על עבודה שיכולה להתאים, או רעיון אחר כיצד להתקדם, אשמח.

תודה רבה מראש על העזרה,


רונן

האם זה נכון שאתערב ואשקף לביתי בת ה32 דברים שאני רואה בהתנהלות שלה ודברים הקשורים באירוח שאחותה בת ה30 שיתפה אותי והיא לא רוצה לפתוח את זה מולה בגלל שהיא יודעת מה תהיה התגובה. (חוסר קבלה והרגשה של ביקורת ואפילו ריב).

דוגמא- בת ה30 הלכה לישון מספר ימים אצל בת ה32 ובעלה (היו לה פגישות קרוב לביתם)היא שיתפה אותי שלא היה שום אוכל או הרגשה של "אירוח" היא ציפתה שאם מישהו מגיע אליהם הביתה שהם ידאגו שיהיה משהו קטן לאכול, לנשנש. אני מבינה שהם עובדים וחוזרים אחרי יום עבודה אך בכל זאת.....

חשוב לי לציין כי לביתי בת ה32 יש קצת עניין של "קמצנות" חוסר ידע בשפע
מה גם כשנמצאים אצלה לפעמים היא יכולה לתת תחושה לא נעימה, במידה ומישהו הפיל אוכל בטעות על השטיח או הספה, ביתי לפעמים גורמת להרגיש חוסר נוחות

אצלינו בבית תמיד גדלו בשפע, השולחן מלא בכל טוב, כשאורחים או משפחה מגיעים תמיד יש הרגשה של בית. אני לא מבינה מאיפה זה בא..
מה עליי לעשות בנדון?

שלום אנשים יקרים ! כיום בן 30 , בגיל 19 עישנתי חשיש שגרם לי לחרדות ולתקופה של דיכאון התחלתי לשתות פריזמה בגיל 19 בגלל החרדות והדכאון שזה גרם לי , ליפני 3 שנים בגיל 27 היה לי התקף חרדה מאוד חזק בזמן תקופת הקורונה הרגשתי חולה וממש פחדתי על עצמי שיש לי קורונה מה שהוביל לחרדה חזקה
השאלה שלי היא כזאת האם שקורים מקרים ואני מרגיש שמאז הרגשות החזקים האלה שקרו לו אני מאוד בלופ ותמיד בתוך כל הנושא הזה

מה בעצם החיים האלה זה לקבל את הדברים שקרו ולנסות להמשיך הלאה בלי לנסות לחשוב ולנסות כמה שיותר לחיות בהווה?
האם זה נכון בעצם לחזור לעבר ולהתחיל לעבוד על מה שקרה שמה ולנסות רק להסתכל על הטוב ולהכיר תודה , כי אני באמת מרגיש סוג של מועקה בגוף ובנפש
השאלה שאני לא מבין זה שאם אני בעצם כל הזמן בטיפול סביב העבר אז אני בעצם נשאר תמיד בלופ הזה של החרדה ושל מה שקרה אז אני כל הזמן סוחב את זה ונמצא בתדר הזה

הייתי רוצה לנסות להבין קצת וסליחה אם למישהו לא מובן אנסה לנסח את עצמי יותר

שלום, אני שואלת את השאלה ממש בזהירות ...
הבן שלי בן 24 וחצי בתקופה האחרונה מביא כל ערב מישהי אלינו הביתה (אנחנו לא פוגשים את הבנות) יש לו את החדר שלו שנמצא רחוק מהחדרים שלנו , זה לא מפריע לנו בכלל, והוא מעדכן אותנו. העניין הוא שאני מרגישה שהוא נכנס קצת ללופ של כל פעם מישהי אחרת ואני לא אוהבת את זה.
כן חשוב לי לציין שהבן שלי מאוד רגיש לאחרים, בחור טוב, מאוד ערכי, מה גם שיש לו 3 אחיות גדולות ממנו ותמיד חינכנו אותו להתייחס לבנות כמו שהוא רוצה שייתייחסו לאחיות שלו.וכמובן עוד כשהיה מתבגר שוחחנו איתו על אמצעי מניעה....
הוא תמיד חיפש קשר מחייב .
בזמן שירותו הצבאי היה בקשר זוגי במשך שנתיים ואחר כך יצא עם מישהי כחצי שנה.
מאז שהשתחרר אין לו זוגיות רצינית
בשנה האחרונה התחיל להיפגש כמעט כל יום עם מישהי אחרת.
האם זה נורמלי? אני לא יודעת איך להגיב לזה......
אני יודעת שהעניין לא בשליטתי והוא בוגר מספיק להחליט את ההחלטות שלו

ליטל למה קשה לי ככ
אוף אני לא יודעת למה אני רוצה לחזור לאישפוזים למרות שאני יודעת שאם אני מתאשפזת אין לי בית לחזור אליו
שוב פגעתי בעצמי שוב אני מזמינה פלאשבקים כי עובר זמן ואף אחד מהרעים לא חי רע רק אני סובלת
מצד אחד אני רוצה לדבר על הכאב
שלא יהיה ככ עמוק בפנים ומוסתר מאחורי אלף הגנות
מצד שני כשאני מנסה לגעת בו אני הופכת בעצמי להיות כאב
והילדה הקטנה רוצה רק לעשות בלגן כואב והורס חיים כי כואב לה
אני רוצה להתקדם לנסות למצא מטרות קטנות ולהחזיק בהם
לפסוע בפסיעות פיציות ובטוחות אבל בפועל עושה צעדים מגושמים גדולים ולא מותאמים
אני רוצה לעשות דברים בהדרגה
להחשף בהדרגה
לא לעשות הכל בבום כי אז אני מתגלשת כמו במשחק סולמות וחבלים ישר עד למטה
אני רוצה לדבר על הטראומה בטיפול כי היא נוכחת בתוכי אבל באופן מבוקר כזה שיגע בכאב אבל לא יהפוך אותי לגוש כאב
שאני יצליח לדובב את הילדה הקטנה ולהזכיר לה שמותר שיכאב
זה לא דבר אסור
אני רוצה שגם ההתקדמויות יהיו עדינות איטיות ולא מסוכנות
אני רוצה לבנות לי יומן כזה שכל חודש אני יעשה משו קטן חדש שלא עשיתי עד היום
משו קטן פרור פצפון
כי אני מרגישה שבחודשיים האחרונים עליתי על אוטוסטרדה ואני מנסה לרדת בצורה מאוזנת ולא ממש מצליחה
אני רוצה להחזיר את הילדה שבי הביתה כי בחודש האחרון היא היתה מוסתרת מאחורי מלא הגנות
מלא ססמאות של אני צריכה עבודה אני צריכה להתנדב כשבפועל הכל בריחה אחת גדולה
אני צריכה לעשות דברים לאט
לא בטוח שקשה לי להתחייב
עבדתי בחיים שלי לא מעט
פשוט קשה לי שהכל קורה בבום
אני כל הזמן מרגישה שאני יוצאת לעולם בסערה והסערה הזאת סוגרת עלי ואז אני מרגישה פחד מצמית
ללכת לקניון עם הילדים למשל או ללכת לארועים גדולים זה טיפשי מאד
אתמול היה לי ארוע והלכתי והיה לי כיף ושמח ולא פחדתי כי לקחתי קלונקס כמה שעות לפני והייתי רפויה ונינוחה
אולי זה הפתרון
לפני כל יציאה לקחת קלונקס
לפעמים אפילו לגינה קשה לי לצאת
יצאתי בהתקף היפו מאניה לעןלם ועכשיו אני מנסה לרדת בהדרגה כי פתאם אני מפחדת לצאת מהבית
כי הכל קרה בצורה לא מווסתת
אני לא יודעת למה חזרתי לפגוע בעצמי וחזרתי לרצות אישפוז ושישמרו עלי
מה אני צריכה את זה בכלל

יש לי צלקות (די הרבה..) מתקופה של פגיעה עצמית כשהייתי נערה.
כיום אני מטופלת כבר כמה שנים ובמקום אחר לגמרי מבחינה נפשית
אבל מתמודדת עם פחד מאוד גדול מלצאת לדייטים או להיכנס לזוגיות, בגלל שאז אצטרך לחשוף את הצלקות ולדבר עליהן.
איך כדאי להעלות את הנושא הזה בדייטים? ואיך אפשר להתמודד עם החרדה מהתגובה של הצד השני לכך?

שלום,

אני גבר בן 38 מטופל פסיכיאטרית ובשיחות (טיפול דינמי) בגלל דכאון מתמשך, חרדות, מחשבות אובדניות ייאוש מהעתיד וOCD. לאחרונה מנסה להבין האם אני יכול להסתדר לבד, ללא השיחות.

אני מרגיש שהמטפלת טובה, מכילה ומתקפת ושיש משהו נוח במקום לדבר בו. אבל העלות הגבוהה של טיפול נפשי פרטי בעייתית לאורך זמן (מטופל אצלה כשנה ולפני זה לא הייתי בטיפול שיחתי משך זמן ארוך), במיוחד כשאני מתקשה לעבוד במשרה מלאה.

מלחיצה אותי המחשבה שאני תלוי בטיפול. אני יודע שהבעיות שלי לא יעברו אף פעם, גם אם יש תקופות קצת יותר רגועות, הקשיים תמיד שם ותמיד יחזרו ואני לא רוצה להיות מטופל כל החיים. הרבה מהמחשבות האובדניות שלי הן סביב זה, הרצון פשוט לסיים את הדבר הכואב הזה שנקרא חיים כדי לא להיות מטופל או תלוי.

העליתי מספר פעמים בשיחות את המחשבה להפסיק את הטיפול. אני מניח שלמטפלת אין אינטרס כזה כי בסופו של דבר זו מערכת יחסית כלכלית בשבילה (ואני לקוח "טוב" שמגיע בזמן, משלם, לא חורג מהסטינג). אבל היא גם רוצה את טובתי וכמובן תקבל כל בחירה שלי. אני מבין שזו החלטה שלי, אבל לא מצליחה להחליט.

בפגישות האחרונות הגעתי עם החלטה שהיום אני מודיע לה שאני מעדיף לסיים את הטיפול, אבל ברגע האחרון נסוג

בן 37.
עובד ומתפרנס, אובחן כילד עם בעיות תקשורת אך לא קיבל טיפול רציף כל השנים, היה מבודד חברתית ומתבודד.

חי לבד, ללא חברים, ללא מערכת חברתית.
רוצה למצוא זוגיות אך מתקשה להבין מצבים, ולא מצליח ליצור דייטים.
לאן כדאי להפנותו?
האם יש גופים שנותנים תמיכה לאנשים עם קושי תפקודי?
אשמח לקבל תשובה.
תודה
רינת