פורום טיפול נפשי

שלום,
ביתי בת 27 יוצאת עם בחור בן גילה 4 חוד' מההתחלה אמרו שזה זה
אציין שהוא בחור חמוד עם שאיפות אך רק בתחילת דרכו ,מתחיל תואר בשנה הקרובה עובד בעבודה שמכניסה מינימום נכון לסטודנט.
היא אחריי תור בעבודה בתחום וגרה לבד בשכירות
יש פערים מאוד גדולים נכון לכרגע
היא היתה רוצה שיעברו לגור ביחד בכדי לבדוק שיש המשך ואכן זה האדם לרצוץ איתו הלאה והוא לא יכול לפחות בשנתיים הקרובות לעשות זאת.
אנו מדברות על הדברים היא מבינה שיש פערים(הפערים גם כלכליים בינהם ובמשפחות) ובכל זאת רוצה להשאר
אני מנסיוני יודעת שה-4 שנים עכשיו שהוא בונה את עצמו יכולות בסוף לבנות אותו והכל יעבור לטובה,השאלה אם יש צורך לנבור בנושא מעבר?
היא (וגם אני) לא רוצות שתמתין ובסוף יעברו לגור ביחד וזה לא זה
מה היית ממליצה מנסיונך תודה.

לפני כחודשיים התחלתי טיפול ממוקד לנושא מסויים שאמור היה בהגדרה להימשך בין חודשיים לחודשיים וחצי אבל בתלות בתוצאות (כלומר ניתן להאריך או לקצר לפי הצורך).
בפגישה החמישית, כעשר דקות לפני סיום הטיפול, המטפלת הודיעה לי חד צדדית וללא שום הכנה מראש שלדעתה אפשר לסיים את הטיפול אלא אם אני רוצה להמשיך להיפגש איתה. הייתי בהלם מוחלט. בתחילת המפגש עוד דיברנו כרגיל על מה צריך וכדאי לעשות בהמשך הטיפול ופתאום היא "שלפה" את רעיון הסיום בלי לדבר על זה קודם או לערוך איזה שהוא סיכום על מה הושג או לא עד כה בטיפול. יש לציין שבשלב הזה הטיפול עדיין לא הניב שום תוצאות. היא שאלה אותי באותו רגע מה אני מחליטה ותחת ההלם ביקשתי שאולי ניפגש במרווחים גדולים יותר בין המפגשים. היא הסכימה אולם לא ידעה עדיין מתי תוכל לפגוש אותי ולכן סיימנו את הפגישה בכך שהיא תודיע לי שבועיים אחכ מתי תהיה הפגישה הבאה.
לקח לי כמה ימים ולילות בהם המחשבות על העניין הזה לא עזבו אותי לרגע ואז הודעתי לה בווטסאפ שאני מקבלת את דעתה ושאפשר להפסיק את הטיפול.
אין לי שום עניין במטפלת שלא רוצה לטפל בי או לא רואה את הצורך בכך אבל מאז אני מאד עסוקה במחשבות ובתחושות של כעס ועלבון. לא ברור לי האם זה תקין/אתי ככה פתאום בסוף פגישה להודיע למטופל שהמטפל מעוניין לסיים את הטיפול? האם לא ראוי שהייתה מדברת איתי קודם על האפשרות הזאת ונותנת לי זמן סביר לחשוב על זה? ואם אני אולי לא עשיתי משהו כפי שציפתה לא היה מתאים שהיא תדבר איתי על כך בצורה ברורה? אולי אפשר היה עוד להתקדם עם הטיפול הזה הרי כבר נוצר סוג של קשר בינינו
אני עדיין זקוקה לטיפול אבל עכשיו מאד חוששת לנסות מטפל אחר. איך להתגבר על זה? יש בי צד שחושב שאולי אני סתם עושה עניין ממשהו שהוא לא באמת ככ משמעותי אבל בעיניי זה נחווה ממש כמעט כמו בגידה.

היי, מזה 8 חודשים אני נוטלת לוסטרל 150 מ"ג, בנוסף אני נוטלת ויטמין d, אומגה 3, קומפלקס B ומגנזיום. לאחר מספר חודשים שהרגשתי שאני ממש בטוב פתאום התחיל אי שקט והתקפיי פאניקה חשוב לציין שלפני שמונה חודשים אבדתי את אבי ולהבדיל אלף הבדלות יש לי בן לוחם שהיה חודש בלבנון. היו לי גם בחילות ויציאות מוגברות ולאחר שהבתי שקומפלקס b ומגנזיום מעלים סרטונין חשבתי שאולי יש לי עודף סרטונין. שתפתי את הפסיכיאטר והחלטנו שאפסיק עם הקומפלקס b ואשלב בתקופה הנוכחית קלונקס. אז כרגע אני עם לוסטרל 150 וקלונקס לפעמים כדור 1 0.5 ולפעמים כדור וחצי ליום. אני מנסה לקחת רק חצי קלונקס ומרגישה שזה לא מספיק רק לאחר כדור שלם או כדור וחצי אני בטוב. אני לא רוצה להמשיך להיות תלויה בקלונקס מה אפשר לעשות? האם עליי להחליף טיפול? חג שמח

אני אתחיך מהסוף, כי זה פשוט יותר. אני גרה ברחוב שאין בו מקלט, המרחב המוגן הקרוב נמצא מעל 5 דקות ריצה, בסבב הלחימה האחרון הגעתי למצב שאני ישנה עם נעליים ובסוף ה3 ימים שביליתי במצב הזה הייתי בקריסה פיזית מוחלטת. את השבוע האחרון אני מבלה בניסיון למצוא מענה שימנע ממני לחזור לאותו מקום ואני לא מצליחה, מעולםצלא הייתה לי תחושב של עצמאות או לשיטה על החיים אחב עכישו זה נהיה אקוטי.
לפני המלחמה הזמנתי לאמא שלי משטרה אחרי 3 תקריות אלימות (זה לא כאב, אבל ראוצלה בעיניים שהיא גילתה דרך חדשה ישנה להשתיק אותי כשאני מתעקשת) המקרה הראשון היה סביב העובדה שהייתי אמורה לחזור כבר לדירה הלא מוגנת שלי, סביב ידיעות על שיחות חיוביות בין ארה"ב לאיראן, אבל ביום שבו היו המכות נראה היה שהשיחות הולכוך לקרוס, מפחד אמרתי לה שאני לא רוצה לחזור והיא התחילה לנסות להשתיק את השיחה עם אמירות של אז מה? זה ככה כבר חודש שלם. היה לי ברור שאם השיחה תגמר ללא הבטחה מצידה היא לעולםצלא תאפשר לי לדבר על הנושא שוב, ואני אמצא את עצמי בדירה לא מוגנת. אז התעקשתי, עד שזה נגרר למכות מצידה. נה שחזר על עצמו שוב בימים הבאים. זה לא כאב ובעיקר היה משפיל ומלחיץ, חוויה שבה אני לא יודעת לאן אני יכולה עוד להצטמצם. עברתי את זה גם בילדות והרגשת שאני חייבת להראות לה שהולכות להיות השלכות למעשים האלה, כמומשלא הצלחתי לעשות בילדות, כי אף אחד לא האמין לי אז, אז הזמנתי משטרה. זה היה מפגר, ומצאתי את עצמי בדירה הלא מוגנת. היה חי סידור לשבוע הראשון למלחמה וגם הוא נגמר, בסופו ביליתי שלושה ימים בחוסר שינה, וכשאת ישנה את ישנה עם נעליים וריצות אל מרחב מוגן שאת גם ככה לא מספיקה אליו. כתבתי לאבא שלישאםמיקרה לי משהו זה יהיה עליהם. אני יודעת שזה מניפולטיבי ונמוך אבל הייתי נואשת, ונתקעתי בחדר מדרגות לא מוגן בבניין שלי בזמן אזעקה רועדת מפחד. זה שכנע אותו לעזוא לי כלכלית עם סבלט, אין לי חושג איך מצאתי בסוף אחד, באייר בי אנד בי, אבל הייתי שם מעל חודש, שאת רובו בסופו של דבר אמא שלי שלמה. את השבוע החארון הם ניסו לקצר לי למרות שעוד היו איומים בעיר שבה אני ג, וגפ אזעקות, אבל מבחינתם כל עוד כתוב שיש הפסקת אש אין צורל להשקיע כסף. כלומר- כל עוד החדשו משתרתות את אמא שלי היא תקשיב להם. והנה אני פה- כמה ימים לפני המלחמה, ביקשתי ממנה כבר להיכנס לסבלט, כדיי למנוע תרופה למכה אבל היא מסרבת היא בנתה לעצמה תרחיש בראש שבו ברגע שתהיה התראה מקדימה אני אצרטך לארוז ולמצוא לעצמי מקום להיות בו והיא תשלם. אני כבר עכשיו חא מצליחה חמצוא מקום כזה שיקבל אותי בהתראה כל כך קצרה, וזה בלי קשר לעובדה שאין לי רישיון ואני אצטרך להסתמך על תחבורה ציבורית. היא חאממוכנה להקשיב לשום דבר שאני אומרת, אני כבר כל כך רגילה שהיא לא צקישבה שאני מדברצ ממש מהר בתקווה שאצליח להגיד את כל מה שיש לי לפני שהיא תנתק או תסתום לי את הפה. אבלזה חא משנה כי היא לא מקשיבה. ומאזימה אותי שאני עושה את זה ושאני משוגעת ובחרדות כי אני לא אומרת אמן על התוכניות שלה, שנועדו לנוחות האישית שלה, ושמות אותי בסכנה.

לאיזה מטפל לפנות בחיפה.

היי קוראים לי שירה, אני בת 24 ואני מתמודדת עם אוסידי. עד לפני חודשיים לא הייתי בטיפול להפרעה. לצערי הרבה שנים זה התפספס ולא אובחן. אני לא רושמת פה בגלל האוסידי, כי בשביל זה יש לי מענה סוף סוף. הסיבה היא בגלל שהייתי בטיפול שנה וחצי אצל מטפלת באומנויות (תנועה) ופסיכותרפיה. למשך תקופה ארוכה של המפגשים שלנו שיתפתי אותה במחשבות הטורדניות שלי, שגם החליפו תוכן בתקופה שהייתי אצלה. היא לא הבינה שמדובר באוסידי ושייכה המחשבות לאישיות שלי. שזה עוד יותר החריף את המצב. גם שאמרתי לה שמשהו מרגיש לי לא בסדר ושאני חושבת שיש לי אוסידי, היא התעקשה שזה ״מאפיינים אישיותיים״. הזמן עבר, וכל פגישה שהגעתי אליה, הגעתי יותר מפוחדת, חרדה מהקודמת. היא לא רצתה להודות בכך שהיא לא יכולה לתת לי את המענה והטיפול שאני צריכה, ולא הפנתה אותי לפסיכולוג/ ית. זה באמת פגע בי כי סמכתי עלייה, הייתי אצלה תקופה ארוכה, אבל החלטתי לשחרר את זה ואמרתי לעצמי להתמקד בעכשיו, שעכשיו אני במקום הנכון.
אבל עדיין משהו בהתנהלות שלה הרגישה לי חריגה, בעיקר ככל שהזמן עובר ואני מבינה מה עברתי כל הזמן הזה. אז החלטתי לבדוק עליה, פרטים על התארים שלה והניסיון שלה. ומתברר שהיא הציגה את עצמה, היא שיקרה לגבי שהבסיס שלה הוא תואר בפסיכולוגיה (תואר ראשון)- היא למדה מדעי ההתנהגות. וזה שקר שחזר על עצמו שוב שוב, היינו מדברות על זה המון כי אני בעצמי באמצע התואר שלי בפסיכולוגיה. אני מרגישה כועסת , שרימו אותי , ואני בכלל לא מבינה איך אפשר לעשות את זה למישהי במצוקה כזאת.
אני לא יודעת איך להתנהל עם המצב-
להתעמת איתה על זה?
לחשוב על אפשרות לתביעה בעתיד?(אם זה בכלל אפשרי..)
או פשוט לשחרר את זה ולהתמקד בעצמי ובהחלמה שלי למרות הכל…
אשמח לעוד דעה מאנשי מקצוע🙏🏼

שלום. אנו מחפשים חלופה לאשפוז בגהה, "בית מאזן" עם סבסוד דרך קופ"ח מכבי.
האם יש למישהו פרטים או המלצה על מקום במרכז?
תודה מראש

שלום,
כל ילדיי בוגרים וכרגע לא בזוגיות ,
כל הילדים של אחיי שצעירים מהם נשואים וחלקם כבר עם ילדים
מוצאת את עצמי מול המשפחה המורחת מתמודדת עם בקרוב אצלכם ומה קורה וכו..
מרגישה לא בנוח ותמיד עונה שכל אחד בזמנו וסותמת להם פיות ,אציין שאין לי בעיה שילדיי עדין לא שם הם בונים את עצמם ונהנים מהחיים בסך הכל ,השאלה איך מתמודדים במצבים האלו ,מרגיש שמאחוריי גבנו יש איזה רחמים על ילדיי וכו
אף פעם לא הבנתי מדוע אנשים מחטטים בחיים של אחרים ומה זה נותן להם אין מילים אך לא נעים בסביבה כזו למרות שזו משפחתי הקרובה ביותר.

מתבגרת בת 13.5 המתמודדת עם אפלוציה,נשירת שעיר וקרחות
מחפשת עבורה מטפל/ת העוסק בתחום עדיפות לאזור המרכז.תודה רבה

אשמח להכוונה באשר לאפשרות פרסום מודעה אצלכם . מחפש פסיכותראפיסטית בעלת מאפיינים מסויימים. הדבר יחסוך לי פנייה אישית אקראית לעשרות השמות המופיעים אצלכם. תודה

שמתי לב שבכל פעם שאני אוגר המון רגשות שליליים ואז אני מוציא את זה איכשהו מול אדם ,זה מפחית משמעותית לחץ. האם כתיבה אקספרסיבית מסודרת יכולה להרוויח את אותו האפקט ?

שלום ליטל
אני ואשתי מתכננים לנסוע ליום כיף. ראשון אחרי כמה שנים קשות שעברנו בנישואים שלנו וריחוק גדול שיש בינינו.
רציתי להתייעץ ולשאול מה אני יכול לעשות כדי שהבילוי יצליח לקרב אותנו אחד לשני?

שלום רב, בני בן 25 במילואים בלבנון, חווה ארוע של פיצוץ מטען כאשר הלך לעזור ראה פצועים וכו', הארוע היה מאוד מטלטל...לא ארחיב כאן יותר מידי
איך ומה אנחנו כהורים צריכים לעשות כדי לעזור לו
והאם צריך להציע לו ללכת לטיפול ומתי נכון להציע לו ללכת לטיפול
ומה הדברים/התנהגויות שאנחנו חייבים לשים לב אליהם
אנחנו אמורים לפגוש את המשפחה המורחבת שהם יודעים מהסיפור מה לבקש מהם בהקשר להתנהגות מולו? תודה מראש על המענה
כן חשוב לי לציין שהוא משתף אותנו בפרטי הארוע אך לא מדבר אישית עליו ועל הרגשות שלו

שלום. לפני כמה חודשים סיימתי טיפול של כשנתיים במכון בסבסוד הקופה, וקבלתי מישהי אחרת באותו מקום. ההתלבטות על העזיבה התחילה כמה חודשים אחרי ההתחלה והנושא נדון כמה פעמים. אך החשש ממטפל או מטפלת חדשים היה גדול. בסוף החלטתי אבל החשש ואי הנעימות נשארו. היא אמרה שתמיד תזכור את הקשר ועצם ההחלטה לעזוב היא חוזק. עם החדשה נאלצתי להתחיל כמעט מההתחלה בתיאור הדמויות המשפחתיות ובהיסטוריה שלי(( והקצב נעשה איטי)ולאחרונה היא טענה שמנסיונה קופת חולים לא מאשרת ארכה( נשארו קרוב לשלושה חודשים לסיום)אם אין אבחנה פסיכיאטרית ושגם מדריכתה אשרה זאת ולכן היא מנועה מלהגיש בקשה.כמה שבועות לפני כן אמרה שתגיש בקשה, אז אם היא מניסיון ידעה שלא יאשרו, למה אמרה את זה?מוזר. היא זרקה הכדור אליי, שאני אבקש מהקופה, שיש לה מרכז משל עצמה ולכן גם פחות רצון. למרות שזה נשמע לי לא הגיוני, שהרי הם אמורים לפנות , עשיתי זאת. עדיין לא ענו. אמרתי לה, שבשבועיים הקרובים כנראה נסיים כי אין מספיק זמן לסגור הפער מהטיפול הקודם ולא קשור אליה ישירות. במקביל שאלתי את המטפלת הקודמת, שאמרה אז, שידוע לה, שהקופה כן האריכה לאנשים רגילים( אך זה היה בקופה אחרת שגם עובדת איתם, ולה אין גוף משלה),.בהקדמה לזה ציינתי שבמידה מסוימת עשיתי טעות בהחלפה, למרות האי הבנות מהירותה והעובדה המכעיסה שהמנהל שם טרפד אפשרות לפעמיים בשבוע בהתחלת המפגשים על ידי קודם שהקופה תאשר, ואחרי זה באמצעות קבלת חוות דעת מפסיכיאטר למה צריך פעמיים.ציינתי שאם היה לי כסף הייתי שוקל לנסות שוב, שכן היא כבר מכירה. בסוף שאלתי לגבי בקשת ההארכה מהקופה ומה שאמרה אז אך לא הגיבה בנתיים לאכזבתי.אולי נפגעה מההחלפה אבל התעלמות לא נראית לי התנהגות הולמת מול מי שניסית לעזור לו כשנתיים.אולי טעיתי ששלחתי הודעה?חשבתי שגם אם לא תענה לא אעיר לה וזהו כדי לא להרגיש לא רצוי ובעיתי. האומנם? הביורוקרטיה הזאת והמטפלות האלה ואמירחתיהם לא נותנות שקט נפשי אלא הביאו אותי למחשבה לוותר על מה שנשאר למרות שאני מבולבל כרגע

שלום ,
בתי בת 11.5, לאחרונה החלה לספור קלוריות ולרדת במשקל.היא חושבת שהיא שמנה ושיש לה סנטר כפול. שניהם לא קשורים למציאות( ילדה רזה). היא לא שיתפה אותי בנושא, שמתי לב לשינוי באכילה ולהוספה של הרבה ספורט ולאחר חיטוט בטלפון שלה התגלתה גודל הבעיה. כל יום שואלת את צ'אט כיצד לרזות. לרוב היא רושמת לו שהיא בת 11 ואז הוא מתאים את התוכן אבל לפעמים שוכחת לרשום גיל ואז הוא ממש נותן טיפים לירידה במשקל. קבעתי פגישה ראשונה לדיאטנית לנוער להפרעות אכילה. מספר שאלות:
1. מה אעשה עם הנייד/ הפלפון ? האם אני צריכה לאסור על השימוש בו ? עדיין לא עשינו שיחה בעניין ההפרעת אכילה כי לא ידעתי כיצד לגשת ומה אסור ומותר להגיד, ופחדתי להחמיר את המצב. אז רק דאגתי שתאכל טוב יותר והאכילה ממש השתפרה והחזרתי לה חלק מהמשקל שירד. הבעיה שהצאט " מקלקל לי " ומספר לה לפעמים על דברים עם סוכר/ חמאה ואז היא שוב לא רוצה מזון מסויים אם רשמו שהוא לא בריא.
גם ככה היא במצוקה , עכשיו אקח לה גם את הטלפון שלה ? לרב החברות שלה יש, גם יש קבוצות של הכיתה ומתכתבים בוואטס אפ.
תודה לכם