פורום טיפול נפשי

היי אשמח להמלצה לטיפול פסיכולוגי לילדה בת 6 באוטיזם.
תודה רבה

מזה חודשים רבים אינני ישנה בלילות מלבדבתנומות של דקות ואני בחוסר תפקוד ועייפות מצטברת. שום כדור שינה שנתנו לי לא עזר ויש לי מלא חבילות אז אתמול החלטתי שאקח כמה ואצליח לישון
לקחתי 1טרסודיל 100 2 נוקטרנו ו- 2 אסיול לשמחתי הצלחתי לישעון כמה שעןת וכרגע אני עייפה ורוצה להמשיך לישון. מתי זה יעבור לי?

שלום,

אני כבר במשך יותר משנתיים מרגישה משהו מאוד משונה בו אני לא מתרגשת משום דבר שאני עושה. אני חושבת על כך הרבה ועם הזמן הסקתי לעצמי שזה מגיע מחוסר ריכוז, אני חיה בסוג של סזורה תמידית וחוסר יכולת לחיות ברגע. זה מגיע למצב שאני לא נהנית בזוגיות ולא מסוגלת לדבר עם אנשים מסביבי כראוי. אני יודעת שזה נורא כללי כרגע אך אשמח לשמוע טיפים ומחשבות על זה, חוץ מהרעיון המובן מאליו של לדבר עם איש מקצוע.

תודה רבה

שלום,
הפסיכיאטרית שלי אמרה לי להעלות מינון מ-15 מ"ג ל-20 מ"ג בגלל שאני סובלת מהתקפי חרדה קשים וחרדה כללית. העלייה הזו של המינון עושה לי ממש לא טוב - דפיקות לב, דיכאון והרגשה כללית רעה.
האם ניתן להעלות באופן הדרגתי? כלומר, מ-15 ל-17.5 לכמה ימים? האם זה יעזור עם תופעות הלוואי? או לחלק את המנה ל-10 בבוקר ו-10 בערב?
תודה

היי, בת 21. הולכת לטיפול משפחתי עם המשפחה שלי כבר קרוב לשנה בעקבות קשרים מורכבים בעיקר עם אחי ואבא שלי. לאחרונה הקשר עם אחי השתפר אבל הקשר עם אבא עדיין גרוע, אנחנו בקושי מדברים. הטיפול עבר מספר שלבים, בהתחלה רק ההורים הגיעו, אחר כך הלכתי לפגישות רק עם אבא שלי, שחשבתי שעזרו לזמן קצר אבל השיפור לא החזיק מעמד ושוב נפגעתי ממנו, לאחר מכן באנו בהרכב של אחים בלבד ובסוף בהרכב משפחתי. עכשיו, המטפלת רוצה שאבוא שוב רק אני ואבא שלי. אני כבר זמן רב מרגישה מתוסכלת מאוד מהטיפול הזה, מרגישה שאין לו אופק ושהוא לא מתקדם לשום מקום, שאין שיפור ואנחנו בלופ. אמרתי למטפלת כבר כמה פעמים שאני רוצה להפסיק כי אני מרגישה שהפגישות רק פותחות לי פצעים כואבים ולא סוגרות אותם, ושאני רק יוצאת מתוסכלת יותר. והיא אמרה לי שהפגישות עם אבא כן עזרו בעבר ושאין לנו מה להפסיד - מה שלא נכון, כי אני יוצאת יותר ויותר שחוקה ומותשת נפשית מהפגישות האלו כל פעם ובאמת שאני מרגישה שזה כבר גדול עליי ולא מקדם לשום מקום. לאמא שלי מאוד חשוב שאמשיך ללכת כי היא מנסה להשכין שלום בית וחושבת שטיפול זה הפתרון היחידי, אך הוא לא עוזר, אז עד כה המשכתי ללכת גם בשבילה, אבל נתתי עוד צ'אנס ועוד צ'אנס וזה לא נגמר. היום, הייתי חולה בבית ואבא שלי התנהג כלפיי בצורה אלימה (איים שינתק לי את הטלוויזיה וייקח אותה פיזית כי שמעתי בווליום חזק מדי לטענתו וכמעט עשה את זה), אחר כך אמר לאחי הקטן שאני מאמללת את כל הבית ושאולי הגיע הזמן שאעזוב את הבית, שאולי לא מתאים לי לחיות בבית וגם אמר שהוא לא ייתן לי שקל ללימודים ושכל הכסף תלוי בו. הוא גם אמר שמזל שיש לי את אמא שלי אחרת המצב היה אחרת לגמרי. כתבתי למטפלת גם את מה שקרה והיא כתבה לי בתגובה שזה רק יחמיר בלי טיפול ושבטיפול היא תוכל בעבודה איתי להיות בשבילי ובתקווה לשנות את התגובתיות שלו. מאוד התאכזבתי מהתגובה שלה - שלא הביעה אמפתיה, אלא הרגשתי שהיא רק מנסה לשכנע אותי להמשיך בטיפול למרות שאני מרגישה שהוא לא מקדם אותי, שוחק אותי ושאני כבר על הקצה. האמת לדעתך כדאי לי להמשיך בטיפול? כי יש בי גם את התקווה שאולי יהיה שינוי בקשר עם אבא שלי, למרות שמניסיון רב שנים, אני יודעת שהוא לא רוצה להשתנות ושזה חסר סיכוי. אני קיבלתי את המצב כמו שהוא ורק רוצה להיות במגע מינימלי איתו.

נמצאת בטיפול אצל מטפל מיני ופסיכותרפיסט. בתחילת המפגשים הייתי מגיעה עם בעלי. וכרגע אני נמצאת אצלו בטיפול פרטני. מציינת שבתחילת הטיפול הוא היה מאד מחובר הביע התעניינות ואפילו ייעץ לי דברים ששיתפתי שקשורים אליי ולעניני משפחה. ממפגש למפגש הרגשתי שהמרחב מאד בטוח ומאפשר לי לפתוח פצעים מן העבר כמו למשל פגיעות מיניןת שעברתי. באלד מהמפגשחם אמר לי שאני טעונה מינית ואף טען שאני קלה לפיתוי וזאת משום שנפגעתי מינית מגיל צעיר. באחד המפגשים שיתפתי שבלילה לעיתים אני חולמת על דמות שהיא עוטפת ומחבקת אןתי שאיתה אני מרגישה מוגנת. תגובתו מאד הבהילה אותי"אני מקווה שאני לא הדמות בפנטזיה שלך" עניתי לו " ממש ממש לא" כשיצאתי משם שלחתי לו הודעה שלא הייתה לי כוונה והמרחב מאפשר לי לפתוח דברים חושבת שזה חומר טיפולי נהדר לעבוד עליו. מרגישב שמאותו יום ששיתפצי הוא ממש קר ומנוכר גם בהודעות שאני מתאמת איתו מאד קצר
.להערכתי מאד נרתע שאולי אני מעורבת קצת רגשית
זה מביך אןתי מאד ולא יודעית מה לעשות זה ממשוגש אותי עם פצעים בילדות של תחושת דחייה ומאד מבלבל.

ערב טוב, אמא שלי במצב נפשי לא טוב עם כאבים בחזה עכשיו במיון בפעם השנייה בשבוע האחרון ובצנתור שעשו לא מצאו בעיה (היא בת 59) אני מאוד רוצה לעזור ולהיות בשבילה אני חושב שאולי עזרה נפשית תעזור ולא יודע למי לפנות (אמא אנטי טיפולים נפשיים) האם יש גורמים שעוזרים בנושא?

שלום רב, אני מחפשת מישהי לטיפול כבר תקופה ועל סף ייאוש (למעשה כבר התייאשתי וחזרתי כעת לניסיון אחרון). אני צריכה מישהי עם ניסיון משמעותי במס' תחומים בדגש על פוסט טראומה מורכבת (לצערי הרבה מעבר ל-2-3 טראומות שאני סוחבת שנים ארוכות), התמודדות עם מצבים רפואיים, אובדן , פוביה, דיכאון , ויותר מדי משברים שקרו רק עכשיו (וזו רשימה חלקית). לאור זאת חיפשתי מישהי עם ניסיון ב- EDMR והבנתי שצריך ברמה 2. בכל פעם שאני שולחת הודעה למטפלת ושואלת לגבי הניסיון והרמה של ההכשרה שלה אני לא מקבלת מענה על זה, אלא רק תשובה מתחמקת עם דגשים על הניסיון הכללי ומאד קשה להתקדם ככה.
בעייה נוספת זו העלות הכלכלית. יש לי החזר מהביטוח אבל רק למי שיש לה תעודה של פסיכולוגית קלינית, מה שמצמם לי את החיפוש, וגם הכיסוי זה רק בערך רבע מעלות הטיפול.
אני לא עובדת כבר מס' שנים, עם הוצאות רפואיות ובלי שום הכנסה. ממש קשה לי עם העלויות האלה, אבל הגעתי לתחתית והחלטתי לדחות כרגע טיפול רפואי ולנסות לפנות לזה עד כמה שאצליח לממן (לא שוקלת אפילו מסגרת אחרת שהיא לא פרטית).
איך אוכל למצוא מישהי מתאימה עם הניסיון למצב הזה? אני כבר לא יודעת איפה לחפש. זה מרגיש לי SOS וגם אם זה לא יקרה עכשיו, זה כבר לא יקרה. אודה לעזרה והכוונה

רציתי לשאול האם פסיכולוג שיקומי יכול לעזור לאנשים שמתמודדים עם ליקויי למידה ?
ליקויים אלו כאמור פגעו בהשתלבות תקינה בשוק התעסוקה ונדרשת הערכת מצב כדי לעשות חושבים באיזה תחום להשתלב כדי לצאת ממעגל שכר המינימום

ילד בן 13 בכיתה ח' עם הפרעת קשב ADD (אני יודעת שהיום זה קצת פחות משנה אבל..) הוא מנסה להתחבא בכיתה שלא יראו אותו. לא מצליח לבצע משימות שדורשות סבלנות ומאתגרות. יש לו חברים (גילנו רק עכשיו מהמורה שלו ) בקבוצה קטנה (קוראים לזה מרחב) עם מדבר והרבה.. לא מוכן לקחת כדורים האם מתאים לו טיפול של CBT או טיפול התנהגותי אחר? אולי ללמוד איך לנהל את עצמו, לבצע משימות וכו'. בקיצור איפה אני מתחילה איתו?

היי - אשמח לשאול שאלה..
לאחרונה קשה לי להירדם בלילה ויש לי מלא אנרגיה, ובתקופה של הקיץ הייתה בדיוק הפוך - ממש ברע ובדיכאון. קראתי שזה יכול להיות קשור למאניה דיפרסיה, ואני יודעת שגם לדודה שלי יש את זה (אבל לא כל כך מדברים על זה אצלנו). אני מפחדת ממש.
זה נשמע שיש לי גם מאניה דיפרסיה? מה הסיכוי שאם יש לי את זה במשפחה, גם לי יש? ולאיזה סימנים אחרים כדאי לשים לב?

שלום,
לאחר טיפול ממושך שנקטע בעקבות פיצוץ, אני מחפשת גורם מקצועי אובייקטיבי שיבחן את מהלך הטיפול ויסייע לי בתובנות.

שלום, הגעתי לסף שלי ונשארתי לבד. בתקופה האחרונה הבנתי כמה לאף אחד לא אכפת. אנשים לא בחרו ללמוד רפואה או כל מקצוע טיפולי אחר מתוך רצון של עזרה או שליחות. או אולי היה שלב כזה, אבל הוא מזמן נעלם ונשכח. בסוף כל מה שנשאר זה רק כסף, זה הדבר היחיד שחשוב ומניע אנשים. רק חבל שלא ראיתי את זה קודם והתפכחתי מאוחר מדי.
אף אחד לא ראה אותי שהייתי שרויה בסבל אחרי פגיעה בעמוד השדרה. לאף אחד לא היה אכפת שאני צריכה להתמודד עם זה יום יום בלי שום טיפול ושנוצרה כבר טראומה בגלל זה. גם כעת שהבנתי שכל ה"תרופות" שקיבלתי למעשה לא נועדו לעזור, אלא הן פשוט יקרות ומשתלמות יפה לרופא שרשם אותן. גם שחזרתי אליו עכשיו, הרבה שנים אחרי, כדי לעמוד על כך שמעולם לא קיבלתי משככי כאבים הוא טען להגנתו שהוא לא מאמין ב"סמים". אז בשביל החמדנות שלו אני נשארתי מצולקת לכל החיים. אף אחד גם לא עזר שפניתי לקבל עזרה על הפרעת אכילה שנמשכת שנים, או שפניתי על מחלה כרונית שהתפרצה שוב. לאף אחד פשוט לא אכפת! אז הגעתי לשלב שקרסתי ומתוך מצוקה פניתי לנסות לתקן לפחות משהו אחד ופניתי למרפאת כאב. שנה שלמה חיכיתי לתור רק בשביל שאחרי שבוע הם יזרקו אותי כי "המטפלת שלי בחופשה" ואין מעבר לאחר. כל מה שקיבלתי מהם זה שאם אני רוצה שארשם לתור חדש ובעוד שנה נוספת הם "ישלימו" לי את הטיפולים (מה שברור שלא יקרה).
כן, לאף אחד לא אכפת. כולנו מעמסה מיותרת.
אני כבר מרגישה מקוללת. שוב ושוב מגיע משבר חדש לחיים שלי. אני גם מנסה להתמודד עם אובדן אבל לא יכולה כי כל הנטל של מי שנשאר -עלי. אני עסוקה בלעזור לאחרים ואין אף אחד שיהיה שם בשבילי. אני גם ללא עבודה וממש מנסה להסתדר עם המצב הכלכלי. ולא שהיה חסר, אני גם מתמודדת עכשיו עם פוביה רפואית ואני לפני ניתוח, שכרגע לא בטוח שיקרה. כי אני ממש לא שם. הגעתי לשבירה ולהתמוטטות. הבנתי שאני על הקצה ושלפחות כדי לא לבטל את הניתוח, אני צריכה עזרה בהתמודדות. אז אחרי שנים העזתי לעשות משהו שלא חשבתי שיקרה אי פעם ופניתי לעזרה (אולי כדי להגיד שניסיתי הכל). ושוב, זה כמובן הסתיים בעוד אכזבה. פניתי לפסיכולוגית וברגע שהעלתי את הנושא הכלכלי ואמרתי לה שאני מוגבלת בזה, ישר נטרקה בפניי הדלת. ולא, לא ביקשתי אפילו הנחה. בסך הכל רציתי לדעת בכמה טיפולים מדובר כדי לדעת מה אוכל להרשות לעצמי. לא יודעת למה חשבתי שהפעם זה יהיה שונה. אולי לא כדאי להיות כנים. אני פשוט לא מצליחה להבין את החוסר הקשבה למצוקה של אנשים. לא לשם כך אתם עוסקים בזה?. אם היא רק הייתה אומרת בסדר. לפחות נותנת לי צ'אנס אחד לאוזן קשבת. אחרי כ"כ הרבה אכזבות קשות שהיו לי לאחרונה מהמערכת, רק פעם אחת חיפשתי לדעת שאני לא שקופה ושיש מישהו אחד שאולי כן אכפת לו. זה כל מה שהייתי צריכה. אבל לא, זו הייתה עוד סגירת דלת. אני תמיד הייתי בצד המקשיב והתומך, אז כואב לגלות שאנשים שבחרו לעסוק בזה בכלל לא מאמינים בזה.
לפחות אני יכולה להגיד שנתתי צ'אנס וניסיתי. אם הגורל רומז לך שוב ושוב שמקומך לא פה, אולי כדאי מתישהו להקשיב לו. צריך גם לדעת מתי ניסית הכל והגיע הזמן לוותר (העצה הכי נכונה שקיבלתי מסתבר). לי הסיפור כנראה נגמר אבל כתבתי את זה שאולי זה יהיה לפחות חומר למחשבה בפעם הבאה שמישהו פונה אליכם. תתנו צ'אנס למישהו גם אם זה לא הדבר הכי משתלם. שיחה אחת יכולה להציל חיים או להרוס אותם. הבחירה אצלכם

אני בת 28 מטופלת בסימבלטה 120 כבר מעל חצי שנה ולא מרגישה הטבה כלשהי עם הכדור...כרגע אני מחכה לפסיכיאטרית מהקופה והתור יהיה בינואר אבל לא יודעת איך לשרוד עד אז...אפשר להוסיף לסימבלטה כדור הרגעה כמו לוריוון?

בן 39, מתקשה בהבנת סיטואציות חברתיות בין אנשים, זקוק לעזרה בהבנה וטיפול בכל הקשור להבנת שפת גוף. אשמח לעזרה.