פורום טיפול נפשי

שלופ אני בת 30 ומאז שאני בערך בת 11 יש לי בעיה קשה מאוד, בזמן שאני מתעוררת אני אפילו עוד לא פוקחת את העיניים, אני מרגישה פחד עצום, תחושת אימה נוראית שאני לא רוצה להתעורר ולפקוח את העיניים, פשוט תחושת אימה עד רמה שאני מרגישה שאני פשוט רוצה למות, אני לא יודעת למה זה ככה אבל זה פחד תהומי, מה הסיבה, האם יש לזה הגדרה או שם? אשמח לעזרה.

שלום, ביתי בת 28, כן היא כבר אחראית לעצמה, יחד עם זאת אני כאמא שלה רואה איך שהיא אוכלת עם העיניים , אוכלת פחמימות, מתוקים, מחפשת כל הזמן לאפות ולא שמה לעצמה גבולות היא מיום ליום משמינה . זה לא שהיא בתקופה לא טובה, כן היו לה תקופות לא טובות יחד עם זאת דפוס האכילה הזה סובב שנים רבות. מה אפשר לעשות בעניין, אני ממש מודאגת.... איך אפשר לשוחח איתה בלי לפגוע בה ובגבולות שלה.

לא נפגעים מאנשים אחרים?
לא עוברים קשיים מעבר לעבודה לימודים עומס?
אשמח לשמוע מה קורה מניסיונך אצל אנשים אחרים?

איך אנשים חיים?
כי לי קרה שפגעו בי בצורה בלתי חוקית

איזה סוג אבחון כדאי לעשות עבור מבוגר? הקשיים הם בעיקר סביב ביטוי רגשי בחברה גדולה של אנשים וקושי בהתעניינות במצבו הרגשי של האחר.
האם כדאי לעבור אבחון פסיכודיאגנוסטי או אבחון לאוטיזם?

שלום ,

האם רצוי שלאדם יהיה הערכה עצמית גבוהה? לא יהירות? ממקום של אמת כמובן
באמצעות השכלה ומיומנות מקצועית ותכונות אופי טובות למשל

אני משתדל להתפתח מבחינה אישית
אני נעזר בלמידה ואימוץ של ערכים והשכלה על מנת לאמת את תפיסת עולמי, האם אפשר לפתח תכונות אופי כמו מוסר עבודה?
למשל אני לומד תורה, רוצה להיות איש עבודה ויזם מצליח כלכלית, אני עושה ספורט ואוכל בריא כדי לשמור על אסתטיקה

כחלק מבירור רפואי של מצב פיזי נתקלתי בזלזול מצד רופאים מספר פעמים כשאצל הרופאה האחרונה הייתה התנהלות לא תקינה שכללה גם זלזול ושמה אותי במצב של חוסר אונים ופחד בסיטואציה.
הגבתי לסיטואציה לא טוב באופן חריג ומוגזם. מאז יש הימנעות מכל דבר שעלול להזכיר את הסיטואציה, התקפי חרדה ותגובות דומות לתגובה המקורית בכל פעם שמשהו מזכיר, פלאשבקים לסיטואציה ומחשבות חוזרות על מה שהיה. קשיים בזיכרון הסיטואציה, קשיים בריכוז, חוסר חשק לעשות דברים שנחשבו הנאות בעבר ורצון בעיקר להיות לבד. המצב נמשך כבר מספר שנים ורק מחמיר.
לא מסוגלת ללכת לרופאים ולטפל במצב הפיזי בעקבות זה.
בשאלוני בדיקה עצמית לPTSD באינטרנט יצא PTSD בטווח גבוה.
האם באמת מדובר בפוסט טראומה? הרי זה לא אירוע של מלחמה .
איך אפשר לחזור ללכת לרופאים (גם לטיפול במצב הפיזי וגם לאבחון וטיפול בזה)?

האם האישיות שלנו מתעצבת?
מה הם השנים המעצבות?

אני רווקה בת 32
לפני כחודש חזרתי לקשר על האקס.
נפגשנו פעמיים.
פעם אחת טיילנו בים והלכנו לאכול, דיברנו, פתחנו קצת את הלב. דייט שני היה לו יום הולדת והייתי באזור שלו והצעתי ללכת לבאולינג ולהנות.
אנחנו מתכתבים, מדברים, הוא מדבר על לבוא לבקר אותי (אנחנו גרים בערים שונות), יש תקשורת נחמדה.
לפני כשלוש שנים היינו בקשר און-אוף במשך כמה חודשים. הכרנו בתקופת הקורונה כשהוא היה סטודנט ואני הייתי אחרי זוגיות לכן זה התחיל כסטוץ והתגלגל לרגשות.
כשנפגשנו עכשיו בדייט הראשון אני פרקתי קצת את הלב, געגוע והוא היה שם והכיל.
הוא אמר שהוא בעצמו חושב על לחזור אבל שכבר ניסינו וזה לא הצליח. יש לנו קצב שונה- הוא צריך שדברים יתקדמו לאט, הוא לא יתמסר בקלות אבל אני לא מצליחה להבין מה אני אמורה לעשות. הוא אומר שזוגיות מתפתחת בצורה אורגנית ואני מסכימה, אבל יש גם תקשורת ותאום ציפיות. הוא מתקשה מאד לדבר על זוגיות וכשהכרנו הבנתי שכל קשר שלו נגמר בעקבות בעיות מחוייבות. אני מצד אחד אוהבת מצד שני לא רוצה להרגיש שאני אהיה כל החיים על חבל דק. אני בעצמי בחורה מושכת, משגשגת וכבר בת 32.
אני תוהה איך לפעול מולו, כמה זמן לגיטימי לנסות ולבדוק. לפעמים נדמה שהוא מסוג הגברים שצריך קצת להסביר להם הכל. הוא גדל בבית דתי ולא נחשף להמון דברים עד גיל 27

התחלתי טיפול אצל פסיכולוג ואני חושש לשתף שיש לי לעיתים מחשבות אובדניות.
האם המטפל מחוייב לדווח על כך? אם כן, למי?
והאם המטפל יכול להפסיק את הטיפול איתי כי הוא לא מעוניין להתמודד עם זה?

נערה בת 15. כבר לפני כ4 שנים התחילה לפתח רגישות לקולות מסוימים ובמיוחד קולות של לעיסות. יש לציין שהקושי הגדול הוא בעיקר מול המשפחה הקרובה. בחברה היא יותר מצליחה להתמודד.
נוסף לכך היא מאוד נגעלת מכל מני דברים כגון שמשהו מכניס את האצבע לפה או לסוף מהשולחן את שאריות הלחם של אחרים או לשטוף כלים.
הקושי רק הולך ומחריף עם הזמן.
יש רקע משפחתי לרגישות.
אשמח לשמוע את דעתכם. מה ההפרעה? האם אפשר להגדיר כמיזופוניה למרות שהקושי גם חזותי? מה דרכי הטיפול המומלצים?

תודה.

שלום, אני מטופלת בהזרקות בגלל דיסטוניה (טיקים בעיניים) ואני בוחנת את כדאיות ההמשך. הומלץ לי לנסות טיפול בהיפוך הרגלים (HRT) אבל ממה שאני מבינה זו שיטה שעובדת על התמודדות עם התחושה המקדימה לטיק. הבעייה שאצלי אין תחושה מקדימה. אם התחושה הזו לא קיימת אצלי, יש רלוונטיות לפנות לטיפול מהסוג הזה? תודה

היי, כבר מספר פעמים שאני שומעת בן הזוג שלי כאילו ״מדבר לעצמו״ בבוקר. הוא מתעורר בשעה מוקדמת מאוד כשעוד יש חושך ואני מהמיטה שומעת את הקול שלו כאילו מדבר ,אבל כשניסיתי להקשיב לא הצלחתי להבין מה נאמר. קמתי אליו ואמרתי לו ששמעתי אותו מדבר אבל הוא התעקש שאולי חלמתי ודמיינתי מתוך שינה. אני התעוררתי מהדיבורים כי זה היה ארוך, בנוסף לדיבורים שמעתי אותו מתהלך בבית תוך כדי שתיית הקפה והמלמול לעצמו.
זה קרה כמה פעמים, חשבתי בפעם הבאה לנסות לתעד את זה , לצלם אותו כדי לנסות לשמוע אם המלמולים האלו זה ״מחשבות בקול״ או שזה איזשהו שיח דמיוני שמעיד על הפרעת אישיות.
לא הצלחתי לחזור לישון.
הסיטואציה קצת הפחידה אותי
אשמח לקבל מענה והרגעה בנושא.
תודה :)

כשמטופל מופנה לפסיכיאטר ע"י מטפל וחותם על ויתור סודיות כדי שיוכלו לדבר ביניהם, האם מקובל שהמטופל ישאל את המטפל מה עלה בשיחה שלו עם הפסיכיאטר? אפילו בקווים כלליים? מדובר במטופל בגיר ומתפקד.

היי ליטל
כרגע אני יותר בטוב מפעם עבר חודש מאז שהתחלתי לקחת את ה הפרפנאן במינון 16 מג
לפני שלושה שבועות יצאתי מהבית בפעם הראשונה להורים שלי ובאותו שבוע גם לסבתא שלי ובאותו שבוע גם עליתי אליהם בשישי בלילה אחרי ארוחת שבת ממש הכל הכל מ0 ל100 חוץ מלחברות שאליהם לא חזרתי בפייס טו פייס כי זה מרגיש לי זירה לא בטוחה
אני מרגישה שחזרתי לחיים אבל החיים לא חזרו אלי
זאת אומרת חזרתי לחיים התפקודיים יחסית של בית וילדים ובעל חזרתי לאכול אבל אין תשוקה יש רצון לברוח מהרגשות כל הזמן
אני כל הזמן משתיקה את הכאב ולא נותנת לעצמי להרגיש
אין בי רוך אין בי את כל מה שהיה בי בתקופה שנתתי לעצמי להרגיש את כל הכאב
אני לא מקשיבה לילדות הקטנות והפגועות בתוכי ובעצם חזרתי לדפוסים הישנים שלפני חשיפת הטראומות
אני מרגישה שאני פועלת כמו אמא שלי ומרגישה שאני העתק הדבק שלה גם מבחינה זוגית וגם מבחינת אופי וזה מפחיד אותי נורא אני ידעתי שביום שאני יחזור להיות איתה בקשר אני אבלע בתוכה ולא תהיה לי זהות
ועכשיו אני גם מפחדת להיות כמוה ולעשות את הדברים שהיא עשתה איתי ולהמשיך את הטראומה הבין דורית.
אני יודעת שיש כאב מאד גדול בתוכי שאני מפחדת להרגיש ומרגישה שאם אני ארגיש אותו אני אמות או אנסה למות שוב
אני מציינת שהורדתי במינון של התרופה כי הרגשתי שזה מכבה אותי וגורם לי לגימגום הורדתי לפגישה אחת בשבוע עקב מצב כלכלי ועכשיו זה שבוע ראשון שאני בלי הפגישה הנוספת
והפסיכולוגית מתעקשת שאני יחזיר את המינון למרות שאני רוצה להישאר על המינון הקיים ולעבוד בטיפול
במקביל אני לא עובדת וזקוקה לכסף של הביטוח לאומי אבל אני מפחדת מהחברה הכללית לא משפחה קרובה וכו אלא אנשים זרים או עבודה ולכן אני לא עובדת אבל כן יוצאת בבקרים
אמור להיות לי ועדה של ביטוח לאומי עוד חודשיים ויש בי רצון חזק לקבל מהם אישור והכרה בכאב הגדול שלי
לקבל אישור והכרה בכאב גם מטעם ביטוח לאומי שעברתי דברים נוראים ומותר שיכאב לי ומכיון שזה פוסט טראומה מורכבת ובורדרליין שפשוט צריך להתמודד עם זה כל השנים אני רוצה לבקש מהם שזה יהיה תמידי כי זאת כבר ועדה שלישית שלי
יש בי רצון חזק לקבל אישור והכרה בכאב מטעם המדינה אם לא מטעם בית המשפט ואישור על זה שקרו לי הדברים האלו ומגיע לי פיצוי כספי לפחות שיתמוך בי וישלמו לי על התרופות ועל הטיפול.
אני חושבת שזה גם תוקע אותי במסע אל ההחלמה ואני חושבת שרק כשתהיה לי ההכרה הזאת אני ארגיש שאני יכולה טיפה לשחרר
במקביל אני יודעת שיש בי דפוס שצריך להרגיש את הכאב הגדול הגדול או שאני לא מרגישה שום כאב ואין אמצע
הפסיכולוגית שלי מתוסכלת מאד שחזרתי לדפוסים הישנים והעבודה שלנו חזרה כאילו לנקודת ההתחלה שלה וגם הקשר האימהי פתאם הפך לפסיכולוגי יותר ומרוחק לפחות בחוויה שלי
הכל מבולגן לי
מה עושים?
בכלל לא בטוח שעדיף שאני ארגיש יותר חזקה כי אז הקול הגדול והתובעני מתחזק ורומס את כל הקולות של הילדות הקטנות והכאובות
אני לא מצליחה להרגיש גרגר כאב וזה קשה כי אני לא רכה כלפי עצמי וגם לא כלפי אחרים