פורום טיפול נפשי

נכדי בן ה9 מגלה קשיים בתקשורת היה בגנים חנ"מ ואז כיתות א- ב בבית ספר רגיל ובכיתה ג עבר לכיתת ליקויי למידה .
הילד מגלה קושי גדול בויסות רגשי , התנהגויות אלימות ומסוכנות , קשיים בשפה , קושי ברכישת הקריאה ...
אבחון פסיכולוגי שנעשה לפני האבחון הפסיכיאטרי הצביע על אוטיזם גבולי . אך אבחון פסיכיאטרי הצביע על אוטיזם מובהק עם הפרעת קשב קשה .
כדי לקבל מהרשויות את הזכויות המגיעות לו צריך שהפסיכולוג והפסיכיאטר יהיו תמימי דעות באבחנתם .
גם הפסיכולוגית של בית ספר משוכעת שהוא על הרצף והפסיכולוג שאבחן אותו אינו מוכן להתיחס לאבחון הפסיכיטרי ולשנות את האבחנה בהתאם .
מה עלינו לעשות ?

שלום, אני מתמודדת עם טראומות עקב פגיעות מיניות בגיל הנעורים. אני רוצה להתחיל בטיפול פסיכולוגי, אבל חוששת. אשמח להסברים והמלצות.
איך מתחילים? למי מומלץ לפנות? איך לבחור פסיכולוגית שתתאים לי? וגם מבחינת תקציב, חשוב לי שהטיפול יהיה איכותי אבל אין לי הרבה כסף..

במקרה בו מטופל מתפקד (זוגיות, עבודה), אבל סובל ממחשבות אובדניות,
מטפלים לא מעוניינים לטפל בפרטי כי זו אחריות גדולה בשבילם
אין רצון לפנות למערכת הציבורית, כי המטופל מתפקד וחשוב לו להמשיך לתפקד (וגם לא יכול כלכלית להפסיק לעבוד ולפנות נניח לאשפוז יום או לבית מאזן).

מה האפשרויות?

שלום.מזה זמן אני נמצא אצל מטפלת שעובדת במכון פסיכולוגי.כשנכנסתי הייתי בחרדה גדולה כלכלית ואמרתי לה שחשוב לי לקבל מטפלת שבמקרה הצורך יכולה לענות בקצרה גם מחוץ לשעת הפגישה בתנאי שזה לא כל שבוע כמובן.היא אמרה שתשתדל אבל בפועל לא יישמה והטיפול נמשך כי חששתי קצת ממעבר למישהו אחר.היא בכל זאת זורמת בטיפול אבל קשוחה מעבר.לפני כמה מפגשים העמדתי תנאי שאם היא לא מוכנה להסכים שבמקרה הצורך שתהייה דילמה שלא סובלת דיחוי עד הפגישה ,אז שהטיפול יעבור למישהו אחר שהמכון מחליט.אחרי התלבטויות הסכימה אבל כשקרה מקרה טענה שלא הבינה את הדחיפות ולפני כמה ימים ענתה שלא יכולה לענות על שאלות של כן או לא בווטסאפ.בעיניי זה לא מסתדר עם מה שסוכם ואני שוקל לחזור שוב לאופצית סיום הטיפול אצלה ומעבר למישהו אחר.האם אכן יש פה חריגה ממה שסוכם ?האם קיים חשש מוצדק לעבור למישהו או מישהי אחרת באותו המקום כשגם לא ברור מה מידת הגמישות של המטפלים החדשים להתייעצויות קצרות מחוץ לטיפול.קיים גם מצב כלשהו שהמטפלים החדשים מכירים אותה ואני אראה להם תובעני מדי מה שיסתיים בדכדוך ועוגמת נופש ובסוף יאלץ אותי לסיים הטיפול בכלל במכון.אשמח לתשבה מהירה

הבן שלי משרת בפלגה טכנית של חיל הים. היה כמה פעמים שיצא להפלגות עם לוחמים ל4 ימים. היום הם יצאו להפלגה ארוכה שתימשך בין 10 ימים לשבועיים. לא ברור מתי יחזרו. אנחנו כמובן לא יודעים איפה הם. הבן הבכור שלי היה לוחם בסדיר ונפצע. במילואים מאז אוקטובר היה כמעט שנה וכרגע אנחנו מתמודדים עם פוסט טראומה קשה שהוא חזר איתה. אני מאוד חרדה לחייל שלי. ברגע שהוא התקשר שיהיה בלי טלפון לא מפסיקה לבכות. הרופאה רשמה לי עכשיו לורוון. לקחתי חצי כדור וכמה שעות אחרי זה נרבן. זה טיפה עזר. לא מסוגלת לאכול שום דבר. שותה מים ונס קפה. אני לא יודעת איך אני הולכת לישון בלילה. מפחדת מחלומות. איך אני עוברת את התקופה הזאת?אני גם ככה בטראומה מהבכור. עכשיו אח שלו במקום לא ידוע ואין לי שום אינפורמציה איך הוא שם. האם אני יכולה לקחת בלילה בונדורמין? יש לי גם במרשם רופא.
כולם אומרים לי שיש לי טראומה מהשירות הצבאי של הבכור. מה עושים עם זה? איך מתמודדים עם זה?

שלום,
אני מתמודדת כבר שנים עם דיכאון וחרדות. יש תקופות בהן העצימות של הכאב גדולה ויש תקופות בהן פוחתת. בחודשים האחרונים פניתי לטיפול כי רציתי להרגיש פחות לבד עם הכאב. מאז שפניתי מרגישה החמרה במצבי. אם בעבר היו מחשבות אובדניות אחת לתקופה, לאחרונה הן חוזרות כל יום, לפעמים כל היום, בצורה אובססיבית ממש. אני מתעוררת באמצע הלילה עם רצון למות, מתעוררת בבוקר עם רצון למות, מתקשה להתרכז בעבודה. מנסה להחזיק בשביל האנשים שאני אוהבת (נשואה, יש חברים), אבל מתקשה. המטפלת מודעת במידה מסוימת, אני מדברת על הקושי בפגישות, אבל במקום להקל אני מרגישה שזה רק מחמיר. מרגישה חסרת אונים. מפחדת להפסיק את הטיפול ולהישאר לבד עם הכאב, מפחדת להמשיך מחשש שהוא מזיק לי. מתקשה להניע שינוי בחיים שלי. לא יודעת מה אפשר לעשות.

אני אחרי שנה שהייתי בה מאד מוצפת רגשית ופניתי לציפרלקס וטיפול פסיכולוגי שאכן החזיר את המוח שלי למקום. מרוצה מהדרך, אני עכשיו בסיום הציפרלקס, עובדת, פוגשת חברים, הבית תמיד נראה טוב ואני מתפקדת ומשתפת אנשים נחשפת.
אני לאחרונה מתוסכלת מעניין הזוגיות.
אני בת 32, הרבה זמן כבר לא במערכת יחסים ועם רצון לאחת כזו, שתתפתח.
אני מתקשה להתמודד עם זה שאין לי זוגיות בזמן שכל הסביבה שלי בזוגיות, לכולם יש למי לחזור הביתה. אני מרגישה שלא משנה מה אני עושה שום דבר לא ממלא את החור הזה של מערכת יחסים ורצון לאינטימיות וזוגיות כי מבחינתי עבודה ושגרה זה משהו שאפשר לייצר בכל מקום אך זוגיות יש בזה רובד יותר עמוק מבחינה רגשית וזה חסר לי.
אני יוצאת לדייטים, מנסה ולרוב מכירה גברים שעמוסים, מלאים מידי בעצמם שלא יודעים ״לעשות״ זוגיות. שמחה שאני משתדלת.
אשמח לעצה, דרך להתמודד עם המחסור הזה.
אני מרגישה שזה תוקע אותי, זה משפיע עליי מבחינת הבחירות שלי. אני עצמאית, ושכירה חצי שבוע במקביל ותוהה האם פשוט כבר מיציתי את העיר הזו שאני גרה בה, או האם ליזום יותר וכך להכיר יותר?
תודה

הבעיה העיקרית בן לא רוצה לקבל עזרה ולא מזביר למה. אנו מחפשים פסיכולוג עם גישה לא סטנדרטית, שמוכן גם לבוא הביתה

ניתקתי קשר של שנים עם מטפל שאני אוהבת כל כך ושיש לנו חיבור שקשה להסביר במיליםנאת רמת הדמיון והקרבה שהייתה בחדר ויחד עם זאת קשר מאוד סבוך, מלא בפגיעות, חציית גבולות בגבול הטעם הטוב ועדיין כל אלו מאוד הקשו עליי בטיפול ועל היכולת שלי להישען עליו ולהרגיש בטוחה.
אני יודעת שאני זקוקה לטיפול וזקוקה למקום בטוח וליציבות.
אבל לא יכולה לדמיין אותי בטיפול אחר, אצל מטפל אחר, מרגיש לי כמו בגידה… ובכלל איך אני אתחבר שוב למישהו אחר? האם יש אפקטיביות לטיפול שני אחרי שבע שנות טיפול… אולי פשוט להמשיך הלאה בחיי?
אשמח למחשבות תודה רבה

פניתי לטיפול לפני יותר מחצי שנה בגלל דיכאון ועדיין מתקשה ליצור קשר עם המטפל. כרגע רוב השיח בטיפול הוא סביב הנושא הזה (ההימנעות שלי מקשר).
מחוץ לחדר הטיפול יש לי קשרים אוהבים וקרובים בזוגיות (נשוי), עם משפחה, עם חברים ועדיין מרגיש מאוד עצוב ובודד.
מרגיש שהמטפל מאבד סבלנות לסיטואציה ולא מבין למה אני ממשיך להגיע, אבל כשאני חושב על סיום הטיפול אני חושש עוד יותר מהבדידות.
מה כדאי לעשות?

שלום רב,

מחפשת מטפלת באלימות רגשית בזוגיות.

למי ניתן לפנות?

בתודה מראש,

ליז

היי, אני כבר חודשיים וחצי בטיפול פסיגולוגי, שמרגיש לי שהוא לא מביא אותי למקום טוב יותר. הכל התחיל בזה שהתנתקתי מהמשפחה כי היה לי קשה לחיות ככה. אבל עכשיו הלבד יוצר הרבה בעיות. מרגישה שאני צריכה עיצות ופרקטיקה איך להתקדם, במיוחד עם המצב רוח, כאילו איבדתי את הטעם, העיניין. לא ממש מאמינה במטפלים כי ניסיתי כמה ומרגיש לי שהם לא נוגעים בדבר בול ואין מענה לצרכים שלי, אין הכוונה.. קצת על סף ייאוש.. גם לא יודעת איפה יש ביקורות על המטפלים. חשבתנ על cbt, כי אני רוצה לעשות, לקדם, ולא רק לדבר כל הזמן על הדברים. מאמינה שצריך להזיז.. אשמח להכוונה, למרות שפעם קודמת הפנתם אותי לפסיכולוג ולא לcbt, אבל נראה לי בזבוז זמן וכסף, מה גם שבאתי ממש פתוחה..

אני חווה משבר נפשי והתערערות לגבי הזוגיות שאני נמצאת בה אני גרה עם הבן זוג שלי ואני מרגישה מאוד מוצפת מהרבה דברים
ושקשה לי לקבל התנהגויות שלו. גם נמאס לי מהסביבה שאני גרה בה (במרכז) כי אני כבר כמה שנים פה ועזבתי את הצפון . רוצה לחזור לאזור וכנראה שבשנה הקרובה זה לא יקרה בגלל הלימודים שלו . לי כבר קשה להתמודד עם כל זה . איזה טיפול כדאי לי לעשות ?

אני אמא ללוחמים. עוברת תקופה מאוד קשה. תמיד הייתי חרדתית בעקבות המלחמה זה התגבר. כרגע נמצאת במצב מאוד לא פשוט למרות שיש לי קשר עם המפקדים והם דואגים לעדכן עדיין החרדות לא עוזבות. אני לוקחת נרבן 3 פעמים ביום בערך בהפרש של 8 שעות. בלילות מתעוררת בבהלה. שוקלת לקחת עוד משהו יותר רציני. אין לי אמצעים כרגע לשלם כספים לטיפולים נפשיים. כל הזמן מציעים לי והסכומים גבוהים מאוד. יש לי בן בכור עם פוסט טראומה מהמילואים שאני מממנת לו בינתיים טיפולים עד שיקבל החזרים ממשרד הביטחון. יש לי ואבן בלי מרשם בבית שאני מפחדת לקחת ובונדרמין כן במרשם. אני יכולה לקחת בלילה משהו מהתרופות האלה בנוסף לנרבן?

הולך לטיפול כמה חודשים בגלל ייאוש ודיכאון, לא בטוח שזה עוזר, לא בטוח האם להמשיך.
במהלך השבוע אני חושב לא מעט על הטיפול, אבל המחשבות מעוררות בי בעיקר תחושה של השפלה. בפגישות עצמן אני מאוד סגור. לפני כמה זמן המטפלת שאלה האם אני חושב על הטיפול בין הפגישות ועניתי שלא. הרגיש לי שזה משפיל לענות שכן, כי סביר להניח שהיא לא חושבת עלי (לא מדובר בהעברה ארוטית או במחשבות כאלה, המחשבות שלי בעיקר סביב לספר לה דברים, לחשוב מה היה, לחשוב מה הייתי יכול לומר). הפער בין מה שאני מרגיש למה שקורה בחדר גדול ואני לא יודע איך להעלות את זה בלי להיות בעמדה של נחיתות והשפלה.