פורום טיפול נפשי

שלום לך.
נשמע מדברייך שיש פער בין תפיסתך את ביתך כ"לא רצינית" לבין רצונה של הבת להיות "רצינית" בזמן הנכון עבורה: נשמע ששתיכן מסכימות על כך שיגיע הזמן בו יהיה צורך להתיישב ולקבל בחירות חיים משמעותיות, והשאלה השנויה במחלוקת  היא מתי ומי יקבע את המועד.
לאור זאת, נשמע לי שהעמדה של "איך לגרום לה" עלולה להוביל בעיקר למאבק כוחות ולהגביר את ההתנגדות של ביתך.
יתכן ובשלב זה כדאי להרפות מהנושא ולתת בה ובבחירותיה אמון, אלא אם מהכרותך איתה יש סיבה טובה לחשוש שלא תקדם את עצמה.
לצד זאת, מותר גם לשים גבולות ולא בהכרח לממן את אורח החיים הנוכחי- זכותה של ביתך לבחור כרגע לטייל, אך זכותך גם לא לממן טיולים והנאות מעבר למידה בה את מרגישה שמתאים לך לתת. יש סיכוי סביר שהגבלת המימון לנסיעות גם יהווה גם נקודה ממנה תצטרך לקבל את מלוא האחריות על אורח החיים בו היא בוחרת בשלב זה.
ליטל

מצורפים קישורים לקריאה נוספת בנושא -
בטיפולנט | הסודות של הצבת גבולות אפקטיבית
בטיפולנט | טיפים להתמודדות עם קונפליקטים מול ילדכם המתבגרים

שלום רינת.
הכניסה לטיפול או מוסד מסוים אכן מאתגרת לא פעם את התפיסה העצמית, מאחר והיא מפגישיה עם המקום בו נמצאים, כולל הקשיים והמגבלות.
לכן, אני מציעה להעלות את התחושות שתיארת כאן מול הצוות המטפל ודרך זאת לבחון יותר לעומק מה את מרגישה ביחס למצבך העכשווי, אילו שינויים ושיפורים היית רוצה וכן הלאה.
במקביל, כמובן, ניתן להשתמש במגוון הטכניקות של הפסיכולוגיה החיובית אשר מסייעות לך במקרים רבים.
ליטל

שלום לך.
אני שומעת את הכאב, הכעס והתסכול שלך, ואת הכמיהה לקשר טיפולי בו ינתן מענה מדויק לצרכים הרגשיים שלך. 
אני יכולה רק לתאר לעצמי מדברייך, שהחוויה של היעדר מענה מדויק לצרכים היא חוויה שכבר פגשת בעברך, וכאשר המטפלת אינה "בול" מה שאת צריכה, היא כמו זורה מלח על פצע פתוח. 
מטבע הדברים, איני יודעת אם המטפלת אכן אינה קשובה ומדויקת מספיק, או שהרגישות סביב פצע זה כ"כ גבוהה אצלך, עד שכל מגע בו, אפילו עדין, מייצר סבל עצום. לאור זאת, אני יכולה רק להציע לקחת את הכאב הזה ולעבוד איתו בתוך הטיפול. 
כל מטפל, רגיש ככל שיהיה, מפספס לפעמים ואף אינו יכול להיענות לכל הצרכים. כאשר המפגש עם פערים אלו מייצר סבל משמעותי,
הדרך לעבוד איתו היא לא לעזוב את הטיפול אלא להיפך- להתבונן, לחקור את משמעותו ולעבד אותו עוד ועוד. 
זו עבודה קשה ומכאיבה אבל הפירות שלה, כאשר הם מגיעים, הם בדרך כלל הרחבה של הכוחות והשקט הנפשי, ושיפור משמעותי ביכולת לבנות קשרים בין אישיים מיטיבים.
ליטל

מצורף קישור לקריאה נוספת בנושא - מה עושים כשטיפול מרגיש תקוע ואיך יודעים אם הגיע הזמן לסיים?

שלום רומי.
הקפדה על הסטינג אכן חשובה למרבית המטפלים אך מאחר ומדובר בנפשות, לעתים קורות חריגות. 
מאחר ומדובר במצבים ייחודיים, אני לא חושבת שאני יכולה להשיב על השאלה למה זה קורה "בדרך כלל".
אני יכולה רק לשער שקשור בכך שהמטופל נכנס בתוך הפגישה למצב מנטלי בו המטפלת מרגישה שלא נכון/מסוכן לקטוע את הפגישה.
למשל, אם מטופל פוסט-טראומטי נכנס למצב דיסוציאטיבי רגע לפני הסיום, יתכן ולא יהיה מנוס מהארכת משך הפגישה כדי שלא לשלוח אותו החוצה במצב כזה.
במידה ואת מתארת חוויה שקרתה לך, מציעה לפתוח את הנושא לשיחה עם המטפלת, ולהבין יחד איתה מה קרה.
ליטל

שלום לך.
כואב לקרא את תיאורייך, ואני בטוחה שלהיות עדה לדפוס הבלתי נגמר של ההרס וההזנחה העצמית של אביך, זו חווויה איומה.
הרגשות שלך- שנעים בין דאגה, כאב וחוסר אונים לבין כעס, אכזבה ותסכול, הם מובנים ולגיטימיים, ונשמע שאת שואלת איך לשאת אותם,
איך להתמודד עם התחושות המעורבות והעוצמתיות, מבלי שיחריבו את חייך. 
לאור זאת, ולאור המצוקה שנלווית לתחושות, אני חושבת שחשוב מאוד שתטפלי בעצמך.
במידה ויש בני משפחה נוספים שמעוניינים בעזרה, יתכן וכדאי לפנות לטיפול משפחתי עם או בלי אביך, כדי לעבד את החוויה ואולי לרכוש גם כלים להצבת גבולות וניהול המצב.
במידה ובני משפחה אחרים אינם מעוניינים בעזרה מקצועית, ממליצה לך עצמך לפנות לטיפול פסיכולוגי בו תוכלי לעבד יותר לעומק את התחושות ולהרחיב את יכולת ההתמודדות עמן.
ליטל

שלום לך.
היחסים עם המטפלת מהווים, במידה רבה, כר שעליו יכולים לבוא לידי ביטוי דפוסי יחסים וחוויות לא מודעות של המטופל. 
בהתאם, לא פעם מטופלים מפתחים בטיפול רגשות, צרכים ותחושות אשר נחווים על ידם כלא רציונליים ולא מתאימים.
אלא שבפועל, הופעתם של רגשות מסוג זה הם בדרך כלל ביטוי לכך שיש חלק בנפש שטרם עובד ונוסח, ומנסה לבטא את עצמו דרך החוויה שמתעוררת בקשר עם המטפלת. לכן, לא רק שאינך צריכה לחוש מבוכה בדברים שאת חשה אלא להיפך- הם מעידים על כך שאת מתמסרת וחיה את התהליך הטיפולי, ומשתמשת בו באופן מיטיב ואמיץ. בהתאם, למרות המבוכה והקושי אני ממליצה בחום לשתף את המטפלת בתחושות ולראות לאן יוביל אתכן השיח.
יש סיכוי טוב שההתבוננות המשותפת תביא להעמקה של השיח הטיפולי ותתרום לתהליך.
ליטל

מצורף קישור לקריאה נוספת בנושא מערכת היחסים הטיפולית ועל ייחודיות הקשר הטיפולי

שלום לך. 
נשמע מדברייך שאת חווה מצוקה משמעותית לאור הלחץ סביב נושא הילדים, ומצער לשמוע עד כמה הקושי של אמך לקבל את בחירתך פוגע ביחסים ביניכן.
לא ידוע לי על קבוצה העוסקת ספציפית בנושא זה ובכל מקרה, פנייה לקבוצה מסוג זה מצריכה הבנה והכרה מסוימת בקושי, אשר לא ברור לי מדברייך אם אכן קיימים אצל אמך. 
לאור זאת, אני תוהה האם פתרון שיכול להתאים יותר הוא שיחות משותפות עם מטפלת משפחתית אשר תוכל לסייע לכן לקיים את השיח על הנושא הרגיש.
תיווך של אשת מקצוע עשוי לאפשר לשים על השולחן את הצרכים, הכאבים והכמיהות של כל אחת מכן באופן מווסת אשר יקדם תקשורת טובה ופתוחה.
במידה ושיחות מסוג זה יעוררו או יחשפו קושי משמעותי אצל אמך, יתכן והשיח המשותף יוכל גם להוות "כרטיס כניסה" עבורה לטיפול אישי, בו תוכל לעבד יותר לעומק את חוויתה מול היעדר הנכדים. 
ליטל

מצורף קישור לרשימת מטפלים העוסקים בטיפול משפחתי, תוכלי למיין לפי אזור מגוריך -
בטיפולנט | טיפול משפחתי

שלום לך.
כפי שאת עצמך מזהה, דפוס האכילה שאת מתמודדת איתו נובע מהיבטים רגשיים ונפשיים אותם קשה לשנות דרך הבנה רציונלית או עצות קונקרטיות.
לאור זאת, ועל אף החשש לתת שוב הזדמנות לתהליך טיפולי שלא הועיל לך בעבר, אני חושבת שחשוב מאוד לנסות זאת שוב.
מציעה, בשלב ראשון, לפנות לדיאטנית בעלת ידע בתחום הפרעות האכילה ולעבור אצלה אבחון מקיף אשר יזהה ויגדיר את בעיית האכילה.
על בסיס זה, תוכלי לקבל הן תכנית לשינוי הרגלי האכילה ובניית הרגלי אכילה נכונים, והן המלצה לסוג הטיפול הפסיכולוגי שיכול לסייע לך.
אני שומעת בדברייך את התקווה להניע שינוי בכוחות עצמך אך למרבה הצער, קשה מאוד לעשות זאת ואני ממליצה בחום לפנות לעזרה מקצועית-
ככל שתעזרי מוקדם יותר, כך גדל הסיכוי להשגת שינוי קבוע ויציב.
יש כיום שפע שיטות וטכניקות טיפוליות, ויתכן וגם הבשלות שלך להשלמת התהליך גדלה, וחבל מאוד לא לתת לכך הזדמנות של ממש.
ליטל

מצורף קישור לקריאה נוספת בנושא - מהי אכילה רגשית וכיצד אפשר להתמודד עם זה?

מצורף קישור לרשימת פסיכולוגים העוסקים בתחום הפרעות אכילה, תוכלי למיין לפי אזור מגוריך -
בטיפולנט | מטפלים בפסיכולוגיה קלינית בתחום הפרעות אכילה

שלום לך.
הפרעה פוסט טראומטית מביאה במקרים רבים לפגיעה במגוון היבטי חיים- רגשיים, בין אישיים ותפקודיים ואכן נשמע שאת מתארת קשיים המשפיעים על טווח רחב של נושאים.
לאור זאת, נדמה לי שהשלב הראשון הוא לנסות לייצר קשר רציף עם איש מקצוע בעל ידע בתחום השיקומי, אשר יוכל לסייע בבחירת הטיפול המתאים ובהשגת זכאויות רלוונטיות במידה ועדיין לא התקיים תהליך מסוג זה. התהליך השיקומי עשוי לסייע לא רק במתן מידע אלא גם בהנעת התהליך של זיהוי ומיפוי הצרכים, וליווי ההבשלה של המטופלת כך שאכן תוכל להיעזר.
ניתן לקבל שירות מסוג זה במרפאות של קופות החולים ובחברות פרטיות המתמחות בשירותי שיקום. כמו כן, ניתן להתייעץ בנושא עם מילם- עמותה המסייעת לבני משפחה של מתמודדי נפש ומציעה להם הכוונה הן בהקשר של מיצוי זכויות והן סביב קבלת תמיכה וסיוע.
ליטל

מצורף קישור לקריאה נוספת בנושא שירותי בריאות הנפש בקופות החולים

שלום לך.
אני מצטערת לשמוע על המצב הקשה. 
ממליצה לפנות להתייעצות עם מילם- עמותה המציעה ייעוץ לבני משפחות של מתמודדי נפש, בתקווה שיוכלו להציע מענה והכוונה.
ביניים, מציעה לשמור על קשר טוב ככל האפשר עם הבת ועם הנכד, ולספק את התמיכה והיציבות לה הוא זקוק, עד כמה שאפשר.
ליטל

שלום לך.
יציאה לפנסיה היא משבר לכל דבר ועניין: העבודה היא ציר מרכזי סביבו אנשים מארגנים את תחושת הערך והיכולת שלהם, את עולמם החברתי, ואת תחומי העניין והמחשבה שלהם.
הדיכאון של בעלך נובע, ככל הנראה, מטלטלה סביב היבטים אלו אשר יתכן ונוגעים גם לחוויות רגשיות עמוקות יותר (למשל, אדם שיש לו ביטחון עצמי נמוך עשוי לחוות את היציאה לפנסיה באופן קשה אם רב תחושת הערך והביטחון שלו היתה קשורה בתפקודו התעסוקתי, וכך גם אדם שהתרגל לחשוב על עצמו כבעל ערך רק בהקשר לקריירה). לאור זאת, כדאי לשלב בטיפול התרופתי גם טיפול פסיכולוגי בו יוכל לעבד את התחושות ולקבל כלים להתמודדות.
במקביל, את ובני משפחה אחרים יכולים לסייע במספר היבטים. ראשית, לנרמל את התחושות ולהביע הבנה לכך שהיציאה לפנסיה היא אכן שינוי ומשבר, שלוקח זמן להתמקם בתוכם מחדש. במקביל, כדאי לנסות ולמלא את הזמן בכמה שיותר פעילויות ובפרט כאלו בהם בן זוגך ירגיש שהוא תורם ובעל ערך: התנדבות, עזרה עם נכדים במידה ויש, חלוקת תפקידים בבית, פעילות ספורטיבית וכד'. חשוב גם לשמר קשר עם מכרים ובני משפחה, כדי למנוע שקיעה לבידוד

יתכן ובן זוגך יגלה התנגדות לקבלת טיפול פסיכולוגי ובמקרה זה, אפשר לשקול פנייה לייעוץ זוגי אשר יסייע לכם להתמודד עם השלב החדש בחייכם- לפעמים יש יותר שיתוף פעולה כאשר הפנייה נעשית באופן זה.
ליטל

מצורף קישור לקריאה נוספת בנושא תהליך ומשמעות הפרישה מהעבודה והאתגרים בהסתגלות לפרישה 

שלום לך.
מציעה לברר את הנושא ישירות מול הפסיכיאטר/ית המאבחן/ת אך מעבר לשינוי הדו"ח, מציעה לקיים שיח על הנושא עצמו ולברר מה בדיוק מפריע לך, כיצד את/ה מבינ/ה את הדברים ומה משמעותם עבורך.
מתוך כך, אני מאמינה שתגיע גם הקלה מסוימת בטורדנות סביב הנושא.
ליטל

שלום לך.
הקשר הטיפולי מהווה, במקרים רבים, מעין כר עליו באים לידי ביטוי מגוון תחושות, רגשות וקונפליקטים בין אישיים. ההתבוננות המשותפת בהתרחשויות והתחושות, והעיבוד שלהם, חושפים לא פעם היבטים נפשיים לא מודעים ולכן, גם כאשר מתעוררות חוויות לא פשוטות, יש להן ערך רב לתהליך הטיפולי.
התחושות והחוויות שמתעוררים בטיפול של נפגעות טראומה מינית עשויות לפעמים להיות מכאיבות במיוחד לאור ההיסטוריה האישית של הנפגעת ולכן מה שאת מתארת אכן נשמע כואב וקשה- אבל גם חשוב ובעל פוטנציאל להנעת שינוי נפשי משמעותי. מאחר שכך, מציעה להעלות בטיפול שוב ושוב את הדברים שכתבת כאן, לתת להם מקום ולראות כיצד יושפע מכך התהליך הטיפולי. 
ליטל

מצורף קישור לקריאה נוספת בנושא המערכת היחסים הטיפולית ועל ייחודיות הקשר הטיפולי

שלום לך.
למיטב ידיעתי כדי לקבל זכאות מבחינת ביטוח לאומי וכ' יש צורך באבחנה אצל פסיכיאטר ופסיכולוג המתמחים בתחום. 
ברגע שנעשה אבחון זה, אין משמעות למסגרת בה נערך.
עם זאת, חשוב לוודא את הנושא אל מול הגופים מהם יש צורך בזכאות ולא להסתמך על מענה זה בלבד.
ליטל

מצורף קישור לקריאה נוספת בנושא היכן ניתן לבצע אבחון אוטיזם (תקשורת) לילדים?
תוכלי למצוא רשימת מטפלים רלוונטיים העוסקים בתחום בקישורים הבאים -
בטיפולנט | מטפלים בפסיכולוגיה קלינית בתחום אבחון אוטיזם
בטיפולנט | מטפלים בפסיכיאטריה בתחום אבחון אוטיזם

שלום לך.
אני מתקשה להמליץ מבלי להבין מהם הסימפטומים הפעילים אשר מצריכים מענה ברגע זה, ומה חומרתם.
אם ההתמכרות היא לב הבעיה והיא זו שמונעת קבלה למקומות טיפוליים מתאימים, הפתרון המתאים ביותר הוא טיפול במרכז גמילה, אשר יכול להתקיים במתכונת יומית או "פנימייתית".

תוכלי למצא מידע על מרכזי טיפול רלוונטיים בקישור זה-
בטיפולנט | מידע על טיפול בהתמכרויות - גמילה פיזית ופסיכולוגית

במידה ולא זה הכיוון, מוזמנת לפרט יותר על הקשיים ואשמח לנסות לסייע
ליטל