שלום ליטל,
יש לי הכשרה של תואר שני ביעוץ מבר אילן, למעשה תוך כדי לימודים, פנו אליי בהצעה לעבוד בבריאות הנפש בסל שיקום, נכבשתי בתחום, התמקצעתי, והתקדמתי עד לניהול מרכז פנאי למתמודדות נפש, ולאחר מכן סגנית מנהלת בנוער בסיכון. כל זה התרחש בתהליך של 8 שנים. לאחרונה הרגשתי שאני לא ממצה את עצמי בתחום הנוער בסיכון, מכיוון שהיית אחראית על החלק התעסוקתי של הנערות, ולא לחלק הטיפולי שהתמקצעתי בו.
הסברתי את השיקולים למערכת, ההחלטה שלי לסיים שם נבעה מחוסר מיצוי. מאוד מהר מצאתי משרת ייעוץ בבית ספר מקסים, קרוב לבית, מקצועי מאוד.
בדיוק כפי שחלמתי.
נהגתי בעדינות ,לפי החוק, ושלחתי ממכתב סיום העסקה.
ברגע זה, אני מרגישה שכל המערכת התהפכה עליי, לא נותנים לי לעזוב, לא מאפשרים לי חופש, לוחצים עליי שאעשה עבודות מעבר ליכולות ולשעות שלי, פוגעים בי, מערערים אותי, וכל זה אחרי שביקשתי לסיים ממש בטוב, ולא מתוך כעס או חוסר חיבור לנערות, הפוך. אלא מתוך שיקול מקצועי.
מאוד מאוד כואב לי ככה לסיים, ופתחתי את התחושות שלי ישירות מול המנהלת ומול העוסית,
מרגיש לי שהסיום שלי מערער משהו בתוכם, שלא שייך אליי,
אבל עדיין כל מה שאני מבקשת זה לסיים ממקום טוב ונכון, ולא להשקיע אנרגיות ולהישאב למקום שלישי שכביכול מערכת שלימה נגד אדם אחד.
היחידה שתמכה בי ,שמחה איתי, הייתה מקסימה, זו דוקא המפקחת הראשית.
מה אוכל עשות כדי להקל מעליי בתקופה זו, ובאמת לא לקחת ללב באופן אישי כל כך? מה שכמעט לא מתאפשר לי בתקופה זו?