היי, אני התחלתי טיפול לפני שנה,
אני מאוד מעריכה אותה, ואת העבודה שאנחנו עושות, אבל מאוד קשה לי בין הפגישות, אני פוחדת לפתח תלות אז מכריחה את עצמי לעשות דברים אחרים להשאר מאוד עסוקה בראש, וכשאני חושבת על זה, זה מערר אותי וגורם לי לכאב.
אני עדיין מאוד מאוד סגורה, שותקת, אבל אני לא יודעת אם כולם ככה, אולי זה שלב?
בעיקר מפחדת להיות זאת שמקשה לא מסוגלת לשאת את זה, זה לבד גורם לי לסבל גדול
זה נק' שעלתה, היא אמרה שזה לא הסיטואציה, אבל עדיין לא מצליחה לשחרר את זה, אני מרגישה שברגע שאעבור את זה אוכל בכלל להתחיל באמת לפתוח דברים כואבים, לעבד, להתקדם.. אבל משום מה אני פשוט לא מצליחה,
יש לי גם תחושת אשמה כבדה, על עצם העבודה שאני בטיפול, מין תחושת בגידה, מניחה שאני לא היחידה,
אבל מאוד קשה לי עם זה
מה אני יכולה לעשות בשביל להיות במקום טוב יותר?
תודה על כל תשובה..
שלום לך.
אדם שחווה אירועים טראומטיים חווה בדרך כלל גם פגיעה משמעותית באמון- בין אם פגיעה מהפוגע עצמו ובין אם מהסביבה שלא זיהתה ו/או לא הגיבה נכון לפגיעה.
בהתאם, טיפולים באנשים המתמודדים עם אירועי עבר טראומטיים נוטים, במקרים רבים, לעבור דרך תקופות ממושכות של קושי סביב נושאים של קשר, אמון, תלות, אשמה וכן הלאה. לאור זאת, התחושות שאת מתארת לא רק שאינן בעייתיות, אלא שיש סיכוי סביר שהן מבטאות בדיוק את הנושאים עליהם חשוב לעבוד בטיפול. יתכן וזוהי דרכה של נפשך להביא לטיפול בדיוק את ה"צלקות" שהותירו האירועים הטראומטיים.
לכן, ממליצה לשוב ולשתף את המטפלת בתחושות שעולות כך שתוכלו לעבד אותן באופן הדרגתי.
במרבית המקרים, השיח והעיבוד של התחושות, וההתבוננות באירועי העבר הקשורים בהם, מביאים לאט לאט גם לשיפור הקשר והאמון וגם להתקדמות בתהליך הטיפולי.
ליטל
לקריאה נוספת, מצורף קישור למאמר בנושא -
בטיפולנט | על זיהוי וטיפול בטראומה
בטיפולנט | על צמיחה פוסט טראומטית
