שלום לך.
את מעלה בעיה מוכרת וכואבת, ותחושות המשותפות להורים רבים לילדים בוגרים אשר עזבו את הקן ושקועים בחייהם.
אפשרות אחת היא לשתף את בנותייך בתחושות, ולומר ישירות למה את זקוקה מהן. ילדים-בוגרים רבים אינם ערים למידה בה גם ההורים זקוקים לתשומת הלב וההתעניינות, והסבת תשומת ליבם יכולה להביא לשינוי.
כיוון נוסף אליו כדאי לשים לב נוגע לאופן בו את עצמך חווה ומפרשת את הדברים. כתבת שאין כבוד ודאגה כלפיכם, אך האם היעדר הטלפונים בהכרח מעידה על כך?
כאמור, ילדים-בוגרים רבים שקועים בעצמם ובעולמם הפרטי והעמוס, ואינם מורגלים לחשוב על הוריהם כזקוקים להם. במובן זה, יכולים להיות כבוד ואכפתיות אמיתיות, ורגש חם, אשר אינם מתבטאים בטלפונים. לכן, יתכן ולא כדאי להפוך את השיחות למדד לאכפתיות או לזירה של מאבק, אלא להפריד בין התחושה הקשה לבין העובדה שאתם אלו שמתחזקים את הקשר הטלפוני.
ליטל

לקריאה נוספת, מצורף קישור למאמר בנושא -
הגוזלים עוזבים את הקן - אבל מה איתנו? התמודדות עם שלב הקן הריק