היי אני בת 30 ובגיל 11 בשנת 2006 חוויתי מלחמה פעם ראשונה, מלחמת לבנון ה-2
אז לא הייתה כיפת ברזל ובגדול היינו צריכים לרדת למקלט ולהתפלל שלא ייפול עלינו טיל, היינו סגורים חודש בבית, בטיל והאזעקה הראשונה קיבלתי התקף חרדה וצעקתי שכולנו הולכים למות.
בהמשך היום כבר הסתגלתי ושיחקתי עם הילדים במקלט והפכתי להיות המרגיעה שלהם.
לאחר כחודש שאמרו לנו שאפשר לצאת פעם ראשונה אבל עדיין להיות ליד מקלט נתקפתי פחד פעם ראשונה לצאת מהבית, הכל היה נראה מוזר, בהילוך איטי ותקפה אותי תחושת אימה, חוסר ביטחון וחופש בו זמנית, כמו חופש אבל מזוייף, שמישהו מאיים לגדוע אותו כל רגע.
מאז הדברים החריפו ופתחתי אפילפסיה כחודש לאחר מכן, לדעתי מהסטרס, דיכאון וחרדה, ופחדתי לקום בבוקר, חרדת בבוקר נוראית.
הייתי יוצאת מהבית אבל מישהו בי השתנה, התחלתי לחשוש לצאת למקומות, רק לקרוב לא הייתה לי בעיה אבל משהו לחלוטין השתנה.
במלחמה הזו אני חושבת שהפחד שיש לי לצאת מהבית נובע מהמלחמה, ולמרבה האירוניה דווקא לאחר שמכריזים על הפסקת אש, אני מרגישה נפילת מתח, פחד, אימה ושגם אם אצא לאינשהו, אני גם אפחד אבל גם בעיקר אני מבינה אי שם בתת מודע, שהחופש הזה לא אמיתי, הוא מוגבל, כי זה יחזור על עצמו שוב, לופ אינסופי.
אינני מרגישה בטוחה בעולם שבחוץ מאז גיל 11 גם אם היו לי רגעים שכן, אני לא מרגישה ככה בגדול, אני חיה באימה, אימה מאנשים, ממקומות, דווקא במלחמה כשאני יוצאת עם כל הפחד, אני מצב הישרדותי אז הפחד קיים חזק אבל מטרתי היא לשרוד כי אני יודעת שיש איום ממשי.
אבל כאשר המלחמה "נגמרת" אני מרגישה כלואה כשאני יוצאת מהבית, פחד להתרחק מהבית, פחד משהייה במקומות שאין איך לברוח מהם.
יכול להיות שבעצם הכל קשור למה שחוויתי בגיל 11?