פורום טיפול נפשי

אני אמא ללוחמים. עוברת תקופה מאוד קשה. תמיד הייתי חרדתית בעקבות המלחמה זה התגבר. כרגע נמצאת במצב מאוד לא פשוט למרות שיש לי קשר עם המפקדים והם דואגים לעדכן עדיין החרדות לא עוזבות. אני לוקחת נרבן 3 פעמים ביום בערך בהפרש של 8 שעות. בלילות מתעוררת בבהלה. שוקלת לקחת עוד משהו יותר רציני. אין לי אמצעים כרגע לשלם כספים לטיפולים נפשיים. כל הזמן מציעים לי והסכומים גבוהים מאוד. יש לי בן בכור עם פוסט טראומה מהמילואים שאני מממנת לו בינתיים טיפולים עד שיקבל החזרים ממשרד הביטחון. יש לי ואבן בלי מרשם בבית שאני מפחדת לקחת ובונדרמין כן במרשם. אני יכולה לקחת בלילה משהו מהתרופות האלה בנוסף לנרבן?

הולך לטיפול כמה חודשים בגלל ייאוש ודיכאון, לא בטוח שזה עוזר, לא בטוח האם להמשיך.
במהלך השבוע אני חושב לא מעט על הטיפול, אבל המחשבות מעוררות בי בעיקר תחושה של השפלה. בפגישות עצמן אני מאוד סגור. לפני כמה זמן המטפלת שאלה האם אני חושב על הטיפול בין הפגישות ועניתי שלא. הרגיש לי שזה משפיל לענות שכן, כי סביר להניח שהיא לא חושבת עלי (לא מדובר בהעברה ארוטית או במחשבות כאלה, המחשבות שלי בעיקר סביב לספר לה דברים, לחשוב מה היה, לחשוב מה הייתי יכול לומר). הפער בין מה שאני מרגיש למה שקורה בחדר גדול ואני לא יודע איך להעלות את זה בלי להיות בעמדה של נחיתות והשפלה.

היי,
אני בת 24, סטודנטית. מתמודדת עם גלי דכאון שהולכים ובאים כבר כמעט מחצית מחיי, מחשבות אובדניות (לא מעשיות), פגיעה עצמית (מדי פעם, בא והולך, לא ממשי ולא בנסיון לפגוע בצורה ״רצינית״), והפרעת אכילה (אכילה מצומצמת ומדודה, צום וכו׳ :)).

וגם אחרי שמניתי את כל זה, אני לא בטוחה שיש מה לפתור בי. אני לא בטוחה עד כמה אני רוצה, מסוגלת או מוכנה. מבחינת גלי הדכאון, שכשהם מגיעים — אני משותקת, לא מצליחה להתקיים, לזוז וללמוד. באותו הזמן, אין לי את הכוחות לצאת ולבקש עזרה.

אז כרגע אני במצב סביר, לוקחת חלק בעולם וממשיכה בשלי. ובגלל זה, אני לא בטוחה אם יש במה לטפל כרגע. כאילו, איך אפשר לטפל במשהו שלא קיים עכשיו?
ואם אלך לטפל בזה ספציפית, בזמן טוב יותר או פחות, האם אני ״מוכרחת״ גם לפתור את שאר הדברים? כי בלאו הכי, הכל יעלה בטיפול. אבל אני לא בהכרח מוכנה לוותר על חלק מהדברים.

אני לא בטוחה עד כמה הפניה שלי ברורה, ואני לא יודעת לגמרי מה המטרה שלה. אבל אעריך כל תגובה. תודה לך

שלום,
שאלה עקרונית,
האם משחק מיני בילדות (בהסכמה, ללא כפייה, פער גילאים קטן, אך נשמר בסוד תוך תחושה שנעשה משהו רע) יכול לגרום לטראומה/פוסט טראומה ללא טיפול מתאים סמוך לאירוע? שואלת לאור תחושת אשמה ופלאשבקים.

תודה

בן 26, מתמודד הרבה שנים עם תחושת ריקנות ודיכאון מסוים. סגור יחסית ומתקשה לשתף מתוך פחד להיפגע.
התחלתי טיפול ממוקד אצל פסיכולוג מסוים אבל החלטתי להפסיק לאחר 2 טיפולים בגלל עומס נפשי ותחושת הקלה מסוימת לאחר הטיפול ה2. עכשיו רוצה לחזור ולהתחיל מחדש אבל אצל מטפל אחר. מתלבט גם בנושאי תעסוקה ולימודים וזקוק לאבחון מקצועי, קשור למה שתואר בהתחלה.
אשמח לקבל כיוון לאיזה מטפל וסוג טיפול
תודה

אובחנתי בעבר עם דכאון עמיד. אני אוכלת בריא, עושה פעילות גופנית, נמצאת בזוגיות ועובדת. עדיין, מתקשה להרגיש שמחה/הנאה וגם התפקוד הבסיסי קשה לי (לעבוד, לתחזק קשרים בין-אישיים, גם פעילויות פנאי או תחביבים מרגישים חסרי טעם). הפסקתי לקחת טיפול תרופתי לפני כמה שנים ומאז לא חזרתי, כי לרוב אחרי התרגלות התרופה לא סייעה יותר (וניסיתי הרבה תרופות). לפני מס' חודשים חזרתי לשיחות, בהתחלה זה נתן לי תקווה מסוימת לשינוי, אבל בשבועות האחרונים אני לא בטוחה שיש טעם להמשיך גם בטיפול הזה. אני חוזרת על אותם נושאים, לא מרגישה שיפור והדכאון עמיד ממילא. אילו אפשרויות עומדות בפני? או פשוט להשלים עם המצב שהחיים ייראו ככה עד שאמות? האם לנסות בכל זאת לחזור לתרופות?

התחלתי טיפול לפי כמה חודשים, פניתי בעקבות דיכאון עמיד שהחמיר בתקופת המלחמה. בהתחלה הרגשתי צורך לשתף את המטפל במידע עלי אם זה לא פשוט, אבל לאחרונה אני מרגיש חוסר רצון לשתף את המטפל. אני מרגיש תחושות של בושה, ייאוש מבוכה, ערך עצמי נמוך וחוסר רצון שהמטפל יידע מה עובר עלי. אני מרגיש שממילא הוא לא יראה את הכוחות שלי (גם אני לא רואה). מלחיץ אותי להיות לא מטופל בכלל, אבל כשאני מגיע לקליניקה (וגם בין הפגישות), אני לא מרגיש שום רצון לשתף את המטפל. לא יודע האם לותר על טיפול פסיכודינמי.

אני מתלבטת האם להמשיך את הטיפול שאני נמצאת בו (כחצי שנה), כי אני מרגישה שאין שיפור משמעותי בתחושותיי, להיפך, רק חזרה על דפוסים קודמים.
כמו בטיפולים קודמים שניסיתי, בשלב מסוים אני חוזרת על אותם דברים (בטיפול ובחיים) ומרגישה את אותן מצוקות ללא מוצא (עצב, מחשבות אובדניות, תחושה שהכל חסר טעם). אני תוהה האם נכון להמשיך את הטיפול או להפנות את הכסף לאפיקים אחרים.
הנושא עלה מספר פעמים בשיחה ואני מרגישה שעלי לתת למטפלת תשובות (האם אני ממשיכה או עוזבת), אבל בכל פעם שאני מגיעה להחלטה אני מתחרטת ומשנה את דעתי.
באופן כללי, קשה לי מאוד לעזוב מקומות גם אם לא מטיבים. הדבר העיקרי שמונע ממני לעזוב כרגע הוא הפחד להישאר לבד עם מקומות קשים שאיני מסוגלת לשתף בהם את בעלי או חברות קרובות.
איך יודעים שהגיע הזמן לעזוב? האם ייאוש מהאפשרות לשנות משהו היא סיבה טובה להפסיק את הטיפול?

שלום רב. מזה זמן אני נמצא במוסד טיפולי.המטפלת אמרה שתנסה לענות גם מחוץ לשעת הפגישה במקרה וזה לא סובל דיחוי, אבל כל דילמה ענתה שזה יידון בפגישה. לזכותה ייאמר שהציעה פעמיים בשבוע באופן זמני, אבל אחרי סאגה ארוכה מנהל המקום טרפד את זה בטענה המשונה שלפעמיים צריך אישור מפסיכיאטר. זה מה שהיא מסרה לי. בהמשך הודיעה שהחליטה אחרי לבטים לאפשר שיחה קצרה טלפונית אם זה לא כל שבוע אבל ממש לאחרונה לא עמדה גם בזה. שלחתי לה בקשה לשיחה ואחרי 24 שעות הודיעה שכדאי להרחיב על זה בפגישה. כששאלתי האם לתחושתי שזה לא סובל דיחוי אין משקל מבחינתה, לא הגיבה. בפגישה טענה שלא הבינה כמה זה חשוב לי. איך אפשר לא להבין כשזה רשום? זו נראית לי תשובה ממבוכה. התלבטתי האם להמשיך, כי בכל זאת התרגלתי אליה, או לסיים ובסוף אמרתי שאם זה יקרה שוב אסיים הקשר תוך פגישה אחת והיא אמרה שלא תהיה בעיה. אני בכל זאת מתלבט אם טעיתי שלא חתכתי או לא. מה דעתך?

רקע והבהרה חשובה - עוד אין ילדים בתמונה.
כילד חוויתי התעללות בבית הספר וגם בבית, בנוסף להטרדות מיניות לא קשורות לבית או לבית הספר.
חיי מגיל 6 עד גיל 17 בערך היו גיהינום.
10 שנים אחרי תום הזוועות ואני עוד בטיפול ובמקום טוב משהייתי באופן משמעותי, אבל טראומה לא עוברת, רק מגלידה לצלקות.
הדבר הראשון שנתן לי ביטחון עצמי וכלים להגן על עצמי מול בריונים היה אמנויות לחימה- אבא שלי לקח אותי בגיל 11 לאגרוף, אחרי כמה שנים עברתי לאמנות לחימה אחרת עקב כל מיני אילוצים, אבל ידעתי שאת עולם אמנויות הלחימה לא אעזוב, לראשונה בחיי היה לי כוח להגן על עצמי.
אני יודע שיום יבוא ויהיו לי ילדים, כבר עכשיו, עוד לפני שנולדו, אני לא מסוגל לשחרר את המחשבה שבין אם ירצו או לא- אני אשלח אותם לאמנויות לחימה.
אני לא רוצה לכפות על הילדים שלי דרך מסוימת מחד, ומאידך- אני לא חושב שאוכל להיות שקט לגביהם מבלי לדעת שהם מסוגלים לא רק להגן על עצמם פיזית, אלא שיש להם את יכולת ההתמודדות והשליטה הרגשית שאמנויות לחימה נותנות.
כשאני מדמיין את עצמי משחק איתם, חלק מהזמן אני מדמיין את עצמי מאמן אותם בפועל דרך משחק.
אני חושש ממצב שבו הם לא ירצו להתאמן באמנויות לחימה בהקשר של החרדה שלי ממצב בו הילדים שלי יסבלו כמו שאני סבלתי (גם חרדה ממצב שבו הם בריונים קיימת, אבל זה פחות קשור)
האם המניעים שלי לשלוח את ילדיי לאמנויות לחימה בכלל נכונים? האם כדאי שמתישהו ישמעו חלקים רלוונטיים מהסיפור שלי כשישאלו למה אבא כל כך רוצה שנהיה לוחמים ולמה אבא מקפיד באופן כמעט דתי ללכת לאימונים שלו? האם להתעקש איתם על התמדה באמנויות לחימה? עד איזה גיל נכון "להכריח" אותם להתמיד בחוגים אם זאת בכלל גישה נכונה?
חשוב לי גם לא להעביר להם את הטראומות שלי ולא ליצור חדשות, אני רוצה שילמדו שליטה רגשית ולהתמודד עם הרגשות שלהם ועם אירועי חיים היטב ואני קיבלתי את מעט היכולות שיש לי בכך כיום באמנויות לחימה.
באופן כללי- כאבא לעתיד שחווה ילדות קשה, מה קווים מנחים עבורי לא לדפוק את הילדים?

אם מטופל חושב על התאבדות (בטיפול פרטי, אדם מבוגר ומתפקד) המטפל צריך לדווח למישהו? או שאפשר פשוט לדבר על זה?

לא בטוחה אם זו שאלה או משהו שאני מרגישה צורך לומר...

אני מרגישה שלמטפלת שלי לא באמת אכפת ממני. אני לא יודעת איך להסביר מה מקור ההרגשה. אולי היא עולה בהשוואה לטיפול קודם בו הייתי לפני שנים והרגשתי אחרת.

המטפלת מקצועית, היא מקשיבה, היא מציעה פרשנות, היא מגיבה באמפתיה ועושה הכל לפי הספר. אבל אני מרגישה שזה לא באמת משנה אם אגיע או לא, אם אני אשב שם או מטופל אחר. חשבתי להפסיק את הטיפול, אבל אני נמצאת במצוקה נפשית ואין לי כוחות לפנות שוב למטפלת אחרת, להתחיל להכיר ולהיכנס לקשר טיפולי חדש. זה לא נושא שאני מרגישה נוח להעלות בטיפול, הרי זו העבודה שלה, היא עושה אותה כמו שצריך והיא לא חייבת להתחבר אלי או לחבב אותי. אבל בכל זאת, יש משהו משפיל בלשבת שם בכל שבוע מחדש בתחושה תמידית שלא באמת אכפת לה.

שלום אני מחפשת מטפל עבור הבן בכרמיאל
בחור על הספקטרום רוצה רק בטבע לא בבית ולא בקליניקה אם אפשר לקבל המלצה תודה

הי
למטפלת שלי יש תיק מטופל לכל אחד מהמטופלים שלה,בו היא מתייקת את סיכומי הפגישות.
האם כמטופלת אני רשאית לבקש לעיין ולקרא את התיק שלי? האם המטפלת מחוייבת לאפשר לי לקרוא בו?
או שזה מחוץ לתחום?

שלום,

האם יש אפקטיביות לטיפול כאשר לא מסוגלים לדבר על טראומה?
נניח אם מישהו הולך לטיפול ויש לו פלאשבקים וזכרונות כואבים, אבל הוא לא מסוגל לשתף בהם את המטפל כי זה קשה מדי?

תודה