פורום טיפול נפשי

בן 26, מתמודד הרבה שנים עם תחושת ריקנות ודיכאון מסוים. סגור יחסית ומתקשה לשתף מתוך פחד להיפגע.
התחלתי טיפול ממוקד אצל פסיכולוג מסוים אבל החלטתי להפסיק לאחר 2 טיפולים בגלל עומס נפשי ותחושת הקלה מסוימת לאחר הטיפול ה2. עכשיו רוצה לחזור ולהתחיל מחדש אבל אצל מטפל אחר. מתלבט גם בנושאי תעסוקה ולימודים וזקוק לאבחון מקצועי, קשור למה שתואר בהתחלה.
אשמח לקבל כיוון לאיזה מטפל וסוג טיפול
תודה

אובחנתי בעבר עם דכאון עמיד. אני אוכלת בריא, עושה פעילות גופנית, נמצאת בזוגיות ועובדת. עדיין, מתקשה להרגיש שמחה/הנאה וגם התפקוד הבסיסי קשה לי (לעבוד, לתחזק קשרים בין-אישיים, גם פעילויות פנאי או תחביבים מרגישים חסרי טעם). הפסקתי לקחת טיפול תרופתי לפני כמה שנים ומאז לא חזרתי, כי לרוב אחרי התרגלות התרופה לא סייעה יותר (וניסיתי הרבה תרופות). לפני מס' חודשים חזרתי לשיחות, בהתחלה זה נתן לי תקווה מסוימת לשינוי, אבל בשבועות האחרונים אני לא בטוחה שיש טעם להמשיך גם בטיפול הזה. אני חוזרת על אותם נושאים, לא מרגישה שיפור והדכאון עמיד ממילא. אילו אפשרויות עומדות בפני? או פשוט להשלים עם המצב שהחיים ייראו ככה עד שאמות? האם לנסות בכל זאת לחזור לתרופות?

התחלתי טיפול לפי כמה חודשים, פניתי בעקבות דיכאון עמיד שהחמיר בתקופת המלחמה. בהתחלה הרגשתי צורך לשתף את המטפל במידע עלי אם זה לא פשוט, אבל לאחרונה אני מרגיש חוסר רצון לשתף את המטפל. אני מרגיש תחושות של בושה, ייאוש מבוכה, ערך עצמי נמוך וחוסר רצון שהמטפל יידע מה עובר עלי. אני מרגיש שממילא הוא לא יראה את הכוחות שלי (גם אני לא רואה). מלחיץ אותי להיות לא מטופל בכלל, אבל כשאני מגיע לקליניקה (וגם בין הפגישות), אני לא מרגיש שום רצון לשתף את המטפל. לא יודע האם לותר על טיפול פסיכודינמי.

אני מתלבטת האם להמשיך את הטיפול שאני נמצאת בו (כחצי שנה), כי אני מרגישה שאין שיפור משמעותי בתחושותיי, להיפך, רק חזרה על דפוסים קודמים.
כמו בטיפולים קודמים שניסיתי, בשלב מסוים אני חוזרת על אותם דברים (בטיפול ובחיים) ומרגישה את אותן מצוקות ללא מוצא (עצב, מחשבות אובדניות, תחושה שהכל חסר טעם). אני תוהה האם נכון להמשיך את הטיפול או להפנות את הכסף לאפיקים אחרים.
הנושא עלה מספר פעמים בשיחה ואני מרגישה שעלי לתת למטפלת תשובות (האם אני ממשיכה או עוזבת), אבל בכל פעם שאני מגיעה להחלטה אני מתחרטת ומשנה את דעתי.
באופן כללי, קשה לי מאוד לעזוב מקומות גם אם לא מטיבים. הדבר העיקרי שמונע ממני לעזוב כרגע הוא הפחד להישאר לבד עם מקומות קשים שאיני מסוגלת לשתף בהם את בעלי או חברות קרובות.
איך יודעים שהגיע הזמן לעזוב? האם ייאוש מהאפשרות לשנות משהו היא סיבה טובה להפסיק את הטיפול?

שלום רב. מזה זמן אני נמצא במוסד טיפולי.המטפלת אמרה שתנסה לענות גם מחוץ לשעת הפגישה במקרה וזה לא סובל דיחוי, אבל כל דילמה ענתה שזה יידון בפגישה. לזכותה ייאמר שהציעה פעמיים בשבוע באופן זמני, אבל אחרי סאגה ארוכה מנהל המקום טרפד את זה בטענה המשונה שלפעמיים צריך אישור מפסיכיאטר. זה מה שהיא מסרה לי. בהמשך הודיעה שהחליטה אחרי לבטים לאפשר שיחה קצרה טלפונית אם זה לא כל שבוע אבל ממש לאחרונה לא עמדה גם בזה. שלחתי לה בקשה לשיחה ואחרי 24 שעות הודיעה שכדאי להרחיב על זה בפגישה. כששאלתי האם לתחושתי שזה לא סובל דיחוי אין משקל מבחינתה, לא הגיבה. בפגישה טענה שלא הבינה כמה זה חשוב לי. איך אפשר לא להבין כשזה רשום? זו נראית לי תשובה ממבוכה. התלבטתי האם להמשיך, כי בכל זאת התרגלתי אליה, או לסיים ובסוף אמרתי שאם זה יקרה שוב אסיים הקשר תוך פגישה אחת והיא אמרה שלא תהיה בעיה. אני בכל זאת מתלבט אם טעיתי שלא חתכתי או לא. מה דעתך?

רקע והבהרה חשובה - עוד אין ילדים בתמונה.
כילד חוויתי התעללות בבית הספר וגם בבית, בנוסף להטרדות מיניות לא קשורות לבית או לבית הספר.
חיי מגיל 6 עד גיל 17 בערך היו גיהינום.
10 שנים אחרי תום הזוועות ואני עוד בטיפול ובמקום טוב משהייתי באופן משמעותי, אבל טראומה לא עוברת, רק מגלידה לצלקות.
הדבר הראשון שנתן לי ביטחון עצמי וכלים להגן על עצמי מול בריונים היה אמנויות לחימה- אבא שלי לקח אותי בגיל 11 לאגרוף, אחרי כמה שנים עברתי לאמנות לחימה אחרת עקב כל מיני אילוצים, אבל ידעתי שאת עולם אמנויות הלחימה לא אעזוב, לראשונה בחיי היה לי כוח להגן על עצמי.
אני יודע שיום יבוא ויהיו לי ילדים, כבר עכשיו, עוד לפני שנולדו, אני לא מסוגל לשחרר את המחשבה שבין אם ירצו או לא- אני אשלח אותם לאמנויות לחימה.
אני לא רוצה לכפות על הילדים שלי דרך מסוימת מחד, ומאידך- אני לא חושב שאוכל להיות שקט לגביהם מבלי לדעת שהם מסוגלים לא רק להגן על עצמם פיזית, אלא שיש להם את יכולת ההתמודדות והשליטה הרגשית שאמנויות לחימה נותנות.
כשאני מדמיין את עצמי משחק איתם, חלק מהזמן אני מדמיין את עצמי מאמן אותם בפועל דרך משחק.
אני חושש ממצב שבו הם לא ירצו להתאמן באמנויות לחימה בהקשר של החרדה שלי ממצב בו הילדים שלי יסבלו כמו שאני סבלתי (גם חרדה ממצב שבו הם בריונים קיימת, אבל זה פחות קשור)
האם המניעים שלי לשלוח את ילדיי לאמנויות לחימה בכלל נכונים? האם כדאי שמתישהו ישמעו חלקים רלוונטיים מהסיפור שלי כשישאלו למה אבא כל כך רוצה שנהיה לוחמים ולמה אבא מקפיד באופן כמעט דתי ללכת לאימונים שלו? האם להתעקש איתם על התמדה באמנויות לחימה? עד איזה גיל נכון "להכריח" אותם להתמיד בחוגים אם זאת בכלל גישה נכונה?
חשוב לי גם לא להעביר להם את הטראומות שלי ולא ליצור חדשות, אני רוצה שילמדו שליטה רגשית ולהתמודד עם הרגשות שלהם ועם אירועי חיים היטב ואני קיבלתי את מעט היכולות שיש לי בכך כיום באמנויות לחימה.
באופן כללי- כאבא לעתיד שחווה ילדות קשה, מה קווים מנחים עבורי לא לדפוק את הילדים?

אם מטופל חושב על התאבדות (בטיפול פרטי, אדם מבוגר ומתפקד) המטפל צריך לדווח למישהו? או שאפשר פשוט לדבר על זה?

לא בטוחה אם זו שאלה או משהו שאני מרגישה צורך לומר...

אני מרגישה שלמטפלת שלי לא באמת אכפת ממני. אני לא יודעת איך להסביר מה מקור ההרגשה. אולי היא עולה בהשוואה לטיפול קודם בו הייתי לפני שנים והרגשתי אחרת.

המטפלת מקצועית, היא מקשיבה, היא מציעה פרשנות, היא מגיבה באמפתיה ועושה הכל לפי הספר. אבל אני מרגישה שזה לא באמת משנה אם אגיע או לא, אם אני אשב שם או מטופל אחר. חשבתי להפסיק את הטיפול, אבל אני נמצאת במצוקה נפשית ואין לי כוחות לפנות שוב למטפלת אחרת, להתחיל להכיר ולהיכנס לקשר טיפולי חדש. זה לא נושא שאני מרגישה נוח להעלות בטיפול, הרי זו העבודה שלה, היא עושה אותה כמו שצריך והיא לא חייבת להתחבר אלי או לחבב אותי. אבל בכל זאת, יש משהו משפיל בלשבת שם בכל שבוע מחדש בתחושה תמידית שלא באמת אכפת לה.

שלום אני מחפשת מטפל עבור הבן בכרמיאל
בחור על הספקטרום רוצה רק בטבע לא בבית ולא בקליניקה אם אפשר לקבל המלצה תודה

הי
למטפלת שלי יש תיק מטופל לכל אחד מהמטופלים שלה,בו היא מתייקת את סיכומי הפגישות.
האם כמטופלת אני רשאית לבקש לעיין ולקרא את התיק שלי? האם המטפלת מחוייבת לאפשר לי לקרוא בו?
או שזה מחוץ לתחום?

שלום,

האם יש אפקטיביות לטיפול כאשר לא מסוגלים לדבר על טראומה?
נניח אם מישהו הולך לטיפול ויש לו פלאשבקים וזכרונות כואבים, אבל הוא לא מסוגל לשתף בהם את המטפל כי זה קשה מדי?

תודה

הבת שלי(בת יחידה) בגן עירייה דו שנתי, (טרום חובה וחובה). חלק מהילדים המשיכו איתה מהשנה הקודמת, מגן טרום טרום חובה. וגם הבעיות החברתיות.

כבר תקופה ארוכה שהיא מתלוננת שילדים בגן לא משחקים איתה. שוחחתי על זה עם הגננת, והיא טוענת שהיא משחקת עם ילדים בשעות הגן ואף פעם לא לבד. שאמנם אין לה חברים קרובים ושיתכן שקיבלה "לא" מילד.ה מסויימ.ת ולכן היא מסתובבת עם תחושת דחייה.

שוחחתי על זה עם הבת שלי והיא אומרת שבצהרון, ספציפית בשעת המשחק החופשי בחצר, היא לא מוצאת עם מי לשחק, שלפעמים היא משחקת עם בנים כי הבנות לא משתפות אותה.

ניסיתי לשוחח על זה עם צוות הצהרון, סייעות עם כוונות טובות אבל ללא הכשרה, אבל זה לא עזר. הבת שלי סיפרה לי שאחרי השיחה הן אמרו לילדים בצהרון שמי שלא משחק איתה לא יוצא לחצר. מיותר לציין שזה לא עזר.

הבוקר היא לא רצתה ללכת לגן ובכתה שאין לה שם חברים. ניסיתי להזכיר לה פעמים שהגעתי לגן/לצהרון וראיתי אותה משחקת עם ילדים.

בחודשים האחרונים אנחנו מנסים להפגיש אותה עם ילדים מהגן מחוץ לשעות הגן(מודה שמפאת עצלות/עייפות לא עשינו את זה בשנה שעברה כמעט), מזמינים חברים הביתה או שהיא הולכת אליהם ואז הם משחקים יפה מאוד, אבל אחר כך היא טוענת שבצהרון, בחצר, אותם הילדים לא משתפים אותה במשחק.

זה שובר את הלב, ואין לי עוד רעיונות איך לעזור לה חוץ מלהזמין חברים ולשתף את הגננת. אמרתי לה שאם ילד מסויים לא רוצה לשחק איתה שתנסה לשאול ילד אחר אם הוא רוצה, שמי שלא רוצה לשחק איתה מפסיד. הבוקר הגננת אמרה שהיא מחפשת את חברת הילדות הגדולות יותר, שלפעמים משחקות איתה אבל לפעמים מעדיפות את בני גילן(בני 5.5-6)

אודה לעצה.

אני לא יודעת מה לעשות אני לא יכולה יותר אני מרגישה שהכאב הוא יותר גדול ממני וחזרתי למצב של ילדה בת 3 גם מתי שאני כותבת אני כותבת כמו בת שלוש וגם אני מרגישה ככה
אני בוכה בכי של ילדה בת שלוש וצריכה אמא בדיוק כמו ילדה בת שלוש ואני אף פעם אף פעם לא הייתי צריכה אמא כבר מאז שאני בת 6 אני לא צריכה אמא אני עשיתי שאני יהיה יכולה להיות לבד בלי אמא ועכשיו כל הזמן אני צריכה אמא ובוכה למטפלת בידים וצריכה כל הזמן לשמוע שהיא אוהבת אותי ושומרת עלי והכאב הוא כואב כבר יותר מהגודל שלי וכל הראש נהיה קטן אני לא מבינה דברים כמו שפעם הבנתי ולא מצליחה כלום וגם לא להבין או להגיד מה שאני מרגישה אני רק בוכה ורוצה להרביץ לרצפה או לקשקש חזק חזק על דף
והשבוע הסכמתי לקבל את הטיפול התרופתי ואני לא יודעת למה כי דיברנו ביום שישי והיא אמרה לי את המילים שאני רוצה וביום שבת הכל התבלבל לי עוד פעם הילדה הגדולה שמפחדת מתלות אמרה שצריך לכתוב כללים ולקחה לי את כל הקשר ואת כל הדברים והיא עכשיו לא מסכימה לי לכתוב כלום לפסיכולוגית וגם לא לבא אליה וגם לא להתקשר מתי שאני צריכה או לבקש חיבוק והיום אני רציתי כי כאב לי מאד אני רציתי לגזור את כל השיערות כי אני לא מצליחה להסביר מה כואב לי והכל כואב לי ואני לא נושמת מרוב שכואב לי ואני לא בוכה כי הילדה הגדולה לא מסכימה לי לבכות היא אומרת שמי שבוכה זורקים אותה לחדר האחרון איפה שהילד הגדול הרע ואז הוא עושה כואב ואף אחד לא יציל אותי אז אני לא בוכה אבל אני לא יכולה ככה ובסוף אני רק אוכלת שוקולדים אפילו שאני לא אוהבת בכלל שוקולדים וכואבת לי הבטן ואני היבטחתי לפסיכולוגית שלי שאני יאכל אוכל בריא כי אני בהפרעת אכילה והיום לא היצלחתי ואני לא רוצה להיות בעולם הזה בכלל בכלל אבל היא לא מסכימה לי ללכת ואין לי כח לשום דבר ולשום כלום ואין לי כח אין לי כח אין לי כח ואני לא מצליחה להסביר מה כואב לי ואף אחד לא מבין אותי וגם אני לא מבינה אני רק כל הזמן עם אצבע בפה ושמיכי כי חזרתי לגיל 3 ואני עצובה ואני כועסת😥

שלום,
אני אשה בשנות ה-30 לחיי. יש לי נטייה להיקשר לדמויות סמכות מבוגרות ממני, לחשוב עליהם בצורה לא פרופורציונלית (מחשבות שנמשכות שעות רבות ביום).
למחשבות אלה אין ביטוי מעשי, אני לא מבטאת אותן כלפי מושא המחשבות, מבינה שמדובר רק בעניין שלי ובמחשבות חד צדדיות. בנוסף, אני נשואה ובזוגיות טובה עם תקשורת טובה. ובכל זאת המחשבות מציקות לי. הייתי מעדיפה פשוט לא לחשוב על אנשים אחרים שאין לי קשר קרוב איתם.
פניתי לפני מס' חודשים לטיפול סביב קושי קונקרטי. לאחרונה אני מתחילה לחשוב יותר על המטפל. אני כמובן לא מבטאת זאת (אפילו מפגינה אדישות מסוימת בפגישות). אני גם לא עושה לו אידיאליזציה, אבל כן חושבת עליו, נזכרת במבט שלו, מרגישה לפעמים סוג של העברה אירוטית ועוד. אני חוששת להיקשר אליו ולחשוב עליו יותר מדי. איך אפשר להימנע מכך? האם זה סימן שכדאי להפסיק את הטיפול?

תודה

מחפשת הכוונה איזה סוג טיפול מתאים אחרי נסיון אובדנות של נערה מלחת לימודי וחברתי?