פורום טיפול נפשי

מה התסמינים של פוסט טראומה? איך מאבחנים?
כשאני עושה אבחונים אנטרנטיים באתרים טיפוליים לאבחון יוצא לי ptsd בטווח החמור. יש תסמינים כמו דריכות יתר, הימנעות, רצון להיות לבד, סוג של חוסר רגש, מחשבות על הסיטואציה שקופצות לראש בלי רצון ופלאשבקים והתקפי חרדה כשיש משהו שמזכיר את האירוע.
האם זה בוודאות ptsd? לא מדובר בחוויה קרבית.
* מנסה להבין אם זה ptsd בלי ללכת לרופא או פסיכולוג.

שלום.
אנו משפחה דתית לאומית, הורים ל5 מגילאי יסודי ועד תיכון.
מתמודדים עם קשר מורכב וקשה עם הבכור.
מדובר על ילד מוכשר , עוצמתי,חכם, חברותי מאוד ,אהוב בסביבתו ורגיש.
חשוב להגיד שמקור/תחילת הקושי היה כנראה בנו, ההורים, בחוסר כלים והבנה, אימפולסיביות, ובאופן כללי תגובות לא מושכלות.
במבט לאחור גם ניתן לומר (בצער ובכאב) שקיבל פחות חום משאר הילדים.
עיקר הקושי החל סביב גיל ההתבגרות, במיוחד סביב גיל בר מצווה, בפרט סביב נושא מסכים, גבולות תוכן וכדו.
היו הרבה עימותים סביב הנושא, ותגובות לא פרופורציונליות שלנו. הוא הרשה לעצמו להתבטא באופן של הכרנו עד אז, היינו חדשים בנושא ונבהלנו מכל דבר.
באיזשהו שלב תפסנו את עצמנו והבנו שצריך לשנות כיוון וניסינו להתפייס איתו, אך נראה שהוא החליט למחוק אותנו מחייו לחלוטין.
לא רצה שום קשר והתנתק רגשית לחלוטין. תקופות מסויימות גם מהאחים שלו.
ככל שחלפו השנים המרחק גדל. למרות זאת לאורך השנים, ניסינו, (ביחד ולחוד) לשוחח, להסביר, להתנצל, לכתוב, אך ללא הועיל.
לשימחתי במשך השנים דאג לעצמו לטיפול לבני נוער ללא עלות. וגם היום במסגרת הלימודית עובר טיפול.
יש לציין שבמשך השנים חי בבית, עם תקופת ביניים שבה התגורר בפנימייה במסגרת הלימודית (לבקשתו).
כיום, מצהיר שאינו מעוניין בשום קשר איתנו אך מבין שזקוק לנו (כלכלית) ומתגורר בבית.
מקבל כל צרכיו.
אנחנו לא מעורים בשום דבר בחייו, הוא לא משתף. יש תקופות שהוא מסתובב בבית עם פני פוקר בלי להוציא הגה.
אני כבר אחרי הכאב והצער, מנסה לחיות חיי שגרה, אמרתי לו וכתבתי לו מס' פעמים רב שהוא יקר וחשוב לנו , שאנחנו אוהבים אותו ושנעשה עבורו הכל. ביקשתי את סליחתו אינספור פעמים, והיצעתי לפתוח דף חדש וליישר את ההדורים ,אך ללא הועיל. כבר לא יודעת מה ,איך ואם בכלל לעשות. אשמח לעצה/הכוונה.

שלום וברכה,
אני עובדת שנים רבות בבריאות הנפש, בעלת תואר שני, ביעוץ חינוכי וקורסים בטראומה/ופסיכיאטריה .
לצד זה עוברת טיפול אישי לדיוק עבודתי המקצועית.
נוצר קשר מדהים ומקצועי בין המטפלת לביני. בפגישה האחרונה הייתי במצב פיזי מאוד ירוד, מה שהשפיע גם על הנפש, וביקשתי בזום פגישה נוספת למחרת.
פעם ראשונה שחוויתי מעיין ריחוק מצידה /חוסר סבלנות .היא התעקשה ללכת איתי עד לנקודה עמוקה מאוד שהכאיבה לי.
אני תוהה אם אני חווה את הדברים בשל מנגנון ההשלכה.. או מעבר.
אני אדבר אתה על כך, בעדינות בפגישה הבאה. אך מעבר לזה, אני תוהה לעצמי ,אם זה משהו שחוויתי אותו בשל בריאותי הפיזית והקושי הרגשי שהתווסף בעניין עבודתי עם נערות בסיכון...או שהכל יכול להיות, וכולנו בני אדם... זה יהיה לי מאוד מכאיב אם אכן היא איבדה את הסבלנות כלפיי.. מה שמרגיש י מבפנים שזו סתם הרגשה. ואני הכי לא רוצה לפגוע בה.
אשמח להכוונתך,
שירי.

בן 65 ,אמנם לא נשוי , אך חי את חיי יפה מאוד, ללא ילדים , ודי בודד אבל לא מרגיש בדידות.
בחורה סטודנטית צעירה ומקסימה שהיינו בקשר חברי לאחרונה , ניתקה איתי קשר בזעם רב.
והייתי רוצה לשמוע מה קרה כאן כי זה חשוב לי.

כששלחתי לה סרטון ( על גידול צמחים פירות וירקות ) נורא נחמד, אמרתי לה שהיה חשוב לי
להראות את זה לילדים פה , וציינתי שאין לי ילדים ואינני נשוי . והמשכתי שהסרטון שווה צפייה .
היא השיבה לי : בתום לב - שאף פעם לא מאוחר להתחתן , שאביה בן 60 התחתן בשנית והביא ילד לעולם , ושרק צריך לפתוח את הלב ולרצות .

נשארתי פגוע מעט . ושלחתי לה אחרי שבועיים , שאני לא מבין איך מסרטון נחמד זה עבר לחיים הפרטיים שלי, שזה נשמע מאוד נוגה ומרחם , ( היא לא ידעה בן כמה אני בדיוק ) .
בכל אופן ציינתי בתום לב שלא התכוונתי להתחיל איתה והקשר מאוד חברי מלבב ונחמד


האם היא צודקת , או יש כאן תגובת יתר לא פרופורציונית . היא ממש אבל ממש נפגעה בצורה לא הגיונית . ולא ברור לי .

ליטל
עכשיו אחרי כל הכאב הנוראי והטראומות שעובדו בחצי שנה האחרונה הגיע שלב המודעות
אני ממש מרגישה מתי יש לי האפ ומתי יש לי דאון
התנודות מאד חזקות ואני מרגישה בדכאון
היו לי שבועיים של כמו מאניה כזו
יצאתי לדודים ולסבתא שלי ולאמא שלי וכליום בבוקר עשיתי משו אחר ובשלתי וניסיתי לעשות אלף דברים ביחד
בסוף מאפס למאה חזרתי לאפס
שוכבת במיטה עד 12 אלא אם כן יש משו דחוף שאני חיבת שיוציא אותי מהמיטה
אני לא מבשלת רק מכבסת ונמצאת עם הילדים כליום במקום אחר אבל הכל בקושי ממש שורדת את החיים וקשה לי עד בלתי אפשרי
הכל נראה לי כמו הר
הפסיכו שלי אומרת שאני מפונקת וצריכה לקחת אחריות על החיים שלי כי אני חסרת בטחון ומפחדת מהכל אז אין לי רשיון אז אני לא עובדת ולא עצמאית ותלויה כל הזמן בבעלי
היא גם אומרת שעכשיו זה השלב של הדכאון ואני מרגישה את הדכאון הזה
עצוב לי מאד אני איבדתי את השמחת חיים שהיתה לי ואת ההומור והזרימה שהיו לי בכמויות אני לא צוחקת ובקושי מחייכת
אין משו שמרגש אותי או מעציב אותי ואני פשוט עצובה
פעם להתלבש עשה לי טוב היום זה לא מדבר אלי
פעם לנלביש את הילדים עשה לי טוב היום זה לא מדבר אלי
פעם אהבתי לבשל היום זה קשה לי
ובנוסף חזרתי לפגיעות עצמיות לא מסוכנות
יש לי תור לפסיכיאטרית שאמורה לתת לי כדור תומך לדכאון שאני חווה
בגדול אני חווה ריקנות וחוסר סיפוק אבל מצד שני איןלי כח להניע את עצמי
אין לי בטחון להניע את עצמי ואני מפחדת
כל יום אני מפחדת כשבא הלילה שאולי יבא יום עוד יותר משעמם וקשוח ושאני לא אסתדר עם הילדים
מה עושים ליטל? אין לי כח כבר לשרוד את החיים האלה הרבה יותר קל למות מאשר להתמודד ואני באמת נלחמת
אני קמה כל יום בשעה 6 כדי להוציא את הילדה להסעה של הבצפר שהיא בעיר אחרת ומחזירה אותם ונמצאת איתם אחרי צהריים עד הלילה
לעצמי אני כמעט לא מבשלת ניזונה מקורנפלקס וחלב וארוחת ערב כי הילדים בצהרון
אין לי כח ליטל אין לי כח לכלום
איך זה שאנשים נהנים בחיים שלהם ואני ככ סובלת?!

שלום, אני מתמודדת בעיה בריאותית מזה 12 שנים שבאה לידי ביטוי בכאב פיזי בעיקר, זה שינה את האופי שלי לחלוטין ואני מרגישה מובסת, אני חיה בפחד, חוסר הגשמה עצמית ולופים של חרדה מהידיעה שהכאב הולך לבוא ומתי (אני יודעת מראש), זה מרגיש כמו לחיות עם דדליין חודשי שהנה זה עומד לבוא, אני אומנם מקבלת טיפול הורמונלי חדש וזה עוזר אבל זה לא מושלם, כמו שאמרתי, מדובר בטיפול הורמונלי.
בשורה התחתונה חיי השתנו לרעה עקב אותה מחלה ואני חיה בחוסר מימוש עצמי, פחד מסביב לשעון וחרדה, בנוסף לכך אני חיה חיים מאוד בודדים ומבודדים, ללא חברים וללא עבודה.
קשה לי ואני מרגישה במבוי סתום וכלואה נפשית ב12 השנים האחרונות.
אני פונה לפורומים כי פשוט אין לי עם מי לדבר ואיך להוציא את מה שעובר עליי כיוון שאינני מרגישה בנוח לדבר עם משפחתי, מה גם לא נראה שאכפת להם כל כך.
אין פה שאלה.. רק שיתוף באמצע הלילה עקב התקף חרדה שנוצר בגלל התקף כאב.

שלופ אני בת 30 ומאז שאני בערך בת 11 יש לי בעיה קשה מאוד, בזמן שאני מתעוררת אני אפילו עוד לא פוקחת את העיניים, אני מרגישה פחד עצום, תחושת אימה נוראית שאני לא רוצה להתעורר ולפקוח את העיניים, פשוט תחושת אימה עד רמה שאני מרגישה שאני פשוט רוצה למות, אני לא יודעת למה זה ככה אבל זה פחד תהומי, מה הסיבה, האם יש לזה הגדרה או שם? אשמח לעזרה.

שלום, ביתי בת 28, כן היא כבר אחראית לעצמה, יחד עם זאת אני כאמא שלה רואה איך שהיא אוכלת עם העיניים , אוכלת פחמימות, מתוקים, מחפשת כל הזמן לאפות ולא שמה לעצמה גבולות היא מיום ליום משמינה . זה לא שהיא בתקופה לא טובה, כן היו לה תקופות לא טובות יחד עם זאת דפוס האכילה הזה סובב שנים רבות. מה אפשר לעשות בעניין, אני ממש מודאגת.... איך אפשר לשוחח איתה בלי לפגוע בה ובגבולות שלה.

לא נפגעים מאנשים אחרים?
לא עוברים קשיים מעבר לעבודה לימודים עומס?
אשמח לשמוע מה קורה מניסיונך אצל אנשים אחרים?

איך אנשים חיים?
כי לי קרה שפגעו בי בצורה בלתי חוקית

איזה סוג אבחון כדאי לעשות עבור מבוגר? הקשיים הם בעיקר סביב ביטוי רגשי בחברה גדולה של אנשים וקושי בהתעניינות במצבו הרגשי של האחר.
האם כדאי לעבור אבחון פסיכודיאגנוסטי או אבחון לאוטיזם?

שלום ,

האם רצוי שלאדם יהיה הערכה עצמית גבוהה? לא יהירות? ממקום של אמת כמובן
באמצעות השכלה ומיומנות מקצועית ותכונות אופי טובות למשל

אני משתדל להתפתח מבחינה אישית
אני נעזר בלמידה ואימוץ של ערכים והשכלה על מנת לאמת את תפיסת עולמי, האם אפשר לפתח תכונות אופי כמו מוסר עבודה?
למשל אני לומד תורה, רוצה להיות איש עבודה ויזם מצליח כלכלית, אני עושה ספורט ואוכל בריא כדי לשמור על אסתטיקה

כחלק מבירור רפואי של מצב פיזי נתקלתי בזלזול מצד רופאים מספר פעמים כשאצל הרופאה האחרונה הייתה התנהלות לא תקינה שכללה גם זלזול ושמה אותי במצב של חוסר אונים ופחד בסיטואציה.
הגבתי לסיטואציה לא טוב באופן חריג ומוגזם. מאז יש הימנעות מכל דבר שעלול להזכיר את הסיטואציה, התקפי חרדה ותגובות דומות לתגובה המקורית בכל פעם שמשהו מזכיר, פלאשבקים לסיטואציה ומחשבות חוזרות על מה שהיה. קשיים בזיכרון הסיטואציה, קשיים בריכוז, חוסר חשק לעשות דברים שנחשבו הנאות בעבר ורצון בעיקר להיות לבד. המצב נמשך כבר מספר שנים ורק מחמיר.
לא מסוגלת ללכת לרופאים ולטפל במצב הפיזי בעקבות זה.
בשאלוני בדיקה עצמית לPTSD באינטרנט יצא PTSD בטווח גבוה.
האם באמת מדובר בפוסט טראומה? הרי זה לא אירוע של מלחמה .
איך אפשר לחזור ללכת לרופאים (גם לטיפול במצב הפיזי וגם לאבחון וטיפול בזה)?

האם האישיות שלנו מתעצבת?
מה הם השנים המעצבות?

אני רווקה בת 32
לפני כחודש חזרתי לקשר על האקס.
נפגשנו פעמיים.
פעם אחת טיילנו בים והלכנו לאכול, דיברנו, פתחנו קצת את הלב. דייט שני היה לו יום הולדת והייתי באזור שלו והצעתי ללכת לבאולינג ולהנות.
אנחנו מתכתבים, מדברים, הוא מדבר על לבוא לבקר אותי (אנחנו גרים בערים שונות), יש תקשורת נחמדה.
לפני כשלוש שנים היינו בקשר און-אוף במשך כמה חודשים. הכרנו בתקופת הקורונה כשהוא היה סטודנט ואני הייתי אחרי זוגיות לכן זה התחיל כסטוץ והתגלגל לרגשות.
כשנפגשנו עכשיו בדייט הראשון אני פרקתי קצת את הלב, געגוע והוא היה שם והכיל.
הוא אמר שהוא בעצמו חושב על לחזור אבל שכבר ניסינו וזה לא הצליח. יש לנו קצב שונה- הוא צריך שדברים יתקדמו לאט, הוא לא יתמסר בקלות אבל אני לא מצליחה להבין מה אני אמורה לעשות. הוא אומר שזוגיות מתפתחת בצורה אורגנית ואני מסכימה, אבל יש גם תקשורת ותאום ציפיות. הוא מתקשה מאד לדבר על זוגיות וכשהכרנו הבנתי שכל קשר שלו נגמר בעקבות בעיות מחוייבות. אני מצד אחד אוהבת מצד שני לא רוצה להרגיש שאני אהיה כל החיים על חבל דק. אני בעצמי בחורה מושכת, משגשגת וכבר בת 32.
אני תוהה איך לפעול מולו, כמה זמן לגיטימי לנסות ולבדוק. לפעמים נדמה שהוא מסוג הגברים שצריך קצת להסביר להם הכל. הוא גדל בבית דתי ולא נחשף להמון דברים עד גיל 27