פורום טיפול נפשי

אני בטיפול עם פסיכולוגית כבר בערך שנתיים. ב-2 הפגישות האחרונות היא יזמה עימות איתי על סוגיה, שבכנות באמת נתקעה והיא בלב הטיפול. עם זאת, הרגשתי שהיא מאוד לא קשובה למה שאני אומר וגם עושה שגיאות ואומרת דברים לא כל כך זהירים. בפגישה האחרונה שאלתי אותה בנוגע לדבר מה שמצאתי לתמוה ומיותר ופוטנציאלית פוגעני שאמרה בזו שלפניה, והיא מיד התנצלה וחזרה בה, מה שכמובן הערכתי, אך עצם ההגעה לשם הטרידה אותי וגרמה לי להרגיש שלאחרונה הפגישות מתנהלות באופן פחות מדויק מצידה.

כחלק מהעימות בפגישה האחרונה, היא אמרה לי שאם לא אפעל אחרת במישורים מסוימים, היא לא תוכל להמשיך איתי בדרך הזו, כלומר איימה בסיום הטיפול. ראוי לציין שלא מדובר חלילה בהתנהגות מסוכנת כלפי עצמי או הסביבה, אלא דברים שהם באמת בליבת הטיפול. מהצד האחד אני מוצא הרבה הגיון בדבריה ורואה את הרצון שלה להגן עלי ולדאוג לי ויכול להבין את ההשקפה שלה, מהצד השני אני מודאג. איום שכזה מתפרש פחות כמתיחת גבול לצורך ההגנה שלה עלי (על אף שאני יודע שזו כוונתה) ויותר כאיום פשוט כמשמעו וקשה שלא להעלאות סימני שאלה באמון שנוצר ונבנה לאורך הזמן הרב שלנו יחד. בפגישות האחרונות אני לראשונה מרגיש שאני קצת ״ברשות עצמי״ בטיפול וכעת שאיום שכזה עלה לפרק, התחושה כמובן התגברה. אני מרגיש שהיא פחות מקשיבה לי מבעבר ויותר עסוקה מלעבוד מתוך נקודת המבט שלה בלבד, גם בנושאים שהיא לא מבינה בהם כל כך (למשל מחלה שאני מתמודד איתה)

האם כל זה חלק נורמלי מטיפול? שלבים רגילים?

אני כמובן אדבר איתה באופן פתוח וכן על כן זה בפגישה הבאה.

בתודה מראש.

שלום,
הוריי בגיל ה-3 ,אבי מוגבל יותר ואימי עצמאית לחלוטין .
כל ילדיה נשואים וכולנו מכבדים אותם ודואגים ולצידם.
אימי מלכת המניפולטיביות,תמיד היא נפגעת...תמיד לא משתפים אותה ואינה יודעת לעצור בשיח מקטין לא נעים וחסר אחריות לכולנו הילדים וכך גם לנכדים .
אני ואחיי כל אחד בדרכו אמר לה שבדרך הזו היא מרחיקה את כולם,ילדיי וילדיי אחיי באים לבקרם אך עושים זאת כי צריך ולא כי רוצים,היא גם דואגת להתקשר אליהם ולדרוש שיבואו ולא שוכחת תמיד להתלונן ולהאשים.
לי כבר אין אויר ממנה ,עם כל הכבוד ויש כבוד היא הופכת לבלתי ניסבלת ואין רצון להיות לצידה.
שוחחתי על כך גם עם אבי אך אין לו מה לעשות בנדון,היום הוא זקוק לה יותר מתמיד.
כמובן שהצעתי לה שנלך איתה כל הילדים לשיחות כמובן שאינה מעוניינת כי יכולה ללמד את הפסיכולוגים.
מרגישה שאני באה ללא חשק וללא רצון אך עושה זאת מתוך חוסר ברירה וכבוד אליהם.
הלכתי בעצמי לשיחות והפסיכולג אמר לי לעשות מה שטוב לי ואם אני מרגישה צורך להתרחק אז לדבוק בזה מידיי פעם.
כולם בלי יוצא מן הכלל מרגישים כך מצידה וגם הנכדים מעירים לה אך היא בשלה ,מתוסכלת מהחיים וכל הזמן מסתכלת על משפחות אחרות ..(היא מטופלת בכדורים פסיכאטריים ) טוענת שבגללנו נכנסת לדיכאונות .
לסביבה כשתראו אותה בחוץ אישה שמחה ואנרגטית ...הצגות? מה לעשות תודה.

שלום! ביתי בת ה28 חזרה לגור בביתנו לפני 4 חודשים, היא מגיעה מהעבודה בשעה 17.00 לפעמים בשעות הערב היא הולכת לחברות שלה וגם בימי שישי בבוקר היא מתאמת לעצמה דברים כמו לק ג'יל , פגישה עם חברות וכו'. אני מבינה שהיא גדולה ויש לה את החיים שלה וזה בסדר גמור, יחד עם זאת היא חיה איתנו בבית ואני מרגישה שאנחנו עושים הכל (בעלי ואני) כן חשוב לי לציין כשאנחנו מבקשים ממנה שתעזור במשהו היא עושה את זה, אך בכללי זה לא במודעות שלה בכלל.. האם זה לגיטימי לדבר איתה על כך או לבקש ממנה עזרה? אני מרגישה שהכל נופל עליי ועל בעלי, גם בימי שישי אני עומדת במטבח מכינה את הכל והיא לוקחת את הזמן שלה, מתעוררת לקראת 10-11 לפעמים אומרת לי שהיא קבעה עם חברות ותעשה אחרי שתחזור. בנוסף הרבה פעמים כשהיא רוצה להכין קינוח או עוגה היא עושה את זה לפי הזמן שלה -ב14-15 אחרי שסיימתי לנקות את המטבח ולהכין אותו לשבת. אני רוצה לשמור איתה על יחסים טובים ועל אוירה טובה איך נכון לפעול? האם אני מגזימה כאן....

שלום.

אני בן 19 ואני מתגייס ממש בקרוב. ישנו מקרה מהעבר שלי, כשהייתי בערך בגיל 13-14 שחוזר אליי מדי פעם ומסב לי רגשי אשמה ודאגה. יש לי OCD שמתבטא בין השאר באשמה, מוסר ותחושת אחריות גדולה.
במקרה המדובר בת דודה שלי (אז הייתה בת 4-5) ישבה עליי (לא אני הושבתי אותה עליי, אלא היא פשוט ישבה עליי למיטב זכרוני) ובזמן שישבה עשיתי תנועות מיניות עם האגן ועם הידיים למשל כמה דקות. לדעתי יכול להיות שאפילו ממש דקה או שתיים.
המקרה הוא חד פעמי, זה לא קרה עוד. אני חושש מאוד שהיא זוכרת את המקרה ומקשרת אותו לפגיעה מינית. אני מפחד שזה משפיע או ישפיע עליה. כיום (כאמור, היא בת 10) כשאנחנו נפגשים אנחנו ממש בסדר והיא שמחה וצוהלת.
האם יש לי סיבה לדאוג?

תודה רבה

היי, לבעלי ולי יש קצת בעיות בזוגיות שאנו לא מצליחים לפתור, בעלי לא מוכן ללכת לטיפול זוגי.
האם כדאי לי ללכת לטיפול אישי? כיצד אנו יכולים לפתור את הסכסוכים?

שלום,אני נמצא כעת במסגרת טיפול cbt בעקבות הפרעת פאניקה(התקפי חרדה חוזרים ונשנים) שסבלתי ממנה,הטיפול כן נתן את אותותיו ועזר לי מאוד,אולם התברר לי שהמטפלת היא לא עובדת סוציאלית קלינית,וזה היה לי מוזר(כי לפני הפנייה חיפשתי אודותיה ברשת והיה נראה שהיא רשומה גם באיט"ה,והייתה מצויינת בעוד כמה מקומות) ,יש לה תואר שני בעבודה סוציאלית אבל לטענתה היא לא קלינית,מעולם לא שאלתי כי הייתי בטוח שמי שיש לו תואר שני בעבודה סוציאלית הוא בהכרח קליני,אבל יש לה הכשרה בפסיכותרפיה קוגנטיבית,האם אני יכול להיות רגוע ? תודה

שלום,
ביתי בת 27
בחורה מוצלחת וטובה
לפני כעשור לערך היתה פוצעת את ראשה ע"י גירוד עמוק של קרקפת הראש וגורמת לדלקות ופצעים,בזמנו שאלתי מדוע עושה זאת אמרה שזה מגיע לבד..כמובן שרופא נתן טיפול ובסופו של דבר הפסיקה.
בשנה האחרונה,היא מקלפת את כפות רגליה שהכף ניראת חולה ודלקתית
אציין אסתטיקה מאוד חשובה לה
מיותר לציין שאני רואה ברצפת חדרה את שאריות העור ..שאלתי אותה מדוע עושה זאת ושיכול להיגרם זיהום ,אמרה שהיא לא נוגעת ושיש לה כניראה בעית עור..חשוב לי לציין שאין לה שום לחץ בחיים קיצוני כמו כן בחורה עם חיי חברה ואינה אחת שמחפשת רחמים עצמיים וכו
מדוע הדבר וכיצד ניתן לעזור תודה.

אנחנו זוג בפרק ב׳ בשנות ה 40 לחיינו. לכל אחד שני ילדים, וגרים בנפרד. אני סובלת מחרדות, ופוסט טראומה, ומנותקת מהורי מזה כעשור גדלתי עם אמא קריזיונרית נרקסיסטית ואבא אדיש ונרקסיסט.
בן זוגי גם חווה טראומות: חרם, לינה משותפת כתינוק רך, ועוד. שנינו עברנו חיים מורכבים.
אנחנו יחד כשנתיים ותקועים ב״לופ״ חוזר-
כשאני נכנסת לחרדה (בעיקר מדברים בלתי צפויים ומשברים) בן הזוג שלי לא מסוגל להיות שם עבורי ולתמוך בי ברגעים האלו, הוא נבהל ממני ונכנס לחרדה ולבהלה בעצמו.
כשהוא בחרדה/מצב של משבר/דאגות, אני מיד מתפקדת, תומכת, מקשיבה, משוחחת, ומצליחה לתמוך עד להקלה.
אני מאוד מאוכזבת ומתאכזבת ממנו כל פעם מחדש, וגם הוא מעצמו. וזה מעגל מרושע שכזה, שמוביל אותי להתייאש מהקשר ולרצות לסיים אותו.
האם זה אפשרי בכלל לצאת ולשנות את המעגל הזה? האם אדם שלא יודע לתפקד ולהיות של עבור האחר, ברגעי לחץ חרדה ומשבר, יוכל לשנות את זה?

אני אשמח לקבל המלצה על שיטות טיפול בתסמיני PMS חמורים וקשים שפוגעים באיכות החיים, אל-וסת / תסמונת PMDD / כל סוג טיפול נפשי/רגשי/פסיכולוגי לנשים בחוסר איזון הורמונלי
תודה מראש

אשמח להתייעץ במקרה הבא-
הייתי בטיפול למשך 3 שנים אצל פסיכולוג
בשבילי היה לנו קשר קרוב מאוד
שיתפתי אותו בהכל והרגשתי גם מצידו שהוא פתוח, מכיל והכי מבין אותי.
היה לי איתו קשר הכי קרוב שהיה לי בחיים.
בפגישה האחרונה
הוא פתאום התפרץ עליי וטען שלא הקשבתי לגבולות שלו ושלא שילמתי בזמן, כשכל הזמן היתה בינינו הסכמה על הכל.
רק באותה פגישה אחרונה הוא אמר שהפגישה מתקצרת משעה ל50 דקות, והסתיימה בזה שהוא הזמין לי משטרה.
חוץ מזה שלא קיבלתי ממנו בכלל קבלות על הטיפולים...
כרגע הוא לא רוצה להמשיך איתי את הטיפולים, לא מוכן לדבר איתי בכלל ומתעלם ממני לגמרי.
אני מרגישה תלויה באוויר, חסרת וודאות, ופגועה מאוד.
הוא פשוט סיים את הטיפול בפתאומיות וגרם לי לעוול.
כל כך האמנתי בו וסמכתי עליו ומרגיש שהוא תקע לי סכין בגב והלך...
אני מבקשת בעיקר להתייעץ עם מישהו שמבין בעניין
תודה

שלום,
אני לקראת סיום טיפול במרפאה ציבורית, יש לי כבר תוכנית להמשך.
לקראת סוף הטיפול עלה נושא ( לא קשור לעצם הסיום) שבו נגענו בנושא רגיש מאוד אצלי, ועלה בי כעס גדול מאוד כלפי המטפלת, אני מודעת לזה שזוהי העברה, וזה לא פעם ראשונה שכעס זה צף במהלך הטיפול, בלי ששיתפתי את המטפלת,
אני לא מוכנה לפתוח איתה שיח על זה, כי זה רגיש מידי עבורי, מצד שני אני לא רוצה לסיים ככה, ובמיוחד שהיא אמורה ללוות אותי בתהליך המעבר למסגרת הטיפול הבאה, ואני צריכה החזקה - אני לא יכולה להרשות לעצמי לכעוס עליה, אבל לא מוכנה לפתוח את זה מולה ומרגישה שזה מביא אותי לנקודת קריסה.
(אני עם פוסט טראומה מורכבת)

תודה רבה על המענה

יש לי רצון להכאיב לאנשים, פיתחתי מיומנות מיוחדת בתחום, זה זולג לתחום הטיפולי, חשוב לי שאנשים יפחדו ממני.

אני לא מוצא פורקן בשום מקום, לא בטיפול הפסיכולוגי לא עם העו"סית, לא עם קשרים החברתיים.

אם אין לי מטרה לפרוק עליה אני אפגע באנשים אקראיים בצורה פסיכולוגית, הרעב לא ניגמר אף פעם, תמיד אני צריך עוד, וההצעה הטיפולית של אהבה לא עוזרת, אני לא יכול לספוג אהבה כי אני יודע שהיא מזיקה לי.

אני מתקשה לצאת מהבית ולתקשר כי אני מחזיק כמות אגרסיות בלתי נשלטת, אני משער שהפירוש בפשט הוא שאני לא אוהב את עצמי, אני חושב שאני שונא את העולם כל כך שאני לא רואה מקום גם לי וגם לעולם באופן סימולטני, זה לא שאני לא אוהב את עצמי אלא אני לא מגדיר אהבה באותה צורה, אני מרגיש רעב ליד אנשים כי הם חושפים חולשות בקלות יתר, ניסיתי בניסיון אחרון לפגוש את החברים כדי לראות מה אני חושב על השיטה שלהם לכבוש את הרעב והסקתי שאני לא חושב ששיטות בגדר הנורמה החברתית יעזרו לי
מה צריך לקרות כדי שאני לא יהיה רעב

הי ליטל,
רציתי בבקשה לשאול לגבי עניין :
אני סטודנטית לפסיכולוגיה ושובצתי לפרקטיקום במקום שבו טופלתי בעבר. לא ביקשתי מראש . בפגישת ההיכרות לא עדכנתי לגבי זה את מנהלי המקום. גם כי לא ידעתי איך לומר וגם כי אני רוצה להתמקצע שם ולא רציתי שיעבירו אותי למקום אחר . רציתי גם לשמור על הפרטיות של עצמי. זה דבר גדול לספר.
אני מרגישה חוסר שקיפות מצידי כלפיהם
האם אני מחוייבת לומר?
זה יכול להוות בעיה?
לא יודעת את מי לשאול …
אני לא יודעת אם המטפלת שהייתי אצלה עדיין עובדת שם. סיכוי טוב שכן. מפחדת לגלות
אפשרי עבורי להתמקצע שם?

תודה ושנה טובה

שלום יש לי אח גדול והוא חד משמעית מבצע מה שנקרא גזלייטינג ובעצמו אמר עבר שהוא "קצת נרקסיסט".
זה נורא, השהות במחיצתו היא נוראית והוא לא מפספס אף הזדמנות למניפולציות בעיקר על הוריי כיוון שהם נופלים לזה כל פעם בחדש ונורא בקלות והם לא מבינים אפילו מה הוא עושה.
אמא שלי כן משתפת אותי בתחושותיה ואומרת כמה אי אפשר לדבר עם אחי הגדול וכמה הוא מלחיץ אותה (הוא אדם לחוץ מאוד, בטוח שהוא לא) ושאי אפשר להביע בפניו פחד הוא כל רגש אחר כיוון שהיחס יהיה נורא טכני והוא יהפוך אותך לבעיה.
בנוסף הוא נורא סטגמטי (כרגיל הוא בטוח שהוא לא, מדבר על גזענות 24/7 ומרצה להוריי בלי הפסקה על המצב במדינה, אי באמת אפשרות למישהו להגיד דעה מבלי שתהיה תגובה אלימה מילולית מצידו, הוא לא באמת מעוניין לשמוע את דעתך, אלא להרצות לך על דעתו (שהיא כמובן גם הנכונה בעיניו).
דוגמא קטנה שלא קשורה אבל היא מציגה כמה תהליך החשיבה והתפיסה שלו מעוותת-
ישבנו אמא אני ואחי במרפסת והכלב שלי היה לידנו ואז הוא אמר "הוא קצת אוטיסט, הוא שמח בלי סיבה"...
הייתי בהלם ואמא שלי אמרה "אוי ואבוי" ואז אחי אמר "למה, אוטיסט זה דבר רע?"
הבנת מה הוא עושה?
האם הוא היה אומר דבר כזה לאדם אוטיסט? רוב הסיכויים שלא.
כי מתחת לכל זה הוא נורא פחדן וחסר ביטחון ולכן הוא מתנהג ככה.
היו אינספור מצבים נוספים נגיד שההורים שלי התווכחו על משהו בנוכחותו, משהו שלא קשור אליו בכלל בעניין כלכלי והוא החליט להתערב ולתפוס צד ולהרצות לאמא שלי ובסוף הוא זה ש"ניפגע" וקם והלך לפני ארוחת שישי..
זאת אומרת זה באמת מטורף ההתנהלות איתו.
הוא בטוח שהכול סובב סביבו, אי אפשר לדבר על משהו מבלי שהוא ידחף לשיחה, אי אפשר לעולם לבטא בפניו מצב של פחד או לחץ כי הוא מבטל אותו עם כל מיני הרצאות, לדוגמא בזמן אזעקה אמא שלי נלחצת נורא והוא יגיד לה מה את לחוצה מה יש לך ובשיא הלחץ שהיא נמצאת בו הוא ירצה לה למה היא לא צריכה להיות לחוצה על ידי סטטיסטיקות.
לדעתי, זו הדרך שלו להשיג שליטה ותכלס זו הדרך שלו להשתיק את הלחץ שהוא עצמו חווה - על ידי שליטה בלחץ ןבמצבים רגשיים של אחרים.
הוא לא נותן מרחב קיום למישהו אחר, פשוט להיות.
אני סובלת נורא כשהוא נמצא, אני מזיעה, אני מתנתקת, אני מפצה על הנוכחות שלו לאחר שהוא עוזב באמצעות אכילה רגשית.
אני שונאת את עצמי אחרי שהוא נמצא, כי אני רוצה לענות לו אבל המוח שלי נהיה מעורפל ואין לי אפשרות לחשוב על מנת לשרוד את השהות שלו וזה בד"כ פעמיים בשבוע, שישי זה הכי נורא.
בעבר עניתי לו והוא קם ויצא ועזב אותנו ואז אמא שלי ניפגעה ואבא שלי פחות עניין אותו שאמא שלי ניפגעה יותר עניין אותו שאחי לא היה איתנו ביום שישי.
הם יעדיפו שקט נוח מאשר את האמת והמחיר שהיא גובה אז אני גם לא יכולה לענות בשביל שלא יווצרו סיטואציות כאלה שוב, זה מתיש אני מותשת, והמחיר הוא כבד, זה כאילו אחי פולש לי לראש גם שהוא לא נוכח וזה רודף אותי בחיי היום יום לכל מקום כי אני יודעת שגם אסור לי לשתף אותו בכלום בגלל התגובות הקרות והמניפולציות האינסופיות.
סליחה שזה ארוך..
אבל מה אני יכולה לעשות?