פורום טיפול נפשי

לצוות שלום.

אני בשנות ה30 לחיי מאובחן מזה שנים ארוכות כמתמודד עם דיסטמיה ,שלעיתים מתלבש עליה דיכאון קשה יותר.
בשנה פלוס, האחרונה אני מתמודד אם דיכאון מג'ורי עמיד שגרם לי לעזוב את העבודה, ולחוסר תפקוד היומיום.
במשך השנים אני מטופל אצל מגוון פסיכיאטרים במגוון כדורים, ואצל פסיכותרפיסטים שונים.
לעיתים יש לי חשד שאיני יודע לומר על מה הוא מתבסס, שאני פוסט טראומתי שמדחיק, מכחיש, או שאינו זוכר את הטראומה. ושהדיכאון הוא "רק" סימפטום של אותה פוסט טראומה .... איך ניתן לדעת??

תודה רבה

אני לאדעת איך ומה כי אני סטרייטית בבדאות אבל אני מרגישה שאני נמשכת לבנות אימהיות
זה מפחידהאותי כי אני נשואה לגבר יש לי ילדים אני דתיה לאומית ופתאם אני מוצאת את עצמי מפנטזת על קשר מיני עם אישה אימהית
אני לאדעת איך אבל איכשהוא כל דמות אימהית ומטפלת מושכת אותי בטרוף
אימהי אמיתית לא פייק
יכול להיות שאפילו אני מפנטזת על המטפלת שלי וזה ככ מוזר וככ מפחיד ואפילו מגעיל אותי
כשאני מענגת את עצמי אני חושבת על דמות מסדרה שאהבתי כי היא היתה אימהית ומטפלת וחזקה ואני מדמיינת אותה מטפלת בי מינית ורק כך הדחף נרגע
זה נורא מפחיד אותי
מעולם לא פינטזתי על בן אבל גם לא על בנותת
ועכשיו פתאם זה בא
כשגם ככה הקשר שלי עם המטפלת כואב כי אני דורשת שהיא תאהב רק אותי ותהיה לי לאם והיא מצידה אומרת שזאת תלות ואני צריכה למצא את האהבה בתוכי ולהיות לעצמי לאם ואני לא מסכימה והיא טוענת שזאת תלות ואני כועסת עליה כי היא יצרה את זה ועכשיו היא לא מסכימה לי לשלוח לה הודעות ומצד שני בקשה שאשלח לה בהודעה אחת ויחידה אלו מילים ואיזה משפטים אשמח לשמוע ממנה
ואני ממש לא הולכת לשלוח לה כלום
היא בקשה בלי הודעות אז אני אעשה אתזה עד הסוף
שתחכה
אני כועסת עליה
אני מרגישה שפעם) כשהייתי בת 18 בערך) היא היתה הרבה הרבה יותר חמה ואימהית
והיום לא
כי אני אמא והיא דואגת לילדים שלי
וזה מרגיש לי שהיא דואגת להם יותר מאשר לי כשבעצם מהות הטיפול זאת אני ולא הם
כתבתי מלא דברים
ליטל בבקשה אני ככ אשמח שתכתבי לי תשובה מובנת ולא תשלחי אותי לברר בטיפול כי זה בלתי אפשרי מבחינתי
אני לא הולכת לספר לה שאני מפנטזת על אימהות אני לא הולכת לכתוב לה מה אני מצפה ממנה ובטח לא הולכת להביך את עצמי ולבקש ממנה שתתן לי אהבה אימהית
איך ביידן אמר : dont!
תודה על הכל ליטל

הפסיכו שלי הודיעה לי שהיא תלך להתנדב בבית חולים ולעזור נטלית לפצועים ומאז אני מרגישה נטושה בטרוף
כאילו אני צריכה להלחם על המקום שליואני לא מספיק ראויה לאהבה שלה
ושעכשיו עוד ילדות וילדים כאובים יתפסו לה את הבטן והלב והעינים שלה ילוו אותם מרמחמות ומכילות
לא רוצה לא רוצה לא רוצה
באלי שהיא תשאר רק שלי
שהיא לא תתחלק בין ככ הרבה אנשים
באלי שהיא תאהב רק אותי
שלא אצטרך להאבק על האהבה ועל המקום שלי בחיים שלה.
אין לי כח כבר לעצמי
אני חולת נפש טיפשה ומטומטמת
לפעמים אני לא לוקחת כדורים בכוונה כדי להרגיש חזק נורא כדי להשתגע כדי להגיע למצבים אקוטיים וקיצונים
לפעמחם אני פוגעת בעצמי רק כדי לקבל חיבוק אבל לפעמים זה כדי להעניש אותי
לפעמים אני לא אוכלת כדי להרגיש חלשה ולא חזקה ככ
לפעמים אני מתמסרת להפרעה שלי) גבולית) עד הסוף
לפעמים אני מתמסרת לפוסטראומה מורכבת שלי עד הסוף
ופסיכו מזהירה שזה יתנקם בי
אני מרגישה שהיא עייפה ממני
אני מבינה אותה
הכל אצלי בלב סלט של החיים
מה עושים ליטל? מה עושים?
ואל תגידי לי לדבר איתה על זה כי זה חומר חשוב בטיפול כי אני אדבר איתה אבל בנתיים רוצה לשמוע מה את חושבת

יש לי משפחה קרובה מאד בעוטף.הם ניצלו.
כמו כל אזרח במדינה אני מתקשה להכיל את הזוועות וגם את האימה ממה שעוד צפוי
מיום שבת אני כמעט לא ישנה וקשה לי לאכול ואני מרגישה מותשת.אני כמהה שמישהו יגיד לי משהו מרגיע או מעודד.ואניירגישה מאד לבד למרותנשאני לא.אתמול הרגשתי שאני לא יכולה לשרוד עוד לילה כזה דיברתי עם מישהו בער"ן והוא הנחה אותי לעשות כל מיני דברים קונקרטיים במהלך השיחה איתו- למנות חפצים וצבעים שאני רואה לגעת בדברים וכו.אחכ דיברנו על מחשבות.הוא עזר לי באופן שאף אחד לא עוזר לי.אחכ הצלחתי להורדם וישנתי כמעט 5 שעות.פעם ראשונה מיום שבת.לצד זה שזה ככ עזר זה גם העציב אותי שהייתי צריכה לפנות למישהו זר..
אני מתביישת בעצמי שגם עכשיו אני עסוקה
במהות הקשר עם הפסיכולוגית שלי אבל אני מרגישה נטושה. החדירה הזו של המציאות מעמתת אותי עם זה שבסוף היא רק פסיכולוגית שלי היא לא יכולה באמת להיות איתי ובתקופה הזו אני די בטוחה שאני נטל
כי היא צריכה להתמודד עם המצב בעצמה.
אני לא יודעת למה אני מרגישה עצובה ונטושהנאפילו קצת כועסת.כאילו התנפצה איזה אשלייה כאילו משהו נלקח ממני.
אני רוצה שתסבירי אם את יכולה איך זה בשביל מטפלים? זה נטל? איך אפשר לטפל ולדאוג למישהו באמת במצב הזה?
אציין שאנחנו מקיימות פגישות בזום זה לא שיש נתק..ובכל זאת..

היי.
אני נמצאת עם בן הזוג שלי בחו"ל ולאור המצב אני נכנסת להתעדכן ברשתות החברתיות כמה פעמים ביום. הוא לעומת זאת בוחר פעמיים ביום ולא יותר.
מה שמפריע לי ומעיק עליי זה שהוא לא מפסיק להעיר לי ולומר לי תעזבי את הטלפון בכל פעם שהוא רואה אותי איתו. בהתחלה זה היה בצורה מעודנת וזה החמיר עד למצב של איום שאם אני לא עוזבת את הטלפון הוא יעזוב אותי כי זה לדעתו מערער את מצבי הנפשי והוא לא רוצה להיות עם מישהי כזאת שמחמירה את מצבה הנפשי.
כשזה דובר ממקום אכפתי ודואג עוד יכולתי להבין אבל ככל שזה המשיך ונעשה יותר אגרסיבי (קרע את העיתון שהבאתי ועליו תמונה עצובה אך לא ברוטלית, לקח לי "בצחוק" את הטלפון ולא רצה להחזיר במשך כמה דקות), הגעתי למצב שאני מרגישה מועקה וחשש לגעת בטלפון לידו. ניסיתי להסביר לו בסבלנות וברוגע שזה מקשה עליי ושזה מעיק וביקשתי שיפסיק להעיר לי ולומר לי מה לעשות. הוא טען שהנוכחות ברשתות החברתיות היא זאת שמקשה עליי ושאני עושה את זה לעצמי. משם השיחה התדרדרה ואיבדתי את הסבלנות. החנות האשמות וביקורת אחד כלפי השני ובניסיון קלוש ואחרון, בדמעות וגרון חנוק ביקשתי שוב שיכבד את מה שאני צריכה והוא ענה לי "את יודעת מה יש לי להגיד לך? - תעזבי את הטלפון" והלך. זה פוגע לי אנושות בתחושת העצמאות והחופש. והוא עונה לי על זה בציטוט " don't confuse freedom with chaos". אני מרגישה חרדה גדולה יותר כשזה קורה ואני רואה את זה כניסיון לשלוט בי ולהכתיב לי איך להתמודד עם המצב. ברגע שאני לא משתפת פעולה עם הדרך שלו הוא נוטש אותי כי זה לא מתאים לו. אני פגועה עד עמקי נשמתי שלמרות המאמצים שלי להניח לאגו ולהסביר בפשטות איך אני מרגישה כשהוא עושה את זה, הוא נשאר בשלו ובגדול מבטל אותי ואת הצורך שלי. באיזה כלים מומלץ להשתמש כדי להתמודד עם הסיטואציה הקשה הזאת? תודה על האפשרות לשתף ולקבל פרספקטיבה נוספת.

בן 22 משוחרר שנה, לא עובד 4 חודשים, לא מטפל בדברים, משחק במשחקי מחשב, מתעורר ב14 בצהרים, התחיל טיפול פסיכולוגי, היה ב3 מפגשים לאור המצב הטיפול נעצר. הוא גר איתנו בבית, מה אנחנו אמורים לעשות? איך לנהוג כלפיו, האם לאפשר לו להיות במצב הזה?
(חושב לומר שמאז שהיה צעיר הייתה בעיית דחיינות/הימנעות/"בריחה")

היי ליטל.
אני כותבת לך עוד פעם מכיוון שכל המצב שהולך במדינה מזעזע וכמה שאני יכולה אני מנסה לעשות הסחות דעת כדי לא לשקוע בתוך זה אבל מה שקורה איבדתי את המוטיבציה מצב רוח ירוד אין לנו שיקום אין את השגרה וזה מאוד קשה לי. הושפעתי מאוד מהמלחמה אני באמת מיישמת את מה שהצעת לי אבל מהר מאוד אני מעבירה לחדשות אני ממש רוצה לחזור לשגרה ולא יודעת איך? את יכולה להציע לי מה לעשות? איך לחזור לשגרה ולהרגיש יותר טוב? אני ממש אשמח לעוד טיפ קטן המצב רוח שלי ירוד. אני ממש אודה לך עם תוכלי לענות לי שיהיה לך שבוע טוב ושקט ממש תודה ליטל על המענה

בוקר טוב,

נמצאת בטיפול כבר קרוב לשנה. המצב בלתי נתפס ולא חושבת שמישהו היה יכול לדמיין לעצמו בחלומות הכי פרועים שדבר כזה יכול לקרות.
המחשבות על המשפחות, הנעדרים, החטופים והשבויים. לא מצליחה לדמיין מה עובר עליהם ואיך הם עוברים את הימים והלילות.
מעבר לזה, לא מפסיקה לחשוב על המטפלת שלי. היא יושבת שעות בקליניקה ושומעת כאב גדול של אחרים ומנסה להכיל. אני שואלת את עצמי מה איתה ומה עובר עליה. האם הדאגה הזו שיש לי כלפיה מוצדקת? האם היא נערכה אי פעם לדבר כזה?
חושבת על זה שהיא צריכה לשמור על עצמה מול מטופלים ולשדר עסקים כרגיל כשהיא מרוסקת מבפנים.
בטח יש לה ילדים בבית שנשארים בלעדיה, בן זוג, משפחה, חברים ואולי אפילו מכירה מקרוב כאלה שנרצחו או נחטפו.
אני דואגת לה באמת, חושבת עליה כבן אדם הרבה לפני הטייטל של מטפלת.

אני מודה לך על העזרה הקלת עלי מאחלת לך יום שקט ושבוע שקט

היי ליטל למרות רציתי לשאול מה עושים עם התקף חרדה בלי טיפול במצב של התקף חרדה מהמצב הבטחוני אני כל הזמן על החדשות בטלוויזיה קשה לי לצאת מזה וזה מכניס אותי לחרדה אשמח לטיפ מה לעשות?

האם זה נפוץ שבדיכאון מרוב שאתה קהה חושים וריקני אתה צריך גירויים מאוד חזקים? ולמה זה קורה?

שלום ליטל,

עבור מטופלים מסוימים שינויים במסרת הקבועה כמו שינוי ביום או בשעה יכול לטלטל אותם. יכול ממש לאיים עליהם ולהרגיש שמשהו ביציבות מופרע.
הייתי שמחה להבין למה זה קורה.

תודה.

היי
הבן שלי בן 8 עם חרדות ופחדים בנוגע לבריאות שלו. כל כאב בטן לדוגמא כאב שיניים או שריטה גורמים לו לפחד ולדאוג שתהיה לו חלילה מחלה קשה.
נפגשנו פגישה אחת עם פסיכולוגית ילדים להדרכת הורים והיא ממליצה שבפגישה השלישית נביא את הילד.
האם כדאי להביא אותו למפגש או לנסות קודם את הכלים שקיבלנו בהדרכה?האם זה לא יעצים את התחושה של הילד שמשהו לא תקין אצלו?

היי, יש לנו חתונה של הבת בעוד חודשיים, אחותה שהיא הגדולה ממנה וגם לה יש בן זוג, אומנם היא מתרגשת יחד עם זאת מתנהגת כאילו היא האורחת , הלכנו למדידות שמלה, אחותה הציעה לה לבוא היא "לא יכלה".....קיבלנו את זה, הכל בסדר
במסיבת החינה היא הודיעה לנו שלא תוכל לישון אצלנו מכיוון שלמחרת היא מתחילה ללמוד בבוקר ותצטרך לחזור באותו יום לביתה גרה רחוב מאיתנו.(זה אומר שלא תוכל להישאר ממש עד הסוף של מסיבת החינה) בשבת חתן הודיעה לנו שקשה לה לקום מוקדם ואין לה ולבין זוגה מה לעשות שם מכיוון שהם לא מתחברים לדת.
יגיעו לארוחה עצמה.
אני שואלת האם לשבת בשקט? לא לומר לה כלום? אנחנו כל הזמן הולכים "על ביצים" ואם אומרים לה משהו היא מרגישה מותקפת ומיד מפנה את זה שאנחנו לא בסדר.
בתור הבת שלי הייתי רוצה שהיא תהיה לצידי, תציעה עזרה, תראה קצת עניין, תתגמש ולא תחשוב רק על עצמה . חשוב לי לציין שלאורך כל השנים היא הייתה התנהלה כך, פחות מתחשבת, ויותר "אינטרסנטית", אם כל העניין הזה היה בשביל חברות היא הראשונה שהייתה רצה לעזור, אנחנו לא בראש סדרי עדיפות אצלה, תמיד תמצא סיבות וסיפורים......

אני מרגישה שאני הרבה באינטרנט ואין לי מה לעשות עם עצמי ולא מתחשק לי כלום אני ממש אודה לך על המענה אני יודעת שאחרי החופש אני יחזור לשמחת חיים שלי אני אלך לשיקום וזה יעשה לי טוב אבל בחופש קשה לי בלי מסגרת חברתית