פורום פסיכולוגיה

שלום שמיל,

ראה תשובתה של יעל אליך מלפני מספר ימים:

שלום שמיל,

אתה מתאר תסמינים שונים ובעיקר קושי במוטיבציה ותחושת בדידות וכן מצב רוח ירוד. לא אוכל לתת מענה אבחנתי דרך הפורום, אבל נשמע שאתה מוטרד מהדרדרות מסוימת במצבך. במצב כזה, אני מציעה לפנות לפסיכיאטר המטפל ולהתייעץ עמו, ולשאול מה התרשמותו, שכן הוא מכיר אותך ואני מניחה שיוכל להשוות את תפקודך הקודם לתפקוד הנוכחי. בכל מקרה, עולה השאלה מדוע אינך מטופל גם ברמה הרגשית? נשמע שתוכל להפיק תועלת מטיפול נפשי, שכן לפעמים הטיפול התרופתי לא מספיק. באופן כללי, אני חושבת שבמצב של דכאון (כמו גם באובססיות ובאכילה רגשית) טיפול נפשי יכול לתמוך עד מאוד ולעזור לך להרגיש טוב יותר וכן לתפקד ברמה גבוהה יותר. 

בהצלחה,

יעל 

שלום לך.

צר לי שלא אתן תשובה מספקת יותר, אבל אני חושבת שבאמת לא נכון להסתכל על תהליכים נפשיים בנוסחה של "קרה X ולכן Y". הנפש והיחסים הם מורכבים ורחבים ואני לא חושבת שאפשר וכדאי להתבונן כך על הדברים מאחר וזה משטיח ומצמצם את החוויה. סיפורן של פגיעות רגשיות הוא תמיד עמוק ורב רבדים וכל ניסיון לחשוב על הדברים באופן צר ונקודתי מחמיץ בעיני הבנה אמיתית של הסיפור.

ליטל

שלום הילה.

התפרצויות זעם, ובפרט כאשר הן מתרחשות רק בהקשר המשפחתי, קשורות בדרך כלל להיבטים רגשיים לא מודעים כמו קונפליקטים ורגשות שלא עובדו ולא נפתרו בעבר. בהתאם, טיפול פסיכולוגי אשר מאפשר עיבוד רגשי מעמיק של הסיטואציות בהן חלות התפרצויות זעם מביא בדרך כלל לשינוי משמעותי ולשיפור הן בשליטה העצמית, הן בתקשורת והן בהיבטי חיים נוספים. טיפול פסיכודינמי נשמע לי כמו הטיפול המתאים.

ליטל

שלום לך.

קשה לי להשיב על שאלתך באופן כללי ותיאורטי כל כך. מפגש עם מיניות ההורה הוא תמיד מטלטל עבור הילד, והשאלה היא האם ובאיזה אופן הנושא מתווך, ומה מקומו במרקם היחסים הכללי. למשל, מיניות הומוסקסואלית של הורה יכולה להיות פוגעת רגשית כאשר היא כרוכה בסודיות, הסתרה, שקר ובגידה בבן/בת הזוג, אך יכולה להיות גם דבר טבעי ולגמרי לא פוגע רגשית כאשר היא מהווה חלק טבעי, נגיש ומדובר בחיי הילד וההורה. לכן, מציעה לא להסתכל על הדברים "מלמעלה" או "בתיאוריה" אלא לבדוק ולהקשיב לסיפור האישי ומשמעותו.

ליטל

שלום יערה. 

הסופר אגו נחשב לאחד מתתי המבנים של הנפש על פי המודל הסטרוקטורלי הכולל את האיד, האגו והסופר אגו. הסופר אגו מהווה מעין "מצפון" הנוצר דרך הפנמות ההורים וחוקיהם ומהווה סמן לנפש לגבי האסור ומעורר האשמה. אגו אידיאלי אינו נרקיסיזם- אגו אידיאלי או האגו אידיאל הוא דמות האני אליה האדם שואף, מעין תמונה של מי שהיינו רוצים להיות.

ליטל

שלום דנה.

מאחר ואת קושרת בין גילוי המחלה לבין הדיכאון, אני חושבת שהצעד הנכון ובעל ההשפעה ביותר יכול להיות פנייה אל טיפול פסיכולוגי אצל פסיכולוג רפואי/פנייה לקבוצת תמיכה עבור חולי סכרת. גילוי מחלה כרונית היא אירוע משמעותי שיכול להיות מטלטל ולגעת ברבדים רגשיים שונים ובאמצעות טיפול או תמיכה מקצועית ניתן לזהות רבדים אלו ולנטרל את השפעתם השלילית.

במידה ואינך מעוניינת בכך, ניתן להיעזר בספרי עזרה עצמית בתחום הפסיכולוגיה החיובית או ללמוד טכניקות מיינדפולנס אשר מסייעות בהתמודדות וויסות מצבי לחץ ומצוקה. כמו כן, חשוב להקפיד על פעילות גופנית ולוודא שחייך כוללים פעילויות פנאי מעניינות היוצרות תחושות עניין, חיבור והנאה.

ליטל

תוכלי לקבל כאן רשימה של אנשי מקצוע שמתמחים בהתמודדות עם מחלות פיזיות להתייעצות

שלום שמיל,

אתה מתאר תסמינים שונים ובעיקר קושי במוטיבציה ותחושת בדידות וכן מצב רוח ירוד. לא אוכל לתת מענה אבחנתי דרך הפורום, אבל נשמע שאתה מוטרד מהדרדרות מסוימת במצבך. במצב כזה, אני מציעה לפנות לפסיכיאטר המטפל ולהתייעץ עמו, ולשאול מה התרשמותו, שכן הוא מכיר אותך ואני מניחה שיוכל להשוות את תפקודך הקודם לתפקוד הנוכחי. בכל מקרה, עולה השאלה מדוע אינך מטופל גם ברמה הרגשית? נשמע שתוכל להפיק תועלת מטיפול נפשי, שכן לפעמים הטיפול התרופתי לא מספיק. באופן כללי, אני חושבת שבמצב של דכאון (כמו גם באובססיות ובאכילה רגשית) טיפול נפשי יכול לתמוך עד מאוד ולעזור לך להרגיש טוב יותר וכן לתפקד ברמה גבוהה יותר. 

בהצלחה,

יעל 

תוכל לקבל כאן רשימה של פסיכיאטרים ואנשי מקצוע המתמחים בטיפול נפשי להתייעצות ובחינת טיפול

שלום לך.

כל סוגי הטיפולים שציינת- קוגניטיבי התנהגותי, קבוצתי, טיפול קצר מועד- הם טיפולים מצוינים כאשר הם נבחרים כטיפול המתאים והנכון למטופל, ולא כברירת מחדל. ניתן להתייעץ עם הפסיכולוגית שלך לגבי התאמתם של טיפולים אלו לצרכיך וקשייך. מעבר לכך, אני אולי טועה אבל נשמע מדבריך שמעבר לשיקול הכלכלי, הנושא הכספי נושא עמו גם מטען רגשי שקשור בשאלה האם המטפלת תלך לקראתך או לא מבחינה כספית, וכמה אתה מוכן להתמסר לתהליך הטיפולי על כל מחיריו- הרגשיים והכלכליים. במילים אחרות, אני מציעה לבדוק עם המטפלת האם להתלבטות לגבי ההמשך ישנם רבדים נוספים, ומשם לקבל החלטה.

ליטל

שלום לך.

אני לא בטוחה שאני מצליחה, דרך הפורום, ללכוד ולנסח את הדבר שהיה בפגישה ונגע בך כך, אך אני מבינה שמשהו נגע וטלטל, וזה מעורר תחושות רבות שאחת מהן היא תחושת היאוש וחוסר הטעם.אני יכולה לדמיין כיצד דברי המטפלת על מגבלות השינוי מייצרים תחושות אלו, אבל נדמה לי שכדאי דווקא להשתמש בהן כמקור לאופטימיות ותקווה- המטפלת אינה מבטיחה, בצדק, שתהפוך לאם אחר אך מצביעה על האפשרות להשתנות, ובעיקר להרגיש טוב יותר גם במסגרת מי שאתה. אחרת לא היתה מציעה לך להמשיך בטיפול, אני מניחה. כמו כן, נדמה לי שהעובדה שהטיפול נוגע בך כל כך היא סיבה טובה נוספת לאופיטימיות לגבי התהליך- בדרך כלל, כשהטיפול והקשר נוגעים ומשמעותיים, גם השפעתם חיובית ומשמעותית. לאט לאט.

ליטל

שלום לך,

אני מבינה מדבריך שאת מודאגת מהתנהגותה של בתך וכן שאת מזהה בהתנהגותה דפוסים מוכרים מניסיונך האישי. טוב מאוד שאת שמה לב שמשהו בהתנהגותה השתנה ונראה מטריד, אך חשוב שלא להיבהל ולגשת לעניין באופן רגוע (על אף הקושי המובן). כמובן שלא אוכל לאבחן את בתך דרך הפורום, אבל אני ממליצה להתחיל בלנסות ולשוחח איתה מאוד בעדינות (ולא ממקום ביקורתי או חרד) ולשאול אותה שאלות לדוגמא - ״האם את מרגישה שהשמנת?״ ״את מוטרדת מהמשקל שלך״ וכו׳. כמובן שאם שמת לב שלקחה את המשקל לחדרה, תוכלי לשאול אותה אם היא עסוקה במשקל. במידה והיא תענה לך באופן חיובי, משמעותי שתגיבי ברוגע לתשובותיה ושתנסי להבין איתה מה רמת העיסוק בכך. נסי לעשות זאת כך שהיא לא תרגיש שהיא עושה משהו לא בסדר, ושתתני לה תחושה שמה שלא עובר עליה, תוכלו לדבר על כך באופן פתוח ולפנות לתמיכה במידת הצורך. אולי אם תרגישי שיש צורך תוכלי להגיד לה שגם את היית עסוקה במשקל בגילה ושאפשר לעזור לה עם זה במידה והיא מרגישה מוטרדת מכך. 

בכל מקרה, חשוב שלא לתפוס עמדה ״ממשמעת״ אלא אמפאתית ומכילה בשלב זה, שכן המטרה המרכזית היא שהיא תוכל לדבר איתך על כך (ועל דברים אחרים כמובן) באופן פתוח מבלי לחשוש מתגובתך לעניין ומבלי לדאוג מכך שזה ידאיג אותך. אם תתרשמי שיש צורך בעזרה מקצועית, כמובן שתוכי לברר על אנשי מקצוע מתחום הפרעות האכילה שיוכלו לתמוך בבתך. נסי לדבר איתה באופן פתוח, יכול להיות שמעסיקים או מטרידים אותה גם דברים אחרים מהם היא מוטרדת ושיש כאן הזדמנות להזמין אותה לשיחה על רגשותיה ועל החוויה שלה. 

בהצלחה,

יעל 

בשמחה רותי,

שמחה שיכולת להתחבר, ואני מקווה שתצליחי לשמר את התקווה והאמון.

ליטל

שלום אוריה,

את מעלה חשש מאוד גדול מתלות בתוך קשר, שככל הנראה את מכירה מקשרים אחרים ובעבר יצר מצוקה. נראה כי ההזמנה של המטפלת שלך להביא את עצמך באופן יותר משמעותי מאיימת עליך, ואת מתלבטת אם לקחת את הסיכון, או להימנע מכך מחשש להישאב לתוך קשר תלותי. שאלת כיצד ניתן להעביר את כל המשקל שלך לפסיכולוגית מבלי לאבד את השפיות. ראשית, אני חושבת שאלו שאלות חשובות שמאוד כדאי להעלות מול המטפלת. בטיפול נוצרת הזדמנות ייחודית לפגוש פחדים מסוג זה, לתת להם מקום ולעבד אותם, ואלי גם להצליח בהמשך לפעול פחות מתוך הפחד ויותר מתוך מודעות ובחירה. כמובן שאם תשימי את כל משקלך עליה תרגישי שאת מאבדת את עצמך, ולכן אולי יש כאן הזדמנות לבחון כיצד ניתן מצד אחד להכנס לתוך קשר, אך מצד שני להצליח לשמור גם על עצמך בתוכו. זה שאינך יודעת עדיין איך לעשות זאת, לא אומר שצריך להימנע מלנסות, אלא שהטיפול יוכל להוות שדה ללמידה ולעיבוד של קונפליקטים מסוג זה, שכן אני יכולה רק להניח שאת פוגשת את החוויה הזו לא רק בתוך קשרים טיפוליים, אלא אולי גם בקשרים אחרים. זה נכון, שלעתים טיפול יכול להיות תהליך מורכב ולא פשוט, אך אני מאמינה שדווקא המפגש עם החלקים הקשים והפצועים, ביחד עם עוד אדם שמוכן להיות איתם ולשאת את הקושי ביחד איתך, יכול להביא לריפוי. האפשרות השנייה, כפי שאמרת את, הכל נשאר מזויף כשבפנים שחור, וזו עלולה להיות חוויה מאוד לא נעימה בפני עצמה. 

הכניסה לתוך הקשר הטיפולי דורשת אומץ והסכמה לבוא במגע עם החלקים הקשים וגם עם דפוסים קשים ומוכרים מקשרים אחרים, אך היא יכולה להיות מאוד מתגמלת אם מאפשרים לתהליך הטיפולי להתרחש. כמובן, בקצב שלך. אני מקווה שתוכלי לאפשר לעצמך להביא את כל החלקים, גם הפגועים לטיפול, ותזכרי, שעומדת בפניך הזדמנות לפגוש אותם עם חמלה ולצמוח וללמוד איך להצליח למצוא איזון בין תלות לבין עצמאות מתוך המפגש הטיפולי. 

בהצלחה,

יעל 

שלום רותי.

אני שומעת בדברייך את הסערה ואת הכאב, ובעיקר את היאוש והתחושה שלעולם לא יהיה אפשר אחרת.

איני יודעת אם אני מזהה נכון, אך נדמה לי שאת כותבת את הדברים גם מתוך "סגירת הדלת" עם המטפלת, אשר נשמעת לא כמו סיום טיפול מתוך מקום של מיצוי אלא מתוך סערה, כאב וכעס. זו דרך קשה מאוד לצאת מטיפול, אשר יכולה לגרור איתה גם תחושות קשות של יאוש ואובדן, ולעורר את הדיהן של חוויות עבר מכאיבות. אם כיוון מחשבה זה אכן נכון, אני חושבת שכדאי לפנות אל המטפלת, למרות הכעס והאכזבה, ולנסות לעבד איתה יותר את ההחלטה. גם אם אכן תחליטי לסיים את הטיפול, אולי אפשר יהיה לעשות זאת ממקום פחות כואב, מיואש וזועם.

מעבר לכך, אני כמובן מבינה מדברייך שהתמודדת עם לא מעט כאבים ו"נפילות" לאורך חייך. אני יכולה לדיין מדוע זה מייאש אך בו זמנית, נדמה לי שברגעים כאלו יש נטייה לכל כאבי וכשלונות העבר לצוף, והרגעים של התקווה, החיבור לחיים והטוב נשכחים. זה טבעי אבל גם מקשה מאוד. לכן, בשלב ראשון אני מציעה להתייחס אל עצמך בסבלנות ובעדינות, לבדוק מה יכול להקל עלייך ברגעים אלו (קווי סיוע כמו ער"ן, פעילות ספורטיבית, בקשת תמיכה ממכרים) ולהזכיר לעצמך שא תמיד הדברים מרגישים ונחווים כך. תני לעצמך זמן להתחבר מחדש גם לטוב שהחיים יכולים להציע, לצד הקושי והכאב.

ליטל

שלום צביה,

מדבריך עולה מצוקה ותחושת ייאוש עמוקה, שאני מניחה שקשה מאוד להתמודדות. חשוב לזכור שברגעי ייאוש ודכדוך הכל נצבע בצבע שחור, ובהם קשה לרוב לראות את האופק ואת החלקים האחרים של החוויה. לצערי הפסיכולוגית שלך צודקת בכך שזהו תהליך שבאמת לרוב אין בו קיצורי דרך ושיכול להיות מורכב ולפעמים קשה. הזכרת שאבדת את היכולת להיות שמחה עד הסוף, זו בהחלט חוויה שיכולה להיות מועצמת בתקופות של דיכאון, הייתי ממליצה לשים לב לציפייה להיות ״שמחה עד הסוף״, שכן ציפייה שכזו לשמחה טוטאלית יכולה לייצר ייאוש שכן לרוב היא אינה ריאלית. במציאות, לרוב אנחנו חווים קשת של רגשות, כאשר לעתים חשים שמחה ולעתים עצב, וזה בסדר ואף טבעי שיש תקופות שבהן השמחה לא נחווית ״עד הסוף״. 

חשוב מאוד לזכור שברגעים מסוג זה מאוד מומלץ שלא להישאר לבד עם התחושות הקשות, ולפנות לעזרה. אולי תוכלי לשתף בן משפחה או חברה טובה בתחושותיך וכמובן שאם הייאוש גובר לפנות לעזרה ממשית ולשתף את המטפלת. זכרי שברגעים הקשים יש קושי לראות את החלקים החיוביים, שייתכן וקיימים אך מוסתרים כעת מן העין וממסוכים על ידי התחושות הדכאוניות. 

תרגישי טוב,

יעל 

שלום רונה,

השאלה שלך מאוד במקום, שכן כניסה לטיפול אצל מטפלת שטיפלה בבנך יכולה להכניס לטיפול מורכבויות שונות ואף לפגוע בתהליך הטיפולי. לצד זאת, מאוד חשוב לברר עם המטפלת מה גישתה ולהציף את המורכבויות והמחשבות על כך ביחד איתה. יש מטפלים שגישתם יותר ״משפחתית״ וייתכן שהם לא יתנגדו לטפל בשני בני משפחה או יותר, ויש מטפלים שבהחלט יתנגדו למהלך שכזה שכן הם יטענו שטיפול צריך להיות מרחב ״נקי״ ממציאות, בו לכל אחד יש את ההזדמנות לפרטיות מלאה ללא ״התערבבות״ של בני משפחתו בתוך הטיפול. כמו כן, יש להביא בחשבון את האפשרות שגם אם בנך יסיים את הטיפול ולאחר שתתחילי אצלה את הטיפול הוא ירצה לחזור אליה לטיפול ואז הנושא יסתבך עוד יותר. 

בכל מקרה, במקרים מסוג זה כדאי להתעניין עם המטפלת עצמה ולשמוע את דעתה. אני שמחה לשמוע שאת מרגישה שיש חיבור איתה ואני מניחה שזה עלול להיות מאכזב שלא תוכלי להיות מטופלת אצלה, אבל אני בטוחה שהיא תוכל להמליץ לך על מטפלים טובים שיתאימו לך בהתאם להיכרות עמך. 

בהצלחה,

יעל