פורום טיפול נפשי

שלום,

האם קיימת מחלקה פסיכיאטרית באזור גוש דן שייעודית לטיפול בהפרעות דיסוציאטיביות וטראומה מורכבת?

תודה.

שלום! יש לי מן בעיה.
כשאני ליד אנשים, אני זורחת וכיף לי ואפילו כשאני יוצאת מהבית אני נהנת ומתפקדת.
כשאני בבית לבד לעתים אני מרגישה שאני נופלת למחשבות יתר, שיפוט עצמי ואפילו חרדות. לפעמים מצליחה להרגיע את עצמי ולפעמים נכנסת ללופ.
שמה לבש מדיטציה עוזרת לי להתפקס למשל, ואני לוקחת ציפרלקס שלא ממש עוזר לי בזה.
האם יש עוד משהו שאפש רלעשות? משהו לשים לב אליו? זה לא פוגע בתפקוד היום יומי שלי.. אך לפעמים קמה כשהמוח ישר מתחיל לרוץ דיבור שלילי

מאז שנפרדנו אני לא מצליחה לעשות שום דבר רע לי בגוף ובלב
אני פיזית לא מצליחה להשתחרר מזה מרגישה שהחיים שלי נגמרו.

אני מתלבטת אם להתחיל טיפול בפריזמה (פלואוקסטין) לנער בן 13, בהמלצת הפסיכיאטרית המטפלת בו.
הסיבה היא קשיים חברתיים משמעותיים, התפרצויות זעם, ותגובות רגשיות קשות אבחנה בעיות הסתגלות (בעקבות טראומה שחווה בילדות).

אשמח לשמוע מניסיון אישי של הורים אחרים:

האם הילדים שלכם קיבלו פריזמה או תרופה דומה בגיל ההתבגרות?

איך זה השפיע על מצב הרוח, החוסן החברתי וההתנהגות?

אילו תופעות לוואי חוויתם בתחילת הדרך, אם בכלל?

אני מאוד מתלבטת ומרגישה אחריות כבדה על ההחלטה, ולכן כל שיתוף אישי יעזור לי להבין את התמונה בצורה טובה יותר.

האם במקרה של דיווח על פגיעה עצמית (לא אובדנית) למטפלת היא עלולה להפסיק את הטיפול?

שלום, אני סובלת מבעיה בריאותית כרונית שבאה לידי בכאבים קשים.
רציתי לשאול, האם יש דבר כבר פסיכולוג רפואי?
איש מקצוע שעוזר להתמודד עם הפן הנפשי בכל הנוגע להתמודדות עם מחלות כרוניות?
אם כן, למי פונים?
תודה!

הבת שלי, בת 25, טוענת בזמן האחרון שהיא על הרצף. לדעתי זה לא נכון, יש לה בעיות אחרות, אבל לא היא ולא אני מוסמכות לקבוע דבר כזה.
איפה ואיך עושים אבחון אוטיזם למבוגרים, שיהיה מוכר על ידי המדינה (אם כבר עושים)? מה התהליך?

נשואים יותר מ10 שנים, נתחיל מזה שהיחסים ביני לבין אשתי לא טובים (בלשון המעטה) ומורכבים, אנחנו לא מסכימים על הרבה דברים, מתנהלים בדרך שונה, השקפת הראיה שלנו בחינוך שונה, רבים מול הילדים ועוד הרבה דברים שלא בריאים. יש לנו ספה חדשה בסלון והמטרה היתה להחליף את הספה הישנה, הסלון יחסית קטן ואין הרבה מקום, בספה הישנה רק אני משתמש והיא המעודפת עליי, אני עובד בעבודה פיזית ועל הספה הזו אני מרגיש הכי בנוח ולכן אני משתמש בה-היא סוג של מאוששת לי את הגב, בגלל שכרגע יש 2 ספות חלל הסלון קטן, מבחינה חיצונית היא לא נראת טוב אבל היא נוחה לי. יש לבן שלי בן 10 תחביב של פירוק מכשירים שבו אני מביא לו מכשירים וציוד שיצאו משימוש והוא מפרק אותם (אפשר להגיד מפרק בצורה לא עדינה). בעידוד אשתי הוא וחברה שלו הוציאו את הספה והפכו אותה לחלק מציוד הפירוק -הרסו אותה עם פטיש, קרעו ושברו אותה כך שהיא לא ניתנת לשימוש, בעבר הם כבר הוציאו אותה מהבית ואני הכנסתי חזרה. מן הסתם לא הייתי בבית, זו היתה שעת ערב וזה קרה שאני הייתי בעבודה, שחזרתי הילד ישן. בבוקר שקמנו לא צעקתי עליו (אשתי צועקת בבית על בסיס יומי), אמרתי לו בטון רגיל שאני כועס ומאוכזב ממנו על מה שעשה וכמו שיש דברים שהוא משתמש בבית יש גם דברים שאני משתמש בהם בבית כדוגמת הכורסה שאני משתמש והפליסטיישן שהוא משתמש בו (רציתי להסביר לו עוד דברים לדוגמה גם שהיינו יכולים למסור את הספה ואנשים אחרים יכולים היו להשתמש בספה ולנסות להסביר לו בצורה הגיונית מה לדעתי הוא עשה לא בסדר, אבל הוא יצא מהחדר ולא רצה לדבר) אמרתי לו שיקבל עונש על מה שהיה (למרות שהוא לא האשם העיקרי, מן הסתם זה נגרם בגלל אשתי והיא דחפה אותו לעניין), הוא ישר חשש שזה קשור בפליישטישן (הוא משחק שעות על גבי שעות בפליישטישן, בעיה נוספת גדולה שקיימת שאשתי ממש מכורה למסכים ונותנת דוגמה לדעתי לא טובה לילדים וזו אחת הסיבות כנראה שהוא משחק כלכך הרבה שעות), הוא נפגע ונעלב ולא רצה מן הסתם לדבר איתי. אני לא יודע איך יהיה נכון לפעול מולו מבחינה התנהגותית/חינוכית??? נכון-זה לא באשמתו העיקרית, מצד שני לדעתי הוא צריך להבין שעשה משהו שאני חושב שהוא פסול.

אני בת 48 נשואה ואם ל2 נערות נפלאות, אך בעלות קשיים משלהן. אני ובעלי מרוחקים ובמקר. הטוב יש ביננו חיבה קלושה. אני חוששת מתגובותיו ולא יכולה להעזר בו, לא רגשית ולא מבחינה מעשית יום יומית. בתי נערה מתבודדת ואני חוששת לה מאד, עד פאניקה. אני עמוסה, מבועתת ומרגישה מכוערת, טפשה וחסרת ערך. מנסה להרים את עצמי אך זה לא אפשרי ממקום ככ נמוך. לא מצליחה לסמוך על איש ובתחושה שהייתי שמחה לוותר ולגמור עם הכל ולא עושה זאת בגלל האחריות שלי כאם. איך ממשיכים?

שלום,שמי עדן אני בן 26, אני לא מטופל,ולא טופלתי מעולם.

מתמודד עם חרדות מתמשכות שכבר נמשכות זמן רב, אך לא טופלו כראוי.
• לאחרונה החרדה החמירה, והופיעה תופעה של “פחד מהפחד” – כלומר, אני לא רק פוחד ממצבים, אלא מהאפשרות שיגיע שוב התקף או תחושת חרדה.
• התחושות הפכו מגבילות מאוד את שגרת החיים, גורמות לו להרגיש תקוע במקום ואפילו להיכנס לייאןש ממש. כל פעם שזה קןרה אני הןלך אחורה בחיים שלי- מסתגר בחדר, ההורים מאד מאוכזבים ממני, ואני גם מאןכזב מעצמי. זה התחיל מהקורונה, כאילו המוח ״ננעל״ על תחושת החרדה, ריחוף כזה סחןרורת, וזהו, ואז אני תמיד מפחד מתי ״ הפעם הבאה״ ואז אני בלופ שלא נגמר, אני דורך במקום. אני מיואש באמת, אני כותב כרגע מהחדר שלי. והאמת שזה כבר מתחיל להימאס, ןהמצחיק הוא שכשטוב לי, אני מפחד יותר, כי ״ למה טוב״? מתי יגיו התחשוובת של החרדה? איך טוס׳ב? הרי זה זמני! מישהי מזדהה איתי? מהיכן להתחיל?

שלום ליטל,
יש לי הכשרה של תואר שני ביעוץ מבר אילן, למעשה תוך כדי לימודים, פנו אליי בהצעה לעבוד בבריאות הנפש בסל שיקום, נכבשתי בתחום, התמקצעתי, והתקדמתי עד לניהול מרכז פנאי למתמודדות נפש, ולאחר מכן סגנית מנהלת בנוער בסיכון. כל זה התרחש בתהליך של 8 שנים. לאחרונה הרגשתי שאני לא ממצה את עצמי בתחום הנוער בסיכון, מכיוון שהיית אחראית על החלק התעסוקתי של הנערות, ולא לחלק הטיפולי שהתמקצעתי בו.
הסברתי את השיקולים למערכת, ההחלטה שלי לסיים שם נבעה מחוסר מיצוי. מאוד מהר מצאתי משרת ייעוץ בבית ספר מקסים, קרוב לבית, מקצועי מאוד.
בדיוק כפי שחלמתי.
נהגתי בעדינות ,לפי החוק, ושלחתי ממכתב סיום העסקה.
ברגע זה, אני מרגישה שכל המערכת התהפכה עליי, לא נותנים לי לעזוב, לא מאפשרים לי חופש, לוחצים עליי שאעשה עבודות מעבר ליכולות ולשעות שלי, פוגעים בי, מערערים אותי, וכל זה אחרי שביקשתי לסיים ממש בטוב, ולא מתוך כעס או חוסר חיבור לנערות, הפוך. אלא מתוך שיקול מקצועי.
מאוד מאוד כואב לי ככה לסיים, ופתחתי את התחושות שלי ישירות מול המנהלת ומול העוסית,
מרגיש לי שהסיום שלי מערער משהו בתוכם, שלא שייך אליי,
אבל עדיין כל מה שאני מבקשת זה לסיים ממקום טוב ונכון, ולא להשקיע אנרגיות ולהישאב למקום שלישי שכביכול מערכת שלימה נגד אדם אחד.
היחידה שתמכה בי ,שמחה איתי, הייתה מקסימה, זו דוקא המפקחת הראשית.
מה אוכל עשות כדי להקל מעליי בתקופה זו, ובאמת לא לקחת ללב באופן אישי כל כך? מה שכמעט לא מתאפשר לי בתקופה זו?

שלום, אתחיל בכך שאומר שאני נשואה באושר ויש לי בעל מדהים, תומך, רגיש ואבא נפלא. יש שיח מכבד, עזרה וכו' יש לנו 3 ילדים הגדולה בת 32 השניה בת 30 והבן בן 24.

יש לבעלי קטע בכל פעם שהוא לא מסכים עם הבן שלנו הוא מתחיל להרים את הקול שלו ומטיח בו אשמות על דחיינות ושהוא לא עושה דברים שיש לו לעשות. ואז מתחיל וויכוח - העניין יוצא בעיקר
מול הבת האמצעית בת30 שמגיע אלינו הביתה.(בשנה האחרונה בעלי והבת מאוד התקרבו בעקבות משבר גירושין שעברה , הוא מטפל לה בעניינים כספיים עוזר לה לחפש רכב וגם עזר לה לעשות חוזה של דירה שהיא שכרה. היא מתייעצת איתו המון .יש בינהם קשר טוב והמון שיח)

העניין הוא שכל פעם כשהבן לא "מסדר" דברים או "דוחה" דברים בעלי מתחיל להוציא הכל החוצה מולה.
ניסיתי לומר לו שלא לעניין מה שהוא עושה אך הוא לא רוצה להקשיב,
השבוע קרתה אותה סיטואציה, הבן ישב איתנו והתחיל לדבר עם אחותו בעניין מסויים בעלי התערב ושוב התחיל עם אותו סגנון דיבור. עד שאני לא יכולתי לקבל את זה והרמתי על בעלי את הקול ואמרתי שלא יתערב בינהם ושייתן לבן לדבר עם אחותו.
כשהעניינים נרגעו בעלי והבן ישבו ודברו בינהם על הנושא שעלה ...
הבן עלה לחדר ואני הלכתי רגע לחדר ומהחדר שמעתי את בעלי מתלחש עם הבת ומספר לה שוב על הבן על כך שהוא דוחה דברים ולא עושה מה שצריך, (כנראה הבת שאלה אותו גם היא מאוד אוהבת לדעת דברים.... קמתי בכוונה והגעתי אליהם ואיך שהגעתי הם החליפו נושא.... מה אני אמורה לעשות בעניין?

שלום, עד לא מזמן הייתי חלק מצוות רפואי. כלומר בצד המטפל.
היום נמצאת במצב שנאלצת להיות בצד השני (ברור שכל מטפל הוא גם מטופל בכללי) אבל עצם העובדה שאצטרך כאשת מקצוע שמבינה דבר או שניים בטיפולים השונים ולהיות במקום שזקוק לעזרה.
עברתי הטרדה מינית לא מזמן שהותירה אותי עד חלשה, בוכייה, מגיבה בכעס על מצבים שאפשר היה להגיב אחרת. כלומר במודע מבינה הכל אבל בפועל מתנהגת ממש כמו אדם שנמצא במצוקה. הסובבים אותי רואים אותי כאדם עם כוח כי מסוגלת להביע כעס בצורה קולנית. אבל בפועל מבפנים מרגישה חולשה.
מעולם לא פגעו בי לא פיזית ולא מינית, לא חוויתי שום התעללות או חרם בילדות, המשפחה שלי בריאה ועוטפת.
אבל מאז הטרדה המינית שהייתה בתוך ביתי, תוך נגיעה באיבר מיני ובכלל בגופי ללא רשותי עשה אצלי משהו בתפיסה שלא יודעת איך להשתחרר מזה. פתחתי חרדה, לא מסוגלת לישון לבד במיטתי, לא מסוגלת להיות ליד עוד אנשים מבלי לוודא שאף אחד לא מתקרב אלי ולו קצת פיזית. ואיבדתי כל עניין בקשרים זוגיים.
ההשפעה כל כך גדולה שאני מודה שלא יודעת להתמודד עם זה.
אשמח לעזרה איך לצאת מהמצב הזה מבלי להיכנס לטיפול פסיכולוגי או טיפול אחר כי לצערי מתקשה לדבר על זה עם עוד מישהו פרט למשפחתי.

היי ליטל.

בזמן האחרון אין לי מצב רוח ואני ממש רוצה לחזור לעצמי, אשמח לטיפ בלי ללכת לרופא או לטיפול. ממש תודה

שלום, אני מותקף במחשבות לא חשובות הרבה ואני נכנס אליהם עם השקעה רצינית למרות שאני לא מבין את המשמעות שלהם, אני כל הזמן עוסק בהשוואות ובלהבין את עצמי ביחס לאחרים או לחשוב על איזה נוסחה להבין אנשים, להיכנס להם למחשבות העמוקות ולהבין אותם כאילו אני הולך מחר בבוקר להיות הפסיכולוג שלהם, ואני משווה את עצמי בלי הפסקה לאחרים כי המחשבות שלי על עצמי הן מאוד מוזרות לי, כלומר אני מצד אחד מקבל ומבין שאני כן ביני לבין עצמי עם יכולות יותר גבוהות מרוב האנשים ואני כאילו מנסה לפתור איזו חידה ביני לבין עצמי כמעט עושה תחרות עם עצמי על ההגדרה העצמית שלי והערך העצמי שלי, אני משווה את היכולות שלי ומגיע למחשבות שהרבה יגידו שהן לא הגיוניות, שאני אחד האנשים החכמים בעולם, שאני גאון הדור, וקשה לי להסביר למה אני חושב את זה אלא אני יכול רק להסתכל על מחשבות של מישהו אחר וזה מרגיש לי כאילו מסביבי יש קופים וקשה לי לקבל מציאות כזו.

קשה לי לקבל את המציאות הזו עד כדי כך שאני כאילו לא מוכן לשחק אם זו המציאות, אני בטיפול פסיכולוגי ומצד אחד מנסה להתקדם אבל מרגיש שאני לא מצליח ללכת "על כל הקופה".

זו בעיה מורכבת מידי אז אגיד בשני מילים שאני חושש עד מוות מהכרה או תשומת לב שאני לא אשלוט בה, ואני אפילו תוהה אם אני מאכיל את עצמי סרטים וממציא סיבות כי אני לא מסוגל להוציא ולבטא את עצמי, אני כל כך מתקשה לבטא את עצמי שאפילו מבט יכול להוציא אותי מריכוז כשאני מבטא את עצמי, ואני מרגיש שאני מתקרב לנקודת קצה שבה אהיה חייב לעצור את ההתקדמות, אני לא מסוגל לדעת בעצמי על עצמי, אני לא רוצה לגלות בכלל מה אני, ומצד אחד קשה לי שאנשים אוטומטית יגידו שאני הוזה ומגזים באמונות על עצמי, מצד שני אני רוצה לומר צודקים אני באמת מנופח וסתם העמדתי פנים שאני איזה גאון, ולהמשיך עם לא לדעת מי אני ומה אני מסוגל, אני לא יודע למה אני מסתיר את זה כל כך.

קשה לי עם כל זה בהרבה מובנים- מה התגובות של אנשים אם "שיקרתי עליהם כל החיים", שיחקתי אותה טיפש כדי לנטרל התלהבות ממני או שידברו עליי, קשה לי שאני מרגיש שאני משקר לעצמי ומשכנע את עצמי שזה מחשבות מוגזמות, כי באמת ככה אנשים מגיבים, בשיא הרצינות כל אדם ברחוב יגיב ככה לטענות שלי, קשה לי כי אני כן רוצה שהפסיכולוגית תאמין לי, אני חושב שהיא מודעת ושמה לב שאני לא מעלה את הנושא הזה בצורה ישירה, אני רגיש בזה מאוד, ואני מאוד נמנע לשמוע את דעתה בנושא, כשמדברים על זה אני מעלה את זה בצורה ניטרלית, "נגיד שהייתי מה שאני אומר... אז (ואז שואל שאלות)" כדי שהיא לא תשלול או תאשר.

בקיצור זה פשוט כמו סוד שיושב עליי במשך 30 שנה שמאוד קשה לי להסתיר וגם קשה להראות, בא לי לעשות וידוי כמו שעושים הנוצרים