פורום טיפול נפשי

ילד אחד על הרצף השני קטן יותר אבל מראה סימנים גם.
אני מתקשה בלילות אחרי יום עבודה ארוך ולפעמים מוציא עצבים על הבית.
ניסיתי לבד לפתור לא מצליח. מחפש באזור רמת גן בלבד.
לא מבין בתחום ואיזה סוג מטפל לחפש.

להרגשה טובה ובריאות נפשית וחיים טובים?
האם זה מוכח מחקרית? בכנות בבקשה.

שלום רב. הבת שלי עם פגיעות עצמיות בעבר וגם בהווה לפרקים ללא מסוכנות.
עברה אבחון פסיכיטרי של 30 דקות ועוד אבחון של זמן דומה באשפוז.
הייתה בטיפטל רגשי שכבר זמן מה הפסיק לעבוד עבורה .
לפני כחודשיים הרגישה שאינה יכולה לשאת את הכאב [ פרידה מחבר- אני בחול והיא עם אביה] והתעקשה לאשפז את עצמה. נתנו לה כדורים שלקחה למשך שלושה בועות והפסיקה.
אני אובדת עצות . רוצה להתאים לה טיפול מתאים אבל עם אבחנה שאינה נמשכת במפגש אחד. מה עושים? כרגע אינה לומדת במעבר לבית ספר חינוך מיוחד. היא כבר שנים בחוסר מוטיבציה לכלום ומתפקדת לכאורה.

אני מבקשת לדעת מה לעשות? אל מי פונים? לא בפגישה חד פעמית
אציין שאני אם חד הורית [ מפרנסת יחידה]
אז אשמח לפרטים באופו פרטי אבל גם במימון המדינה.

שלום ליטל


צריכה בבקשה ייעוץ והכוונה מול משהו שקורה בטיפול שלי, ואני מתקשה מולו.

אני מטופלת שנתיים אצל פסיכולוגית קלינית.

אני שמה לב לכך שהרבה פעמים, אני משתמשת בתוך הטיפול בקשר ביננו ו/ בתכנים שאני מביאה לטיפול שנוגעים לחיים שלי שבגינם גם פניתי לטיפול, בדברים שאני יודעת על המטפלת מכל מיני מקומות (פייסבוק, מידע שהיא כתבה על עצמה באתר שלה, פרסומים מקצועיים וכו)

ובטיפול עצמו אני מזכירה דברים שהבנתי לגביה, אך בדרכים אחרות.
למשל, אני יודעת שלבן זוגה קוראים נדב (שם בדוי) אני מדברת על אחרים שקוראים להם נדב (ואכן קוראים להם ככה), אומרת כל מיני דברים על זה (וזה עוד החלק "הקל" בעניין, עניין השם). או שאני יודעת פרטים נוספים, אני בזה להם, מביאה את זה כלעג רק בדרך אחרת שהיא לא תעלה על זה.
אבל אולי כדי שזה ישפיע עליה? לרוב הדברים מובאים לצד שלילי (הקטנה, בוז וכו).

מאחר ורוצה לשמור על אנונימיות, אני לא אפרט אך מרגישה ויודעת שיש הסלמה בדברים ואני מרגישה שאני עוברת גבול. שיש משהו חודרני, שרוצה אולי להכאיב (אולי מקנאה בה?)

אני חוששת לדבר על כך מאוד. אני לא בטוחה אם בכלל מתאים לדבר על זה ואולי אני צריכה להשתדל לא לעשות את זה (לא תמיד מצליחה) ולדלג על זה.
חוששת שתשים לי גבול ברור. שלא אוכל להסתכל לה בעיניים, אחרי שנדבר על זה.

למה אני עושה את זה? ומה את מייעצת לי לעשות בעניין?

תודה רבה!

ליטל
הלכתי לעוסית מטעם עזר מציון כדי שתעזור לי עם הסל שיקום והיא המליצה לי קודם כל על אישפוז יום או על בית מאזן
המטפלת שלי בעד ואני כנראה הולכת על זה
אבל זה אומר שאני אצטרך לא להגיע למטפלת שלי כל תקופת זמן האישפוז יום כי יש שם מטפלים ופסיכיאטריים משלהם ואני ממש ממשש פוחדת וגם לא סומכת
אני לא יודעת כמה זמן יקח הטיפול יום ואיך אני אצא ממנו
זה קשוח לי ממש לחשוב על זה
אני גם לא יודעת ומפחיד אותי לחשוב מה יהיה עם הקשר עם המטפלת ואם אני אצא והקשר יהיה מרוחק יותר ופחות קרוב?
ואולי אני אקבל לגיטימציה לפגוע בעצמי ולעשות מלא שטויות רעות כי אני כבר לא במסגרת הטיפול? למרות שאני מחויבת אליה במסגרת הקשר שלנו שהוא כבר לא רק הטיפול אלא הרבה מעבר אבל עדיין
ואם אני אגלה שאני מסתדרת בלעדיה הרבה יותר טוב
זה מפחיד

שלום רב,

בן 17, בכיתה יא. מאז כיתה ז (לאחר חזרה ללימודים אחרי מגיפת הקורונה) מתקשה להגיע לבית הספר. זה החל בהיעדרויות של ימים בודדים, המשיך להיעדרויות בימים של מבחנים (ואז בדרך כלל גם לא חזר לבית הספר מספר ימים אחרי מועד המבחן) ולאחר מכן נמנע לגמרי מהגעה לבית הספר.
לאחר הדרכת הורים ובעיקר דרך שימוש בסנקציות על מסכים, הוא חזר ללימודים בכיתה ט, אבל עם קשיים מדי פעם. הייתה התדדרדרות בכיתה י וכרגע בכיתה יא הוא בכלל לא מגיע לבית הספר וקיבל אישור ללמוד מהבית (במסגרת תלמיד חולה בביתו). הוא עדיין משוייך לתיכון בעיר ואמור להגיע להבחן שם וגם מפגשים פעם בכמה שבועות עם צוות בית הספר. לאחרונה הוא מתקשה להגיע למבחנים ולפגישות עם הצוות. כששואלים אותו מה הבעיה הוא טוען שלא יודע, יושב או שוכב במיטה ונראה לחוץ מאוד. אני חושב שעד עכשיו לא ממש אבחנו אותו, למרות שטופל על ידי שני פסיכיאטריים ואף במרכז לבריאות הנפש בעירנו.
אנחנו ממש אובדי עצות ונשמח לכל עזרה או טיפ. גם המלצות למטפלים מוסמכים יתקבלו בברכה, בעדיפות להתחיל בטיפול מכוון ועם הזמן לעבור לטיפול פנים מול פנים.

תודה

שלום. מזה כשנה נמצא בטיפול אצל מטפלת במכון פסיכו, שיש בו כמובן עוד מטפלים. במשך הטיפול ובעיקר לאחרונה היא טענה שהיא לא הבינה את המסרים שלי בהודעות ווטסאפ. לפני כמה חודשים סכמנו שבמקרה של התלבטות קשה, שלא סובלת דיחוי יהיה ניתן לקיים שיחה טלפונית קצרה, כמובן לא כל שבוע. בפועל כשבקשתי כזו וציינתי ברור בהודעה לא הגיבה וטענה אחרי שלא הבינה שזה דחוף
בזמן האחרון שאלתי אותה אם היא יכולה לשלוח איזשהו סיכום בלי פירוט טיפולי, למייל שלי בגלל שהקופה שאליה אני רוצה לעבור מבקשת, והיא אמרה שאין בעיה. בקשתי אם ניתן עד רביעי ובהמשך השבוע טענה בלי להסביר למה, שהיא תמסור אותו בפגישה הקרובה.בפגישה אמרה שהמנהל צריך לחתום על זה אבל למרות שידעה לא ציינה את זה מההתחלה, מה שניתן לפירוש שהיא לא מתייחסת באכפתיות הנדרשת. בשיחות עצמן היא מנסה לזרום אבל שוכחת פרטים חשובים שסופרו לה במהלך השנה לגבי משפחה אבל התרגלתי אליה. היום אמרתי לה שבעוד שבועיים נסיים הטיפול אבל ההרגשה שלי כבדה. שילוב של אשמה, שאני שם לב לפרטים קטנים בטיפול(לטענתה אני מוציא עליה תסכול מרופאים מקצועיים אחרים, שזה מוגזם) עם פחד מהמחליף או המחליפה שלה. גם תקופת הזמן הארוכה שנשארתי איתה יכולה לעורר תהיות למה עכשיו.יש לי מועקה כזו שמובילה אותי לחשיבה מחדש אם לתת לה עוד צאנס או לא. היא אמרה שתעביר את בקשתי למנהל בהמשך השבוע ואז נראה לי יהיה יוצר קשה להתחרט. סליחה על האורך אך אשמח לתשובה מהירה עם עומק. תודה

מה התסמינים של פוסט טראומה? איך מאבחנים?
כשאני עושה אבחונים אנטרנטיים באתרים טיפוליים לאבחון יוצא לי ptsd בטווח החמור. יש תסמינים כמו דריכות יתר, הימנעות, רצון להיות לבד, סוג של חוסר רגש, מחשבות על הסיטואציה שקופצות לראש בלי רצון ופלאשבקים והתקפי חרדה כשיש משהו שמזכיר את האירוע.
האם זה בוודאות ptsd? לא מדובר בחוויה קרבית.
* מנסה להבין אם זה ptsd בלי ללכת לרופא או פסיכולוג.

שלום.
אנו משפחה דתית לאומית, הורים ל5 מגילאי יסודי ועד תיכון.
מתמודדים עם קשר מורכב וקשה עם הבכור.
מדובר על ילד מוכשר , עוצמתי,חכם, חברותי מאוד ,אהוב בסביבתו ורגיש.
חשוב להגיד שמקור/תחילת הקושי היה כנראה בנו, ההורים, בחוסר כלים והבנה, אימפולסיביות, ובאופן כללי תגובות לא מושכלות.
במבט לאחור גם ניתן לומר (בצער ובכאב) שקיבל פחות חום משאר הילדים.
עיקר הקושי החל סביב גיל ההתבגרות, במיוחד סביב גיל בר מצווה, בפרט סביב נושא מסכים, גבולות תוכן וכדו.
היו הרבה עימותים סביב הנושא, ותגובות לא פרופורציונליות שלנו. הוא הרשה לעצמו להתבטא באופן של הכרנו עד אז, היינו חדשים בנושא ונבהלנו מכל דבר.
באיזשהו שלב תפסנו את עצמנו והבנו שצריך לשנות כיוון וניסינו להתפייס איתו, אך נראה שהוא החליט למחוק אותנו מחייו לחלוטין.
לא רצה שום קשר והתנתק רגשית לחלוטין. תקופות מסויימות גם מהאחים שלו.
ככל שחלפו השנים המרחק גדל. למרות זאת לאורך השנים, ניסינו, (ביחד ולחוד) לשוחח, להסביר, להתנצל, לכתוב, אך ללא הועיל.
לשימחתי במשך השנים דאג לעצמו לטיפול לבני נוער ללא עלות. וגם היום במסגרת הלימודית עובר טיפול.
יש לציין שבמשך השנים חי בבית, עם תקופת ביניים שבה התגורר בפנימייה במסגרת הלימודית (לבקשתו).
כיום, מצהיר שאינו מעוניין בשום קשר איתנו אך מבין שזקוק לנו (כלכלית) ומתגורר בבית.
מקבל כל צרכיו.
אנחנו לא מעורים בשום דבר בחייו, הוא לא משתף. יש תקופות שהוא מסתובב בבית עם פני פוקר בלי להוציא הגה.
אני כבר אחרי הכאב והצער, מנסה לחיות חיי שגרה, אמרתי לו וכתבתי לו מס' פעמים רב שהוא יקר וחשוב לנו , שאנחנו אוהבים אותו ושנעשה עבורו הכל. ביקשתי את סליחתו אינספור פעמים, והיצעתי לפתוח דף חדש וליישר את ההדורים ,אך ללא הועיל. כבר לא יודעת מה ,איך ואם בכלל לעשות. אשמח לעצה/הכוונה.

שלום וברכה,
אני עובדת שנים רבות בבריאות הנפש, בעלת תואר שני, ביעוץ חינוכי וקורסים בטראומה/ופסיכיאטריה .
לצד זה עוברת טיפול אישי לדיוק עבודתי המקצועית.
נוצר קשר מדהים ומקצועי בין המטפלת לביני. בפגישה האחרונה הייתי במצב פיזי מאוד ירוד, מה שהשפיע גם על הנפש, וביקשתי בזום פגישה נוספת למחרת.
פעם ראשונה שחוויתי מעיין ריחוק מצידה /חוסר סבלנות .היא התעקשה ללכת איתי עד לנקודה עמוקה מאוד שהכאיבה לי.
אני תוהה אם אני חווה את הדברים בשל מנגנון ההשלכה.. או מעבר.
אני אדבר אתה על כך, בעדינות בפגישה הבאה. אך מעבר לזה, אני תוהה לעצמי ,אם זה משהו שחוויתי אותו בשל בריאותי הפיזית והקושי הרגשי שהתווסף בעניין עבודתי עם נערות בסיכון...או שהכל יכול להיות, וכולנו בני אדם... זה יהיה לי מאוד מכאיב אם אכן היא איבדה את הסבלנות כלפיי.. מה שמרגיש י מבפנים שזו סתם הרגשה. ואני הכי לא רוצה לפגוע בה.
אשמח להכוונתך,
שירי.

בן 65 ,אמנם לא נשוי , אך חי את חיי יפה מאוד, ללא ילדים , ודי בודד אבל לא מרגיש בדידות.
בחורה סטודנטית צעירה ומקסימה שהיינו בקשר חברי לאחרונה , ניתקה איתי קשר בזעם רב.
והייתי רוצה לשמוע מה קרה כאן כי זה חשוב לי.

כששלחתי לה סרטון ( על גידול צמחים פירות וירקות ) נורא נחמד, אמרתי לה שהיה חשוב לי
להראות את זה לילדים פה , וציינתי שאין לי ילדים ואינני נשוי . והמשכתי שהסרטון שווה צפייה .
היא השיבה לי : בתום לב - שאף פעם לא מאוחר להתחתן , שאביה בן 60 התחתן בשנית והביא ילד לעולם , ושרק צריך לפתוח את הלב ולרצות .

נשארתי פגוע מעט . ושלחתי לה אחרי שבועיים , שאני לא מבין איך מסרטון נחמד זה עבר לחיים הפרטיים שלי, שזה נשמע מאוד נוגה ומרחם , ( היא לא ידעה בן כמה אני בדיוק ) .
בכל אופן ציינתי בתום לב שלא התכוונתי להתחיל איתה והקשר מאוד חברי מלבב ונחמד


האם היא צודקת , או יש כאן תגובת יתר לא פרופורציונית . היא ממש אבל ממש נפגעה בצורה לא הגיונית . ולא ברור לי .

ליטל
עכשיו אחרי כל הכאב הנוראי והטראומות שעובדו בחצי שנה האחרונה הגיע שלב המודעות
אני ממש מרגישה מתי יש לי האפ ומתי יש לי דאון
התנודות מאד חזקות ואני מרגישה בדכאון
היו לי שבועיים של כמו מאניה כזו
יצאתי לדודים ולסבתא שלי ולאמא שלי וכליום בבוקר עשיתי משו אחר ובשלתי וניסיתי לעשות אלף דברים ביחד
בסוף מאפס למאה חזרתי לאפס
שוכבת במיטה עד 12 אלא אם כן יש משו דחוף שאני חיבת שיוציא אותי מהמיטה
אני לא מבשלת רק מכבסת ונמצאת עם הילדים כליום במקום אחר אבל הכל בקושי ממש שורדת את החיים וקשה לי עד בלתי אפשרי
הכל נראה לי כמו הר
הפסיכו שלי אומרת שאני מפונקת וצריכה לקחת אחריות על החיים שלי כי אני חסרת בטחון ומפחדת מהכל אז אין לי רשיון אז אני לא עובדת ולא עצמאית ותלויה כל הזמן בבעלי
היא גם אומרת שעכשיו זה השלב של הדכאון ואני מרגישה את הדכאון הזה
עצוב לי מאד אני איבדתי את השמחת חיים שהיתה לי ואת ההומור והזרימה שהיו לי בכמויות אני לא צוחקת ובקושי מחייכת
אין משו שמרגש אותי או מעציב אותי ואני פשוט עצובה
פעם להתלבש עשה לי טוב היום זה לא מדבר אלי
פעם לנלביש את הילדים עשה לי טוב היום זה לא מדבר אלי
פעם אהבתי לבשל היום זה קשה לי
ובנוסף חזרתי לפגיעות עצמיות לא מסוכנות
יש לי תור לפסיכיאטרית שאמורה לתת לי כדור תומך לדכאון שאני חווה
בגדול אני חווה ריקנות וחוסר סיפוק אבל מצד שני איןלי כח להניע את עצמי
אין לי בטחון להניע את עצמי ואני מפחדת
כל יום אני מפחדת כשבא הלילה שאולי יבא יום עוד יותר משעמם וקשוח ושאני לא אסתדר עם הילדים
מה עושים ליטל? אין לי כח כבר לשרוד את החיים האלה הרבה יותר קל למות מאשר להתמודד ואני באמת נלחמת
אני קמה כל יום בשעה 6 כדי להוציא את הילדה להסעה של הבצפר שהיא בעיר אחרת ומחזירה אותם ונמצאת איתם אחרי צהריים עד הלילה
לעצמי אני כמעט לא מבשלת ניזונה מקורנפלקס וחלב וארוחת ערב כי הילדים בצהרון
אין לי כח ליטל אין לי כח לכלום
איך זה שאנשים נהנים בחיים שלהם ואני ככ סובלת?!

שלום, אני מתמודדת בעיה בריאותית מזה 12 שנים שבאה לידי ביטוי בכאב פיזי בעיקר, זה שינה את האופי שלי לחלוטין ואני מרגישה מובסת, אני חיה בפחד, חוסר הגשמה עצמית ולופים של חרדה מהידיעה שהכאב הולך לבוא ומתי (אני יודעת מראש), זה מרגיש כמו לחיות עם דדליין חודשי שהנה זה עומד לבוא, אני אומנם מקבלת טיפול הורמונלי חדש וזה עוזר אבל זה לא מושלם, כמו שאמרתי, מדובר בטיפול הורמונלי.
בשורה התחתונה חיי השתנו לרעה עקב אותה מחלה ואני חיה בחוסר מימוש עצמי, פחד מסביב לשעון וחרדה, בנוסף לכך אני חיה חיים מאוד בודדים ומבודדים, ללא חברים וללא עבודה.
קשה לי ואני מרגישה במבוי סתום וכלואה נפשית ב12 השנים האחרונות.
אני פונה לפורומים כי פשוט אין לי עם מי לדבר ואיך להוציא את מה שעובר עליי כיוון שאינני מרגישה בנוח לדבר עם משפחתי, מה גם לא נראה שאכפת להם כל כך.
אין פה שאלה.. רק שיתוף באמצע הלילה עקב התקף חרדה שנוצר בגלל התקף כאב.

שלופ אני בת 30 ומאז שאני בערך בת 11 יש לי בעיה קשה מאוד, בזמן שאני מתעוררת אני אפילו עוד לא פוקחת את העיניים, אני מרגישה פחד עצום, תחושת אימה נוראית שאני לא רוצה להתעורר ולפקוח את העיניים, פשוט תחושת אימה עד רמה שאני מרגישה שאני פשוט רוצה למות, אני לא יודעת למה זה ככה אבל זה פחד תהומי, מה הסיבה, האם יש לזה הגדרה או שם? אשמח לעזרה.

שלום, ביתי בת 28, כן היא כבר אחראית לעצמה, יחד עם זאת אני כאמא שלה רואה איך שהיא אוכלת עם העיניים , אוכלת פחמימות, מתוקים, מחפשת כל הזמן לאפות ולא שמה לעצמה גבולות היא מיום ליום משמינה . זה לא שהיא בתקופה לא טובה, כן היו לה תקופות לא טובות יחד עם זאת דפוס האכילה הזה סובב שנים רבות. מה אפשר לעשות בעניין, אני ממש מודאגת.... איך אפשר לשוחח איתה בלי לפגוע בה ובגבולות שלה.