פורום טיפול נפשי

בעקבות סדרה של אירועים חריגים שקרו בחיי בעשור האחרון , ואני כבר מעל לגיל 40 , וגם לא נשוי
הועלה חשד על ידי הסביבה הקרובה אליי שאני על הרצף האוטיסטי ,וכנראה שזה לא אובחן בגילאים הצעירים

האם יש מטפלים שעוסקים באבחון אוטיזם לאנשים מבוגרים?

מרבית המטופלים מתאהבים במטפלים שלהם , סוג של העברה , אולי .. רוב המטפלים לא יודעים להתמודד עם מטופל שמתחיל להיות אובססיבי אליהם , ולעשות סצנות קנאה במטופלים אחרים , ולהיות במחשבות טורדניות על המטפל 24/7 זה קטסטרופה , והשאלה היא , אדם בא עם בעיות לטיפול ותוך כדי טיפול נוצרת לו עוד בעיה שזו התאהבות נוראית והרסנית במטפל שהורסת את הטיפול ואת המטופל שכל עולמו הופך להיות המטפל. ולמטפל אין באמת מה לעשות עם הדבר הזה , ומה שקורה שהמטופל נהרס הטיפול נהרס והמטפל יושב לו בנעימים וחי בנעימים , אז אם כך , טיפול בעצם במקרים של התאהבות , העברה, רק מזיק , אז באמת עדיף לא להיכנס לטיפול ? כי למטפלים אין כלים להתמודד עם הדבר הנוראי הזה שהורס טוטלית את הטיפול ואת המטופל בעיקר את המטופל.

היי הבן שלנו בן 29 באופן כללי ילד מדהים עצמאי חכם ואחראי.
עובד במשרה מלאה משרת במילואים וסיים לימודי הנדסה.
לצערי אינו מצליח לייצר זוגיות או אפילו קשר מזדמן ולדעתי יש לו בעיה של קצת ניתוק. היינו רוצים לדעת כיצד ניתן לעשות לו אבחון מבלי לפגוע בו ולגרום לו להרגיש רע.
לדעתי הוא קצת על הרצף.


תודה יעל

האם ליגיטימי לבקש הפסקה של חודש מכל הטיפולים?
ולא מסיבה של חופשה או ענין טכני
פשוט מרגישה צורך נואש כזה פשוט לשכוח מהכל לתקופה
אין לי כבר כוחות. גם לא רואה עניין. מגיעה לפגישות בחוסר חשק ממקום של "שתגיע כבר הפגישה ותיגמר" כל פגישה מחדש נלחמת לא לבטל.
אני רוצה לדעת אם זה בקשה לגיטימית ולא שתגידי לי לדבר עם המטפלת כי אני מדברת ודיברתי מספיק. וכרגע מרגישה במקום חזק של חוסר ענין וחשק שלא יעזור מה שהיא עוד תגיד.
מרגישה שאני פשוט נעה בין לעזוב לגמרי הכל לבין לקחת הפסקה רשמית לבין להיעלם פתאום בן רגע
אשמח ששאלתי לא תפורסם

היי אני בת 29 ולאחרונה הגעתי למסקנה, כאשר אני לא אובססיבית לגבי משהו, אין לי סיבה לחיות.
ואני אסביר, אם זה קשר עם בן אדם אז אני אחשוב עליו כל היום ועל מה הוא עושה וכו.. (לא אשתף אותו בזה) וזה משתלט על המחשבות שלי ואז אני צריכה לנתק קשר לחלוטין, אין אמצע.
כמו גם עם לימודים, אם לא אתבסס על מקצוע מסויים ואלמד אותו באוססיביות ובכוח לא משנה מה, לא יהיה לי עניין בו.
אין לי אמצע, הסיבה היא שפשוט שום דבר לא מעניין אותי באמת והחיים עצמם לא חשובים לי כך שאם לא אתבסס על משהו בכוונה, לא אתעניין בו בכלל.

למה זה ככה?

בני בן 25 דוחה כמעט כל דבר, טיפול בבנק, הוצאת טפסים, תשלומים, אפילו דבר הכי פשוט (בעיני)החלפת מצעים במיטה שלו יכולה לקחת חודש.. כשאני מזכירה או אומרת הוא לא תמיד מקשיב ועונה "בסדר"...בנוסף הרבה פעמים מאבד דברים וכו'.איך אפשר לדבר איתו על הנושא של דחיינות וההתנהלות שלו בצורה הטובה ביותר ושלא יצא כאילו אני מבקרת אותו?

היי, ועדת סל שיקום אישרה לי סיוע במימון מחשב. האם אני יכולה כעת לרכוש את המחשב ולהעביר לרכזת המלווה את החשבונית? כשהגשתי את הבקשה מסרתי פרטי חשבון בנק. האם הכסף יועבר לשם לאחר קבלת החשבונית בסל שיקום?

אודה להסבר,

יערית

הייתי אצל מספר רופאים במהלך השנים האחרונות בעניין אותה בעיה רפואית. היחס היה מזלזל ואפשר לומר ששם אותי במצב של חוסר אונים, כשהרופאה האחרונה הייתה השיא, וגם הצורה שהגבתי למקרה אחרי הביקור היתה חריגה. מאז אני לא מסוגלת ללכת לרופאים לבד, נתקפת חרדה רק מהמחשבה ללכת לרופא וכשהייתי אצל רופא עם מלווה שיצא באמצע קיבלתי התקף חרדה באותו רגע ואחרי הביקור הגבתי כמו שהגבתי לרופאה האחרונה ולקח לי תקופה להתאושש. התגובה חוזרת על עצמה כל פעם שאני צריכה לקבוע תור לרופא, לקראת ביקור או כשמשהו מזכיר לי את אותה רופאה ואת המפגש אצלה. אני פשוט מתנתקת ממה שקורה באותו רגע וסוג של חוזרת לסיטואציה של הביקור אצל אותה רופאה מבחינת דופק, הרגשה, נשימות...
עברו כבר 3 וחצי שנים מאז ואני לא מצליחה לחזור לעצמי ולא מסוגלת ללכת לרופאים כדי לטפל במצב הרפואי.

מה קורה? האם מדובר בסוג של תגובה פוסט טראומטית או שזה אמור לעבור בהמשך? איך אפשר לשפר את המצב בלי ללכת לגורם מקצועי? (לא מסוגלת ללכת לפסיכולוג או רופא כלשהו)

אז ככה בן 30, ומרגיש די אובד עצות לגבי פתרון למצב בו אני נמצא.
אני יודע בפן השכלי מה חסר לי ומה צריך כדי להתקדם בחיים אך בפן המעשי לא מצליח לעשות לשנות כלום, להניע תהליכים, לקבע שינויים לאורך זמן, לשנות דפוסי מחשבה לאורך זמן, בסופו של דבר הכל חוזר לאותו מצב או מדרדר.
הבעיה העיקרית היא חרדה חברתית, סיטוציאות חברתיות והקןשי בהן.
זהו מעין מעגל כזה מאז ומתמיד לא הצלחתי לשמור קשריים ומעגלים חברתיים ומכן שלא היו לי התנסיות יותר מידי, חוויות יותר מידי, ונושאי השיחב שלי נהין מעטים יותר ויותר כי שאין חווית אין מה לשתף עם אחרים שמדברים והם חולקים חוויית שלך אין מה לתרום בשיחה, התחביבים שלי נהין מעטים עד כדי שאני לא יודע מה הם כיום (יותר שוב בגלל חוסר בהתנסיות יותר מידי כי לא תמיד היה מי).
בזגיות לא הייתי מגיל 20, אז בפן הזה אין לי מה לתרום ואין לי הצלחה
הייתי לפני כמה שנים אצל מנטור לא עזר.
הייתי בקבוצת רקפת שנתיים, הרגשתי שייך, למדתי קצת כלים, למדתי לשתף, נפתחתי, יזמתי מעט, כשהרגשתי מיצוי( ועקב לימודים) עזבתי את הקבוצה.
היום שנה אחרי שעזבתי מרגיש במקום יותר גרוע מהנקודה בה הייתי לפני הקבוצה. וזה החל לפני כמה חודשים, סיימתי את התואר הראשון, ולא הצלחתי לשמור על קשר על חברים מהתואר כרגיל, גם עם חברים אחרים אני בקושי נפגש ושכן לא בקןשי מדבר, אין לי מוטובציה בעבודה, התחלתי תואר נוסף אך לא מרןכז בלימודים, ולא מצליח לפתח קשרים חברתיים שם.
אז אני יודע שאני צריך להרים את.עצמי לעשות דברים שאני אוהב, לפתח תחביבים וככה להכיר אנשים, לשתף, לא להמנע, לאתגר, דברים שהם הגיונים אך יש משהו שמונע תמיד מחזיר אותי לאותם דפוסים
צריך לשנות את הדפןסים האלה.
צריך שינוי בחיים דחוף
איזשהו מסע אמיתי
יש הרבה שיטות מנטורים ודרכים אבל צריך משהו שבאמת יעבוד

שלום, כבר מספר פעמים שאני מבקשת מהבת שלי שביום שישי תסיים את כל האפייה שלה לפני כניסת השבת , היא אומרת בסדר ובכל פעם מחדש מסיימת את ענייני המטבח דקה לפני שאני מדליקה נרות, או אחרי...הסברתי שאני אוהבת שלפני השבת הכל יהיה נקי ומסודר והיא עוד מתלוננת שאני לא בסדר והיא באה בטענות. אני באמת כבר לא יודעת מה לעשות ואיך להגיב לעניין.

שלום רב.
אני בת 22, מרגישה שאני חווה תסמינים של דה-פרסונליזציה כבר במשך יותר מחודש. מעולם לפני כן לא התמודדתי עם תחושה שכזו ואין לי היסטוריה של התמודדות נפשית מלבד חרדות. מזה כבר שנה שהייתי במצב הנפשי הטוב ביותר שהייתי אי פעם, למדתי להרגיש בטוחה בתוך בגוף שלי, התגברתי על חרדות שהטרידו אותי שנים רבות, למדתי לבטא את עצמי והרגשתי שתפיסת העולם שלי מתעצבת לחיובית ואוהבת כלפי עצמי ואחרים.
אציין גם שמזה 3 חודשים שכמעט ולא עזבתי את הבית בגלל המלחמה בצפון.

באחד הערבים, לפני חודש, חשתי שמשהו אינו מרגיש כשורה, אך לא הקדשתי לכך מחשבה רבה. בבוקר לאחר מכן, כשדיברתי עם אמי ואחותי, הרגשתי שאני לא באמת נמצאת, כאילו אני "לא אמיתית", ולא הצלחתי לזכור לגמרי את ההיסטוריה שלי ושל המשפחה. שיתפתי אותן בכך אך אף אחת מאיתנו לא לקחה זאת ברצינות, וסברתי כי התחושה המטרידה תעבור. אך התחושה המשיכה להתגבר, ובערב לא הצלחתי לקום מהמיטה. חשתי כי דבר נורא קרה, ולא הצלחתי להרגיע את עצמי ולהבין מה בעצם השתבש. התחושה החזקה ביותר הייתה תחושה של חלל שנפער בתוכי, כאילו נעלם חלק ממני. הרגשתי כאילו אני מתחת למים, והצלחתי לנשום בקושי. כשניסיתי להבין עם עצמי מה קרה, הרגשתי כאילו הרגשות שלי כבו לגמרי והרגשתי אבודה ומיואשת.

לצערי זה גרם לי לתחושת ריחוק וחשדנות כלפי בני המשפחה שלי שלפני כן הערכתי עמוקות וביליתי לא מעט בחברתם. המוח שלי לא ידע להסביר את מה שקרה, והם האנשים היחידים שאיתם הייתי במשך התקופה שאני בבית. עצם זה שהעליתי על דעתי שהם יכולים להיות קשורים לזה גרם לי לאשמה ובושה כלפי עצמי, ותחושה שאני אדם רע ומשתגעת.

אחרי שבוע הצלחתי בקושי רב לצאת מעט מהתחושה ולהרגיש יותר כמו עצמי ויותר נכחתי בהווה, אך לאחר חודש הפחד שמשהו בי לא בסדר חילחל אלי חזרה, וכעת אני שוב במצב בלתי נסבל, מתקשה לישון בלילה, מרגישה לא בטוחה בבית שלי ובגוף שלי, ולא מצליחה לזכור על עצמי הרבה. בכל פעם שאני מנסה להבין מה קרה ואם בכלל קרה משהו, אני נכנסת ללחץ ופרנויה וחשה אשמה.

אשמח לעצה, מה ניתן לעשות, האם אפשרי שזה בגלל הבידוד בבית ואילו צעדים לקחת הלאה. תודה מקרב לב!!

יש לי בעיה שהתגובות שלי מאד דרמטיות וקיצוניות שנובעות כתוצאה מרגישות גבוהה , זה פוגע בי בכל תחום בחיים , נזרקת מכל מקום עקב תגובות סוערות , קשה לי לשלוט בתגובות שלי ובדחפים . רציתי לשאול אם יש מצב שאני סובלת מהפרעת אישיות גבולית ?למרות שאני לא אובדנית . האם ניתן לסבול מהפרעת אישיות גבולית ולהיות לא אובדני ? או שחייב להיות אובדני כדי להיות עם הפרעת אישיות גבולית ? ואם אני כן סובלת מהפרעת אישיות גבולית , האם להפרעה זו צריך פסיכולוג או עובד סוציאלי ? מיהו האדם המוסמך לטיפול בפתולוגיה זו והיה וקיימת ?

היי, הייתי במפגש ראשוני. באמצע המפגש שמתי לב שהפסיכולוגית עם דמעות בעיניים. קצת הפתיע אותי. מצד אחד הרגשתי שהיא הרגישה אותי, מצד שני הרגשתי שאולי העצבתי אותה ולא בא לי לשים תתשומת לב על זה בטיפול, אלא להתמקד בעזרה לעצמי. מצד שלישי נראה לי שמטפל צריך להראות מקצועיות, ולהיות למטופל. ברור שהיא בנאדם אבל זה נראה לי בעייתי.

איך מוצאים פסיכולוג מהמלצות? מרגישה שקשה לי למצוא.

היי, בחיפושי אחר פסיכולוגית. הרגשתי בטלפון שיש חיבור אבל כשביקשתי אם יש גמישות במחיר הפסיכולוגית אמרה שאין. קצת הירנדה לי ממנה, למרות זאת הלכתי לפגישה ראשונה איתה והיה בסדר. שוב העליתי את זה שזה מאוד יקר 400 לשבוע, ושבחודש זה 1600. היא רק שיקפה אותי שזה נכון, זה הרבה כסף, אבל לא הרגשתי שיש פה נכונות לעזור, אפילו להתחלת הטיפול. היא יודעת שאינני עובדת, ואני תוהה אם ללכת כי מפריע לי ללכת למישהו שאני לא מרגישה שהוא באמת רוצה לעזור לי, בלי קשר לכסף. ציפיתי לגמישות, אפילו שתוריד ב20 שח, שאראה שאיכפת לה ושהיא ממש רוצה לעזור לי. כדאי להמשיך לחפש?

שלום לכולם,
תודה מראש על התשובה.
אני הולכת לפסיכולוגית כשנה וחצי וביחד עברנו תהליך מדהים. בעיקר עבודה עם אטימות רגשית והבנת אמוציות ורגשות. כלומר בעיקר הייתי מסתמכת על החשיבה שלי ולא על תחושות וזה הוכח לי כטעות....
באתי אליה בעקבות פרידה כואבת מבן זוג לשעבר שהתחושות מלכתחילה אמרו לי שזה לא יצלח אבל בראש תמיד שכנעתי את עצמי שהכל יכול להסתדר בחיים עם מספיק מאמץ. .
ראיתי שהוא מוליך אותי שולל ורק מבזבז את הזמן שלי ואנחנו לא רוצים את אותם דברים אז נאלצתי לסיים את זה. קיבלתי את זה מאוד קשה והחלטתי ללכת לטיפול ולפענח את מה שקרה. מפה לשם במהלך הטיפולים מישהו שגם נמצא שם במעגל הטיפול ראה אותי ורצה לקבל את המספר שלי מאותה מטפלת שאנחנו הולכים אליה. היא העלתה בפניי את זה ומכיוון שזה לא הרגיש תקין סירבתי במשך כחצי שנה כאשר היא ניסתה לשכנע אותי שהוא בחור טוב, אני יודעת שזה לא היה תקין אני בדרך כלל לא מסכימה לדברים כאלה אבל איכשהו השתכנעתי שאולי צריך לנסות...מיותר לציין שזה לא צלח, התחושות שלי מלכתחילה אמרו לי את זה אבל כרגיל לא הקשבתי....ניפגשנו במשך כמה חודשים ואז נפרדנו מיוזמתו כשהוא ציין שהוא חרד ולא יכול להמשיך...
אני לא מורידה אחראיות מעצמי, הסכמתי לזה למרות שידעתי מה יכולים להיות ההשלכות. אבל כעבור זמן הפסקתי לסמוך על המטפלת הרגשית, למה שמישהו יעשה דבר כזה לא אתי? מדובר בטעות אנוש ואני חושבת שמניפולציה מצד הבחור וכמובן חוסר שיקול דעת מספיק שלי אבל בכל זאת זה לא תקין....העלתי בפניה את זה במפגש האחרון, כמובן בנימה נעימה...אבל למרות שאמרה שמבינה שזו הייתה טעות טוענת שעלינו פה על משהו יותר עמוק ואני מנסה לברוח מהטיפול. אפילו לא התנצלה... אני חלוקה מאוד מצד אחד אני מבינה שהיא אישה מקסימה ומאוד אנושית אבל יחד עם זאת כנראה חסר אלמנט של מקצועיות. מצד שני קשה לי להפסיק כי אני מרגישה באמצע התהליך...מה כדאי לעשות?
האם בעקבות הנסיבות והאי נוחות שלי צריך להפסיק ללכת אליה, הבחור אגב גם ממשיך ללכת אליה את זה הבנתי ממנה...בעיניי לא תקין. אבל אני באתי לקבל כלים לא באתי למשרד שידוכים ולא באתי להכיר אנשים, זה קורה לי בתדירות גבוהה גם ככה...מרגיש שנהרס אימון ופרטיות של הטיפול למרות שטוענת ששומרת על הפרטיות שלי ולא באמת מערבת אף אחד...