פורום טיפול נפשי

שלום, אני אמא לשלושה ילדים גדולים 30, 28, 25 מאוד קשה לי לומר לילדי את מה שאני רוצה, זה מייד נשמע כמו ביקורת. לאנשים אחרים אני יכולה לומר ואפילו אני מתבטאת נפלא ומייעצת , אך מול ילדיי אני אף פעם לא מצליחה להביע את מה שאני רוצה, הדברים מסתבכים לי. לדוגמא- יש דברים שאני רוצה לומר לבן שלי מתוך דאגה אליו- הוא מאוד דחיין ודיי צמצם את העולם שלו- בית, חדר בעיקר , חברה ונגינה...אני חוששת לדבר איתו. שזה לא ישמע ביקורת

אח שלי גומר את אמא שלי. היא בת 77 והוא גרוש+2, עם ילדים בני 8. הוא גר 100 מטר ממנה. הוא מתקשר אליה 24 שעות שתביא לו אוכל ותבשל בשבילו הוא מעיר אותה משינה בצהריים ובלילה. הוא לא מפסיק להתקשר אליה ולשלוח הודעות, ואם היא לא עונה הוא מתקשר דוב ושוב. היא מנקה לי את הבית ומלווה אותו לרופאים. זה מגעיל אותי. הוא כל הזמן ממציא לעצמו מחלות ואז הוא מילל שכואב לו. היא שומרת לו על הילדים. הם כל הזמן בטלפון אחד עם השני, הוא גם צועק וגוער בה אם משהו לא מסתדר כמו שהוא רוצה. דברתי, התרעתי, צעקתי, אבל היא מצפצפת וממשיכה בהתנהגות שלה. הוא עומד לגמור אותה, היא גם ככה חולה. כל פעם שהוא רב עם גרושתו היא נכנסת לדיכאון. היא לא יוצאת לשום מקום כי היא צריכה להיות כל היום בהיכון למקרה שהוא יצטרך משהו. היא עושה את זה בשביל הילדים גם, אבל היא יכול לקרות לה משהו ואז היא תפגע בהם. מה לעשות?

לאחרונה מרגישה שהנפש שלי זקוקה לשינוי-
זו פעם ראשונה בחיים שאני מרגישה שאני יכולה להתרכז בעצמי (בת 33, מגיעה ממשפחה עם רקע מורכב ללא אב, אמא אובדנית והאחים שלי גרים בחול חוץ מאחת מהן שגרה בארץ)
אמא שלי במצב הרבה יותר טוב ועכשיו היא מסוגלת להיות ״אמא״, התפקידים חזרו למקומם. האחים גרים בחול וזה מצער כי יש לי שם גם אחיינים וזה כאב תמידי לגור רחוק מהמשפחה.
הרבה פעמים אני מנסה ״לגשר״ ותנסות לאחד את כולם.
לאחרונה שמה לב שבא לי יותר ויותר להתרכז בעצמי-
לקבוע לעצמי יעדים אישיים, לנהל דברים בלוז שלי, פחות לטוס לאחים שלי כדי להשקיע את הכסף במקומות אחרים השנה ועם תחושת הרצון לעצמאות ולהוכיח לעצמי שאני יכולה להיות בת 33 מתפקדת ובוגרת, מגיעה גם המון אשמה-
אשמה על הצורך להמציא את עצמי מחדש, לשים את האינטרסים שלי ראשונים, אשמה כשאני מסרבת לחברה להפגש כי בא לי להיות עם עצמי וכו׳.
לא מצאתי עדיין דרך להתמודד עם האשמה שעולה.
תחושת האשמה גורמת לי להתקע במקום-
למשל- לא לעבור מהדירת שותפות כדי שיהיה לי כסף לטוס לאחים שלי
לא לנתק קשרים עם אנשים פסימיים (שכרגע אני פחות ופחות יכולה להכיל פסימיות כי גם ככה יש מלחמה וזה מספיק נוראי) ואני מרגישה קצת בלופ של הרס עצמי במקום העצמה עצמית.
מתלווה לזה גם תחושת פחד- שאם אתרגש לעצמאות שלי מידי לא אוכל להכנס לזוגיות כי זה מאיים על החופש שלי.
אני יודעת שזה תאור מוגזם, הרי בקשר יש אופציה גם לצמוח כמו להתחתן, להקים בית יחד ומשפחה.
אני מומחית בלייצר תסריטיים חחח
איך אוכל להרגיע את הרגשות השליליים שעולים בניגוד למה שהנפש מבקשת?
כשאני מתנקה מרגשות שליליים מתעוררת אצלי תחושה של כיף והרפתקנות
תמיד הייתי ילדה שאוהבת שינויים ואני עצמאית כי אף פעם לא אהבתי מסגרות

למה המטפלים לא מתייחסים אל המטופלים באופן פנומנולוגי? להסתכל אל המטופל רק כאל שק של התנגדויות ושיחזורים , זה לפספס את האדם את המסר ואת ייחודותו של האדם , האדם הוא לא רק צרכים פורדיאיניים , אלא יותר מכך , האדם הוא מורכב , והוא יחודי , מן תחושה שהמטפלים מאוהבים בתאוריה , כי התאוריה נותנת להם סוג של סדר, סוג של שליטה , ומהווה עבורם סוג של אלגנטיות או יעילות , אך להסתכל אל המטופל רק דרך משקפי תאוריה , זה לפספס את כל המסר ואת ואת כל ייחודותו של האדם , זה להכניס את האדם לתבנית מתוך ראיה מצומצמת שמפספסת את כל האדם ועל הדרך את הטיפול . ולכן אני חושבת שהפסיכולגיה צריכה לצאת מהתבנית המצומצמת שלה ולהגדיל ראש ולראות את האדם באופן פנומנולוגי ולצאת מהפסיכולוגיה אל כיוון הפילוסופיה ששואלת שאלות פתוחות ולא מכניסה לתוך תבניות רדודות .

שלום לכולם,
אני יועצת ביסודי ומתמודדת עם תלמיד בכיתה ד’ שהוריו גרושים.
כל הורה שולח מסרים שונים ולעיתים סותרים לגבי צרכיו, והילד עצמו נראה מבולבל ומגיב בכעס או בהתנתקות.

האם הייתם מתמקדים בעיקר בעבודה עם הילד עצמו כדי לתת לו יציבות, או מנסים לגשר בין ההורים למרות המורכבות?

תודה 🌸

חברה שלי נמצאת בטיפול פסיכולוגי, והיא שיתפה אותי שבסיום חלק מהמפגשים הפסיכולוג מחבק אותה חיבוק ארוך (לא קצר או קליל).
היא לא רואה בזה בעיה, ואפילו אמרה שזה מרגיש לה שהוא באמת מעריך ואוהב אותה, אז מבחינתה זה נעים ונכון.
לי זה דווקא עורר סימני שאלה , האם חיבוק כזה מצד פסיכולוג נחשב לגיטימי או מקצועי?
האם יש בכך חציית גבול טיפולי, גם אם הכוונות שלו טובות והיא לא מתנגדת?

אשמח להבין מה מקובל בתחום ומה עלול להיות בעייתי
תודה

שלום רב

התבקשתי מחברה לשאול שאלה שמה דנה
דנה סובלת מאוסדי ,היא מבוגרת ,היא לא מסוגל לעבור ליד אחד שיושב רגל על רגל ,שמה הרגל שלו תיגע ברגל שלה ,בנוסף היא היתה אצל רופא ,ויש מעבר צר לרופא ,אשה באה להיכנס לרופא ,היא פשוט עברה ליד דנה בצמוד לדנה כי המעבר צר מאוד ,בגלל האוסידי שלה ,דנה כעסה שהאשה עברה בצמוד אליה במקום לחכות שדנה תעבור ,אז דרכה לה על הרגל קלות ,כי אמרה לעצמה ,בטל היא נתקלה בי אחזיר לה .מה דעתך דר ,? עלי לציין מקום צר מאוד אין מעבר לשנים ,תודה

בת כמעט 52, מטופלת אונקלוגית איכילוב, עברתי ניתוח לסרטן השד, כימותרפיה מניעתית, הקרנות מניעתיות, כעת מספר חודשים עם כדור אנסטרוזול (כדור אנטי אסטרוגן), בהמשך אולי בעוד כחצי שנה יתכן שגם אקבל כדור ריבוציקליב (כדור ביולוגי) למשך שנתיים או שלוש.


מעבר לכך תמיד סבלתי מBDD של הפנים והראש , אולם תמיד חייתי עם זה והיו גם הפסקות בתחושות תקופות יותר טובות פחות טובות אבל חייתי עם זה.

בעקבות הכימותרפיה כעת עם שיער קצר, בתוספת ענייני ההתבגרות מבחינת גיל , וכל הפחד ממה שעבר ומהעתיד הBDD הפך להיות בלתי נסבל . לפעמים מחשבות על מראה הפנים 24 שעות.

לפני כחודשיים וחצי, פסיכיאטר רשם לי 20 מיליגרם פלוקסוטין שלקחתי במשך חמישה וחצי שבועות והרגשתי רע מאוד.

מכיוון שהתקשורת עם אותו פסיכיאטר הייתה בעייתית הלכתי לפסיכיאטר של קופת חולים, הוא איתי ובסוף רשם לי לוסטרל, התחלתי במשך שבוע 25 מיליגרם ומאז אני שלוש שבועות וחצי עם 50 מיליגרם.

אני מודעת שייתכן שלו מינונים נמוכים למחשבות טורדניות על הפנים ולocd

בינתיים שום שינוי לטובה.

אני קמה בבקרים עם תעוקה חזקה בחזה , בחילות , מחשבות טורדניות ללא קץ , ואני כבר לא יודעת אם זה מהחרדה או מהתרופות ( הssri והאנסטרוזול), תחושת בטן שלי אומרת שזה מהחרדה של לראות את עצמי בבוקר במראה ובכלל עוד חרדות.

אציין שאני לוקחת 1 לוריוון במשך כבר שבעה חודשים כי זה ממש עוזר לי לתפקד ולהפסיק את הבחילות, ולהרגיש קצת בן אדם. הפסיכיאטר מודע לכך שהתחלתי לפני שבעה חודשים ושאני ממשיכה כדי להקל על היום יום. מצד שני זה גם נורא מפחיד אותי.

אני באימה ששום כדור לא יעזור לי. יש לי ילדה אחת בת 11 ואני מאוד דואגת ופוחדת.

בקרוב אמורה להיות לי פגישה עם הפסיכיאטר לראות איך ממשיכים..

האם יש משהו שאתה יכול להגיד לי על מה שכתבתי עד כה ....חוות דעתך.....בברכה, ר.

שלום
רציתי לשאול לגבי כל נושא אבחון תקשורת על רצף לילדה שלנו חשב לציין שהיא מעל גיל 12 רצינו לדעת איך זה מתבצע ואיזה מכונים מומלצים פשוט קיבלנו הפניה דרך הרופא המשפחה פנינו להתפתחות הילד שמושכים אותנו יותר מחצי שנה ומפנים אותנו לכל מיני גורמים שונים והלכנו לאיבוד.
תודה

בן 31, אובחן לפני כ-10 שנים ע״י פסיכולוגית ופסיכיאטר על הרצף בתפקוד גבוה.
הוכר ע״י ביטוח לאומי ומקבל קיצבה וזכאי לבל שיקום.
כעת לאחר סיום לימודים, פנינו לרווחה, לליווי במגורים/עבודה ונאמר לנו שהאבחון הפסיכיאטרי תקין, אך האבחון הפסיכולוגי שנערך לו, הוא לא אבחון קליני לפי משרד הבריאות ואנו מחפשים לערוך אבחון זה.
מחפשים פסיכולוג קליני שמתמחה באוטיזם, איננו יודעים למי לפנות.

שלום רב אני בת 23 בשנה האחרונה יש לי ממש פגיעה בתפקוד הקוגנטיבי מהירות עיבוד חשיבה יצירתית קשב הבנה זה ככה 24/7 ,מה אפשר לעשות? ניסיתי תוספים פסיכולוג עשיתי בדיקות ניורולוגיות כיוון שלפני שנתיים הייצה לי חבלת ראש בלי ממצאים בCT/MRI,
אני ממש מחפשת בנרות משהו שיכול לעזור
הפסיכולוג חושב שזה פוסט טראומה אבל לא משנה כמה אני מנסה זה לא משתפר עזרה !
כול אבחון או כיוון לפיתרון שאתם מכירים יעזור לי מאוד

האם ניתן לשלב תוסף אשוונגדה עם
דולוקס 60 מג

מה עושים כשנורא כואב, כבר שנים?

כשקמים תקופה ארוכה לתוך עצב בלתי נסבל ובלתי פוסק. עובדים, מנקים את הבית, מנסים לחיות, אבל כל הזמן כואב. כואב ושום דבר לא מצליח לסייע: לא תרופות (לוקחת כבר חמש עשרה שנה), לא טיפולים דינמיים ממושכים (הייתי אצל מטפלים שונים כעשרים שנה, נמצאת גם עכשיו בטיפול שלא מקל על הכאב).

כל הזמן משכנעים שהתאבדות אינה פתרון, יש גם את הצורך לא לפגוע בבני זוג, במשפחה, בחברים. ומצד שני, המחשבה להמשיך כך עוד ארבעים שנה מייסרת כל כך. האם יש מקרים אבודים? האם יש מקרים בהם כדאי פשוט לנסות לסיים את החיים באופן יזום? איך יודעים שהגיע הזמן?

הודעתי על סיום טיפול בהודעת אס,אמ אס , המטפל אפילו לא שאל למה , ואיחל לי בהצלחה, והשאלה למה מטפלים לא נלחמים על מטופל שישאר ולא שואלים למה ? שאלה נוספת , כל הגבולות האלה בין מטופל למטפל מונעים שיח פתוח , דהינו - אם היו פחות גבולות הייתי מסבירה את עצמי בשיחת טלפון ואולי הסיבה היתה מקבלת פתרון . אבל בגלל כל הגבולות האלה ,לא טילפנתי אלא שלחתי הודעה קרה ומנוכרת ללא הסבר, כדי לשמור על גבולות מטופשים . סתם חומר למחשבה לכם המטפלים, שלפעמים הגבולות דווקא עושים יותר רע מאשר טוב .

יש לי בן בגיל 24 חיי איתנו בבית, אתחיל בכך שהוא בחור מקסים, טוב, אינטילגנט... אני קצת מודאגת לגביו אני רואה כל מיני דפוסים והתנהלויות בחיים
שמדאיגות אותי לגבי העתיד ב"ה.
הוא דוחה מאוד דברים ואף מתעלם , נמצא המון בחדר, לא יוצא הרבה, יש לו חברה בחצי שנה אחרונה (זו לא חברה ראשונה) והם לא יוצאים לא לים ולא לבתי קפה ובכלל לא לבילויים, שניהם אוהבים לשחק משחקי גיימרים במחשב, כשהיא אצלנו הם יושנים הרבה- היא אנמית וצריכה לישון הרבה, בנוסף כל פעם שיש לו לטפל במשהו הוא לא מטפל או שזה לוקח לו חודש ויותר. העולם שלו "מאוד מצומצם" לימודים שלוש פעמים בשבוע (הלימודים מסתיימים בקרוב), בית, מחשב- הוא גם אוכל בחדר בזמן שהוא משחק עם חברים במחשב.
מבקשים משהו ממנו זה תמיד מסתכם במשפט רגע, אחר כך...
אני ובעלי מתסכלים מהצד ורואים כאילו הוא ממש מצמצם את "העולם" שלו חייבת לציין שזוהי לא התנהגות רק מהתקופה האחרונה אלא זה משהו שקיים לאורך השנים .
מה יהיה כשיעבור לגור לבד? אני מאוד רוצה לשוחח איתו , האם נכון לעשות זאת וכיצד? בלי שישתמע שאני מבקרת אותו