פורום טיפול נפשי

איך מטפלים בחרדה וסטרס בטיפול? יגידו לי פשוט להפסיק לדאוג? או שלדבר על זה יעזור?

הי, אני בן 25, קצין במודיעין ועל פני השטח הכל מעולה
בגיל 19, לפני הצבא התחלתי לחוות התקפי חרדה, מה שהוריד לי פרופיל (ככה"נ בעקבות הלחץ מהקרביות)
בכל מקרה, קרה לי אירוע לפני כחודש שחשבתי שיש לי משהו רפואי ומאוד מאוד דאגתי בלשון המעטה. לאחר שקיבלתי תשובה שהכל בסדר התחיל להיות לי מועקה ממש חזקה בחזה, תחושה שבאלי לבכות, באלי לצעוק, וזה רק הולך ומחמיר. אני גם בטיפול פסיכולוגי וגם לוקח תרופות אבל תמיד מפחד שזה לעולם לא יעבור..מפחד להתייאש..

שלום. החלטתי לכתוב פה מתוך פחד אמיתי ודאגה עבור המצב הנוכחי והעתידי של בני המשפחה שלי. ככל שהזמן נמשך ולא נעשה דבר ולא משתנה דבר, המצב רק הולך ומחמיר, ומבחינתי הוא הגיע הרגע לנקודת רתיחה ואני חייב\ת (לא משנה) עזרה אמיתית.

אז ככה. אני בן דוד של 3 אחים\אחיות. האח\אחות (נניח אחות, נניח שקוראים לה דנה) הכי צעירה היא בת 20+, וגם אם אכתוב פה עשרת אלפים מילים, לא אצליח לתאר את המצב שלה. היא לא סיימה תיכון, והיא כבר שנים ארוכות תקועה במקום. החיים שלה הם כבר שנים ארוכות מבוי סתום שהיא לא רואה אבל גם לא רוצה לראות דרך לצאת ממנו. אין ולא היה לה חבר או עבודה, ואין לה חברים כבר הרבה מאוד זמן, והיא חסרת השכלה תיכונית. הכי גרוע זה שאין לה שום תקווה שהדברים האלה ישתנו, והיא מתחילה לתלות את התקווה שלה בבריחה לדת ותקווה שיקרו ניסים ונפלאות על ידי תפילות, שזה מה שמבחינתי הביא את המצב לנקודת רתיחה, כי אנחנו מאבדים אותה. מה שהוביל לכל המצב הזה, בין היתר, זה שנים ארוכות של חינוך לא מוצלח שתרמו לעצב את האופי והמנטליות שלה להיות כפי שהם עכשיו - לחלוטין בלתי נגישים. דנה לא מוכנה לעשות שום דבר עבור עצמה, לא מקשיבה לאיש, לא מוכנה לקבל שום עזרה או רעיון לעשות משהו...כל מעשה אמיתי שהוא שישנה את המציאות היומיומית שלה, לא מסוגלת להתמודד עם שום ביקורת (מגיבה בבכי וצרחות כשאומרים דברים שאיכשהו לא נעים לה לשמוע, כי היא מעולם לא למדה להתמודד עם זה, כי תמיד גוננו עליה), לא רוצה לעשות כלום ושום דבר, בעלת שיפטים במצב הרוח אך רוב הזמן עם מצב רוח רע והרגשה ש"זהו. הכול אבוד. החיים שלי גמורים". שנים של הזנחה חינוכית (מתוך חוסר הבנה כיצד הורה צריך להתנהג עם הילד) שבהן לא נעשו דברים שהיו צריכים להעשות, ולהפך, וכשמשהו כבר נעשה, הוא נעשה לא נכון, או לא בזמן. כל אלה שיחקו תפקיד מכריע בלעצב אותה. אך זה לא רק החינוך, זה גם הנסיבות. לדנה אין חברים כבר הרבה שנים והיא לא יוצאת מהבית לשום מקום ומתבודדת שעות רבות בחדר שלה. היא חסרת כישורים חברתיים ופשוט מנותקת מהעולם. והבית פשוט כבר השלים עם המצב הזה כי לא יודעים מה לעשות. אולם מכל הצדדים הקשים שבה, אולי הדבר שהכי בלתי אפשרי להתמודד איתו הוא העובדה הבאה: היא לחלוטין לא מוכנה לקחת שום אחריות על החיים שלה, או על כך שלהתנהגות ולעקשנות ולסירובים הבלתי פוסקים שלה לאורך השנים הללו היה חלק דומיננטי בכך שהיא עכשיו איפה שהיא. מבחינתה כולם אשמים, רק לא היא, היא הקורבן. כל ניסיון איכשהו להשפיע עליה להזיז את עצמה מהמקום נגמר בתגובת פאניקה שלה. היא כאילו כל כך חסרת ניסיון שהיא נחרדת מעצם הרעיון לשנות משהו.

כך זה כבר נמשך הרבה זמן. יותר מדי זמן, והיא משפיעה בצורה מאוד שלילית על כל הבית, בפרט על אחיה\אחיותיה שסובלים מזה רבות. ההורים כבר לא יודעים מה לעשות. זה לא יהיה מוגזם לומר שההתנהגות והמצב של בן המשפחה האחד הזה ומה שהוא מעביר את כל השאר, פשוט הורס את החיים לכולם. היא גוררת את כולם למטה, הן מבחינה נפשית והן כלכלית.

אז עכשיו ששמעתם את כל הסיפור (ואתם יכולים לתאר לעצמכם שזה היה רק סיכום), אני מתחנן לעזרה. כל עזרה. רעיון. הצעה. המלצה. שם של פסיכולוג (היא לא ממש מסכימה לטיפולים...) או כל דבר אחר יתקבל בברכה כי אנחנו כבר לא יודעים מה לעשות. אם אתם צריכים לדעת פרטים נוספים...אנא צרו איתי קשר.

היי, אני רוצה להתחיל טיפול אצל אחד המטפלים/ פסיכולוגים שעובדים עם קופת החולים שלי (מכבי) אבל יש כמות עצומה ואני לא יודעת איך לבחור מי מתאים לי, מבחינה כספית הכל אותו מחיר ומסחינת המלצות אני לא מצליחה למצוא המלצות על פסיכולוגים ספציפיים האלה ברשת, איך לבחור?

היי,
אני מטופל כבר לסירוגין כמעט 10 שנים ועברתי כבר 3 מטפלים שונים (שנה וחצי, שנתיים ושלוש שנים).
אני אתחיל בזה שאני מאמין גדול בטיפול ובאמת חושב שאם יש מטפל טוב, הוא יידע לגעת בנקודות הרגישות ולשנות דפוסי חשיבה/התנהגות.
הבעיה שלי היא כזאת- עם כל אחד מהמטפלים שהייתי לא הגעתי לתחושה שהוא/היא מצליחים לגעת במקומות הנכונים. הרגשתי שאני "מסבן" אותם יותר ויותר עם הזמן ושהם לא יודעים לזהות את זה ולכן זה נהיה כמו מעגל שכזה.
אני מחפש טיפול שיהיה מאוד "קשוח" איתי ולא ייתן לי לסטות ולברוח. לא רוצה מטפלת/ת שיושבים מולי ומהנהנים בראש וכל כמה דקות אומרים איזה משפט קצר.
אני יודע שאני צריך מישהו/י שיובילו את הטיפול ולא יתנו לזמן לרוץ כדי למלא עוד שעה ולהמשיך.

אשמח מאוד להמלצה על מטפל/שיטת טיפול

היי,
הכרתי מישהי, אנחנו זוג בני 50 פלוס, גרושים.
יצאנו יחד כמה פעמים והגענו למיטה .
אני לא מצליח לגמור, גם בחדירה, אורכת מלא זמן ומתעייפים. אני לא מרגיש בכלל שאני יכול לגמור, מרגיש כאילו אין ליבידו (עומד לי - אבל מעין ריקנות). רק אם אני מאונן בסוף אני גומר.
זה מייצר לי ולה תסכול גבוה וטיפה מדכא.
האם יכול להיות שזה סמפטום לכך שצפיתי כמה חודשים מספר שעות ביום בפורנו (שעתיים כל ערב בערך)?
בזמן שהיינו יחד , כלומר כל זמן ההכרות שלנו כשבועיים, לא צפיתי בפורנו.
אם אני מאונן, אני גומר.
אשמח להכוונה.
נ.ב
נפרדתי ממנה, כי לא היה לי כח להתמודד עם זה עם בת זוג חדשה.
אבל רוצה לדעת איך להתמודד עם בת הזוג הבאה.
תודה רבה.

אני במשך כמה שנים מדי פעם מקיאה - כשזה התחיל זה היה כי הייתי אוכלת הרבה סוג של התקפה כזאת שעוברת מדבר לדבר ולא משנה מה הייתי מכניסה לפה (אפילו בלי קשר אחד לשני מלוח מתוק.. ) עד שהייתי מרגישה ממש מלאה והולכת להקיא כדי לשחרר בתקופה האחרונה (כמה חודשים) אני לא ממש אוכלת בצורה הזו של התקפה אבל כאילו אם אני אוכלת ומרגישה שובע יש לי רצון להקיא כדי להרגיש את הריק הזה זה קורה לי איזה 4 פעמים בשבוע לפעמים יותר פעם אחת כשאחותי תפסה אותי היא אמרה לי את לא נורמלית יש לך הפרעה אבל אני מנסה לקרוא באינטרנט ואפילו חיפשתי שאלונים של הפרעות אכילה ואני לא רואה את עצמי קשורה לשם - כאילו איך שזה התחיל לי הייתי יכולה להתאים את עצמי לבולימיה - כי באמת הייתי אוכלת בצורה לא נשלטת כמות גדולה ואז מקיאה אבל היום אני לא אוכלת ככה פתאום אוכלת יחסית רגיל אבל כשמגיעה לתחושת שובע מרגישה צורך לשחרר זה קורה לי בצהריים / ערב בעיקר . וגם שמתי לב שאני ישנה הרבה יותר טוב אחרי שאני מקיאה ואם אני לא מצליחה להקיא זה מציקקק לי.

אני לא סובלת מחוסר / עודף משקל ומרגישה שאם הייתי רוצה זה בשליטה רק טוב לי ככה השאלה אם זה באמת בעיה?

היי,
לאחרונה התחלתי לתרגל יוגה בשילוב ביופידבק וזה הולך באמת מדהים. הבנתי שכדי לשפר את הביצועים ולהתקדם קצת יותר ברמה אני יכולה לשלב גם טיפול ב-CBT - טיפול קוגנטיבי התנהגותי.

האם אני צריכה לחפש מטפל.ת שמתמחים בביופידבק וב-CBT ? (כי כמעט אין) או שהטיפול ב-CBT מאגד בתוכו ממילא את הביופידבק?
או שלא הבנתי בכלל.

אשמח להארות. (קראתי באתר שלכם על ביופידבק ו-CBT ועדיין לא הצלחתי להבין)

היי
אני מנסה ללמוד מיינדפולנס לבד, לעבוד על זיהוי הרגש והמחשבה שעולים בי ולדעת איך לדייק אותם.
רציתי לדעת האם לפי דעתך נחוץ איש מקצוע בשביל זה? כמדריך-מלווה?
אני מאמינה שזה יעזור לי להפחית את החרדה ויעזור לי לקבל החלטות באופן יותר מחושב (או שאני טועה?)

היי ליטל,
היועצת בבית הספר של הבן שלי הציעה שאשלח אותו לטיפול רגשי אצל עובדת סוציאלית בעקבות המצב החברתי שלו (מתבודד, מאוד מעופף, אוהב להיות לבד) אבל אני לא רואה שום מצוקה שנראת לעין אצלו.
בבית הוא ממש פורח ומדבר על איך עבר עליו היום במשחק עם עצמו ובטיולים שלו..
האם בהכרח צריך להפנות לטיפול?
האם כדאי לשלוח לפחות לפגישה אחת על מנת להשקיט את הדאגה שהתעוררה?

שלום,

יש רגעים, לרוב למשך דקות ספורות, שאני חש מין תחושת ריקנות.
לרוב זה קורה אחרי, או תוך כדי, צפיה בסרט, שאולי התוכן לא מתכתב עם הציפיות שלי.
באמת קשה לי להגדיר את התחושה ובטח את הגורמים שלה.
מדובר בתחושה של כמה דקות ספורות, ואז אני מתעסק במשהו אחר ונרגע.
לפעמים אני חושב שזה נגרם מחוסר הגשמה עצמית, שאולי יכולתי להוציא מעצמי יותר...
פשוט זה קורה לעיתים רחוקות יחסית ולזמן קצר ולכן לא חשבתי להתעסק עם זה יותר מדיי (ייעוץ ו/או תרופות)... אבל יהיה מעניין ללמוד קצת על התחושה הזאת ואולי להיעזר. בכל זאת, תחושה לא נעימה.

שלום רב,
בתי בת ה 14 סיפרה לי שהיא רואה דמויות לא ברורות בזווית העיניים שנעלמות ברגע שהיא מסיטה את המבט, היא מודעת שזה לא קיים זה לפעמים מלחיץ אותה, לדמיות איך פנים והם לא מדברים. אין שום שינוי בהתנהגות שלה או בהתנהלות שלה, אין שום בעיה מבחינת קשרים חברתיים.
היא רואה אותם רק בחדר שלה ובשירותים שצמודים לחדר שלה לא בשום מקום אחר. ניסיתי לפתוח את הנושא איתה ולשאול מתי זה מופיע, היא ענתה שלא תמיד זה מופיע לרוב שהיא לבד ובלילה אחת הדמויות שהיא חלמה עליה הופיע לה בזווית העין. ממה שהבנתי ממנה שהיא קוראת חומרים שקשורים לרוחות רפאים וכל השיט הזה וזה נושא שמסקרן אותה והיא מאמינה בזה. באותו היום שדיברנו על זה בהרחבה, היא רצה אלי ואמרה ששוב ראתה דמות שחורה בזווית העין לשניה ונעלמה.
כל הסיפור הזה מלחיץ אותי מאוד! ברמות קשות
לציין שאני חולת אפילפסיה ותוהה האם יש לזה
קשר אולי גם לה יש אפילפסיה רק שאצלה זה בא לידי ביטוי בזה?
לציין אין לנו מחלות נפש במשפחה ברוך ה.
האם היא מפתחת משהו? האם זה מעיד על מחלה נפשית?
אין לי מושג מה לעשות עם זה ולמי לפנות.
איך לעזור לה
אשמח לעזרה בנושא
תודה

מרגיש מצוקה קשה בקשר הזוגי שאני נמצא בו.
אנחנו זוג נמצאים יחד כבר חמש שנים ותקופה ארוכה גרים ביחד. הקשר שלנו סך הכל טוב! יש בנינו הבנה, אהבה,סבלנות ובילויים משותפים.

לפני תקופה מסוימת נפרדנו, מבחינתה היו דברים שהציקו לה כמו זה שאני לא מספיק רומנטי, לא מספיק סבלני, מרוכז בחברים שלי וזה שאני לא מדבר איתה על חתונה וילדים.
עברנו את הקרע הזה וחזרנו לקשר כי וואלה יש אהבה.

מאז עבר זמן ארוך, מרגיש שטוב לנו ביחד אבל לא מספיק. אין לנו זמן איכות באמת והכי גרוע הסקס שלנו פשוט לא מספק. אנחנו לא מדברים על זה גם אבל אני יודע שגם לה זה מפריע.

לקחתי שבועים חופש מהעבודה אחרי פרויקט גדול ונסעתי לאילת. שם צפו לי מחשבות שאכלו אותי מבפנים לגבי השאלה אם לקום או להישאר? כל אווירת המין והנשים היפות עוד יותר ערערו אותי.

מצד אחד אני אוהב אותה, יש לי את ההרגלים שלנו, המשפחות, החברים והביחד. זה שאני לא חוזר לבית ריק ושיש לידי אישה טובה כזו.
מצד שני אני פאקניג לא נהיה צעיר מיום ליום, חטפתי פחד שלא אהיה עם נשים יותר!
זה חסר לי ממש, אני רוצה עוד סקס עם נשים שונות. אני רוצה להגשים עוד פנטזיות ולהינות מסקס. בקשר הזה אין בנינו תשוקה! בקושי אני מצליח להגיע לאקט ולהעמיד את החבר הקטן.

מה עושים?

מפרקים את כל החבילה בשביל סקס ומופקרות בחוץ?

אם נפרד לא אחפש קשר ואהבה, ארצה לחיות כמו רווק הולל חסר גבולות. אבל הייתי שם ואני יודע שמתחת לזיונים מחכה לי הרגשת בדידות חזקה. מצד שני מרגיש שאני גוסס ודועך בקשר הזה עוד לפני שדיברנו על ילדים שהיא רוצה וילדים ( ואל תדאגו היא יודעת שאני לא, אני לא משלה אותה)...


אשמח לדעות, מחשבות וכל דבר.
שבוע מבורך

לאחרונה אני נמצאת בחוסר אמון באנשים ובמיוחד ברופאים . כל רופא שאני מגיעה אליו להתיעצות אני לא בטוחה במה שאומר והולכת לעוד רופאים בשביל לשמוע מה דעתם ואחר כך מתבלבלת עם עצמי וכל רופא אומר משהו אחר איך אני יוצאת מהתסבוכת הזו?

שלום רב,

חיפשתי מקום שבו אוכל לפרוק את מחשבותי, ולשמוע דעה מקצועית.
אני בן 33, בזוגיות, על פניו חי חיים נורמטיביים, אבל אני חושב שהיום הגעתי למסקנה שקיימים אצלי דפוסי התנהגות, שאני ממש מזהה אותם כהתמכרות, ואולי זה הצעד הראשון לשינוי.

הגעתי למסקנה שאני "מכור" לתחושה הטובה (שחרור הדופאמין וכו', לא מתיימר להבין) וזה מגיע בדרכים שונות, למשל כמו סיפוק מיני מהיר (עצמי), זה יכול להגיע מאוכל, כלומר סוג של אכילה רגשית (בכמויות) בדרך כלל מתלווה לזה לאחר מכן רגשות אשמה (יותר ופחות), ועוד הבנתי את הקשר שקיים בין אותו פורקן מיני שציינתי, כלומר להגיע לפיק מסוים, שלאחר מכן יש ירידה, ואז האוכל תופס את המקום. בגיל צעיר יותר היה עניין של הימורים, לא בסכומים מופרזים, אבל גם שם היה איזה ריגוש מסוים שכנראה תפס את דרכו בצורה שלילית.

אני מסתכל עכשיו על עצמי מהצד, ואני בוחן תקופות ארוכות (שנים), לצד דברים טובים שקרו,אני כן רואה את ההשלכות השליליות למה שכבר פירטתי, אז למשל קיימת עליית משקל תמידית כל שנה לאורך שנים (זה כבר משקל מאוד מכובד היום) חיי מין ריקים, בטחון עצמי ירוד- מכל מיני סיבות ולא רק בגלל המראה החיצוני, שבין היתר מוביל להסתגרויות לעיתים, הימנעות ממפגשים חברתיים (במקרה הטוב מצליח לשמור על מה שיש, אבל בטח לא להגדיל את המקום הזה)
קושי בקבלת החלטות (בכל נושאי החיים), ושוב עניין הבטחון העצמי, שדיי היכה בי, כי אף פעם לא ראיתי בעצמי מישהו עם בטחון עצמי נמוך, אבל זה נבנה לאורך שנים (או התפרק לאורך שנים) והיום אני רואה את זה.

ואז עשיתי לעצמי באופן לא מקצועי, סקירת ילדות על אכזבות, כשלונות, ציפיות, ארועים כאלה ואחרים ששינו אותי והשפיעו עלי כבן אדם, הפאזל קצת מתחבר, גם אם לא לגמרי, אבל מצאתי ארועים שאפשר כאילו עם חוט לחבר ביניהם.

ועדיין, את מה שכבר היה אין להשיב, ואני רוצה להאמין שיש לי את הכוחות לבצע את השינויים הנדרשים בשביל להיות אדם שמח ושלם יותר, שמתמודד עם המציאות כפי שהיא, ולא ע"י בריחה להנאות כאלה ואחרות.

יש משהו בהכרה הזאת של הדברים, שנותנת לי כח, שאני מודע לזה עכשיו, השאלה אם 'ברגעי האמת' (והצורך) אוכל לעשות את הסטופ, ולהתמודד.