פורום טיפול נפשי

באיזה מקרים חלה חובת דיווח על פשע שקרה או עלול לקרות בעתיד?
במידה והמטופל חושף מחשבות וסטיות שעלולות לגרום לו לבצע פשעים כאלו ואחרים, אך מביע רצון שלא לבצע את אותם מעשים. האם גם אז חלה חובת דיווח כדי למנוע את הפשע?

שלום, יש לי בן מקסים בן 2.10. כבר מגיל שנה וחצי הוא משדר חוסר ביטחון בחברה, מבוכה בקרב אנשים חדשים והכי מחשיד- מבוכה בקרב ילדים מהגן כשרואים לפתע אחר הצהריים. כאשר הולכים לגינת משחקים ויש עוד ילדים הוא לא מוכן להתרחק ממני, משחק סביבי ולרוב רק צופה. פנינו לאבחון בהתפתחות הילד של הכללית, כרגע הדילמה של הצוות היא האם יש צורך באבחון פסיכולוגי נרחב או בקלינאית תקשורת. יש לנו תורים ל2 התחומים.
יש הרגשה שמדובר בחרדה של הילד. הוא נורא נבהל כאשר שומע רעש חזק שקרוב אליו ומחפש את קרבתי. הוא ילד מאוד חכם, שפה עשירה, משחק בהרבה משחקים. לא ניכר שיש לו בעיה עם מרקמים, אבל הוא כן אוהב שהידיים שלו נקיות. בגן הוא מתבייש אבל גם מצליח לשחק עם חברים. להפגיש אותו אחר הצהריים זה מאוד קשה כי לוקח לו מעל שעה להשתחרר מהמבוכה, אם בכלל....
הקלינאית תקשורת שראתה אותה חיפשה קשר עין וכן מצאה אותו, אבל היו פעמים שלא. אני חושבת שאולי זה ממבוכה אבל אין לי איך לדעת באמת.
קצת מתחילה לקרוא על אוטיזם בתפקוד גבוה, ורוצה לדעת לדעתכם מה כדאי לעשות? האבחון הפסיכולוגי מתארך, התור הקרוב הוא לסוף ינואר ואין לי אפשרות דרך הפרטי.
מה לדעתכם צריך לבדוק? אילו אנשי מקצוע רלוונטיים פה לאבחון?
אשמח לשמוע דעה כלשהי... תודה מראש
אמא מודאגת

אני בת 35, למדתי בטכניון 2 תארים בהנדסה.

בשנים הראשונות שלי בעבודה הייתי מרוצה מהעבודה שלי.

כעת אני כבר אמא ל-2 יחסית גדולות (בגילאי גן חובה ובי"ס) ועברנו לפני 3 שנים לישוב קהילתי.

אני עובדת מהבית רוב הזמן ויוצא לי לראות הרבה נשים שבעצם מטיילות להן באמצע היום, שבשעות הצהריים נמצאות עם הילדים בפארק, שיוזמות הרבה מפגשים עם ילדים אחרים בשעות אחה"צ.

אני ממש מקנאת בהן, אני אמנם עובדת מהבית אבל מרגישה מותשת אחרי העבודה, העבודה לפעמים דורשת ויכוחים, הרבה טלפונים ואני לא מרגישה שבא לי על זה יותר. כבר פניתי לטיפול מרחוק כדי שאוכל לקחת בקלות יותר את העבודה אבל שם ויתרתי באמצע.
נורא בא לי לשבת בפארק עם הילדים שלי,להראות טוב כמו האמהות האחרות (כי אני מוזנחת ושמנתי המון), לדבר לבנות שלי בסבלנות כמו שאני שומעת את האמהות האחרות.
.מצד שני, העבודה כן מכניסה משכורת יפה ובזכותה אנחנו יכולים להרשות לעצמנו רמת חיים גבוהה מהממוצע, מה שכמובן ישאר גם לבנותיי וזה גם לטובתן.

אז ככה כל יום במשך כבר כ-3 שנים אני מרגישה יומיום עייפה נפשית מהדילמה,שבוזה 5 ימים בשבוע (ופורחת 2 ימים בשבוע).

אני מתקשה להתמודד עם אנשים-מפקדים שאומרים לי
מה לעשות מדברים בכעס ומזלזלים ביכולת שלי
ולא תמיד נותנים הערכה לצד הטוב שבי
גם בגלל שאני שקט ולא מדבר הרבה
מתקשה להגיד שהדברים האלה מפריעים לי
ולא פונה לעזרה מאנשים בעלי הסמכות
מה שיוצר מגננה מצידי הרבה פעמים
מוביל לקצר
רוב האנשים לא מתעסקים איתי בבעיה הזאת
אבל המעט שכן פוגמים באיכות חיים שלי
בשלווה ובשקט שלי
אין נוכחות קבועה בחיים שלי של אנשים שתומכים בי בצורה ישירה
שאני יכול לדבר איתם על הנושאים האלה
או לחוות איתם חוויה משוחררת מאינטרסים אישים
איך מתמודדים עם החוויה מקצרת החיים הזאת?
ולמה האבועלים האלה מתנהגים בביריונות? של צעקות ריבים לחץ ויחסי רוח לא יציבים?

שלום, בת 28, וביומיים האחרונים איני מפסיקה לבכות...
לא מבינהמה קורה לי... אין משהו מיוחד בחיי, עברתי דירה לפני חודשיים, סטודנטית, עובדת, עושה לעתים מדיטציה ויוגה. לא מעט פעמים קורה שאני רצה ממקום למקום ולא ככ מעבדת קושי כאב ותמיד מסתכלת על הצד הטוב של הדברים מתוך גישה לחיים בעיקר
אשמח להכוונה,תודה

שלום רב,
אני באמת חושב כבר לשים לזה סוף. החיים כל כך קשים לי מלשאת אותם. אבל כשאני חושב איך אהרוס להורים שלי את החיים ברגע שאלך, איך החיים שלהם כבר לא יחזרו להיות אותו הדבר ואיך הניצוץ שבעיניהם פשוט יכבה, זה דבר שמונע ממני לעשות את זה. אני יודע שברגע שאלך ישנם עוד אנשים שיתעצבו מלכתי, אבל כל השאר יוכלו להתמודד ויעברו את זה, הוריי ימשיכו לחיות עם הכאב עד הסוף. באותו רגע הסבל והכאב פשוט יעבור ממני להורים שלי והמטרה שלי היא לא להחליף סבל אחד באחר בעולם הזה.
הסיבה שאני רוצה לשים לזה סוף, היא שאני מרגיש כל כך אפס ולוזר. כל כך טיפש. אני בן 31, מעולם לא הצלחתי באף עבודה שאליה פניתי, מעולם לא התקדמתי באף אחת מהן. גם עכשיו בעבודה הנוכחית, הצורה שבה אני עובד היא פשוט מושא ללעג על ידי האחראיים. באמת שאני תמיד מנסה להיות טוב יותר אבל אני תמיד משפל. אני מרגיש שאני כלוא בגוף של אדם טיפש שתמיד אבל תמיד יהיה בינוני. מעולם לא הפגנתי כישרון בשום דבר באמת והדבר היחידי שבאמת יכולתי כביכול להתגאות בו הם הישגים. ציונים הם הדבר היחידי שיכולתי למצוא בו מפלט מהאפסות והכישלון. אני בוגר תואר ראשון בפסיכולוגיה בהצטיינות. לא המשכתי לתואר שני כי לא מצאתי את עצמי בזה ובכל מקרה אני לא רואה בהישג זה כישרון או קבלה לחכמה אלא תוצר של עבודה קשה.
אני יודע שבעת קריאת הדברים, תעלה המחשבה שזהו דפוס מחשבה דיכאוני טיפוסי והקטנה קוגנטיבית היא אחת מהסימפטומים. אבל מה אם יש דפוס מחשבה דיכאוני ויש טיפש, לוזר ומטומטם באופן אובייקטיבי. זה קשה לחשוב על עצמך ככה אבל אני באמת חושב שאובייקטיבית ללא שום קשר לדיכאון אני מטומטם. פעמים רבות אמרתי לעצמי שצריך להשלים ולאהוב גם את הצדדים הפחות יפים בנו וזוהי הדרך לבריאות נפשית, אבל המחשבה שאני מטומטם פשוט לא מניחה מלהכאיב ואני לא באמת יכול לשאת אותה ולהמשיך בחיי כאילו כלום לא קרה. בנוסף לזה אני מנותק רגשית- מוקף באנשים ובחברים שפעמים רבות רוצים ליצור איתי ואני לרוב מעדיף לשבת בבית לבד. כמו מעדיף לחיות את חיי בפרישות מהחברה שבכל מקרה אני לא ממש מרגיש מחובר אליה. כאילו מבקש להתמודד עם הצרות שלי לבד. אנשים בסביבתי אוהבים את החוש הומור שלי וברגעים של דיכאון, רואים עליי את זה, לא כי אני קורא לעזרה אלא כי זה משפיע עליי ובאותם רגעים אני לא רוצה שאף אחד יבוא וישאל אותי מה קרה אלא להתמודד עם הרע לבד.
בכל מקרה הארכתי יותר מדי במילים. אסכם בכך שלא רואה מוצא טוב לחיים שלי ומשום כך אעדיף לשים להם קץ.

שלום רב
נודע לי כי בן זוגי הקליט ללא ידיעתי או ידיעת הפסיכולוגית של בני הקטין שיחה במסגרת הדרכת הורים , את השיחה הזו הוא העביר למטפלת שהוא מטפל אצלה באופן פרטני ,שאין לה הכשרה פורמלית כפסיכולוגית (מאמנת).

האם הדבר מותר או חוקי?

היי, תודה על האפשרות לשאול ולהתייעץ.
שמי מור אני בת 29, סטודנטית, עובדת וחייה בזוגיות כבר שלוש שנים.
לאחרונה אני נמצאת בעומס רב בחיי, עובדת, לומדת לתואר, מטלות הבית ועוד.
אני מרגישה חוזר שליטה מסוים, מרגישה כל הזמן לחץ, חוסר שקט, מנוחה ושלווה סביב דברים שאני צריכה לעשות כל זמן.

לדוגמא, הגיע סופש, התחלתי לסדר את ארגון הבגדים. סיימתי, בדקתי שהוא מסודר ועברתי למשימה הבא - שטיפת הבית וכך הלאה. מרגישה צורך עז שהבית יהיה נקי ומסודר, אחרת מרגישה שהכל מבולגן סביבי. אני מסדרת אותו פעם בשבוע. בנוסף, קניתי אייפון לפני כמה חודשים מאז, אני אחת לכמה ימים בודקת שהתמונות שמורות בו, שלא נחקו ושאכן גובו. היה לי יום שהתעסקתי בזה לא מעטף העברתי, גיבתי וכו.. אתמול נמחקו לי חלק מהתמונות, באופן מפתיע שיחררתי ועזבתי את זה.

אני מקווה שאני מצליחה לתאר את התחושה,
מדובר בהצפה, תחושה שכל הזמן עלי להשלים איזו משימה, לסדר, לארגן, להזיז, לשנות, להעביר, ללכת לקניות וכו.פשוט מתיש!
דוגמה נוספת, היום אכלתי סלט של חברה - ישר ביקשתי מתכון, חושבת איך להכין, כבר חוששת שלא אדע ולא אוכל לאכול מהסלט הזה שוב. דוגמא נוספת- לפני חצי שנה קניתי בושם ופחדתי שהוא ייגמר ולא אמצא דגם כזה יותר...

אין לי מחשבות שאם לא אעשה משהו ממה שתיארתי יקרה משהו, פשוט אם לא אעשה ארגיש קצת דכדוך והרגשה שיש משימה שלא הושלמה...

מה דעתכם?
האם לפי התיאור מדובר ב OCD?

תודה,
מור.

היי ליטל,

לגבי הטיפול- אני אמורה לגשת לייעוץ פסיכולוגי בנושא בקרוב וכנראה גם אנצל את השנה האחרונה להיותי קטינה בכדי לקבל טיפול חינמי דרך מרפאות בריאות הנפש שוב לבינתיים, בתקווה למצוא פיתרונות מועילים ותמיכה.

תוכלי לספר לי כיצד טיפול פסיכולוגי אמור להתחיל ושלבי ההתקדמות? בפעם האחרונה שהייתי בטיפול הרגשתי שדי קפצנו למקור הבעיה וזה היה מהיר מדי, לא היה חיבור ולא כ"כ הבנתי מה עושים ואיך.

במיוחד בגלל שאני מנותקת ריגשית, אך למרות זאת אני מגיבה באופן לא פרופורציונלי לאירועים מסוימים כך שאין לי שליטה על הרגשות שלי ואני לא יודעת להגדיר או לזהות אותם. אני לא יודעת מה אני מרגישה כך שאני רק יכולה לשער ממה שעברתי וההתנהגויות שלי. אני יכולה לספר מה חוויתי אך אני לא מחוברת ריגשית לכאב, כך שאני לא בטוחה אם זה יועיל. איך אטפל בו? האם להתחבר לעצמי ולרגשות שלי צריך להיות השלב הראשון בטיפול ורק לאחר מכן לטפל בטראומה או שזה צריך לקרות יחד?

היי ליטל,

כרגע אני כנראה בתקיעות הכי עמוקה שחוויתי, הכל הרבה יותר מורכב כשהבנתי שאני צריכה לצאת מהבית ולא אוכל להחלים בו. טיפול פסיכולוגי כשאני גרה בבית זה כמו משאף לאחר עישון סיגריה. אני בכל מקרה לא אוכל לצאת מהבית עד גיל 18 (אני בת 17, יום הולדת באוגוסט) אך זה לא שיש לי לאן ואיך.

כנראה ולא אשרת בצבא (זה כמעט סגור), כך שיהיו לי שנתיים פנויות לטפל בעצמי, אך לא אצליח להחלים בבית. אני חייבת לצאת. אני מעוניינת לנתק קשר עם ההורים שלי כמה שיותר מהר, אך אני יודעת שהדבר יהיה טראומתי מאוד עבורי, וגם הבית הוא איזור הנוחות שלי.

ההורים שלי גרושים ואני גרה רק עם אמא שלי, היא פגעה בי ריגשית במשך שנים והתקרבנה בעצמה, כך שהיא מאוד מניפולטיבית ואני יודעת שברגע שאספר לה שאני מתכננת לעזוב היא תתחנף אליי ותשכנע אותי להישאר, או אם עדיין אחליט לעזוב היא תשתמש בתקופה הזאת כנגדי ותקרא לי כפוית טובה. אני חושבת שהמניפולציה שלה גרמה לי לחשוב שהיחס שקיבלתי ממנה תקין, עד כדי כך שאני חושבת כך גם כשאני מודעת למה שעוללה לי. המוח שלי מנסה להדחיק רגשות או זיכרונות או פשוט להקטין את מה שעברתי, בכדי שיהיה לי יותר קל להאשים את עצמי, ולדעת שהיא הקורבן בסיפור. אני בקושי יכולה להסביר כיצד פגעה בי כי אני לא בטוחה בכך בעצמי, אבל אני מקשיבה לרצון ולחלומות שלי, הם לא היו קיימים אם לא קרה שום דבר.
בנוגע לאבא שלי- הוא לא פגע בי כמוה אך הוא גרוע כמוה, כך שלעבור לגור אצלו לא אופציה.

המודעות העצמית שלי רק עולה וזה מתיש, כי עכשיו אני מודעת לבעיותיי אך אין לי מה לעשות בנושא, כך שזה לא עוזר. אני פשוט מודעת לכך שאני סובלת. מצד אחד זה מחמיר את הסבל כי אני מודעת אליו, ומצד שני עדיף שאהיה מודעת כדי שאם תהיה לי הזדמנות לשפר את המצב, אנצל אותה. אני מרגישה קרובה לקצה ולא בטוחה אם אצליח להתמודד עד שנה הבאה.

אני לא מצליחה למצוא פסיכולוגית מתאימה באיזורי ודי התייאשתי. זה מעייף להיפגש, להיפתח ולהתאכזב שוב שוב. אני צריכה פסיכולוגית לפחות לעבור את התקופה הזאת, אך לא בטוחה אם זה יעזור. אין לי אפילו פרטיות בכדי להתפרק ולבכות בבית, ולא אצליח לבטא ולהוציא את הרגשות שלי. לא אוכל להתפרק רק פעם בשבוע לזמן מוגבל או רק בלילות, אבל זה עדיף מכלום.

אני לא יודעת מה לעשות עכשיו ומאוד מודאגת לגבי העתיד. להתפשר על פסיכולוגית ולהשאיר את עזיבת הבית כאופציה עד גיל 18? אני לא מעוניינת להגיע למרכז לנערים בסיכון או בית מחסה כלשהו. אני לא במצב לעבוד (בקושי מסוגלת לבצע מטלות יומיומיות) וכנראה אשאר במצב הזה לעוד זמן רב כך שאני מבררת לגבי תקציבים מביטוח לאומי במצב כזה, בתקווה אולי להשכיר דירה עם שותפה בעיר אחרת. אני בקושי מסוגלת לצאת מהבית כך שכמובן ואעדיף להישאר לגור בו ולא לדאוג לכל הדברים האלו לבדי, אבל אני חייבת לפעול לשיפור מצבי. מגיע לי יותר, אבל אני מפחדת להיכשל ולגמור במקום שיגרום לי להתגעגע הביתה או אפילו לחזור אליו. הדבר היחיד שיכל לפתור את כל הבעיות האלו הוא חופש כלכלי. אם היה לי מספיק כסף הייתי יוצאת מהבית עוד היום.

היי שלום ליטל,
אני בשלב כרגע של ניתוק מהמשפחה לאור הבנה שזה יעזור לי כרגע בחיים,
אני במשך שנים שגרתי בבית שהיו שם גם דברים לא פשוטים חייתי בהרגשה כי אני הבעייתית והמשוגעת והיו רגשות אשמה מאוד קשות, עם הזמן כיצאתי מהבית והתחלתי להתנתק גיליתי כי זה לא ממש כך, וכרגע אני ממש מתחילה להבין ולזהות כי אני עוברת ועברתי מהם מניפולציה ריגשית מאוד קשה...
הגעתי להחלטה כי הכי נכון פשוט להתנתק בשביל הבריאות הנפשית שלי.
הם ממשיכים להפעיל מניפולציות בהמון תחומים - בפן הכלכלי, איומים, הפחדות, סחיטה התעלמות של חלקם, וכן דיבורים שמעוררים המון רגשות אשם ומצפון.
את הניתוק אני יודעת שזה מה שאני צריכה לעשות עם כל הקושי שלהם, אך איך אני יכולה להתמודד בכל פעם שהם מאיימים או עושים מעשים קשים כדי לגרום לי שאני יצטרך אותם? אני מאמינה שקשה להם לראות שכיום אני כבר כמה שנים מחוץ לבית ומצליחה בקושי רב לפרנס את עצמי בלי עזרתם וזה שאין לי רצון לקשר איתם.
בבסיס הניתוק עושה לי רק תחושה של פורקן ושיחרור וטוב...
חשוב לציין כי אני לא הודעתי להם שאני מנתקת אלא פשוט לא יצרתי איתם קשר כבר כמה חודשים והם גם לא יצרו איתי ישירות אלא שלחו לי מסרים מאוד ברורים דרך מעשים שהם עשו....
אשמח אם תגיבי לי : )

היי, אני בת 33, בהריון ראשון.

אני ואמא שלי היינו בקשר מורכב כשהייתי נערה.. דיברתי אליה ממש לא יפה, פגעתי בה הרבה פעמים.. הייתי אומרת לה משפטים כמו:

אני בחיים לא אחנך את הילדים שלי כמו שאת חינכת אותי
את אמא זוועתית
את נוראית
אני שונאת אותך
תראי מה את עשית ממני
לא אכפת לך ממני, אני מתעבת אותך

ועוד ועוד ועוד...
גם אני הייתי ממש לא פשוטה..
לא פעם ולא פעמים הבאתי אתה לסף שברון.. ממש אבל, היא הייתה מגיעה למצבי בכי קשים בגללי
כשהייתי בת 17, היא אמרה לי משהו שפגע בי ורציתי ממש לפגוע בה אז לקחתי חפיסת כדורים ועשיתי כאילו אני באה לבלוע את הכל כדי להתאבד. (זה לא משהו שבאמת הייתי עושה, כן...? רק להלחיץ אותה באותו רגע..)

מאז שעברתי דירה עם בעלי, היחסים בנינו מדה מדהימייייםםםם! עד כדי כך שאני באמת לא מבינה איך פספסתי את אמא שלי כל השנים האלו...
עכשיו אני בהריון ראשון, עוד מעט אהפוך לאמא בעצמי..
אמא שלי כל הזמן מספרת על דברים שהיא הייתה עושה בשבילי.. היא נתנה את כל החיים שלה בשבילי, עד היום... ואני הייתי בת פשוט נוראית וכפוית טובה! אמרתי לה דברים שהם בלתי נסלחים..
ואני מרגישה עם זה ממש רע.. זה מעיק עליי, מעציב אותי... קשה לי מאוד עם המחשבה על מה שעשיתי לה כל השנים האלו כשהיא רק רצתה את כל הטוב בשבילי...
היא עד היום אומרת לי ולעצמה כמה שהיא הייתה אמא גרועה והתייחסה אליי נורא כשאני אשכרה, אז, גרמתי לה להאמין שהיא זו שממש לא בסדר כשאני זו שהייתי הלא בסדר..


מה עושים עם כל הרגשות האלו?לא משנה כמה אני אתנצל, זה לא יחזיר שום דבר לאחור ואני מרגישה שאת הצלקות כבר עשיתי..
שגרמתי כבר את העוול...
אוףףףףףףףףףףף :(

שלום רב שמי אוראל אני בן 17 לאחרונה התחלתי להתעניין נורא בפסיכולוגיה ולאחרונה קראתי ספר מוקף באידיוטים של תומס אריקסון
אני מודע לכך שהספר מסביר על התנהגויות של בני אדם ולא קשור אבל לא יודע למה בוער לי ללמוד עוד על בני אדם למה אנחנו מתנהגים ככה למה הגענו לאן שהגענו ועוד. ואז רציתי לדעת איפה אני יכול למצוא שהוא בסגנון של פסיכולוגיה שחורה כי בעייני זה די חושב לקרוא ספר על הסגנון הזה כי יש הרבה אנשים שמשתמשים במניפולציות,ניצולים,אפילו תקיפת בני אדם אחרים אז אני רוצה ללמוד בשביל שאוכל להגן עליי וסביבתי הקרובה מאנשים כאלה

שלום
ביתי בת ה 8 ראתה בטלוויזיה לפני 4 חודשים שמדברים על מישהו שרצח את אמא שלו בסכין.
מאז היא אומרת שהיא כל הזמן חושבת על זה ומפחדת ויש ימים שקשה לה להירדם בלילה.
אתמול בלילה היא אמרה שכשהיא רואה אותי חותכת ירקות עם סכין, היא מפחדת להסתכל על הסכין ואומרת שמאז שראתה בטלוויזיה מה שאמרו
היא חושבת שזה עבר אליה, שאלתי אותה מה הכוונה עבר אליה והיא אמרה שהיא מתרחקת מסכינים כי היא מפחדת שתעשה בהם משהו.
לאחר מה שסיפרה לי היא הקיאה, כנראה מהפחד והלחץ.
פעם ראשונה היא סיפרה לי את התחושות האלו שלה. האמת שממש הייתי בהלם ויצאתי מזועזעת, לא חשבתי שמזה שהיא ראתה בטלוויזיה זה ככה עושה לה.
לא כ"כ יודעת מה אני אמורה לעשות? איך להוציא לה את המחשבות על זה? שלא תחשוב על זה במשך שנים וזה יחלחל בה וחלילה...תרצה לעשות משהו אלים
האם לפנות לפסיכולוג/ית ילדים? מה מומלץ לעשות?
אודה מאוד לתשובה

שלום ליטל.
סיפרתי משהו למטפלת ופתאום ההרגשה לא טובה. פוחדת שהיא תספר למישהו או תצחק עלי בדרך כל שהיא.
פתאום מתחרטת שסיפרתי.
כבר נמצאת אצלה שנתיים ובשבוע האחרון כעסתי עליה מאוד הרגיש לי שעדיף להיות תלוייה על וו מאשר תלוייה בה! הרגשתי שהרגשת הנתק רק מעמיקה והיא לא שם כשאני צריכה.
רציתי להגיד בפגישה שנחתור לסיום ובסוף רק אמרתי דברים שאני מתחרטת עליהם.
הרגשה נוראית!