פורום טיפול נפשי

שלום, אני סובלת כבר 10 שנים מאכילה כפיתית. הכל התחיל מהרעבות ואנרוקסיה בגיל 13 ולאחר תקופה של אנרוקסיה התחיל לי הבינג איטינג. בתקופות ישנות יותר זה היה מתפרס על כל היום כל יום אכילה של מעל לאלפיים של קלוריותולאחר מכן הרעבות של יום או שבקושי אוכלת וכך שוב ושוב.היום בדרכ זה קורה לי בערב או במצבים חברתיים שיש הרבה אוכל. בתקופה האחרונה אני מטופלת אצל דיאטנית ובנוסף עם צמחי מרפא אך עדיין מחפשת אדם שיוכל לעזור לי מבחינה התנהגותית איך להפסיק את הדחף שכבר תמון בתוכי 10 שנים לאכול כמויות מאוד גדולות. במצבים חברתים שיש בהם הרבה אוכל כל מה שעובר לי בראש זה רק איך אני אוכלת הכל ועושה את זה באלגנטיות כדי שלא יחשבו שאני מגזימה. לאחר מכן אוכלת כשחוזרת הביתה עוד. המחשבות האלו באירועים מטרידות אותי מאוד ואני לא מצליחה להנות מהערב ורק בלחץ מתי אוכל לקחת שוב עוגיה ועוגה מבלי שישימו לב וכך לעשות את זה הרבה וברגע שאני מול אוכל שאני רוצה ולא לוקחת מאי נעימות כי אכלתי הרבה, אני משתגעת. היתי בהרבה טיפולים פסיכולוגים ואף אחד לא עזר לי לשנות את ההתנהגות הזו. אני מרגישה שאני כרגע בשלב שמוכנה להתקדם ולטפל בהפרעה רק צריכה את האדם הנכון שיוכל לדחוף אותי למקום טוב יותר. כמובן שבעקבות ההפרעות האלו יש לי והיו לי המון בעיות בריאותיות שלא מתאימות לגילי. אי נוחות לאכול ליד חברות מתוק כי אני יודעת שאם אתחיל לא אוכל להפסיק לאכול ולא ארגיש בנוח לידם אז אני הרבה פעמיים נמנעת ואז בבית אוכל פי 10. המון סיטואציות שאני מול אוכל ואנשים ולא מצליחה לשלוט בדחף להמשיך. אשמח אם מטפל יוכל לכתוב לי וליעץ לי מה לעשות. תודה

ליטל, תעזרי לי בבקשה!!
היום היתה לי פגישה עם המטפלת ודברנו על ההודעה שענתה לי, ש"היא לא תעשה עם חברה שלי דבר, בלי דבור איתי קודם" והיה נראה לי שהמטפלת שלי מנסה לטאטא אותי, אמרה שאולי חברה שלי תתקשר אליה בעוד תקופה כשאנחנו נסיים. אמרתי לה שזה נראה שבא לה שאעזוב, והיא הכחישה. היא גם טוענת שלא תזכור את השם של חברה שלי, וגם לא מתכוננת לרשום אותו על המקרר, ואם חברה שלי לא תספר בשיחה הראשונה שהיא בקשר איתי, היא לא תקשר ותקבל אותה, והציעה לי לסדר את העניינים איתה בעצמי.
הסברתי לה שחברה שלי לא מרימה לי עכשיו את הטלפון, כיון שלא חזרתי אליה מיד כבקשתה(ועשיתי זאת בגלל זה, כדי שלא תשתמש במטפלת כנשק...) ואני כ"כ לא רגועה. פוחדת שאאבד שוב אמון, שבנינו בעמל.
אני פגועה ממנה עד עמקי נשמתי. נשגב מבינתי למה לא יכלה לומר לי שתשתדל לזכור את השם שלה לפחות, כמו ניסתה להתחפף מלקיחת אחריות מינימלית.
אני אוהבת אותה מאוד, וקשורה אליה. ועכשיו מרגישה במלכוד. מצד אחד, אני מאוד פגועה עכשיו, יותר מלפני הפגישה, ומנגד אני לא רוצה לעזוב אותה.
כ"כ כועסת עליה. אכפת לי שלא הצליחה להרגיע אותי ולהוכיח לי שהיא באמת אכפתית. אמרה לי בסוף הפגישה שאני חשובה לה, ועניתי לה שכדי שארגיש זאת היא צריכה להוכיח לי במעשים ולא בדיבורים.
חשוב לי לציין שמדי פעם זה קורה לי שאני מאבדת בה אמון, וזה חלק מהעבודה בטיפול, אבל הפעם הרגשתי שאולי היא מבחינתה יכלה להיות יותר אכפתית ולא לעודד את שבירת האמון. מחכה לתשובה, ותודה לך על התגובות.

יש כזה דבר שמרגישים עוצמות אבל לא מצליחים לבטא לא בדיבור ולא בבכי? ואם כן איך אני יכולה לעזור לפסיכולוגית שלי לכוון אלי יותר? איך אני יכולה להביא את העולם הרגשי שלי בצורה יותר טובה לטיפול?
הכל מודחק אצלי פנימה אפילו בבית במיטה אני לא בדיוק מצליחה לשחרר חוויות כואבות שעברתי ואני כל כך רוצה אנחנו מדברות על ההדחקה הזאת בטיפול אבל עדיין לא קורה מספיק מבחינתי. מה אני אמורה לעשות כדי לשחרר?
רק מציינת שאני בטיפול כבר 5 שנים אצל אותה מטפלת שאני מאד אוהבת אבל ברובן לא סיפרתי כמעט כלום רק בחודשים האחרונים רגע לפני שהחלטתי לסיים משהו נפתח בי ונהיה לי מן רצון פנימי להתחיל לספר באמת מה קורה לי אבל עדיין רב מה שאני מספרת יוצא בצורה מרוחקת. כאילו אני מספרת סיפור של מישהי אחרת ורק לפעמים משהו ברגש מתחבר לי ל2 שניות ואז שוב מתנתק. אני מתוסכלת ומאוכזבת

רציתי לבקש סליחה על ההודעות הקודמות.
אני צריכה את הפורום ואת מה שמתאפשר בו.

אני פשוט מרגישה שהכל קורס מבחוץ ומבפנים אני מרגישה מבולבלת ו"מחוקה"
אני מפחדת מהקורונה אני מרגישה שמעל כל האנשים מרחפת עננה אפורה של מוות שברגע אחד יכולה להעלים אותם

רציתי להרגיש שאני לא צריכה אף אחד
אבל זה לא נכון.אני כן צריכה.
כמובן שבטיפול וגם כאן.

הבטחון שלי התערער ואני לא יודעת על מה להסתמך.הכל מרגיש מסוכן.
אני חושבת שאת מה שאני רוצה וצריכה אי אפשר לקבל, לא יהיה לי אף פעם,אבל אני לא מצליחה להפסיק לרצות והידיעה שאין את זה גורמת לי ממש אימה,כמו פחד מוות.

סליחה בכל מקרה.
אני כן רוצה וצריכה לכתוב כאן לפעמים.

זה קורה כמעט בכל קבוצה
עם אנשים מסוימים
כפייתיים
למשל אחרי זמן מסויים שהייתי בחברתם
אני לא רוצה לאכול איתם מאכלים כמשל
וכשאני מנסה להתנתק מהם
הם כאילו לא מבינים את הרצון או את הצורך שלי לשמור מרחק נפשי
כדי שחברתם המסוימת לא תטריד אותי כשאני לא איתם
והם מעבירים הלאה שאני לא אוהב לאכול מאכלים
למרות שאני כן אוהב אבל לא בחברתם המסויימת המטרידה
שזה בדרך כלל דברים קטנים חזרתים וכפייתים שאין לי עיניין בהם והם סתם מרגיזים
שנותנים לי הרגשה שמנסים להגביל אותי
עכשיו אני מתעלם מהם
אחרי שזרקתי חזרה את הפצצה שלהם

לאחרונה סיימתי טיפול של בערך שנתים עם פסיכולוג קליני. באופן כללי הטיפול עזר לי והרגשתי הערכה כלפי המטפל. מניחה שאילו היינו מסיימים לפני כמה חדשים הייתי מסיימת בתחושת הכרת תודה.
לאורך כל הטיפול היה לי קשה לדבר, המון צורך לסנן ולבחור מה להגיד. היה לי מאוד חשוב להסתיר דברים מסויימים, או יותר מזה, שחלקים מסויימים לא יהיו נתונים לפרשנות.
בחדשים האחרונים מעבר לקושי הזה הרגשתי גם קשיים בקשר בינינו, פחות סבלנות ויותר כעס. מטרות הטיפול היו פחות ברורות מבחינתי. (למרות הרבה שיחות על כך שלא נכון להעריך טיפול באופן תכליתי ושהמטרות הרבה יותר עמומות מבשטחים ופעילויות אחרות). הדבר הגרוע ביותר מבחינתי היתה תחושה שאני בהרבה מקרים לא יורדת לסוף דעתו ומבינה דברים בצורה שונה. שאנו מדברים שפות שונות.
הפגישה האחרונה היתה קשה, חלק מההערות היו רלבנטיות לגמרי "קשה לך עם הרגשות החזקים שעולים, זה תהליך של העברה והוא חשוב" או "אולי את לא מתאימה לטיפול " וחלק עקיצות לא נעימות. בסוף הפגישה ניסיתי לומר תודה על החלקים הטובים והתורמים בטיפול, לא היה מוכן לקבל זאת.


אני מרגישה פגועה, ובגלל שבכ"ז זה היה קשר חשוב ונמשך הרבה זמן - זה מטריד אותי ובינתים קצת קשה לקבל את הטוב ולעבור הלאה. מרגישה שבפגישה האחרונה , פעם אחת ויחידה ניצל את הכח שלו כמטפל על מנת לפגוע.

אני בטיפול כבר כמעט שנתיים, חושבת שהפסיכולוגית שלי טובה לי.
אני מרגישה שאני נהיית תלויה בה וזה דבר שלא יקרה, מבחינתי זה המקום הכי גרוע שיכולתי להגיע אליו. אמרתי לה את זה ואני יודעת שהיא לא תבין אותי כי היה לי חברה שהייתי תלויה בה בזמן שהייתי בטיפול וחרפנתי ת'מח לפסיכולוגית שלי בזה שהעלתי את זה כל פגישה שנייה והיא לא הבינה אותי, בסופו של דבר הקשר עם אותה חברה נגמר ואני נרגעתי. אני יודעת שרק אם אני יפסיק את הטיפול אני יירגע, כבר ביטלתי שתי פגישות בגלל זה.. יש דרך אחרת חוץ מלסיים את הקשר הטיפולי?(לדבר כבר דיברתייייייי)
עוד משו, היא חושבת שיש לי הפרעת אכילה ושאני צריכה גם דיאטנית. זה נראה שהיא חושבת שאני מסתירה ממנה את המצב האמיתי, וזה לא נכון! אני אוכלת תמיד אבל לפעמים אני יכולה לצום.. איך אני ישכנע אותה?
ומשו אחרון.. סליחה.. אני כבר תקופה רצינית בטיפול. זה בסדר בעיניי שזה לוקח זמן אבל אני לפעמים נאבדת מזה שאין מטרה מוגדרת לטיפול. אני נלחצת שאין לי מה להגיד לה.. מה לעשות עם זה?

פעם אחרי פעם כבר כמה שנים שאני מוצאת את עצמי כמעט כל יום בוכה אני כל הזמן מוצאת את עצמי בשאלה של האם יסכימו לי מה שאני עתידה לבקש? אני מקבלת לא כל הזמן אני רגילה להתחנן ולבכות לעבור כל כך הרבה אם בכלל נותנים לי . לראות את כל החברות שלי נהנהות מהחיים את הקשר שלהן עם ההורים ואז את אבא שלי צועק עלי מפחיד אותי גם לפעמים המעשים השאירו אצלי טראומות ואמא שלי עומדת מהצד ולא אכפת לה היא אף פעם לא תמכה בי. שנה שעברה כבר הפסקתי לבקש ללכת לבית של חברה עם כל הבנות הפסקתי לבקש ללכת ללופט עם כולם הפסקתי לבוא למפגשים של החברות התרחקתי מכולם נשארתי בבית לא יצאתי מהפחד לעבור יום של בכי מלא בשכנועים פשוט ויתרתי זה גרם להתרחקות שלי מכולם הפסקתי להיות מי שאני תרתי משמע הרגשתי שאין לי כלום להציע כבר נשארתי בטראומה. השנה החלטתי שאני בחיים לא יחזור להיות הבן האדם הזה. והנה השנה הזאת עם הקורונה שמקשה על הכל כל בקשה שלי אני צריכה לעבור ייסורים כדי להיפגש עם חברות רק כדי שידעו שאני קיימת.אני כל יום בוכה בלילה לא בא לי להמשיך ככה אני לא מסוגלת יותר אני מרגישה לבד ריקנית . העובדה שאבא שלי לא חושב על איך אני ירגיש אחרי הדברים שהוא אומר כלכך מייגעת אני לא מצליחה להתמודד יותר כבר 3 שנים אני סובלת מאותו דבר לאחרונה אני כבר כל יום עם דמעות בעניים גם בלי שקרה משהו באותו היום מה לעשות?

שלום,
אני בת 24 ויש לי חששות וקשיים בגילוי המיניות שלי
יש לי דחפים והורמונים ואיני מצליחה לפרוק אותם חוץ מאוננות שקצת משחררת.
בעברי התנסיתי בחוויה מינית עם בני זוג אבל לא היה לי ביטחון כשזה כמעט הגיע למצבים של אינטימיות עד ליחסים מלאים.
גדלתי ולמדתי בסביבה שמרנית אשר הזהירה מיחסי מין ומגע ושצריך לשמור עד החתונה.
לאחר החוויה המינית הראשונה שלי בגיל 15 לא היה לי נעים יותר כשנגעו בי באיזור האינטימי וגם אני לעצמי מיד עשה לי תחושה לא טובה.

אני מרגישה שהחוסר ניסיון והתשוקה לגלות את המיניות שלי עוד לפני המפגש עם הפרטנר מאד מעסיקה אותי ויוצרת אצלי מתחים אשר מובילים אותי ליחסים לא בריאים עם בני זוג, חוסר ביטחון ורגשי נחיתות, קושי בלהכיר את הבן זוג שראוי לי
בני זוג שהשיחות איתם בעיקר על סקס ופלרטטנות שגורם לי להימשך לשם.

אני לא יודעת כיצד לפתור את הבעיה בשביל שארגיש יותר טוב עם עצמי ויותר מסופקת עם יותר ביטחון וללא חששות.

היי אני פונה אליכם בגלל אחי,
בחור בשנות השלושים לחייו, אנחנו משערים שהוא בולמי- שמענו שהוא מקיא, הוא טוען שהוא הפסיק, עושה צומות וספורט בצורה ממש לא בריאה, מחליף נושא כאשר מדברים איתו על זה. הוא לאחרונה סובל מריפלוקס וכבר לא יכול לשלוט . אני רוצה להציע לו מטפל/ת איכותי בנושא ולקבוע לו פגישה שיתחיל לטפל בזה לפני שיהיה מאוחר מידיי, אני ממש ממש ממש מודאגת

תודה רבה!

כבר תקופה ארוכה שאני חש דכאון בלתי אפשרי. לא מצליח לאכול, חש כאבים בגוף, לא נרדם, בעיקר מאחל למותי(לא מסוגל לפגוע בעצמי).
הדכאון מלווה אותי מאז שאני זוכר את עצמי, לפעמים הוא קצת רדום ולפעמים, כמו עכשיו, הוא מכה בכל הכוח. אני לא מסוגל לחיות ככה יותר ואני לא רוצה להשלים עם זה שככה יראו חיי.
פגשתי פסיכיאטר שנתן לי טיפול תרופתי אך במקביל אני רוצה לנסות טיפול פסיכולוגי ופשוט לא מצליח למצוא. לאור התקופה, העדפתי לגשת למטפל מטעם קופת החולים אך אני לא יודע כיתד לבחור מה גם שאני מרגיש שאני חייב טיפול מיידי, לא אוכל לחכות יותר. אשמח להכוונה כיצד לבחור טיפול ומטפל, אני פשוט לא מצליח לשאת את זה יותר.
נב- אני משתייך לקהילה הגאה, זה חלק מהשיקולים שלי בבחירת מטפל.

תודה לך ליטל על התשובה שלך. תודה שאת מחזקת ומתקפת את ההרגשות שלי.
ובאמת אעלה את התחושות בטיפול.
בעניין אחר, אני מזהה שיש לי התקשרות אמביוולנטית, שאני מתרחקת- מתקרבת בקשרים קרובים. והטיפול מאוד משפר את הנטייה הזאת, אבל עדיין אני מרגישה לפעמים שפתאום עולה לי מבפנים כעס על בעלי, ולפעמים הכעס לא ברור ובלי סיבה, ואני מתבשלת בכעס עד שאני מוצאת עילה ואז מתפוצצת על בעלי, ואנחנו רבים(ומתרחקים) ואז משלימים(ומתקרבים). אני מבינה שזה מה שקורה כשלאנשים יש התקשרות אמביוולנטית, אבל אני רוצה לזהות מה הסיבה לכעס שפתאום משתלט עלי מבפנים, מה קורה לי? למה אני יוזמת פיצוצים בלי שאשלוט בכעס? האם ייתכן שגם לבעלי נטייה אמביוולנטית והיות שהוא מתרחק ממני רגשית, אני מרגישה בזה בתת מודע, וכועסת?
מה אנחנו יכולים לעשות כדי למנוע את ההתרחקות הזאת? היא מייסרת אותי.

שלום לכולם.

אני בן 26, משוחרר כ-3 שנים שירתי בקרבי, ומחצית מהשירות הצבאי שלי עד עכשיו אני במשבר נפשי.
בזמן שאני כותב את זה אני ממש מדוכא חווה הרגשה של דיכאון, פחד, וכל הדברים הנלווים בתחושה הזאת.. תחושה של תסכול אכזבה מעצמי ועוד.
לפני שהשתחררתי מהצבא כבר אז חוויתי קושי מנטלי, כדי להדחיק את זה ולהרגיש טוב, התפתיתי לקסם שרוב הצעירים והחיילים צורכים, שזה הגראס, לא אומר שזה לא עשה לי טוב להפך, זה עשה לי טוב גרם לי באמת להרגיש טוב מכל התחושה הקשה שהייתי סוחב עימי ביום יום, וככה השתחררתי עם הכלי הזה ביד להתמודדות עם הכאב שהיה משפיע עליי בכל הבט במיוחד שזה פיזי כי כשזה מגיע לפיזי התפקוד שלך נפגע משמעותית.
הייתי ילד מאוד חכם, האמנם לא היה לי בגרות מלאה, מכיוון שלא האמנתי בזה, והעדפתי להיות בבית, לשחק במחשב ולצאת עם חברים ולהיות עם בחורות.
גדלתי בפריפריה שאתם בטח יודעים שמשם אנשים לא מצליחים להגיע להשגים רק בודדים.
הראש שלי היה חושב יצירתי, חוש הומור שנינות, ויכולת להוביל ולמשוך אחריי אנשים שאוהבים אותי.. תמיד אנשים אהבו אותי כמובן שיש כאלה שלא אבל הרוב אהבו, למרות זה הייתי תמיד ילד סגור, אנשים לא באמת תמיד היו יודעים עליי, האקסיות שהיו איתי אז היו אומרות שאני "מסתורי" תכלס? אני שיחקתי במוח שלהם במובן של ה"מסתוריות" רציתי שהם יחשבו עליי ככה ולמה? בגלל שהייתי תמיד נוצץ, לא היה לי באמת חוויות לספר אף פעם לא טסתי לחו"ל (ואני אסביר בהמשך לגבי זה), אז גרמתי להם לחשוב עליי הכל אבל רק שלא יעלו עליי שאני בעצם כלום והכל זה משחק.
וכעת אני יחזור לנושא העיקרי. השתחררתי מהצבא ולאחר כ-חודש קרה המקרה ששינה את כל חיי. אולי בעצם לפני זה היה כך(עוד מהמחצית של השירות),
היה ערב לקראת לילה ועישנתי גראס כדי לחושב טוב, ובאותו זמן חשתי ממש רע לפני שהתחלתי לעשן כי עברו לי מחשבות בראש כמו מה אני עושה עם עצמי ושאני חרא של בן אדם ולא מסתדר עם אף אחד, לאחר כדקה שעישנתי עם המחשבות הללו קיבלתי התקף פאניקה של כ-5 שעות. 5 שעות!!!, חשבתי בהתחלה שהשתגעתי או לפי הסלנג "התפלפתי" וחשבתי שאני הולך לקבל התקף לב.
הייתי חסר אונים, לאחר המקרה הזה לא זזתי יומיים מהמיטה, הייתי בהלם..
ואז התחיל לצוץ לי תחושות של עקצוץ בראש בחזה לפעמים יש לי אאורה שזה לפעמים נקודות כחולות כאלה או כתמים כאלה שצצות לך בשדה ראייה, וחרדות ולא הייתי יוצא מהבית כי פחדתי, ועוד הרבה דברים..
אני רואה שכתבתי הרבה אז אני אדבר על התקופה של העכשיו מה קורה איתי?
אני נכנסתי למסגרת של מכינה להשלמת בגרויות, לא מצליח ללמוד כל הזמן מחשבות אני בקלות מוסך דעת אם נסכתי את זה נכון, אני רוצה להתקדם תמיד ראיתי את עצמי במקום גדול ומשפיע, אבל אני לא יודע מה אני רוצה מעצמי בחיים אני כל הזמן חרד, חושש והפחד גדול ממני מאותו המקרה.
כמובן שיש עוד דברים שלא רשמתי ושהם משפיעים עליי ביום יום בעיקר שאני מתעצבן מהר ולא מסתדר עם אנשים.. אנשים מתרחקים ממני בשונה מהילד בתיכון, ואני גם מבין למה כי אין לי על מה לדבר רק על משברי חיים ודיכאון זה הנושאי שיחה שלי.
ובקיצור אני כל הזמן חושש אני משכיר דירה כרגע לבד, ובחל"ת, כלכלית לא כזה קל אבל אני מסתדר על הקצה ואני רוצה לצאת מזה בבקשה אין לי עוד כוחות כבר בגלל זה אני לא יכול לעשות כלום עם החיים שלי כל הקו מחשבה שלי נעול חסר סבלנות ועוד הרבה דברים נלווים זה פוגע בי בכל מקום עם זה ביום יום בחברה בסביבה בכל מקום!! אני רוצה שינוי אני עבדתי על זה ועובד אבל כלום לא זז!!
בבקשה יש לי אמונה למרות שלא צלח לי אבל עדיין יש בי אמונה שאני יכול לצאת מזה עם טיפול נכון (לא תרופתי), וכל מה שיכול להועיל למצבי!
הסטטוס שלי כרגע מבחינת "טיפול" אני לפני חצי שנה סיימתי טיפול פסיכודינמי ביחידה לתגובות קרב, ששם זה באמת עזר לי בכמה דברים שהיו דומיננטים לי ביום יום. והייתי מאוד מבואס שזה נגמר ואין המשך טיפול, כרגע אני נמצא בעמותה שעוזרת לחיילים ששירתו בקרבי, והשתחררו עם משבר נפשי על ידי צלילה עם יוצאי יחידות עיליות, ויש לי פסיכולוג מעמותה שמטפל על ידי שיטת טיפול CBT.
אבל כלום לא עוזר בצלילה אני מת מפחד, מהבנאדם שלא היה פוחד מכלום היום זה מכה אותי.
אני מאוד מקווה שאני אקבל מענה ומענה שיוכל לעזור לי, כי לי? כבר אין כח אני חסר אונים מול מה שאני חווה.
תודה מראש.

שלום רב,

אני בחורה רווקה בת 26. מטופלת כ-5 שנים.
אני חושבת שעברתי תהליך מדהים ומעצים במיוחד.
אני קשורה למטפלת שלי ברמות על וחושבת שהיא העצימה אותי מאוד ונתנה לי כלים מדהימים לחיים. יש בי אהבה עצומה כלפיה. תחושה שהיא חלק ממני.
במשך שנות הטיפול הרגשתי גם תחושות של תלות, רצון לקשר נוסף מהקשר הטיפולי וכד'...אבל הבנתי שהתחושות שלי בקשר איתה טבעיות לקשר כזה...
מה שלא ברור לי. זה מה שקורה לי עכשיו.
לכאורה ביטלתי את היום הקבוע כי הרגשתי שאין לי כבר צורך בשיחות טיפוליות תכופות וסיכמתי איתה שכשאני ארגיש צורך - אכתוב לה וניקבע.
ובכל אופן אני מוצאת את עצמי חושבת עליה הרבה ביומיום ומתגעגעת אליה
וקצת מתוסכלת שאני לא יכולה לשתף אותה בטבעיות בכל מיני סיטואציות מהחיים שבעצם דיברנו על הנושאים האלה בטיפול ואני רוצה סתם לשתף או לשמוע מה דעתה... אבל זה לא יגמר ככה בחיים כי תמיד יהיה מה ללבן וללמוד על הנפש....
אני מרגישה שאני אף פעם לא יעשה איתה פגישה לסיום הקשר כי אני לא רוצה לסיים איתה ברשמי. זה נותן לי ביטחון לדעת שכשאני אצטרך - היא נמצאת שם בשבילי.
קיצר - אני לא יודעת האם זה מצב נורמלי?
כשדיברתי איתה על זה פעם , היא אמרה שכשאני אתחתן (קשר רגשי זוגי) היא מאמינה שזה יעבור לי. אני גם חושבת.
מצד שני אני לא מבינה. האם זה סוג של "נזק" מקשר טיפולי? כאילו לאהוב ולהתגעגע בלי ביטוי?הרי זה לא תענוג גדול... או שאצלי זה חזק יותר בגלל הרווקות ?
למשל עכשיו אני מרגישה שאני רוצה לקבוע איתה סתם כי התגעגעתי ולא כי אני צריכה לדבר על משהו. אמנם ההבנה הזאת גורמת לי לחשוב שוב ולא לכתוב לה אבל זה קשה לי!
מה דעתך?

יש לי טיקים. בעיניים, באזור הכתפיים, ידיים וגם באזור הבטן. בעקבות הערות של בני משפחה חברים וכו פשוט למדתי לשלוט בהם. למרות שזוהי תנועה בלתי רצונית למדתי איך לעשות את זה כשאף אחד לא מסתכל או רואה. זה מתסכל אותי ובעיקר מאותת לי על בעיה כלשהי וברצוני להבין מהי? ואיך אני יכולה לנסות להפסיק את הטיקים האלה??
חשוב לציין שהטיקים לא התחילו עכשיו או בתקופת הקורונה אני סובלת מזה כבר הרבה שנים...
אשמח לחוות דעת ולהבין אם אני נורמלית או לא:(