פורום טיפול נפשי

שלום,

יש רגעים, לרוב למשך דקות ספורות, שאני חש מין תחושת ריקנות.
לרוב זה קורה אחרי, או תוך כדי, צפיה בסרט, שאולי התוכן לא מתכתב עם הציפיות שלי.
באמת קשה לי להגדיר את התחושה ובטח את הגורמים שלה.
מדובר בתחושה של כמה דקות ספורות, ואז אני מתעסק במשהו אחר ונרגע.
לפעמים אני חושב שזה נגרם מחוסר הגשמה עצמית, שאולי יכולתי להוציא מעצמי יותר...
פשוט זה קורה לעיתים רחוקות יחסית ולזמן קצר ולכן לא חשבתי להתעסק עם זה יותר מדיי (ייעוץ ו/או תרופות)... אבל יהיה מעניין ללמוד קצת על התחושה הזאת ואולי להיעזר. בכל זאת, תחושה לא נעימה.

שלום רב,
בתי בת ה 14 סיפרה לי שהיא רואה דמויות לא ברורות בזווית העיניים שנעלמות ברגע שהיא מסיטה את המבט, היא מודעת שזה לא קיים זה לפעמים מלחיץ אותה, לדמיות איך פנים והם לא מדברים. אין שום שינוי בהתנהגות שלה או בהתנהלות שלה, אין שום בעיה מבחינת קשרים חברתיים.
היא רואה אותם רק בחדר שלה ובשירותים שצמודים לחדר שלה לא בשום מקום אחר. ניסיתי לפתוח את הנושא איתה ולשאול מתי זה מופיע, היא ענתה שלא תמיד זה מופיע לרוב שהיא לבד ובלילה אחת הדמויות שהיא חלמה עליה הופיע לה בזווית העין. ממה שהבנתי ממנה שהיא קוראת חומרים שקשורים לרוחות רפאים וכל השיט הזה וזה נושא שמסקרן אותה והיא מאמינה בזה. באותו היום שדיברנו על זה בהרחבה, היא רצה אלי ואמרה ששוב ראתה דמות שחורה בזווית העין לשניה ונעלמה.
כל הסיפור הזה מלחיץ אותי מאוד! ברמות קשות
לציין שאני חולת אפילפסיה ותוהה האם יש לזה
קשר אולי גם לה יש אפילפסיה רק שאצלה זה בא לידי ביטוי בזה?
לציין אין לנו מחלות נפש במשפחה ברוך ה.
האם היא מפתחת משהו? האם זה מעיד על מחלה נפשית?
אין לי מושג מה לעשות עם זה ולמי לפנות.
איך לעזור לה
אשמח לעזרה בנושא
תודה

מרגיש מצוקה קשה בקשר הזוגי שאני נמצא בו.
אנחנו זוג נמצאים יחד כבר חמש שנים ותקופה ארוכה גרים ביחד. הקשר שלנו סך הכל טוב! יש בנינו הבנה, אהבה,סבלנות ובילויים משותפים.

לפני תקופה מסוימת נפרדנו, מבחינתה היו דברים שהציקו לה כמו זה שאני לא מספיק רומנטי, לא מספיק סבלני, מרוכז בחברים שלי וזה שאני לא מדבר איתה על חתונה וילדים.
עברנו את הקרע הזה וחזרנו לקשר כי וואלה יש אהבה.

מאז עבר זמן ארוך, מרגיש שטוב לנו ביחד אבל לא מספיק. אין לנו זמן איכות באמת והכי גרוע הסקס שלנו פשוט לא מספק. אנחנו לא מדברים על זה גם אבל אני יודע שגם לה זה מפריע.

לקחתי שבועים חופש מהעבודה אחרי פרויקט גדול ונסעתי לאילת. שם צפו לי מחשבות שאכלו אותי מבפנים לגבי השאלה אם לקום או להישאר? כל אווירת המין והנשים היפות עוד יותר ערערו אותי.

מצד אחד אני אוהב אותה, יש לי את ההרגלים שלנו, המשפחות, החברים והביחד. זה שאני לא חוזר לבית ריק ושיש לידי אישה טובה כזו.
מצד שני אני פאקניג לא נהיה צעיר מיום ליום, חטפתי פחד שלא אהיה עם נשים יותר!
זה חסר לי ממש, אני רוצה עוד סקס עם נשים שונות. אני רוצה להגשים עוד פנטזיות ולהינות מסקס. בקשר הזה אין בנינו תשוקה! בקושי אני מצליח להגיע לאקט ולהעמיד את החבר הקטן.

מה עושים?

מפרקים את כל החבילה בשביל סקס ומופקרות בחוץ?

אם נפרד לא אחפש קשר ואהבה, ארצה לחיות כמו רווק הולל חסר גבולות. אבל הייתי שם ואני יודע שמתחת לזיונים מחכה לי הרגשת בדידות חזקה. מצד שני מרגיש שאני גוסס ודועך בקשר הזה עוד לפני שדיברנו על ילדים שהיא רוצה וילדים ( ואל תדאגו היא יודעת שאני לא, אני לא משלה אותה)...


אשמח לדעות, מחשבות וכל דבר.
שבוע מבורך

לאחרונה אני נמצאת בחוסר אמון באנשים ובמיוחד ברופאים . כל רופא שאני מגיעה אליו להתיעצות אני לא בטוחה במה שאומר והולכת לעוד רופאים בשביל לשמוע מה דעתם ואחר כך מתבלבלת עם עצמי וכל רופא אומר משהו אחר איך אני יוצאת מהתסבוכת הזו?

שלום רב,

חיפשתי מקום שבו אוכל לפרוק את מחשבותי, ולשמוע דעה מקצועית.
אני בן 33, בזוגיות, על פניו חי חיים נורמטיביים, אבל אני חושב שהיום הגעתי למסקנה שקיימים אצלי דפוסי התנהגות, שאני ממש מזהה אותם כהתמכרות, ואולי זה הצעד הראשון לשינוי.

הגעתי למסקנה שאני "מכור" לתחושה הטובה (שחרור הדופאמין וכו', לא מתיימר להבין) וזה מגיע בדרכים שונות, למשל כמו סיפוק מיני מהיר (עצמי), זה יכול להגיע מאוכל, כלומר סוג של אכילה רגשית (בכמויות) בדרך כלל מתלווה לזה לאחר מכן רגשות אשמה (יותר ופחות), ועוד הבנתי את הקשר שקיים בין אותו פורקן מיני שציינתי, כלומר להגיע לפיק מסוים, שלאחר מכן יש ירידה, ואז האוכל תופס את המקום. בגיל צעיר יותר היה עניין של הימורים, לא בסכומים מופרזים, אבל גם שם היה איזה ריגוש מסוים שכנראה תפס את דרכו בצורה שלילית.

אני מסתכל עכשיו על עצמי מהצד, ואני בוחן תקופות ארוכות (שנים), לצד דברים טובים שקרו,אני כן רואה את ההשלכות השליליות למה שכבר פירטתי, אז למשל קיימת עליית משקל תמידית כל שנה לאורך שנים (זה כבר משקל מאוד מכובד היום) חיי מין ריקים, בטחון עצמי ירוד- מכל מיני סיבות ולא רק בגלל המראה החיצוני, שבין היתר מוביל להסתגרויות לעיתים, הימנעות ממפגשים חברתיים (במקרה הטוב מצליח לשמור על מה שיש, אבל בטח לא להגדיל את המקום הזה)
קושי בקבלת החלטות (בכל נושאי החיים), ושוב עניין הבטחון העצמי, שדיי היכה בי, כי אף פעם לא ראיתי בעצמי מישהו עם בטחון עצמי נמוך, אבל זה נבנה לאורך שנים (או התפרק לאורך שנים) והיום אני רואה את זה.

ואז עשיתי לעצמי באופן לא מקצועי, סקירת ילדות על אכזבות, כשלונות, ציפיות, ארועים כאלה ואחרים ששינו אותי והשפיעו עלי כבן אדם, הפאזל קצת מתחבר, גם אם לא לגמרי, אבל מצאתי ארועים שאפשר כאילו עם חוט לחבר ביניהם.

ועדיין, את מה שכבר היה אין להשיב, ואני רוצה להאמין שיש לי את הכוחות לבצע את השינויים הנדרשים בשביל להיות אדם שמח ושלם יותר, שמתמודד עם המציאות כפי שהיא, ולא ע"י בריחה להנאות כאלה ואחרות.

יש משהו בהכרה הזאת של הדברים, שנותנת לי כח, שאני מודע לזה עכשיו, השאלה אם 'ברגעי האמת' (והצורך) אוכל לעשות את הסטופ, ולהתמודד.

הייתי אצל אותו פסיכולוג כשנתיים וקצת.
במהלך החודשים האחרונים, הוא אמר לי בכמה מפגשים:
"אני עייף. אני יוצא מותש מהמפגשים איתך. התחלתי להתייאש."
הייתי בשוק. מאוד נפגעתי.
אמרתי לו שהדיבור הזה ממש מעליב אותי. ושאני לא מוכנה שידבר מולי ככה.
הייתי זקוקה להתנצלות. אך הוא לא התנצל.
הוא פשוט לקח את התגובה שלי "כחומר לעבודה"- להעמיק ולראות איפה זה פוגש אותי. אחלה- מבינה את זה. ועם זאת- גם הייתי זקוקה להתנצלות על כך שנפגעתי בעומק הלב שלי.
בנוסף, הרגשתי בחודשים האחרונים שאין הכלה לכעס ולתוקפנות שאני מביאה. שיש שחזור של מערכת היחסים מהבית- שכשאני כועסת- אני נשארת לבד.
אמרתי לו את זה. אמרתי לו שאני לא יכולה כל הזמן לתקשר את עצמי בכאב ועצב- בשביל שארגיש שהוא איתי. לפעמים אני כועסת ואני צריכה אותו איתי.
הוא לא הגיב. התעצבנתי. ואמרתי לו: לך לטיפול!. הוא צחק ואמר: "גם אם אלך לטיפול- אצלך יעלו אותם הדברים". אני בתוכי: טו..........ב.
עוד דבר נוסף הוא- שבשחזורים פוסטראומטיים, אמרתי לו שאני צריכה שיגיד לי משהו. בזמן השחזור. כי אני מרגישה ממש ממש לבד וזה נוראי. צריכה תמיכה. הוא לא ניסה להעמיק איתי בבקשה שלי. הוא רק אמר: "אני חושב שלא משנה מה אני אגיד, את תרגישי את הבדידות.. כי זה פצע שלך". הרגשתי שהוא משאיר אותי לבד. לבד. בלי הושטת יד. פשוט בודדה. ושוב- משחזר לי את הטראומה.
בסופו של דבר... ביקשתי בקשה ברורה: שיגיד לי "את לא לבד. אני פה".
והוא אמר שאפשר לנסות.
עם זאת, מפגש אחד- כשהייתי לראשונה בשחזור פגיעה שצפה (כזו שהרגשתי לראשונה בטיפול) בשעת הסערה, כשאני חווה שוב את התחושות האיומות, הוא לא אמר לי את המילים שביקשתי. אני הייתי צריכה לזעוק לו: תגיד לי שאני לא לבד. זו הייתה עבורי עוד פגיעה באמון.
בסופו של דבר החלטתי לעזוב אותו.
הרגשתי שהאופן שבו הוא דיבר אליי, חוסר ההכלה שלו את הכעסים שלי (זה מילא) אבל גם אי המוכנות שלו להכיר בכך שהוא משחזר משהו... היוו עבורי נורה אדומה חזקה מאוד.
הבנתי שלהמשיך להתפתח במרחב הזה זה להתפתח דרך סבל.
שאני רוצה להתפתח במרחב שמרגיש לי בטוח.
יחד עם ההחלטה שעשיתי- שאני שלמה איתה. לקח לי כמה חודשים להגיע להחלטה לעזוב. אני מאוד מאוד מאוד מאוד מאוד כאובה.
הרגיש לי שהאמון שלי נפגע מאוד. יצאתי בחוויה של בגידה. שהאדם ששמתי בו את מבטחי- פגע בי קשות. בנוסף, זה מעורר אצלי טראומה מהעבר..
ואני שומעת את הקול של הפסיכולוג בראש, שמפזם לי: "זה הפצע שלך שנלחץ פה כרגע..." (יעני ממקום שהוא מבחינתו לא לוקח אחריות..). וגם כשאני אומרת לו שהוא לא לוקח אחריות וזה מעצבן אותי. אז הוא ענה: "זה הפצע שלך...".
אני פגועה עד עמקי נשמתי. מרגישה שיצאתי עם טראומה מהטיפול. בוכה מלא בבית. משתדלת לתקף את החוויה שלי ועם זאת גם מתקשה.

היי,
לא מזמן איכשהוא גילית שהמטפל שלי חיפש אותי ברשתות החברתיות (ע"י שעשה לי לייק לאחד הפוסטים), מאז זה עושה לי ממש רע, לא מפסיקה לחשוב על זה ועל למה הוא עשה את זה...

אין לי מושג איך להעלות את זה בטיפול, מרגיש שזה פגע ממש ביחסי האמון.
רציתי לשאול אם מעלים כזה נושא בטיפול האם אפשר להישאר אצלו או שלהתחיל לחפש מישהו אחר?
ממש חבל לי כי הרגשתי שהיה לנו קשר טוב...

שלום רב.
לא מזמן סיימתי טיפול ממושך. ואז משהו התחיל להפריע בנושא שפעם ניסיתי לדבר עליו והתגובה לא היתה מזמינה, אז לא דברתי עליו יותר.
גנזתי את הנושא ואפילו שהוא שם כל הזמן ובזמן האחרון מרים ראשו גבוה, מרגיש לי לא נוח לחזור לטפל בו.
בנתיים מנסה להדחיק.
רציתי את עצתך מה לעשות.
האם לחזור לטיפול ולנסות להעלות את הנושא על אף שממש קשה לי או שבנתיים להתעלם ממנו ולהמשיך ?

תודה על ההקשבה והמענה המעמיק (כתמיד).
זה עוזר לי לארגן את המחשבה והעמדה שלי לגבי הדברים, וגם נותן תחושה טובה של תקוה.
תודה עמוקה

שלום. אני ובת הזוג שלי רבים הרבה. היא אומרת שאני לא מראה לה מספיק אהבה, אכפתיות, תשומת לב וחיבה.
זה משהו שקיבלתי מהרבה בנות זוג בעבר - חוסר בחיבה, עצבנות ווכחנות.
אני טיפוס שכלתן שאוהב לעשות דברים בהיגיון ונרתע מדברים שנראים לא הגיוניים.
על סמך כל המידע הזה, אפשר לעזור לי להבין איזה סוג טיפול מתאים לי?
אני אובד עצות. אני מאוד רוצה להראות לה אהבה ולשמח אותה אבל מרגיש שאני כל הזמן נופל לאותם דפוסים שאני רוצה להימנע מהם.

היי ליטל. אני ממשיכה ללמוד לעצמי פסיכולוגיה חיובית ורציתי לשאול עם יש עוד טכניקות של פסיכולוגיה ללימודים עצמיים. ממש תודה על המענה יום נפלא

לא רוצה מה אני אמורה לסבול ככה? ככה אני אמורה להרגיש? זה מרגיש לי כמו התעללות בלי שהיא אומרת כלום ישירות היא פשוט הורגת אותי למה כולי אמורה לכאוב ככה בגללה זה רק מעצים בי את החרדות והמתח שאין לי איך לתאר אם לפני הטיפול הייתי מתעוררת מחרדות היום אני לא מצליחה לישון מרגישה כל הזמן שאני חושבת על זה שהגוף שלי מתפוצץץץ מחוסר רוגע ברמה לא הגיונית שבא לי לקרוע אותו ולא מבינה מאיפה זה בא לי למה אני צריכה ככה להיקרע היא מעצבנת אותי היא רק מכאיבה לי!!

אני אמא של בת 38 רווקה בעלת תואר מהנדסת כימיה. אני מברשת לדעת מה לעשות על מנת לגרום לבתי לגשת לטיפול אצל פסיכיאטר? כעת היא מטופלת אצל פסיכולוג. הכל לוט בערפל. מי יודע אם היא עדיין או שכבר לא מטופלת. היא בהכחשה מהמצב. לא רוצה להודות. כעת היא עובדת. היא לא מוכנה לשכוח ולא לסלוח על כל מיני ארועים שקרו בעבר.עם אחיה היא ברוגז כבר שנתיים. אני מאוד מעוניינת שתיגש לטיפול איבחון אצל פסיכיאטר.

שלום ליטל. קצת מוזר מה שאני רוצה לכתוב/לשאול.
הקשר שלי עם הפסיכולוגית הוא מאד משמעותי עבורי.אני מרגישה שזה שומר עליי, מצמיח אותי ועוזר לי לשרוד כל מיני מצבים גם במציאות החיצונית אך בעיקר בפנימית.
(וזאת למרות שלפעמים יש סערות, וכאב סביב ההיזדקקות, המגבלות וכו)
לפעמים במצבים שגורמים לי סבל אני פשוט חושבת עליה, על מראה הקליניקה, על דברים שהיא אמרה ועל עצם זה שיש לי אותה.וזה מרגיע אותי ומנחם אותי.
זה מצחיק, לפעמים אני מרגישה ממש ברת מזל ואפילו גאוה על כך שיש לנו כזה קשר.

לאחרונה, אני חושבת על כך שעל אף הצמיחה, והשינויים , יש דפוסים מחשבתיים ורגשיים שלמרות הכל חוזרים על עצמם ולא נעלמים.
מאחר ומיוחסת לי האבחנה של בורדרליין, אני אומרת לעצמי שזו הסיבה לכך, ושהכל בסדר כי עבורי הטיפול הוא חלק מ"ניהול המחלה" או שיפור איכות החיים.
וזה לא כמו טיפול במשבר נקודתי, או סימפטום שמטפלים בו והוא חולף (חרדת מבחנים, קשיים בזוגיות, וכו)

ובכל זאת מטריד אותי שהטיפול לא מביא לשינוי הדפוסים האלה.
אני בעצם רוצה לדעת האם ההסתכלות שלי וההסבר שאני נותנת לעצמי כפי שכתבתי,הם נכונים? האם זה בסדר?

ושאלה נוספת שקשורה לאבחנה, אני יודעת שיש טענה שעם הגיל יש הפחתה בסימפטומים וכו.אני בת 44 ואני ממש לא מרגישה כך.למעשה, אצלי סביב גיל 40 חלה החמרה מסויימת שהביאה לסוג של קריסה.
מה שכן, הקריסה הזו הביאה אותי להבנה מה הצרכים שלי, איך עליי לטפל בעצמי וגם באיזשהו מקום האבחנה הרגיעה אותי כי היה לי הסבר לכל הדברים שחוויתי בעולם הפנימי שלי, שהשפיעו על מהלך חיי.
אז אני בעצם שואלת האם תמיד אמורה להיות דעיכה של ההפרעה והתסמינים בגיל מבוגר? האם זה מהלך המחלה שיש לצפות לו?

(אני יודעת שהעמסתי הרבה הפעם..)

האם זו מחלה?
איך מזהים את ההפרעה הטורדנית-כפייתית? האם זה מתבטא רק בניקיון?
לפניי כמה חודשים יצא לי לשמוע על ההפרעה מחברה שיש לה את זה.

ועלו בי השאלות גם לדעת מה זו ההפרעה הזו ואיך אני יכול כסביבה תומכת לעזור לה?
קראתי בגוגל שיש לזה תופעות לוואי של הפרעות אכילה והתקפי חרדה. הטיפול הוא רק בכדורים?

המון סימני שאלה

תודה על המענה