פורום טיפול נפשי

שלום,

מאז שההורים שלי התרגשו לפני כחמש שנים החיים שלי הפכו לגיהינום בלתי נסבל.
לא רק שהפסדתי את הקריירה ששאפתי להגיע אליה כל חיי, אני גם לא מסוגלת לקום ונמצאת בלופ.
אימא שלי מטיחה בי האשמות קשות, דורשת ממני לצאת לעבוד בכל עבודה שהיא רק להכניס סכומי כסף גבוהים.
לרגע אין חשיבה על החלומות שלי, השאיפות, הדרך שהתחלתי לצעוד בה אבל נפלתי ואני לא מצליחה לחזור למסלול.
אני מרגישה שנגזר עליי משהו שאני לא יכולה לעמוד בו.
אין עם מי לדבר, רק דרישה לכסף, בלי קשר לתחומי עניין.
הקורונה והמצב הביטחוני העמידו אותי בסיטואציה שבה אני נאלצת לוותר גם על עבודות זמניות בגלל המצב.
אני מבינה שגם אחרי שיהיה התשלום של אימא שלי לאבא שלי, לעולם המצב הזה לא יסתיים וזה פשוט לא יאומן.
אני לא אשמה שהיא חייבת לו סכום של כסף, אני לא אשמה שהחיים שלה לא היו טובים, אני לא אשמה שדברים לא הסתדרו ובטח שאני לא אשמה שגם לא זכיתי להורים מגוננים שיעשו הכל בשבילי ויתנו לי גם לנסות להתקדם מחדש ולא להיקבר בתהום שאני לא יכולה לצאת ממנה.
כואב לי כל כך ואני לא מצפה למצוא פתרונות כי אין, אלא אם כן יקרה נס ויגיע סכום כסף גדול במקרה.
לא מעוניינת בטיפול פסיכולוגי, כבר הייתי ולצערי, גם בו אימא שלי חיבלה והגעתי למצב שאני לא יכולה לדרוך יותר בקליניקה.
הייתי חייבת לפרוק אולי כדי קצת לאוורר את הרגשות שכלואים.
תודה על ההקשבה, גם אם היא רק מעבד למקלדת.

שלום,
מקווה שזה הפורום הנכון, חוויתי התאהבות בנערה שלמדה איתי בגיל 15, יצאנו לדייטים, דיברנו (בתמימות רבה וביישנות אופיינית של שנינו) ועד שאזרתי אומץ בגיל 17 לספר את שעל ליבי מצד אחד היא כן הראתה הזדהות, אך בדיוק כבר נכנסה למערכת יחסים אחרת.. אז כפי שניתן להבין הקשר בנינו נגדם.
עבר כמעט עשור ! ולפעמים היא באה אלי בחלומות, ובחיי הם החלומות הכי מתוקים שיש.. יש לי את הביטחון לגשת אליה, להחמיא לה ולממש כל הזדמנות להכיר אותה יותר ולהרשים אותה.
עברתי מערכות יחסים רבות מאז, יש לציין שהן התאפיינו במסעות "כיבוש" לדעתי זה לא היה במודע, אך במבט לאחור אני מבין כי ייתכן וזה היה מעט בשביל להתנחם אך באיזה שהוא מקום גם מעט על תחושת פיצוי מהחסך של הרקע הדתי ממנו הגעתי.
היום אני במערכת יחסים ארוכה ויציבה, ופניי קדימה לחתונה וילדים.
כששוחחתי עם איש מקצוע על בעיות בחיי ובזוגיות כשעלה הנושא של החרטה / ההחמצה הענקית שאני מתקשה להתמודד עימה בנוגע לאותה נערה.
הוסבר לי כי ייתכן והיא סימלה עבורי את תקופת הנערות, אותה תקופה משוחררת מדאגות ומאחריות, אותה תקופה של פריחה ושמחה שמאפיינת את גיל הנעורים. וייתכן כי הבת זוג הנוכחית היא בדיוק הצד השני, של הקמת המשפחה, המחויבות והאחריות של החיים הבוגרים.
אני חייב לציין שזה נתן לי מרגוע, זה באמת הניח סוף סוף את המחשבות והרגשות שנעו הלוך ושוב בנוגע לנערה.

אין לי אומץ ליזום קשר על אף שהיום זה ממש מרחק הודעת טסקט פשוטה..אני יודע שהיא בזוגיות (כי אחת לכמה חודשים אני כן מנסה לעקוב אם היא העלתה תמונה חדשה) אני גם לא כל כך רואה מה התכלית בלשתף אותה בתחושות של שברון הלב וההופעות החוזרות שלה בראשי וליבי במהלך חיי. זה לנסות להחיות את העבר.. והוא כבר עבר! אבל הוא לא משחרר.

איך למען השם אפשר להשלים עם האירוע הזה?...
זה כמו התמכרות, על אף שכבר מחקתי את החברות איתה ברשת החברתית (כאקט של ניסיון להתמודדות) לפני שנים, אני עדיין מתפתה ומידי פעם מגשש בדרכים אחרות לבדוק מה חדש בחייה..

זה מרגיש כמו צרות של עשירים, אך זה מלווה ומעסיק אותי באופן די אינטסיבי.

אני ממש אשמח לנקודת מבט נוספת על הסיטואציה.

היי ליטל,
הילד שלי עם ADHD ובעיות היפראקטיביות, הפרעות קשב וריכוז במונח הכללי.
אני מאוד לא רוצה לתת לו טיפול תרופתי מאחר ואני עברתי את זה כילדה וסבלתי מאוד כרובוט בבית הספר, בעיקר מבחינה חברתית.
אבל אתמול בלילה נשברתי כשהוא אמר לי שהוא כל הזמן לומד ולומד וכשמגיע המבחן הוא "אידיוט" ומקבל 50 בזמן שהוא יודע שהוא יכול לקבל 100.
הם כדאי להתחיל עם טיפול תרופתי ובמקביל פסיכולוגי?

שלום הבת שלנו בגיל 20 לא יוצאת מהבית בכלל לובשת רק שחור ורק ארוך. לא יכולה לסבול את גוון העור שלה הבהיר והאדמומי שלה ואת צורת הגוף שלה עד כדי כך שלא מפסיקה לבכות ולדבר על זה ולשנוא את עצמה בצורה קיצונית. היא מסרבת לקבל עזרה/טיפול איך אנחנו ההורים יכולים לעזור לה כי זה סיוט מתמשך. אין גם חברים ניתקה קשר עם כולם ואומרת שרק אם הייתה רזה יותר ושחומה יותר הכל היה טוב, היא מסרבת להשתזף כי אז נעשית אדומה יותר וחומרי שיזוף לא אוהבת

היי, שמי רז ואני סטודנט. מגיל 18 אני מטופל אצל פסיכולוגים ופסיכיאטרים בהקשר של חרדות. אני לוקח כדורים בשם אפקסור ובשנים האחרונות לא היו לי חרדות כלל. אתמול ניסיתי להתגרות בגורל ועישנתי גוינט למרות שפסיכיאטרית אמקה לי להתרחק מזה. בעקבות כך, היו לי חרדות כל הלילה ועד עכשיו הן קיימות, בעבר שהייתי חווה התקף הייתי לוקח קסנקס. השאלה שלי היא מה עכשיו? האם חזרתי אחורה? האם החרדות חזרו ועוד פעם אני צריך לעבור א התהליך מהתחלה? האם צריך לשנות את מינון התרופות בעקבות המקרה? איך אני יכול לטפל בזה(ספורט)? זה יעבור? וכו'... תודה מראש וסורי על החפירה.

שלום,
קראתי בויקיפדיה שתכונת האופי הזאת (עבור רוב האנשים/באופן כללי) יותר מועילה מאשר IQ גבוהה למשל בשביל להשיג הצלחה בחיים.

לצורך הצלחה בחיים ועמידה ביעדים מעוניין לטפח תכונת אופי זו.

השאלה איך לעשות את זה? מה יכול לעזור/להקל על התהליך לצורך כך?

תודה.

עברתי 4 מטפלים שונים לאורך חיי.
שלושה מתוכם מצאו צורך לשתף אותי בחוויות קשות ואישיות שלהם ללא ששאלתי, ללא שכיוונתי לשם, כך על דעת עצמם ומשיקולים שאני עדיין מנסה להבינם.
בכל פעם מחדש, זה תפס אותי מאוד לא מוכנה, מאוד מופתעת ואף המומה.
הולכת עם תחושות מאוד לא ברורות ומבלבלות לאחר אירוע שכזה.
לאחר האירוע מעולם לא הזכרתי ולא העזתי לשאול שום שאלה על הנושא ששיתפו, כאילו שזה כלל לא נאמר(הרגיש לי חוצה גבולות וגם תחושה שאין עניין שאשאל)

אומר שלמדתי טיפול ואף לתקופה טיפלתי במשפחות שלמות.
(ילדים,הורים),אני תוהה האם לנתון זה יש קשר? האם יש בי משהו שמזמן לספר ולשתף?
אחת מהמטפלות אמרה שחשבה שאם תספר לי משהו אישי שלה,זה יעודד אותי לספר גם.(זה לא הוכיח את עצמו)

מה הסיבות בגינן מטפל מוצא לנכון לשתף בדבר אישי שלו את המטופל?
האם זה מקובל?
מתי ולמה יש לכך מקום?

שלום,
הבן שלי בן 8 מפחד לצאת מהבית מאז שהתחילו האזעקות, אנחנו גרים באזור המרכז,הוא לא מוכן לצאת אפילו להתאוורות קלה ואפילו לא כדיי לבקר חבר.
אפילו הוא ביקש לישון לידנו בחדר..
אני לא יודעת מה להגיד לו כדיי לשכנע אותו שהוא יכול לצאת..
אפילו אני בעצמי קצת חוששת להתרחק מהבית
תודה

היי,
נדרש ממני הרבה אומץ לרשום פה, גם אם זה באופן אנונימי. אולי כי זו פעם ראשונה שאני מציפה את הבעיה.
אני אפילו לא יודעת מה הבעיה.
החיים שלי טובים, האנשים שסביבי הם בית וחוץ מבטחים. יש לי אפילו מקום שאני בורחת אליו כל פעם שהשיגרה מרגישה קצת חונקת.
עבודה טובה, אני מוערכת ואין לי קושי משמעותי שעברתי או "שריטה".
אבל הרבה פעמים קורה שאני מרגישה פתאום מדוכאת. אבל מאוד מדוכאת.
מחשבות שליליות, נפש הרוסה, חיים שלמים שנראים כחסרי משמעות.
ברגעים האלה אני מנסה למצוא את הטוב וממשיכה לחיות כרגיל, אבל הרגש הזה מאוד מפחיד אותי. אני לא מבינה מאיפה הוא בא? פתאום רמת הלחץ עולה ואני נכנסת לחרדות ופחדים שבכלל לא תואמים את המציאות.
אני מתלבטת אם זה בכלל רלוונטי ללכת לטיפול? כל שאר ההודעות פה כל כך קשות והלב שלי איתם, להשוות את מה שיש לי אליהם מרגיש לי ילדותי ולא רלוונטי.
אבל אולי מספיק לטאטא מתחת לשטיח?
אני לא יודעת.
באמת שלא.
אשמח להכוונה, לפחות ראשונית, לאשש את זה שאני פשוט צריכה הדרכה ולא משתגעת.
תודה מראש!

שלום,

מזה מספר שנים שאני נמצאת במעין מערבולת רגשית בעקבות אירועים שרודפים אחד אחרי השני, בין אם דרך הגירושין הקשים של ההורים שלי, פיטורין ממקום העבודה בעקבות אותם גירושין, קושי לחזור למסלול, התנהגות תוקפנית ולא פרופורציונית במקרים רבים.
אני חיה עם אימא שלי שמחפשת להקניט אותי בכל הזדמנות, להקטין, לעורר בי פחדים, לגרום לי להתנהג בצורה לא פרופורציונית כדי שאחרים יוכלו לצדד בה ולגרום לי להיות בעמדת נחיתות ללא הגנה וללא תמיכה.
אותה אימא מעולם לא הייתה שם בשבילי, כבר מגיל צעיר היו אפליות ביני לבין אחותי הגדולה, מעולם לא הייתי בעמדת עדיפות גם אם הייתי טובה יותר, מעולם אף אחד משני ההורים שלי לא היה גאה בי גם כשהגעתי להישגים.
אימא שלי פעלה ללא הרף בזמן הליך הגירושין לגרום לי לסטרס מתמשך שפגע בי בצורה קשה והוביל אותי לוותר על החלום הגדול ביותר שלי כי לא הייתי מסוגלת לתפקד בצורה תקינה בעבודה.
בכל הזדמנות היא חיפשה שאדבר לא יפה, שאתווכח איתה במכוון, היא יושבת בכוונה במקומות פתוחים ומנסה להתחיל להבעיר את העניין כדי שישמעו רק אותי מדברת לא יפה.
אני מרוסקת וחולמת כבר לחזור לעצמי, אין לי למי לפנות, אין לי משפחה בעקבות אותם אירועים ונותרתי לבד במערכה שאני לא יכולה לצאת ממנה, נפלתי לתהום ואני לא רואה את הדרך לראות את האור.
קשה לי ומכביד לי כל הסיטואציה הזו.

היי ליטל.
רציתי לשתף אותך שהיה נהדר בסל שיקום ומסדרים לי לימודים של פסיכולוגיה חיובית ואני כל כך שמחה גם מועדון חברתי והפסיכולוגיה החיובית בזכותך. פשוט רציתי לשתף אותך. מאחלת לך סוף שבוע נפלא ושקט

הבן שלי חייל... אני חושבת שזה בעצם אומר את הכל בימים אלה... אני מבחינתי מתקשרת אליו פעם בשעה. אני יודעת שהוא לא יכול לענות לי, אבל אני מנסה, יושבת מול הטלוויזיה בפניקה שהשם שלו או הפנים שלו יעלו באיזשהו הקשר. לא מצליחה לישון בלילה, לא הלכתי לעבודה ביומיים האחרונים, יש לי עוד ילדים בבית ואני מרגישה משותקת מרוב חרדה.

מאז שהתחילו האזעקות באמצע הלילה הבן שלי בן ה-7 התחיל שוב להרטיב בלילה. זאת היתה התמודדות כל-כך ארוכה גם ככה, לקח לו המון שנים להיגמל מההרטבה בלילה, ועכשיו הוא שוב מתעורר בבוקר, כולו רטוב, מבואס מעצמו, בא אלי בוכה ומתבייש. ואני רואה בעיניים שלו שכל המצב הזה מעיק עליו ואני לא בטוחה מה לעשות חוץ מלתת לו חיבוק גדול ולקחת אותו להתקלח.
איך אני יכולה לעזור לו?

לאחרונה חוויתי כמה טלטלות רגשיות מוות של האם אחד מהם אבל תמיד הייתי חזקה לאט לאט הרגשתי שאני נשברת טילים מצב כלכלי קורונה פיגועים עולם תחתון שוב טילים בעיות במשפחה כל זה יחד שבר אותי לגמרי אני מרגישה שיש לי צורך בטיפול רציני כולל לנפגעי חרדה איך.מגיעים לטיפול כזה? בתודה

היי,
אני אמא לחמישה ילדים רגישים וטובים ובתקופת ה"צבע אדום" אני מפחדת שתהיה להם פוסט טראומה מכל הריצות למקלטים.
בהתחלה כשהדרכנו אותם מה לעשות במצב שבו שומעים אזעקה הם חוו את זה באופן קליל ויותר כמשחק.
אבל בפעם האחרונה שרצנו למקלט הבת שלי חוותה התקף חרדה והבנתי שאני חייבת למצוא דרך להגן עליהם ורציתי לדעת אם יש דרך כלשהי לשמור עליהם שלא יחוו בהמשך התקפים פוסט טראומטיים שישפיעו על אורך חייהם.

אני מנסה להסביר שאני אמא ואני מפחדת על הגוזלים שלי ואני רוצה לדעת איך אפשר להימנע מפוסט טראומה אצלם כיום ולא לחכות לאחר המלחמה.