פורום טיפול נפשי

שואלת עבור אדם קרוב לי: ביתו בזוגיות מספר חודשים עם גבר מבוגר ממנה ב30+ שנים. יש לו ילדים מ3 נשים שונות וקיימים גם פערי מנטליות. ההורים אובדי אצות. האם קיים פורום העוסק בנושא מורכב זה? אולי קבוצת פייסבוק שבה ניתן להתייעץ או ללמוד מחוכמתם של אחרים? כל דבר שישפוך אור ויוכל לסייע.
מודה לכם מראש, גאולה

שלום
אני דוד לילדה בגיל ההתבגרות. הילדה התלוננה בפני הוריה שאני "חדרתי למרחב האישי שלה". הדבר מתבטא, לכאורה, בנגיעות באיבר מינה וכו'. אציין שלא היה ולא נברא. מה שמעניין, ששואלים אותה מתי ואיפה זה התרחש, אחד הארועים התרחש בבריכה של בית מלון בחופשה משפחתית שבה כל המשפחה הייתה נוכחת והיה שם חיכוך גופני בתוך המים, אך לא מיני. והיא נהנתה מאוד מהארוע, ולאחר מספר שנים, הארוע בברכה התפרץ כהטרדה מינית בתוך המשפחה.

כמו כן אציין (לא יודע אם זה קשור):
1. שהילדה סובלת מטיקים חזקים מזה זמן רב וכל גופה אחוז תזזית כאשר יש לה התקף. במידה מסוימת ילדים אחרים שמים לב (כי זה מאוד מוזר ומורגש) ויורדים עליה בגלל זה.
2. מאז פרוץ הקורונה היא מסוגרת עם הזום, ונראה שהיא שקופה חברתית. למרות שיש לה חברות בודדות פה ושם, אבל יש משהו בהליכה שלה, בדיבור שלה, שהיא מסוגרת בעולם של עצמה. דבר שאופייני לגיל ההתבגרות אבל הדבר קיצוני לטעמי שאני מסתכל מהצד.

לא מצאתי בחיפוש מהיר סימפטום קלאסי ידוע בספרות, אבל עניין אותי לדעת קצה חוט פסיכולוגיה קיים בספרות שבו אפשר להתעמק ולחקור בנושא. האם מדובר בסכיזופרנית ילדים/דלוזיה?.

הי,
מחפש המלצה לספרים מקצועיים העוסקים בקשר בין מטפל-למטופל

היי.
אני נמצאת שנים רבות מאוד בטיפול פסיכולוגי. עשרות שנים. ללא בעיה מוגדרת, אך עם צורך מתמיד להיפגש עם הפסיכולוגית. הקשר ידע עליות ומורדות. עם השנים התפתחתי מאוד מקצועית ואישית ואני זוקפת זאת לזכות הטיפול. בשלב מסויים השלמתי עם ההוצאה החודשית הכבדה ועם הצורך הקיים בתוכי המסרב להיפרד מהקשר ורואה בכך לעיתים "מתנה " שאני נותנת לעצמי. התהומות שאני נופלת לתוכם הם הרבה פחות מבעבר וכשזה קורה יש ביכולתנו.. לצאת מהם מהר יותר באופן יחסי ועם התבוננות מזוויות רבות מבעבר עם יכולת להכיל זאת.

אז אם כך מדוע אני כותבת ומרגישה צורך עז בעזרה..??

שבוע הבא היא כתבה לי הודעה שהיא נאלצת להזיז את הפגישה. התקשתי להשלים עם זמן חלופי. סרבתי תחילה והיא הזמינה אותי לחשוב על כך בשנית וניאותי. אני מאז סובלת ממיגרנה נוראית. תוהה מה מקשה עליי יותר. התזוזה.. הכעס על כך שאינני יודעת מה הסיבה ובעיקר מרגישה נדחית. אני לא מסוגלת להבין מה עובר עליי. למרות שהרגשתי כי אינה מוותרת לי בקלות על אי מציאת מועד חלופי מבחינתי, דואגת למצוא לי שעה ואף לא מוותרת כשאני ישר אומרת לא. אני שרויה במיגרנה נוראית ואוחזת בכעס פנימי סמוי מטלטל.

בחרתי לכתוב פה ולא לפנות אליה במייל.. לא רוצה להישמע בפניה "גרידי" וכאילו מייצרת לעצמי קושי איפה שלא מתבקש. שזה לחלוטין באנטיתזה לקשר וליכולתי לתקשר עימה לאורך השנים. נראה לי שאני בעיקר כועסת שמשהו "צבע" לי את השעה באופן שנחווה כלכך אכזרי מבחינתי כך שאינני מסוגלת להחזיק את ה"יש " ואת כך שנלחמה ולא ויתרה לקול הפנימי שלי שישר רצה להעיף אותה מחיי ולסרב להיקשר במועד חלופי.

מה קורה לי..?

תודה מראש

היי ליטל
רציתי לשתף אותך שהתחלתי עבודה חדשה תעסוקתית וחברתית וטוב לי שם מצאתי חברים חדשים צוות נפלא פשוט היה חשוב לי לשתף אותך ורציתי להודות לך על העזרה בפורום שיהיה לך סוף שבוע נפלא

שלום ,
מחפש המלצה לספרים לקריאה העוסקים בקשר הטיפולי

בתגובה ל
#8994 (תודה) ולשאר המגיבים
ולכל מי שראה את ההודעה
חשוב לי לפרט את השתלשלות העניינים עשיתי מדרסים ועבדתי בעבודה של הרמת משקלים דבר אשר גרם לתפיסות הגב בהמלצת הפודיאטור ביררתי באינטרנט על עיסוי רפואי וסוגים שונים לגב (הסיבה שציינתי שאני סובל מויסות חושי זה הסיבה שאני לא אוהב מגע ומגיל קטן אני זוכר את עצמי לא הבאתי לאנשים לגעת בי /לחבק לכן זה לא היה בסדר מבחינתי אפילו ללכת למסא'ז) נכנסתי לבזק 144 ביררתי על עיסויים התקשרתי גם למעסה ובררתי באמת מתוך כוונה של להתחיל הליך של כמה מפגשים להיפטר מכאבי הגב אך הוא לא יכל בתאריכים שיכלתי ולכן המשכתי לברר הגעתי למספר טלפון של מעסה שהופיע ב144 שבעצם היא הציע הליך טיפולי דרך רפלקסולגיה ע"י לחיצה בנקודות בכפות רגליים שמשפיע על הגב והרפיה קבענו שעה היא ציינה שיש לה קלינקה במרכז העיר ועלות טיפול של שעה עולה 250 שח הגעתי לכתובת שקבענו מסתבר שיש בר וזה לא הכתובת אלא בניין ליד (בניין מגורים) היא אומרת לי את הקומה והמספר דלת אני מגיע ודופק בדלת ואז היא התקשרה אליי אמרה לי להשאיר 100 שח מתחת הדלת ולהעביר 200 נוספים בסיום הטיפול (אגב קפץ מ250 ל300 שח) בנוסף לזה היא אמרה משהו שבגלל שלא הבנתי ולא היה נשמע לי הגיוני (בדיעבד לאחר מכן הבנתי שהיא אמרה שהיא נשארת עם תחתונים) חשבתי שהיא אמרה שאני נשאר עם תחתונים בכל זאת כבר פה הבנתי שמשהו לא כשורה בגלל שהיא ביקשה להעביר 100 שח מתחת לדלת ובכל זאת בחרתי להיכנס כשנכנסתי היה שם באמת מיטת טיפולים שמנים וכל מיני ציוד וזה היה נראה כמו קלינקה היא אמרה לי להתפשט ולשכב על המיטה הורדתי רק חולצה היא שוב אמרה להוריד את המכנסיים הורדתי והיא אמרה להוריד את התחתונים זה לא קרה התעטפתי במגבת (היה ערימת מגבות מגולגלות על השידה) ושכבתי על המיטה היא התחילה בעיסוי של הגב (כן הגב ולא כפות הרגליים) לאחר כמה דקות הפסיקה הסתובבתי וראיתי אותה בלי חולצה היא כזה לקחה את היד שלי והעבירה על החזה שלה והכניסה את היד שלה לתחתונים שלי הייתי שם מלא זמן בייחס לזה שהבנתי שמשהו פה לא בסדר קרוב ל15 דקות מההתחלה של המפגש
ויכולתי לצאת כל כך הרבה פעמים לפני כן כשיצאתי התנצלתי והצטערתי ואמרתי לה שזה הדבר שאני יצטער עליו כל זמן וביקשתי ממנה סליחה היא אצרה לי שהכל בסדר ושאני עושה לה ייסורי מצפון
למעשה זה עדיין מציק לי ולא משחרר אותי ויכולתי לצאת בכל שלב ואף לא להיכנס מלכתחילה שהבנתי שמשהו לא בסדר בכלל ושלא יצאתי בשלב שהיא אמרה לי להתפשט ואני מרגיש נורא בגלל זה הסיבה שציינתי שאני דתי זה כי המון דברים בעולם הפתוח שהם סבירים היו נראים לי לא סבירים ולכן שחשבתי ללכת למסא'ז זה היא נראה לי גם לא סביר להוריד את החולצה ושמעסה תיגע לי בגב עם כל מיני חומרים היה נראה לי קצת מטריד ואמרתי לי כזה לך לזה בראש פתוח זה לגמרי סבבה ומקובל אלא שהגעתי לשם והיה מדובר במשהו אחר אגב לצערי התגובות בפרסום שלה ב144 כל כך מרשימות שזה נשמע שהיא מעסה כל כך מקצועית והכי עצוב שהיא אמרה לי שאני תמים ורוב המספרים של המעסות זה בכלל לצורכי זנות
זה הסיפור לצערי מאז אני מרגיש שאני מפלצת אני מרגיש שהבנות מפלצות וקשה לי לפגוש בנות ולהסתכל עליהם ואני גם מתבייש ומרגיש שהם לא יכולות לסמוך עליי כי לא הייתה הבוגר האחראי מאז אני לא חזרתי לעבודה ואני על כדורים נגד חרדה בדיעבד הסתבר שזה לא לגמרי אשמתי ואף נוצלתי אך עדיין אני מרגיש חרא כי בכל דקה מתוך ה15 יכולתי לצאת ולא עשיתי זאת...
לאלה שחושבים שואלים אז לא אני לא צורך זנות ובגלל שהייתי חסר ידיעה בכל מה שקשור למיניות קראתי על זה כל כך הרבה כדי להכניס לי את הזהירות מכל המסביב של זה וכו

אני חייל ביחידה מסויימת, עברתי המון כדי להגיע לאן שהגעתי. במהלך הדרך הרגשתי מספר קשיים נפשיים ופניתי פעם אחת לקבן. כאשר הגעתי לקבן הסתרתי את הכל ולא יכולתי לספר לו כלום וזאת בגלל שאני מרגיש שאני שם לעצמי מקל בגלגל. אני מרגיש שברגע שבו אני הולך ומספר את כל הקושי שלי אני פוגע בעצמי עוד יותר, אני חוסם לעצמי את ההצלחה ואת כל הדלתות שאני עבדתי קשה כדי לפתוח. יש לי קשיים נפשיים ואני מרגיש שכך או כך, לא משנה באיזו דרך אבחר, אני עדיין אפגע.
אני מרגיש שברגע שאפנה לקבן ואספר את כל מה שיש לי לספר, הוא ידיח אותי מהתפקיד(התפקיד פוסל מצבים נפשיים כאלו) ואז כל מה שעבדתי כל כך קשה למענו ילך לעזאזל, אקבל תפקיד אחר שהוא לא בהכרח מכיל סביבה תומכת ואכפתית כמו שיש לי עכשיו וכמובן שלא אקבל שום סיוע נפשי מצה"ל. ובמקרה הטוב אקבל פטור נפשי מצה"ל ואזרק לאזרחות לטפל בעצמי כאשר אינני יודע לאן אני אמור ללכת.
אשמח שתעזרו לי להרגיש יותר טוב ולמצוא פתרון ולהתחיל טיפול.

שלום , לא מצליחה להשתחרר מהאופי שלי אני ביישנית ממש, חרדה חברתית נמנעת כמה שיותר ממפגשים חברתיים ומלהיפתח לאחרים, חוסר ביטחון נוראי שתכלס כבר התרגלתי לזה , בעלי אוהב אותי מאוד ושהוא מביע אהבה אני מתחילה להרגיש לא נוח ולהתבייש אני גם לא אומרת לו אוהבת אותך וכאלה גם לא מילים חמות, לילדים שלי הקטנים אני כן אגיד , קשה לי מאוד ממש לא נוח לי עם כל הרגשות האלה , אני לא בנאדם קר קרח
*** שומעת בלילה לפני השינה כבר תקופה כל מיני הצהרות חיוביות ביוטיוב ומסרים תת הכרתיים ולא רואה שינויים
לא פשוט

אני חוששת שהבן שלי יהיה מכור,
הוא הולך עם ה"חברים שלו" לכנרת בכל חופשה אפשרית והם עושים המון שטויות ואני מנסה למנוע את זה אבל זה מלווה בצעקות של "את אמא גרועה" וזה באמת שובר את הלב שלי.
אני יודעת שהוא מעשן (והוא רק בן 15!) וגם שותה והוא הצטרף לקבוצת חברים מאוד לא סימפטית.

אשמח לעזרה והכוונה איך לדבר איתו ולפתוח בפניו את הדברים

אפשר הסבר תיאור על ויסות חושי
והגורמים

אני בן 16 ואני לא יודע מתי זה התחיל אבל שמתי לב לזה כשחברים שלי אמרו שאני מתנהג כמו משוגע, אם זה להיות מדוכא בלי שום קשר לכלום או הפוך להיות בהי כזה, להרגיש כמו אלוהים, אם זה לרוץ ברחוב ולצרוח בלי חולצה אי לחתוך את עצמי עם סכין כי אני מרגיש בלתי מנוצח או משהו, גם היו לי עוד מקרים כמו, שטיפסתי לבית של חבר שלי בקומה שניה והוא גר בבניין או שרצתי על השולחנות בכיתה שלי. זה כמו תקופות כאלה שאני מרגיש ממש מדוכא או ממש בהי. בשנה האחרונה התמכרתי לאלכוהול ואני שותה משהו כמו חצי לבקבוק שלם של וודקה (תלוי איך אני מרגיש) ביום. ניסיתי לחפש בגוגל על הבעיה שלי ומצאתי מאניה דיפרסיה, אני יודע שזה לא חכם לחפש בגוגל כי יש שם מלא דברים קיצוניים ולא נכונים , אבל הרגשתי שהייתי חייב לדעת מה קורה איתי. אלכוהול זה היה הדבר היחיד שנתן לי תחושה של שליטה, זה כזה מבאס לא לדעת מה אני ארגיש ומתי. איבדתי הרבה חברים בגלל מה שאני הבעיה שלי וגם האלכוהול. פעם היה לי פסיכולוג ופסכאטרית. הפסיכולוג שלי רצה שאקבל איבחון פסיכארטי לגבי מאניה דיפרסיה אבל ההורים שלי נלחצו. ניסיתי להתאבד פעמיים , בפעם האחרונה לקחתי כמעט קופסה שלמה של אדוויל , שצריך משהו כמו 3800 מג להרוג מבוגר ובקופסה היה 80 כדורים של 200 מג תעשו את החשבון.
ספוילר,לא קרה לי כלום , ברגע שלקחתי את הכודרים זו הייתה הפעם היחידה שבאמת הייתי מאושר לאחורונה לא מאנרגיות אלה באמת מאושר. אנשים אומרים לי לדבר איתם אם אני מרגיש מדוכא, אבל הם לא מבינים זה כשאני מדוכא אני רואה את העולם אחרת, אני רואה אותו חרא וזהו , אני לא חושב שאני צריך עזרה. אמא של חבר אמרה לי שלא נראה שיש לי מאניה דיפרסיה.
ודודה שלי אמרה שזה פשוט ההורמונים של גיל ההתבגרות עם הקורונה. הסיבה היחידה שלא ביקשתי עזרה מההורים שלי זה בגלל שאבא שלי הוא הלום קרב והוא חושב שאני לא זקוק לתרופות.
אני יודע שמשהו לא בסדר אולי זה מאניה דיפרסיה, אולי זה משהו אחר. מאז שהפסקתי עם הטיפולים אמא שלי עדיין מתעקשת שאקח את הפריזמה אבל היא לא מבינה שזה לא משפיע עלי, לקחתי את זה המון וזה לא שינה כלום. כל פעם שהיא נותנת לי את הכדור אני זורק אותו כשהיא לא רואה כי קראתי שלקחת תרופות נגד דיכאון עם אלכוהול יכול לחמיר דיכאון ואני מעדיף את האלכוהול הדבר היחיד שעוזר לי.

אני פשוט צריך לדעת איך אני מסביר להורים שלי מה יש לי, אם יש קשר לזה שאבא שלי הלום קרב לזה שאני מרגיש ככה ואם יקחו אותי מהבית אם אני אבקש עזרה (זה הפחד הכי גדול שלי)?

אני בחיים לא הייתי חושב לרשום בפורום , אבל אולי זה בגלל שאני מיואש או זה שאני חצי שיכור. בכל מקרה אם מישהו יוכל לענות לי זה מאוד יעזור לי.

שלום, אני סובל מויסות חושי כך שאני לא אוהב לבוא במגע בכלל עם אנשים...
סבלתי לאחרונה מכאבי גב נכנסתי לאינטרנט רשמתי מעסה לכאבי גב זה נתן מספרי טלפון התקשרתי קבעתי (כמובן מבחינת מה שביררתי יש קליניקה והיא נמצאת במרכז העיר במקום בולט) כמובן שמבחינתי לקחתי סיכון מחושב מבחינת לבוא במגע עם אנשים (ויסות חושי) כשאני מגיע לשם אני מתקשר מסתבר שזה נמצא בבניין מגורים בכתובת אחרת קרובה לכתובת הראשונה שקיבלתי ובטלפון הגברת אומרת לי תשאיר 100 שח מתחת לדלת ואת ה200 הנוספים תעביר לי כשתיכנס ואני אהיה בעירום חלקי (ללא חזייה..) מיצר ואופי גרוע נכנסתי ונגעתי במקומות האינטימיים שלה וכו' ונשארתי שם למלא הזמן כבר תוך כדי הייתי מלא חרטה ובכל זאת *בחרתי* להישאר לבסוף שיצאתי ביקשתי כמה פעמים סליחה ומבחינתה "הכל בסדר.." אני מרגיש הבן אדם הכי גרוע בעולם אני בן 20 מגיע מהעולם החרדי לשעבר כך שלא הייתי בקשר או במגע עם בנות וזה מחרפ ןאותי זה משהו שלא ניתן לתקן והוא נשאר כתם לכל החיים ואני בן אדם כל כך גרוע ואין לי מה לעשות אני בצער בצדק אני יודע שאני בן אדם חרא וקשה לי ללכת לישון עכשיו וכל יום קדימה אני שבור ממש ואני מתחרפן
כמובן שלא אחזור על זה בחיים השום צורה
אני מרגיש שניצלתי/שנפגע לי התמימות שלי בגללי ומרגיש רעע
אני רושם את זה באיזה תקווה שמישהו יגיד לי הכל בסדר תעשה x, y, z והכל ייעלם זה רק חלום רע
אבל זה לצערי זה המציאות ואני מתחרפןןןןן

שלום
אני בן 40 נשוי פלוס ילדה
אני מטופל אצל פסיכאטר ופסיכולוג
יש לי שאלה לגבי אובססיות
מאז שהתחילה לי בעיה פסיכאטרית לפני 16 שנים
אני זוכר שאני מנסה להוכיח לעצמי שאנ י טוב יותר ממה שחושבים .
למשל לפני 6 שנים התחלתי ללמוד גיטרה ומצד אחד חשבתי שהמורה יכול להיות חבר שלי ( כי רציתי שיהיה לי חבר גיטריסט מקצועי ) ותוך כדי לימוד נכנסתי לתסכול שאני לא מגיע לתוצאות טוןבות כמוהו . אמנם הפסיכולוג אומר לי שלהגיע לרמה טובה לוקח שנים וצריך לקבל את היותך תלמיד . אבל זה לא מרגיע אותי .
מאז שהתחילה הבעיה אני יוצא הודו וחשבתי שאני טוב יותר מאנשים כחלק מהפסיכוזה , התרחקתי מחברים וגם הם התרחקו ממני ואחרכך כשהגעתי למצב בכעי רע שלא ידעתי מה משמעות המחלה ואיך חיים איתה תמיד היה לי רצון להראות שאני בסדר וזה בעצם הפך לאובססיה .
אני חושב שחלק גדול מחיי מתנהל על פי האובססיה זה שלמדתי גיטרה ( אף פעם לא היה לי חוש מוסיקלי או קירבה לכלי נגינה למרות שתמיד רציתי ללמוד ).
ובעצם גם אישתי שהתחתנו עצם זה שהיא באה ממשפחה משכילה הסתדר לי בפאזל האוובסיסיבי להראות שאני בין אנשים מצליחים .
אני מטופל בכדורים הרבה שנים מצבי לעיתים היה טוב יותר ופחות טוב אבל אני יציב ועובד . גם בעבודה מפריע לי המחשבה שיש אנשים טובים ממני . זה מפריע לי להלך החשיבה ולמצב רוח .
למדתי לימודי מקצועיים הפסיכאטר אומר שעצם זה שלמדתי מקצוע מבדיל אותי מאנשים שמאובחנים כמוני . ובזה היחוד שלי .
בכל המונולוג הזה שלי מה שאני מנסה לומר זה שהמחשבות שלי מנוהלות על ידי או סי די ( אובססיה ) וזה שאני בין את זה זה מקהל אבל כנראה מחר אשכח את זה .
ובעצם שכחתי מה אני אוהב לעשות באמת כמו ים שאני אוהב . למשל מוסיקה אני לא שומע כי כבר תקופה ארוכה התנתקתי מזה וזה קשור בעוד דברים .
ולפואנטה האם עי תרופות ועי פסיכולוג אוכל להגיע למצב שהאובססיות לא מנהלות את חיי ?
תודה

שלום לפורום.

אני גרה בחו"ל באופן קבוע ולמרות זאת אני פונה לפורום זה.

מאז התחלת וירוס הקורונה איבדתי את עבודתי.

בשל קשיים אישיים, בריאותיים (אני בעודף משקל שנע בין 5-15 קילו) ושינוי אורח החיים, אני מתקשה להזיז את עצמי ולעשות משהו יצרני.

ככל הנראה אורח החיים של עבודה יומית שמר עלי בפעילות, עד תחילת הווירוס.

מבחינה כלכלית אני חיה היטב ולא חסר לי דבר הודות למדיניות הקצבאות הנדיבה שבארץ לא הייתה נגישה לי.

אני אקדמאית

אני מתגוררת בסוג של "הוסטל" ציבורי בחינם אולם אני יכולה לעזוב ולשכור מקום ללא עלות נוספת. ההוסטל הזה מאוכלס באנשים רבים, שגם אם הם בוגרי אוניברסיטאות/עובדים, ככל הנראה רב חייהם הם יעבירו בקבלת מה שאני קוראת לו "קצבת נכות".

אני תוהה אם מצבי הוא תוצאה של תגובה מאוחרת לחיים בארץ (לא הייתי זכאית לכלום ולעולם לא אחזור לשם), אולי תוצאה של מקום המגורים המפוקפק בו אני נמצאת (שכולל בעל בית הזוי) או אולי תוצאה של הווירוס ששינה את כל העולם, ולא רק עבורי.

לפי מה שבדקתי אוכל לעזוב את המגורים עוד שנה לכל הפחות, ואני תוהה אם זאת הבעיה, ואם אעבור למקום בו לא אפגוש אנשים כלל אוכל סוף סוף להתמקד בעצמי.

אני רווקה ללא ילדים בת 40.

מאז שהחל הווירוס אני עסוקה בסוג של "שיקום עצמי" שכולל שימוש בכספי הקצבאות לכסות את כל מה שלא הגעתי אליו בארץ, אבל אני תוהה אם זה מספיק טוב

לפי הערכתי ייתכן שמצב זה ימשיך עוד מספר שנים. אני לא מתלוננת מאחר שאני זכאית להשלמות קצבה שמנות אבל משהו בכל זאת מפריע לי, אפילו חשבתי לעשות ייעוץ און ליין עם פסיכולוגית מהארץ (כמובן תוך שימוש בקצבה...)

אני מרגישה שאני מתנדנדת בין בטלה מוחלטת לבין איזה ייאוש שעדיף לי לחיות כך מאשר מה שהיה לי בארץ, מה שנקרא "צרות של עשירים"

יש לי בן זוג שאני מסתירה ממנו את העובדה שאני לא עובדת, מנסה לצמצם הוצאות כך שהוא לא יחשוד בכך, ומאחר שהוא גר בנפרד ממני הוא אינו יודע ואין לו סיכוי לדעת. הוא במצב כל כך קשה שגם לא אכפת לו.
הוא לא מנחש שאני עושה קופה על הקצבאות ויתר האמצעים במדינה בה אני חיה. אני לא רוצה לאמר לו את האמת כי מדובר במשהו מאוד אישי. אף אחד לא מנחש. אני נראת ומתנהגת כמו הומלסית, ועושה רווחים של אלפי יורו בשנה רק מלשבת בבית ולאכול.

אנא עצתכם איך להזיז את עצמי ומה עלי לעשות כדי לדחוף את עצמי קדימה.