פורום טיפול נפשי

מאוגוסט 20 בעלי החל אט אט לשקוע בתאוריית קונספירציה. בינואר האחרון הצבתי אולטימטום ובסופו של דבר יצא מהבית. על פניו ממשיך לעבוד כעצמאי אך רוב שעות היום חוקר את התאוריות הקונסירטיביות בטלגרם ומפרסם מלא דברים בפייסבוק. מסרב להתגרש עד אשר כל האמת על ניסוי הקורונה יתגלה. הבת המתבגרת לא מדברת אתו. איבד אותי והוא בשלו.
מה זה? איך מתמודדים? אני מרגישה בהזיה מוטרפת.

שלום
האם יש טיפולים קבוצתיים נפשיים? אם כן האם זה מומלץ ואיך ניתן להגיע לטיפול כזה?
תודה

ליטל אשמח לשמוע מה את חושבת ואם זה נכון לפעול ככה - מהמפגש הראשון בטיפול אני לא מצליחה להסתכל על המטפלת שלי בכלל. ברמה שאחרי הפגישות איתה אין לי מושג אפילו מה היא לבשה היא יכולה גם לבוא בפיג'מה . לפעמים אני מתעוררת לזה תוך כדי פגישה ומנסה להרים לרגע את הראש, אבל אני לא מצליחה להחזיק בזה יותר משנייה אחת , זה אפילו שורף, באותו רגע שאני מנסה העיניים שלי מתמלאות דמעות ואני מורידה מיד. זה מצד אחד קצת מפריע לי כי אני יודעת שזה לא בדיוק לעניין ואפילו מפגר אבל מצד שני לא עומדת בזה. מרגישה אפילו שזה קצת עוזר לי להחזיק בסיטואציה ולכן אני לא בדיוק רוצה לדבר על כך עם המטפלת בשלב הזה. חכם?

יש למטפלת שלי בקרוב יומולדת
במהלך הטיפול פיתחתי תחביב שקשור גם לתחביב של המטפלת שלי וזה מאוד מדובר, היא מעודדת אותי על כך ושמחה לראות עבודות שלי ואפילו מעצמה מבקשת לראות דברים שהתקדמתי בהם
מאוד באלי להביא לה משהו שעשיתי שגם נעשה בהקשר לטיפול, ומצד שני חוששת שהיא תדחה את זה, או תחשוב שזה לא מותאם..
או שהיא בפגישה כן תחייך אבל אחר כך תמתח ביקורת על זה
הקשר בנינו מאוד קרוב ככה שמרגיש לי מאוד רע לא להביא לה כלום, במיוחד שהיא חשפה בפניי את התאריך שלה
וכל מתנה אחרת שאביא תרגיש יותר לא מותאמת חוץ מזה, כי זה באמת משהו שנוצר במהלך הטיפול והיא יודעת את זה
האם לדעתך אפשרי לקבל מתנה ממטופל ליומולדת?

שלום.
יש לי חבר טוב. הוא מאד אוהב להיות קורבן ומסכן. רבנו וכתבתי לו שאני דואגת לו.
הוא כתב לי אל תדאגי, אין צורך.
זה אומר שהוא בעצם מתכוון להפוך על הפוך?
תודה

היי ליטל.
כמו שכתבתי לך פעם קודמת אני מתחילה עבודה חדשה וזה מכניס אותי קצת לחרדה ועייפות. הרופא לא רוצה לעשות לי שינוי תרופתי דיברתי עם הצוות והם לא מסכימים שאכנס לרופא אני לא יודעת איך להסביר את זה. הם אומרים שאני יכולה להתמודד גם בלי תרופות. הבעיה זה העייפות אני מוטרדת במחשבות על העבודה החדשה ובעבודה החדשה לא יהיה מישהו שאוכל לדבר איתו כמו שדיברתי עם הצוות במועדון. איך אני יכולה להתמודד עם עייפות נפשית? חוסר אנרגיה? אני כל הזמן רוצה לישון. מאוד אודה לך על המענה שיהיה לך המשך שבוע נפלא

שלום, אני ממש מפוחדת מרגישה שכל העולם סוגר עלי, נמצאת בעצב קשה ומתמשך בגלל יחסים לא טובים עם אחד מילדי וגם קצת בעיות עם הבעל, לפעמים מרגישה קוצר נשימה ורעידות בידיים. יש לי חברה אחת שלפניה אני פורקת הכל אבל זה לא עוזר. האם צריך לפנות לפסיכולוג או פסיכיאטר?

באם אני מטופלת בטיפול פסיכולוגי דרך קופח ע״י פסיכולוג(לא תרופתית. שיחות בלבד) האם זה מתועד בתיק האישי והאם יכול להשפיע בעבודות עתידיות שלי?

היי
אני בטיפול לאחר טיפול קודם שהופסק לאחר כמה מפגשים ביוזמת המטפלת שהציגה סיבות שונות להפסקה ולא נתנה לי הסבר ברור ומאוד בלבלה אותי היום אני ממש רואה את הפרידה הזו כנס ומבינה מצוין שהיא הייתה חלשה מאוד מולי ולא מספיק מנוסה וחזקה בשבילי ובמקום שאפיק תועלת, כל תקופת הטיפול איתה הנחיתה אותי מאוד מבחינה נפשית דבר שהתבטא בחרדות קשות וניתוקים בלי סוף. זה דבר שאני יודעת להגיד היום לאחר שעברה תקופה ארוכה מאז אך בתקופת הפרידה לא יכלתי לראות את הטוב הזה כאבתי באופן בלתי נסבל פתאום הרגשתי צורך לצור לעצמי כאב פיזי בגוף כדי שאוכל להתרכז בו במקום בכאב פנימי, כאב שהוא בשליטה והוא ממוקד מאשר כאב תהומי בלתי ניתן להכלה ..וקצת שרטתי את עצמי ביד עם מזלג לא עשיתי את זה הרבה על אף שהקושי היה תקופה ארוכה . מה שמפריע לי שלאחרונה כשקשה לי בטיפול וכשקשה לי מאוד (כל יום בעצם) אני מוצאת את עצמי לא פעם מדמיינת איך אני חותכת חזק עד להורדת דם ואיך זה מרגיע קצת , אני לא עושה את זה כי מפחדת להיכנס לזה בלי להצליח לצאת ולא רוצה צלקות אבל ממש מרגישה שיש לי דחף חזק לזה וכדי לא לעשות את זה בפועל אני פונה לחיפוש אחר תמונות של שריטות וורידים חתוכים כדי להירגע אבל מרגישה שעדיין יש בי ממש צורך כזה ברמה של דופק מהיר וזה גורם לי להרגיש רע עם עצמי, זה לא שעכשיו פתאום יש לי קשיים ולא ידעתי בעבר מה זה קושי לצערי התמודדתי עם אינסוף דברים וכאב על בסיס יומי זה חלק ממני (פגיעה מינית מתמשכת, אלימות פיזית ונפשית מצד אחד ההורים, הפרעת אכילה, הפרעות חרדה.. וכו') אני אף פעם לא הייתי אחת שפוגעת בעצמי ואני לא מבינה מאיפה זה בא לי המקסימום שהיה לי זה שבתור ילדה הייתי נושכת את עצמי בזמנים של התעללות נפשית מצד ההורים כשסתמו לי את הפה ולא נתנו לי אפשרות ביטוי דבר שהביא אותי לקצה גם הייתי מתעסקת הרבה עם מחטי תפירה ומחדירה אותם מתחת לעור אבל לא בצורה מסוכנת או מכאיבה . יש מצב שאני מפתחת הפרעה חדשה בנוסף לכל החבילה??

שלום רב,

סבתא שלי בת 86, עברה ניתוח להוצאת כיס מרה לאחר שהייתה מאושפזת
כחודש וחצי בבית חולים ולאחר מכן שיקום בבית חולים גריאטרי, לאחר מכן ניתוח
להוצאת כיס המרה וכעת שוב הועברה לשיקום בבית חולים גריאטרי.
כשהתעוררה מההרדמה לאחר הניתוח שהיה לפני כשבועיים, הייתה מאוד מבולבלת ולא דברה לעניין, התנגדה לרופאים והשתוללה בבית חולים.
למחרת, לאט לאט חזרה לעצמה ובמשך כמה לילות היו לה הזיות וסיוטים בלילה אך ביום הייתה בסדר.
לאחר מכן הועברה לשיקום בבית חולים גריאטרי ושם תחילה לא הייתה ישנה בלילות וחזרו לה ההזיות והסיוטים ולכן קיבלה כדור שינה.
כבר למעלה משבוע שהיא מאוד מבולבלת, היא מדברת דברים לא קשורים למציאות, כמעין מצב דמנטי, לא זוכרת דברים, בקושי יכולה להשלים משפטים
שוכחת מה שהיא רוצה להגיד.
בבית חולים הרופאה אמרה שהיא בדיכאון עמוק ונותנת לה כדור נגד דיכאון בשם סרנדה אך המצב מחמיר מיום ליום.
האם מדובר באלצהיימר? האם זה קרה בעקבות ההרדמה? האם היא תחזור לעצמה? מה עלינו לעשות?

יש לי פחד עמוק בתוכי שאהיה כמו אמא, אמא אישה טובה ויש לה לב טוב ומדהימה אוהבת אותי מאוד אני יודעת, אבל הבעיה שאני מרגישה שאני מאוד תלויה בה יש לנו המון רעיונות מחשבות תפיסות רגשות שהן משותפות, הבעיה טמונה בכך שאמא חוותה וחווה זוגיות קשה, אבא שלי מאוד קשוח ולא נותן לנו להביע דעה גם איתה הוא מאוד קשה ולא מכבד אותה, וזה מאוד כאב לי ומרגישה שזה חוסר כבוד ושליטה גם בי ולא רק בה, היה לי כמה מקרים עם אבא שלא הרשה לי להביע דעתי והייתה כמה בעיות בנושא הזה בתחומים שונים בחיים, היום אני מרגישה שאני מפחדת שיהיה לי בעל כמו אבא ויתנהג איתי כמו שאבא עושה עם אמא, מפחדת מאודדד להיות בקשר ומזוגיות עוד היום הייתי אוהבת תמיד מצד אחד בלי שאגיד אפילו לצד השני ולרוב היו גסרים לא מתאמים מבחינת הגיל או הדת, מבחינת הגיל אבא שלי יותר גדול מאמא בהרבה שנים וחשבתי שזה משפיע עלי, מבחינת הדת אמא ואבא מאותו דת,

בתקופה האחרונה אמא הייתה חולה ויש לה כאבים בקיבה שגם לפני כמה חודשים הייתי גם חולה וגליתה שגם אני חולה אותו דבר כמו אמא וזה משגיע אותי, מרגישה שאני לא מצליחה להיפרד מזה אני מאוד אוהבת אמא ומאוד מכבדת אותה ומנסה תמיד לעזור לה, אבל בתקופה האחרונה מרגישה שאני נלחמת עם אמא שלי בפנים, לפני כמה יממים דרסו חתולה בכביש אני מאוד אוהבת חתולים, חניתי כדי לבדוק אם אוכל לקחת החתולה ואם היא חיה, חמש דקות באוטו ואני נלחמת עם עצמי מה כן אני רוצה לעשות בין אם אמא הייתי איתי מה הייתי עושה, בסוף ירדתי אבל החתולה מתה, וזכרתי המשפט שאמא תמיד אומרת לי שאני לא יכולה להציל הכל, כשספרתי לה על מה ששקרה אמרה לי בצוק למה לא ירדת, אמרתי לה שכן ירדתי אבל מתה

רני לא יודעת מה לעשות עם הדלימה וקונפלקט שאני חיה בה

לא הסברתי את עצמי טוב וחשוב לי להסביר.
האמירה של הפסיכולוגית לא הכאיבה לי, אלא הרגשתי שהיא (הפסיכולוגית) הצליחה להגדיר או להצביע בצורה מדוייקת על מהות של הכאבבמקור שלו.
כאב מפושט כזה ועמו וגדול שכל הזמן חיפשתי לו הסבר, גם איתה ופתום היא אמרה וזה התבהר.
אבל, אני לא מרגישה שאפשר לרפא אותו,
וגם שאני לא יכולה להמשיך לשאת אותו.
אני רוצה שזה ייגמר ש"יוציאו" את זה ממני.
וכן, שיהיה לי תחליף...(כמו שלאבא שלי יש בת זוג אחרת..) אני מרגישה שאין בשבילי
פתרון אחר לריפוי.
מה שכן מכאיב לי זה שהיא לא רוצה להיות תחליף בשבילי..היא לא יכולה לאהוב אותי ככה.
אמרתי לה שהלוואי והייתה משקרת לי שכן..
אני לא יכולה לחיות עם הכאב הזה.
יותר.זה כל פעם חוזר ומשתלט על הכל.

השבוע הזה, המפחיד והמערער והמסוכן והמייאש,
בין היתר זרק אותי באכזריות (שוב) להכיר במציאות, במגבלות הקשר, בחלקיות, ובפער הזה הבלתי מובן- איך יכולה להיות קרבה ככ גדולה ומשמעותית, בקשר שהוא ככ רחוק מהמציאות.זה העיר שוב מקומות של קנאה, כמיהה,עלבון וכעס שהצלחתי להרדים.
אני רוצה שהיא תהיה אמא שלי, אני רוצה שהיא תרצה להיות, שהיא תבחר לאהוב אותי כמו אמא, ואני מקנאה בבנות שלה, בדקה הייתי מוותרת על הכל ומתחלפת איתן.
מכאיב לי שאין לי אמא.אין אשה שאני הבת שלה.שאוהבת אותי באופן הזה.שאני יכולה לשאת אליה את עיניי ללמוד ממנה ושתמיד זמינה עבורי.
ואני רוצה את זה ממנה.וכשהרצון הזה מאבד שליטה כמו עכשיו, קשה מאד לשאת את זה.קשה לנשום, קשה לאכול.קשה לחיות.
והיום היא אמרה לי משפט שזיקק את הכאב פתאום היא אמרה שבחודשים האחרונים הצלחתי להיות אשה, ואמא, ולהרגיש משמעותית, בלי להיות בת.
זה היה מאד חד ומדוייק.
וזה כואב כואב לא כאמירה פיוטית זה כאב שאני לא יודעת איך להמשיך לשאת.ואני גם לא רוצה, אני רוצכ שהוא יילקח ממני שייצא ממני.
איבדתי את אמא שלי בגיל 24.לפני 20 שנה.(לפני זה לא נפרדנו עדיין)
ועכשיו אני מרגישה שחזרתי 20 שנה אחורה.ליום שאחרי תום השבעה.
למה?;ואיך ?,והאם זה יעזור לי להיות אשה ואמא וכו, גם אם אני לא בת?
זה יכול להיפתר?

מישהו כתב בפורום שאותו מנהל פסיכולוג קליני האם במידה והוא מספר לפסיכולוג על מחשבות אבדניות שיש לו זמן ממושך והוא חושב לממש, האם מותר לפסיכולוג להעביר את המידע הזה הלאה ואם כן למי לפי אילו קריטריונים.

הפסיכולוג ענה על השאלה בלי להתייחס באופן ישיר לחוק ובעיני זו התחמקות. לומר 'אני משער' היא דרך עקיפה לומר שאין בחוק הפסיכולוגים כללים אחידים לכלל הפסיכולוגים בהתמודדות עם מטופל אובדני.
הדבר הענייני העיקר שהוא כתב זה שאין לפסיכולוג חובה לדווח, וזאת כאשר הפונה לא שאל אם יש חובה לדווח אלא האם הוא יכול לדעת בוודאות שחובה על הפסיכולוג לשמור את מחשבות ההתאבדות בסוד ואם מותר לו לגלות מה הקריטריונים של פסיכולוג לדיווח ולמי מותר לו לדווח.

בעיניי, תשובה ישירה לשאלה המבוססת על החוק היתה יכולה להראות כך:
לפי חוק הפסיכולוגים - שמן הסתם חל על פסיכולוגים בוודאות , סעיף 7 מסייג את חובת הסודיות ומאפשר לפסיכולוג לשתף במידע שהגיע לידיו אם "גילוי המידע דרוש לדעתו לשם טיפול באותו אדם."

הפונה שאל במפורש מהם הקריטריונים להעברת המידע והתשובה המלאה היא:
1. מותר לפסיכולוג לספר במקרים מסוימים סודות שהתגלו בפניו במהלך הטיפול
2. אין קריטריונים מפורשים ואחידים לפסיכולוגים לגבי ההתנהלות ולא לגבי השיקולים בגילוי והעברת המידע.


אני לא מבינה את הפסיכולוגים אתם לא מבינים שכל אחד ששואל שאלות כאלו יכול להיות עו"ד ? אתם לא יודעים שהחוק לא מחייב אתכם לשמירת סודיות? אתם לא יודעים שאתם מחויבים לתת מידע לשוקלים טיפול שיאפשר להם לקבל החלטה מתוך הסכמה מדעת והימנעות ממסירת מידע עלולה להיות עילה לתביעה? או שאולי אתם אינכם מודעים לסעיפים בחוק?
אם החוק מאפשר לכם שיקול דעת הרי שאי אפשר להאשים אתכם אם פעלתם בהתאם לחוק אז מדוע לא לספר את האמת כפי שהיא למטופלים או למטופלים פוטנציאליים?

האם מקובל לשלוח הודעת ווצאפ למטפלת (זה הדרך שאני מתקשרת איתה מחוץ לטיפול בעניינים טכניים. ) השאלה שלי היא לא דווקא על סוג האפליקציה -ווצאפ/מייל/sms.. אלא אם זה מתאים בכלל לשלוח הודעה לא טכנית מחוץ ל"מסגרת הטיפול"(מחוץ לקליניקה) לפעמים אני מרגישה מאוד לא רגועה ושיעזור לי לשלוח לה הודעה אני אפילו לא צריכה מדי את התגובה שלה מרגישה שיספיק לי שהיא רק תכתוב שהיא קראה ונדבר על זה בפגישה הבאה. אבל אני מפחדת נורא לשלוח אני מפחדת מאיך שהיא תקבל את זה מפחדת שהיא תכעס או לצור אצלה תחושה נדבקת מפחדת שאני אגרום לה לאי נוחות בזה לא יודעת בדיוק ממה אני מפחדת אבל זה מאוד מפחיד אותי אני לא יודעת איך מטפלים מסתכלים על זה ומה מקובל ומצד שני קשה לי מאוד לפעמים ומרגישה שזה היה קצת עוזר לי. אני אשמח לשמוע את חוות דעתך בנושא -תודה