פורום טיפול נפשי

יש לי פחד עמוק בתוכי שאהיה כמו אמא, אמא אישה טובה ויש לה לב טוב ומדהימה אוהבת אותי מאוד אני יודעת, אבל הבעיה שאני מרגישה שאני מאוד תלויה בה יש לנו המון רעיונות מחשבות תפיסות רגשות שהן משותפות, הבעיה טמונה בכך שאמא חוותה וחווה זוגיות קשה, אבא שלי מאוד קשוח ולא נותן לנו להביע דעה גם איתה הוא מאוד קשה ולא מכבד אותה, וזה מאוד כאב לי ומרגישה שזה חוסר כבוד ושליטה גם בי ולא רק בה, היה לי כמה מקרים עם אבא שלא הרשה לי להביע דעתי והייתה כמה בעיות בנושא הזה בתחומים שונים בחיים, היום אני מרגישה שאני מפחדת שיהיה לי בעל כמו אבא ויתנהג איתי כמו שאבא עושה עם אמא, מפחדת מאודדד להיות בקשר ומזוגיות עוד היום הייתי אוהבת תמיד מצד אחד בלי שאגיד אפילו לצד השני ולרוב היו גסרים לא מתאמים מבחינת הגיל או הדת, מבחינת הגיל אבא שלי יותר גדול מאמא בהרבה שנים וחשבתי שזה משפיע עלי, מבחינת הדת אמא ואבא מאותו דת,

בתקופה האחרונה אמא הייתה חולה ויש לה כאבים בקיבה שגם לפני כמה חודשים הייתי גם חולה וגליתה שגם אני חולה אותו דבר כמו אמא וזה משגיע אותי, מרגישה שאני לא מצליחה להיפרד מזה אני מאוד אוהבת אמא ומאוד מכבדת אותה ומנסה תמיד לעזור לה, אבל בתקופה האחרונה מרגישה שאני נלחמת עם אמא שלי בפנים, לפני כמה יממים דרסו חתולה בכביש אני מאוד אוהבת חתולים, חניתי כדי לבדוק אם אוכל לקחת החתולה ואם היא חיה, חמש דקות באוטו ואני נלחמת עם עצמי מה כן אני רוצה לעשות בין אם אמא הייתי איתי מה הייתי עושה, בסוף ירדתי אבל החתולה מתה, וזכרתי המשפט שאמא תמיד אומרת לי שאני לא יכולה להציל הכל, כשספרתי לה על מה ששקרה אמרה לי בצוק למה לא ירדת, אמרתי לה שכן ירדתי אבל מתה

רני לא יודעת מה לעשות עם הדלימה וקונפלקט שאני חיה בה

לא הסברתי את עצמי טוב וחשוב לי להסביר.
האמירה של הפסיכולוגית לא הכאיבה לי, אלא הרגשתי שהיא (הפסיכולוגית) הצליחה להגדיר או להצביע בצורה מדוייקת על מהות של הכאבבמקור שלו.
כאב מפושט כזה ועמו וגדול שכל הזמן חיפשתי לו הסבר, גם איתה ופתום היא אמרה וזה התבהר.
אבל, אני לא מרגישה שאפשר לרפא אותו,
וגם שאני לא יכולה להמשיך לשאת אותו.
אני רוצה שזה ייגמר ש"יוציאו" את זה ממני.
וכן, שיהיה לי תחליף...(כמו שלאבא שלי יש בת זוג אחרת..) אני מרגישה שאין בשבילי
פתרון אחר לריפוי.
מה שכן מכאיב לי זה שהיא לא רוצה להיות תחליף בשבילי..היא לא יכולה לאהוב אותי ככה.
אמרתי לה שהלוואי והייתה משקרת לי שכן..
אני לא יכולה לחיות עם הכאב הזה.
יותר.זה כל פעם חוזר ומשתלט על הכל.

השבוע הזה, המפחיד והמערער והמסוכן והמייאש,
בין היתר זרק אותי באכזריות (שוב) להכיר במציאות, במגבלות הקשר, בחלקיות, ובפער הזה הבלתי מובן- איך יכולה להיות קרבה ככ גדולה ומשמעותית, בקשר שהוא ככ רחוק מהמציאות.זה העיר שוב מקומות של קנאה, כמיהה,עלבון וכעס שהצלחתי להרדים.
אני רוצה שהיא תהיה אמא שלי, אני רוצה שהיא תרצה להיות, שהיא תבחר לאהוב אותי כמו אמא, ואני מקנאה בבנות שלה, בדקה הייתי מוותרת על הכל ומתחלפת איתן.
מכאיב לי שאין לי אמא.אין אשה שאני הבת שלה.שאוהבת אותי באופן הזה.שאני יכולה לשאת אליה את עיניי ללמוד ממנה ושתמיד זמינה עבורי.
ואני רוצה את זה ממנה.וכשהרצון הזה מאבד שליטה כמו עכשיו, קשה מאד לשאת את זה.קשה לנשום, קשה לאכול.קשה לחיות.
והיום היא אמרה לי משפט שזיקק את הכאב פתאום היא אמרה שבחודשים האחרונים הצלחתי להיות אשה, ואמא, ולהרגיש משמעותית, בלי להיות בת.
זה היה מאד חד ומדוייק.
וזה כואב כואב לא כאמירה פיוטית זה כאב שאני לא יודעת איך להמשיך לשאת.ואני גם לא רוצה, אני רוצכ שהוא יילקח ממני שייצא ממני.
איבדתי את אמא שלי בגיל 24.לפני 20 שנה.(לפני זה לא נפרדנו עדיין)
ועכשיו אני מרגישה שחזרתי 20 שנה אחורה.ליום שאחרי תום השבעה.
למה?;ואיך ?,והאם זה יעזור לי להיות אשה ואמא וכו, גם אם אני לא בת?
זה יכול להיפתר?

מישהו כתב בפורום שאותו מנהל פסיכולוג קליני האם במידה והוא מספר לפסיכולוג על מחשבות אבדניות שיש לו זמן ממושך והוא חושב לממש, האם מותר לפסיכולוג להעביר את המידע הזה הלאה ואם כן למי לפי אילו קריטריונים.

הפסיכולוג ענה על השאלה בלי להתייחס באופן ישיר לחוק ובעיני זו התחמקות. לומר 'אני משער' היא דרך עקיפה לומר שאין בחוק הפסיכולוגים כללים אחידים לכלל הפסיכולוגים בהתמודדות עם מטופל אובדני.
הדבר הענייני העיקר שהוא כתב זה שאין לפסיכולוג חובה לדווח, וזאת כאשר הפונה לא שאל אם יש חובה לדווח אלא האם הוא יכול לדעת בוודאות שחובה על הפסיכולוג לשמור את מחשבות ההתאבדות בסוד ואם מותר לו לגלות מה הקריטריונים של פסיכולוג לדיווח ולמי מותר לו לדווח.

בעיניי, תשובה ישירה לשאלה המבוססת על החוק היתה יכולה להראות כך:
לפי חוק הפסיכולוגים - שמן הסתם חל על פסיכולוגים בוודאות , סעיף 7 מסייג את חובת הסודיות ומאפשר לפסיכולוג לשתף במידע שהגיע לידיו אם "גילוי המידע דרוש לדעתו לשם טיפול באותו אדם."

הפונה שאל במפורש מהם הקריטריונים להעברת המידע והתשובה המלאה היא:
1. מותר לפסיכולוג לספר במקרים מסוימים סודות שהתגלו בפניו במהלך הטיפול
2. אין קריטריונים מפורשים ואחידים לפסיכולוגים לגבי ההתנהלות ולא לגבי השיקולים בגילוי והעברת המידע.


אני לא מבינה את הפסיכולוגים אתם לא מבינים שכל אחד ששואל שאלות כאלו יכול להיות עו"ד ? אתם לא יודעים שהחוק לא מחייב אתכם לשמירת סודיות? אתם לא יודעים שאתם מחויבים לתת מידע לשוקלים טיפול שיאפשר להם לקבל החלטה מתוך הסכמה מדעת והימנעות ממסירת מידע עלולה להיות עילה לתביעה? או שאולי אתם אינכם מודעים לסעיפים בחוק?
אם החוק מאפשר לכם שיקול דעת הרי שאי אפשר להאשים אתכם אם פעלתם בהתאם לחוק אז מדוע לא לספר את האמת כפי שהיא למטופלים או למטופלים פוטנציאליים?

האם מקובל לשלוח הודעת ווצאפ למטפלת (זה הדרך שאני מתקשרת איתה מחוץ לטיפול בעניינים טכניים. ) השאלה שלי היא לא דווקא על סוג האפליקציה -ווצאפ/מייל/sms.. אלא אם זה מתאים בכלל לשלוח הודעה לא טכנית מחוץ ל"מסגרת הטיפול"(מחוץ לקליניקה) לפעמים אני מרגישה מאוד לא רגועה ושיעזור לי לשלוח לה הודעה אני אפילו לא צריכה מדי את התגובה שלה מרגישה שיספיק לי שהיא רק תכתוב שהיא קראה ונדבר על זה בפגישה הבאה. אבל אני מפחדת נורא לשלוח אני מפחדת מאיך שהיא תקבל את זה מפחדת שהיא תכעס או לצור אצלה תחושה נדבקת מפחדת שאני אגרום לה לאי נוחות בזה לא יודעת בדיוק ממה אני מפחדת אבל זה מאוד מפחיד אותי אני לא יודעת איך מטפלים מסתכלים על זה ומה מקובל ומצד שני קשה לי מאוד לפעמים ומרגישה שזה היה קצת עוזר לי. אני אשמח לשמוע את חוות דעתך בנושא -תודה

היי ליטל.
דיברתי עם הצוות על החרדה מהמצב הביטחוני והם הציעו לי במצב כן לבוא למועדון. הבעיה שאני מפחדת לצאת מהבית, למרות שאני נוסעת עם הפחד למועדון כל הזמן חשופה לחדשות אני מרגישה באיזשהו מקום שאיבדתי את עצמי. מה עושים במצב כזה? תודה רבה ליטל

שלום, בני כיום בן שנתיים, ילד ראשון ויחיד כרגע. התפתחות תקינה מבחינה שפתית ומוטורית. מבחינה שפתית הוא מתקדם לגילו- מביע את עצמו ואת הרצונות שלו. מאז שהוא היה קטן, מגיל מספר חודשים כאשר הוא היה רואה מישהו שהוא לא מכיר היה בוהה וחושש. בגיל שנה ו-5 נכנס לגן. מאז חשוף להרבה ילדים וגם טרם כניסתו לגן הלך כל יום לגני שעשועים. ההסתגלות שלו מאוד איטית והוא מאוד פסיבי- מאז ומתמיד מגיע לגן שעשועים, נוטה לעמוד ולהסתכל בילדים האחרים במבט אבוד וחושש וכלל לא משחק. רוצה שירימו אותו הרבה ואומר שהוא פוחד. כשאני שואלת ממה הוא פוחד- הוא אומר מהילדים. אני בעצמי קלינאית תקשורת ולכן עושה לו הרבה תיווך, מסבירה שכולם משחקים בגינה, ושהילדים נחמדים, אך לא תמיד זה עוזר. כדי לשחק במתקנים הוא זקוק לעידוד רב (למשל צעצוע שלו ששמים על המתקן כדי שיטפס על הסולם), התלהבות. כשיש מעט ילדים בגן זה עוזר לו יותר להשתחרר. גם כשיש ילד שהוא מכיר ואוהב זה מעודד אותו להיות פעיל יותר בגינה. כשאנחנו מגיעים להוריי שמתראה איתם מספר פעמים בשבוע הוא זקוק להסתגלות של 5-10 דק' כדי להשתחרר. הוא חושש שילדים אחרים יקחו לו צעצועים שלו (הוא מדבר על זה), וכאשר לוקחים לו הוא אף פעם אינו עומד על שלו ונוטה לבכות (גם כשמדובר בתינוקות שקטנים ממנו בהרבה הוא אינו עושה דבר וחושש). הוא חושש לגעת במשחקים שפזורים בגינה שהם אינם שלו. אני עושה לו הרבה תיווך, מסחירה שמותר לדעת ואם מישהו יקח משהו שלו הוא יכול לקחת בחזרה. לכל אורך השנה האחרונה שבה הוא נחשף איני חשה ב"התקדמות" בתחום זה או התקדמות מאוד מינורית.. אני חשה שהוא שונה מאוד מילדים אחרים, חסר ביטחון באופן מאוד בולט בסביבות עם ילדים אחרים, חושש מלעמוד על שלו- כשכל הילדים האחרים בגינה עושים זאת בטבעיות. יש לציין שבבית הוא בהחלט עומד על שלו ומביע את רצונותיו, חוטף, לוקח וכלל לא חושש, שובב. אנו מחזקים אותו ומעצימים אותו בנקודות החוזק הרבות שלו כל הזמן ועושים לו שיקוף.. . עם הכניסה לגן הייתה לו הסתגלות מאוד איטית וארוכה אבל הגננת אומרת שבגן הוא אינו חסר ביטחון ונוטה לקחת את הצעצועים ולברוח כאסטרטגיה שלא יקחו לו. נראה שיש פער בין המצבים השונים.
אני מוטרדת מכך שהוא "חלש" מאוד לעומת הילדים האחרים מבחינת הביטחון ומבחינה חברתית ותוהה אם יש מה לעשות מעבר על מנת לחזק אותו ולשפר את הנושא. אני חוששת שבגילאים יותר מבוגרים ילדים אחרים יפגעו בו בקלות ושיתקשה לייצר חברויות. יש לציין שעשינו הדרכת הורים קבוצתית של מכון אדלר על מנת לקבל דגשים כלליים וחשה שאנחנו מיישמים אותם. תודה רבה

קשה לי מאוד בין הפגישות אני מוצפת מאוד ועל התקן חווה תחושות ומועקות גופניות חזקות מאוד עולים לי לראש בלי סוף דברים שההרגשה היא שבשביל להתיחס רק לדבר אחד מהם צריך מס' פגישות וכולם חשובים אז במה להתחיל בכלל ?? מחשבות אין סוף שרק מטריפות אותי ואני דוחקת ומסיטה אותם כל הזמן כי להיות איתם לבד אני לא יכולה זה כואב לי מדי ואני רוצה להצליח להביא אותם לטיפול הבעיה שבטיפול אני לא מצליחה אני די שוכחת מהכל שוכחת את העוצמות שוכחת את התחושות שוכחת מהנושאים שמעסיקים אותי וגם אם נזכרת במשהו זה בצורה דלה מאוד כשהרוב חסר ואני לא מצליחה לתאר ולהסביר את מה שאני מרגישה (אפילו עם עצמי לא בדיוק ברור לי) וגם כשעולה קצת אני סוג של מתלבטת אם לשתף כי יש עוד כל כך הרבה ונזכרת דווקא בשולי זה קשהההה אני לא מצליחה להגיד כלום פשוט בא לי לבכות זה עושה לי עצבים חזקים בגוף וזה תאור עדין ההרגשה היא שבא לי להתפוצץ, ככל שיותר קשה לי ככה אני עוד יותר ננעלת והכל נאטםםם. המטפלת שלי טובה ומכוונת, (כן ליטל היום אני מוכנה להגיד לך את זה. זה שלא ענית לי כל פעם ודחקת אותי חזרה למטפלת ולא השארת לי שום ברירה גרם לי להיאלץ לנסות אפילו שזה כל פעם היה מעצבן אותי נורא אני מודה לך ) היא עוזרת לי הרבה ובשונה מאוד המטפלת הקודמת אני מרגישה שהיא חזקה ולא מתבלבלת ונבהלת והיא מבינה מאוד אבל אנייי זו שלא מצליחה כאילו שאצלה המוח שלי נמחק אני מצליחה לדבר רק עם הרבה הכוונה שלה בהתאם למה שהיאא מעלה אבל איך שאני יוצאת ממנה ובין הפגישות הכל שוב צף בחזרה וזה הורג אותי עושה לי מתח נוראי בגוף אני יושבת בעבודה לא מצליחה להתרכז רק מתרכזת בלדמיין את עצמי חותכת חזק כדי לשחרר את המתח הזה החוצה. למה אני לא מצליחה?

שלום,

מאז שההורים שלי התרגשו לפני כחמש שנים החיים שלי הפכו לגיהינום בלתי נסבל.
לא רק שהפסדתי את הקריירה ששאפתי להגיע אליה כל חיי, אני גם לא מסוגלת לקום ונמצאת בלופ.
אימא שלי מטיחה בי האשמות קשות, דורשת ממני לצאת לעבוד בכל עבודה שהיא רק להכניס סכומי כסף גבוהים.
לרגע אין חשיבה על החלומות שלי, השאיפות, הדרך שהתחלתי לצעוד בה אבל נפלתי ואני לא מצליחה לחזור למסלול.
אני מרגישה שנגזר עליי משהו שאני לא יכולה לעמוד בו.
אין עם מי לדבר, רק דרישה לכסף, בלי קשר לתחומי עניין.
הקורונה והמצב הביטחוני העמידו אותי בסיטואציה שבה אני נאלצת לוותר גם על עבודות זמניות בגלל המצב.
אני מבינה שגם אחרי שיהיה התשלום של אימא שלי לאבא שלי, לעולם המצב הזה לא יסתיים וזה פשוט לא יאומן.
אני לא אשמה שהיא חייבת לו סכום של כסף, אני לא אשמה שהחיים שלה לא היו טובים, אני לא אשמה שדברים לא הסתדרו ובטח שאני לא אשמה שגם לא זכיתי להורים מגוננים שיעשו הכל בשבילי ויתנו לי גם לנסות להתקדם מחדש ולא להיקבר בתהום שאני לא יכולה לצאת ממנה.
כואב לי כל כך ואני לא מצפה למצוא פתרונות כי אין, אלא אם כן יקרה נס ויגיע סכום כסף גדול במקרה.
לא מעוניינת בטיפול פסיכולוגי, כבר הייתי ולצערי, גם בו אימא שלי חיבלה והגעתי למצב שאני לא יכולה לדרוך יותר בקליניקה.
הייתי חייבת לפרוק אולי כדי קצת לאוורר את הרגשות שכלואים.
תודה על ההקשבה, גם אם היא רק מעבד למקלדת.

שלום,
מקווה שזה הפורום הנכון, חוויתי התאהבות בנערה שלמדה איתי בגיל 15, יצאנו לדייטים, דיברנו (בתמימות רבה וביישנות אופיינית של שנינו) ועד שאזרתי אומץ בגיל 17 לספר את שעל ליבי מצד אחד היא כן הראתה הזדהות, אך בדיוק כבר נכנסה למערכת יחסים אחרת.. אז כפי שניתן להבין הקשר בנינו נגדם.
עבר כמעט עשור ! ולפעמים היא באה אלי בחלומות, ובחיי הם החלומות הכי מתוקים שיש.. יש לי את הביטחון לגשת אליה, להחמיא לה ולממש כל הזדמנות להכיר אותה יותר ולהרשים אותה.
עברתי מערכות יחסים רבות מאז, יש לציין שהן התאפיינו במסעות "כיבוש" לדעתי זה לא היה במודע, אך במבט לאחור אני מבין כי ייתכן וזה היה מעט בשביל להתנחם אך באיזה שהוא מקום גם מעט על תחושת פיצוי מהחסך של הרקע הדתי ממנו הגעתי.
היום אני במערכת יחסים ארוכה ויציבה, ופניי קדימה לחתונה וילדים.
כששוחחתי עם איש מקצוע על בעיות בחיי ובזוגיות כשעלה הנושא של החרטה / ההחמצה הענקית שאני מתקשה להתמודד עימה בנוגע לאותה נערה.
הוסבר לי כי ייתכן והיא סימלה עבורי את תקופת הנערות, אותה תקופה משוחררת מדאגות ומאחריות, אותה תקופה של פריחה ושמחה שמאפיינת את גיל הנעורים. וייתכן כי הבת זוג הנוכחית היא בדיוק הצד השני, של הקמת המשפחה, המחויבות והאחריות של החיים הבוגרים.
אני חייב לציין שזה נתן לי מרגוע, זה באמת הניח סוף סוף את המחשבות והרגשות שנעו הלוך ושוב בנוגע לנערה.

אין לי אומץ ליזום קשר על אף שהיום זה ממש מרחק הודעת טסקט פשוטה..אני יודע שהיא בזוגיות (כי אחת לכמה חודשים אני כן מנסה לעקוב אם היא העלתה תמונה חדשה) אני גם לא כל כך רואה מה התכלית בלשתף אותה בתחושות של שברון הלב וההופעות החוזרות שלה בראשי וליבי במהלך חיי. זה לנסות להחיות את העבר.. והוא כבר עבר! אבל הוא לא משחרר.

איך למען השם אפשר להשלים עם האירוע הזה?...
זה כמו התמכרות, על אף שכבר מחקתי את החברות איתה ברשת החברתית (כאקט של ניסיון להתמודדות) לפני שנים, אני עדיין מתפתה ומידי פעם מגשש בדרכים אחרות לבדוק מה חדש בחייה..

זה מרגיש כמו צרות של עשירים, אך זה מלווה ומעסיק אותי באופן די אינטסיבי.

אני ממש אשמח לנקודת מבט נוספת על הסיטואציה.

היי ליטל,
הילד שלי עם ADHD ובעיות היפראקטיביות, הפרעות קשב וריכוז במונח הכללי.
אני מאוד לא רוצה לתת לו טיפול תרופתי מאחר ואני עברתי את זה כילדה וסבלתי מאוד כרובוט בבית הספר, בעיקר מבחינה חברתית.
אבל אתמול בלילה נשברתי כשהוא אמר לי שהוא כל הזמן לומד ולומד וכשמגיע המבחן הוא "אידיוט" ומקבל 50 בזמן שהוא יודע שהוא יכול לקבל 100.
הם כדאי להתחיל עם טיפול תרופתי ובמקביל פסיכולוגי?

שלום הבת שלנו בגיל 20 לא יוצאת מהבית בכלל לובשת רק שחור ורק ארוך. לא יכולה לסבול את גוון העור שלה הבהיר והאדמומי שלה ואת צורת הגוף שלה עד כדי כך שלא מפסיקה לבכות ולדבר על זה ולשנוא את עצמה בצורה קיצונית. היא מסרבת לקבל עזרה/טיפול איך אנחנו ההורים יכולים לעזור לה כי זה סיוט מתמשך. אין גם חברים ניתקה קשר עם כולם ואומרת שרק אם הייתה רזה יותר ושחומה יותר הכל היה טוב, היא מסרבת להשתזף כי אז נעשית אדומה יותר וחומרי שיזוף לא אוהבת

היי, שמי רז ואני סטודנט. מגיל 18 אני מטופל אצל פסיכולוגים ופסיכיאטרים בהקשר של חרדות. אני לוקח כדורים בשם אפקסור ובשנים האחרונות לא היו לי חרדות כלל. אתמול ניסיתי להתגרות בגורל ועישנתי גוינט למרות שפסיכיאטרית אמקה לי להתרחק מזה. בעקבות כך, היו לי חרדות כל הלילה ועד עכשיו הן קיימות, בעבר שהייתי חווה התקף הייתי לוקח קסנקס. השאלה שלי היא מה עכשיו? האם חזרתי אחורה? האם החרדות חזרו ועוד פעם אני צריך לעבור א התהליך מהתחלה? האם צריך לשנות את מינון התרופות בעקבות המקרה? איך אני יכול לטפל בזה(ספורט)? זה יעבור? וכו'... תודה מראש וסורי על החפירה.

שלום,
קראתי בויקיפדיה שתכונת האופי הזאת (עבור רוב האנשים/באופן כללי) יותר מועילה מאשר IQ גבוהה למשל בשביל להשיג הצלחה בחיים.

לצורך הצלחה בחיים ועמידה ביעדים מעוניין לטפח תכונת אופי זו.

השאלה איך לעשות את זה? מה יכול לעזור/להקל על התהליך לצורך כך?

תודה.

עברתי 4 מטפלים שונים לאורך חיי.
שלושה מתוכם מצאו צורך לשתף אותי בחוויות קשות ואישיות שלהם ללא ששאלתי, ללא שכיוונתי לשם, כך על דעת עצמם ומשיקולים שאני עדיין מנסה להבינם.
בכל פעם מחדש, זה תפס אותי מאוד לא מוכנה, מאוד מופתעת ואף המומה.
הולכת עם תחושות מאוד לא ברורות ומבלבלות לאחר אירוע שכזה.
לאחר האירוע מעולם לא הזכרתי ולא העזתי לשאול שום שאלה על הנושא ששיתפו, כאילו שזה כלל לא נאמר(הרגיש לי חוצה גבולות וגם תחושה שאין עניין שאשאל)

אומר שלמדתי טיפול ואף לתקופה טיפלתי במשפחות שלמות.
(ילדים,הורים),אני תוהה האם לנתון זה יש קשר? האם יש בי משהו שמזמן לספר ולשתף?
אחת מהמטפלות אמרה שחשבה שאם תספר לי משהו אישי שלה,זה יעודד אותי לספר גם.(זה לא הוכיח את עצמו)

מה הסיבות בגינן מטפל מוצא לנכון לשתף בדבר אישי שלו את המטופל?
האם זה מקובל?
מתי ולמה יש לכך מקום?