פורום טיפול נפשי

בעלי, בן 75, סוכרתי מגיל 14. בעשור האחרון מתמודד עם כל סיבוכי המחלה: קטוע רגליים, כמעט עיוור, אי ספיקת כליות, בעיות המטולוגיות, לחץ דם גבוה, בעיות בעיכול וכאבים ועוד. מצבו הנפשי מתדרדר במקביל להתדרדרות הפיזית, כולל חרדות ובכי. מאז הקורונה לא יוצא כמעט מהבית למעט נסיעות רפואיות. שנים אני נזהרת לא ליפול נפשית גם אני. לאחרונה אני מרגישה שאני כבר לא כל כך מצליחה. התחלנו לחשוב שאולי קנאביס יכול להקל עליו - פיזית וגם נפשית, אבל איננו יודעים למי וכיצד לפנות. במקביל אנו מעוניינים לערב פסיכולוג רפואי. יש לנו המלצה על מישהו שגר לא רחוק. אבל הבנו שזה טיפול יקר.
1. האם קנאביס אכן יכול להועיל ומאיפה בכלל מתחילים?
2. האם יש גוף שאפשר לפנות אליו לעזרה במימון הטיפול הפסיכולוגי?
מקווה שתענו לי בהקדם. תודה.

עוד שאלה קטנה..
האם הפסיכולוג עושה סיכום אחרי על פגישה?
כי בזמן הפגישה לא רושם כלום
תודה

הי, רציתי רק לשאול איך אני יודעת איזה הפרעות אשיות יש לי
זה יכול להיות כמה ביחד?
אפשר לצאת מזה?
איך אני יודעת עם יש לי פיצול אשיות?
אני כפייתית
איך אני יודעת עם יש לי מניה דפרסיה?
בקיצור אני מנסה לגבש לעצמי זהות
אבל אני דיי מסתבכת
לפחות אני יודעת שכרגע אני לא בדכאון...
אולי אני פשוט אלך לאיבחון
אז מה שרציתי לבקש
עם אפשר לשלוח לי מאמרים בנושא או איבחונים
זה מאוד ישמח אותי
מקווה שהגעתי למקום הנכון..

תודה ליטל
תודה על התשובה
האם לדעתך לפני הפגישה ליידע את הפסיכולוג בשליחת הודעה ברצון לשיחת סיכום
או באותו רגע
האם הוא צריך להתכונן לכך?
תודה

לפני כשנתיים עברתי לגור במדינה, יבשת אחרת. חיי לכאורה השתנו מקצה לקצה, הכרתי שם את מי שהיום בעלי, עברנו לגור ביחד בדירה שהיא שלנו ואנחנו מצפים לילדה שתגיח לעולם בעוד כמה חודשים.. לכאורה אני אמורה להיות האישה הכי מאושרת עלי אדמות. במקום זה
אני מותשת, נפשית אני במקום שחור מאוד.. מחזיקה את עצמי מלהתפרק. בעלי כרגע במקום רע בעבודה והוא רוצה להתפטר מה ששם אותו במצב נפשי לא טוב (הוא העצמו סובל מחרדה ודיכאון, בעיקר בגלל שהוא לא מרוצה מהמקום שלו בעבודה). אנחנו בקושי נושמים כלכלית ואני הולכת להפסיק לעבוד בעוד כמה חודשים מסיבות ברורות ואני לא יודעת לכמה זמן (מה שמעלה לי את מפלס החרדה לשמיים.
אני כל הזמן תקועה בתוך בועה שחורה וזה מרגיש שזה בלתי אפשרי לצאת ממנה, אני נגעלת מהגוף שלי (אני מתמודדת כבר שנים עם בולימיה.. אני כבר כמה חודשים שלא גורמת לעצמי להיות חולה אבל עדיין מתמודדת עם המחשבות) ולא מוכנה שאף אחד יגע בי (כמובן שבעלי סובל מזה) כל מה שבאלי לעשות זה פשוט לבכות! אני פשוט במקום רע ואין לי כרגע מה לעשות עם זה או לשתף מישהו כי אין לי פה אף אחד, כל המשפחה שלי נמצאת בארץ וכך גם החברות שלי.. (בעלי כרגע לא פנוי מספיק נפשית.. אני לא רוצה להעמיס עליו עוד מטען), תמיד היה לי קשה ליצור קשרים (וכמובן שלמצוא חברים במדינה אחרת בגיל 26 זה משימה בלתי אפשרית בשבילי) ובכללי חברתית, אני מאוד סגורה ולא תמיד יודעת לקרוא נכון את הסיטואציה מה שגורר המון חרדה ובושה בהמון מן המקרים. אני רק חושבת לאיזה עולם הילדה תגיע ועוד חלק ממני מת. אני מקלידה את זה ולא יכולה להפסיק לבכות (מזל שאני עם מסכה.. אף אחד לא יכול לראות) אני חושבת על כל הדברים שקרו לאחרונה (מעבר למדינה אחרת, חתונה והריון שכל חיי חיכיתי לרגע הזה) ואיך אני מעזה להרגיש ככה, אני מניחה שההורמונים לא עוזרים לי להרגיש יותר טוב. אני שוקעת לתוך בור שחור עמוק ואני לא יודעת איך לצאת ממנו! אני סתם פורקת.. לא באמת מצפה לתגובה כי אין משהו שמילים יעזרו לתקן, אחרי הכל הכל תלוי בי נכון? אני מקולקלת, שבורה, שבר כלי. כשהימים עוברים והילד מתקרבת המחשבה על איך אני אתפקד בתור אמא כשאני במצב נפשי מעורער, כל מה שאני חושבת עליו זה שבגללי הילדה הולכת להיות עם בעיות נפשיות כמו אמא שלה: הפרעות אכילה, דיכאון, חרדה, תעבה עצמית. לסיכול פשוט אמא למופת...

שלום ליטל,
הפגישה עם המטפלת שלי הייתה אמורה להיות ביום שני אבל בגלל שהיא הייתה צריכה לעשות שינוי בלוז היא דחתה את זה לחמישי כמו שאמרתי לך לפני הפגישה המתוכננת הרגשתי נורא רע מהרעיון של שיחת הטלפון וברגע שהמטפלת שלי שלחה לי מייל שהיא צריכה לדחות את הפגישה באותה שנייה הייתה לי תחושת הקלה אבל מיד אח"כ למרות שבתוכי אני אומרת לעצמי שאני אגיד לה שלא נדבר בטלפון רק בכתב זה שוב חזר לי וברמה הרבה יותר חזקה אני יודעת שזה ישמע קיצוני מאוד אולי אבל מאז יש לי דפיקות לב חזקות וזרמים בגוף וכן שלשולים ובלילה האחרון הרגשתי את המועקה הזאת בצורה ממש חזקה ומאיימת לא הצלחתי להירדם וגם כשנרדמתי התעוררתי אחרי רגע והתקשיתי מאוד לחזור לישון וכל הזמן הזה הרגשתי זרמים הזויים וצמרמורות חזקות עם דפיקות לב ברמה שפחדתי שיקרה לי משהו ניסיתי לעשות נשימות עמוקות ללחוץ חזק על הבטן כדי להרגיע את הלחץ וכן לנסות הסיח את הדעת בלדפדף בפלאפון או משהו כזה וזה כל רגע חזר אלי בנוסף בימים האלה פתאום אין לי תאבון אני מרגישה שבעה ומלאה . הימים האלה מרגישים לי סיוטט אני מחכה שהם יעברו הם מרגישים לי ארוכיםם ואני לא מצליחה להבין מאיפה התחושות הקיצוניות האלה כשאני חושבת על הסיטואציה אני מבינה שהיא קיצונית אבל היא בלתי נשלטת אני לא יודעת מאיפה זה בא לי אני אמורה להרגיש ככה כל התקופה?
מאיפה זה בא לי
שאלה נוספת - יש לי כמה נושאים שבגללם באתי לטיפול אני לא יודעת במה להתחיל אמרתי את הנקודות מלמעלה השאלה אם לתת לזה לזרום איך שיוצא? או שאני אמורה לכוון במה להתחיל כי זה קצת מבלבל אותי אני כאילו רוצה הכל ביחד ואם עברתי חוויה לא נעימה בעבר אני זאת שצריכה לפתוח את זה מול המטפלת על ההתחלה (לא צינתי לה את זה בכלל כשחלק מהסיבות שניגשתי לטיפול ) או שאני יכולה לחכות שאולי זה יגיע ממנה או לזמן שירגיש לי יותר מתאים.

שלום,

פונה אליכם כי לא יודעת למי לפנות עם קשיי הנפש שלי למרות שאתם לא כתובת למצרך אותו אני מבקשת - תקווה.

בת 55, ללא זוגיות, ילדים, משפחה מורחבת וכעת גם ללא עבודה, אחרי שפוטרתי לאחר 21 שנות עבודה.

כל החיים מתקשה בגלל דימוי עצמי נמוך וחוסר ביטחון.
סובלת מחרדות ודיכאון...איך לא עם חיים מצומצמים כאלה...אמנם אקדמאית אבל רחוקה מלמצות פוטנציאל.

כרגע לאחר הפיטורים מרגישה שסוף העולם הגיע. מצד אחד, לא חייבת יותר להעמיד פנים של תפקוד בחברה למרות קושי נפשי גדול ומצד שני, חיי שוממים עוד יותר. מנסה להעסיק את עצמי אבל זו מלחמה יומיומית להרגיש שפויה וחלק מהחברה. מתנדבת בבית חולים בעזרה אדמיניסטרטיבית פשוטה, מגדלת שתי כלבות, אבל ללא חיי רגש שנים רבות. אין תחושת שייכות או קרבה אמיתית, הכל מזוייף.יש לי בקושי חברה אחת. לא מסוגלת לנהל שיחות בטלות. מרגישה פספוס על כל חיי וצופה המשך דעיכה איטית ופרישה מהחיים.

כמובן שאני מטופלת תרופתית אבל הטיפול תמיד חסר למול המציאות הריקה.
לא מוצאת לי מסגרת תעסוקתית ועדיין כועסת על פיטוריי שמשקפים לי את חוסר התאמתי לעולם. הייתי טובה בעבודתי אבל לא זכיתי להערכה כי לא שיחקתי את המשחק ולא הקרנתי סמכותיות וביטחון. החלקים הטובים שבי לא זכו להערכה למול הבעיות באישיות שלי.

מיואשת וחסרת מוטיבציה.

לא מסוגלת לגייס תקווה קלושה לשיפור במצב הרוח שלי. מצויה במעגל סיזיפי של חוסר הערכה עצמית עד כדי שיתוק ונחיתות למול אנשים אחרים בגילי שהם רבי הישגים והתנסויות ממני. איך אפשר לשרוד ללא תעסוקה ומסגרת חברתית כלשהי? לא מצליחה למצוא מסגרת תמיכה הולמת.

lifeless

שלום.
לאחר כשנה אצל פסיכולוג עברתי לפעם בחודש .
אם בהתחלה היינו משוחחים על דברים נקודתיים שמקשיים עליי ..ברצון לטפל דברים הכואבים הכוללים עבר
היום השיחות יותר הוה ויותר איך עבר החודש ...שנחמד לי ... אבל לכךאני יכול לספר לחברה ..
האם זה אומר שהיגיע הזמן להיפרד ?
זה לא שניפתרו כל בעיות חיי ...והמצוקות והרגשות הכואבים פגו ..
פשוט נראה לי שאין טעם לחזור שוב ושוב על אותם דברים .
כן יש לציין שנחמד לי להגיע . ושיש באופק פעם בחודש שיחכזו
אבל זו המטרה ? אם הפסיכולוג הפך לידיד ? (:

כשאני נמצא ביחידות לבד
עם מישהו לפעמים לפני שמגיעים עוד אנשים
וגם שאני מצליח לסדר את העניינים לטובה
אני מתרגש מידי מהקירבה
שאני לא רגיל בה
אני משתתק..ולא יודע מה להגיד
ונורא קשה לי אני לא נינוח מהקרבה
כי אני כל הזמן חושב על נושאים לדבר עליהם
מה לעשות כשנוצר מצב כזה
של מבוכה מהקרבה לאדם אחר
ושותקים
כדי שנהנה מהקרבה ביחד
ולא להשתתק ולהתרחק
מבלי שהכלים יתפרקו לי בידיים?

רציתי לברר אם יכולים ליהיות תסמינים של PTSD מחויות טראומתיות בעבר ולא מפגיעה מינית?

מגיל צעיר אני סובלת מדכאונות וחרדות, אשר יכולים להקשות עלי, עם השנים המצב נהיה קל יותר בגלל שיצאתי מהמעגל המתעלל שהיה לי כל חיי, מבריונות ואי שיוך בין בני המשפחה וחוסר חברים, היום, אני זאתי שמתעעלת בעצמי, אני הייתי בטיפול פסיכולוגי ולא מצאתי תשובות לבעיות הנ"ל, ואני מתלבטת אם ללכת לאבחון פסיכיאטרי ולמצוא פסיכולוג שאני יכולה להתחבר אליו.
אני לא יודעת מאיפה להתחיל.

היי
רציתי לשאול ,
תמיד ידעתי שיש בי משהו תקוע אבל אף פעם לא היה לי את האומץ לגשת לטיפול כדי לבדוק זאת כי: א. המחשבה על הסיטואציה תמיד הרתיעה אותי מאוד קשה לי עם החשיפה וגם אם היו לי מצבים בחיים שאיזה משהי בעל סמכות "קראה אותי" וניגשה כדי ליעץ או לעזור זה רק עשה לי רע (ברמה של צמרמורות ודחייה) וכמובן לא שיתפתי פעולה והתרחקתי לגמרי מאותה דמות. בנוסף, קשה לי מאוד להביע את עצמי ואת מה שאני מרגישה גם כשאני מוצפת מאוד זה יצא לי בחצי משפט לא מובן.
אבל לאחרונה הרגשתי גמורה מנטלית תקופה ארוכה שיש לי מדי פעם לחץ פנימי שאני צריכה לקחת נשימה ארוכה או לכווץ את הידיים כדי להרגיע אותו לא ראיתי עניין וטעם בכלום לא יכלתי לישון שנת צהריים כי אם הייתי עושה זאת הייתי קמה בבהלה עם דפיקות לב ממש חזקות ותחושת ריקנות איומההה הרגשה של מה אני עושה פה בכלל ומה אני תורמת . ועם הזמן ראיתי שהסובבים שלי התחילו אולי לשים לב ולנסות להגיד לי משהו וזה עשה לי רע אז חשבתי כן לגשת למשהי על מנת להעזר לפני שהדבר יחמיר ויתפרץ בחוץ.
אבל כמו שאמרתי אני לא מסוגלת עם החשיפה ומי שפניתי אליה הציעה לי טיפול בהתכתבות שזה הדבר היחיד ששכנע אותי לנסות ואז התחלנו פעמיים אבל כמובן הכתיבה מאוד מתישה מצד אחד כי את מרוכזת בלנסח או מדלגת על דברים שכבר יוצאים בהצתה מאוחרת.. וכו'. המטפלת שלי אמרה לי כבר בפעם הראשונה ששיחת טלפון תהיה יותר יעילה אבל אני לא הייתי מסוגלת לזה ואמרתי לה אולי בפעם הבאה כמובן שגם בפעם השנייה אמרתי לה לא עכשיו אולי אחר כך ולבסוף סיכמנו שבפעם הבאה ננסה דרך הטלפון אני לא יודעת למה ומאיפה אבל רק המחשבה גורמת לי למועקה חזקה מן דפיקות לב וצמרמורות וזרמים בגוף ואני פתאום חושבת לעצמי אולי בכלל אני לא צריכה את כל הדבר הזה ולמה לי ואני גם כבר לא מרגישה את התחושות שהרגשתי לאחרונה לפני שניגשתי לטיפול אז אולי לא צריכה. אני מנסה להתגבר על התחושות האלה של הרתיעה מהשיחה אבל לא מצליחה אני יודעת שאם היא רק תשאל אם כן או לא לדבר בטלפון גם בפעם הבאה אני אדחה אותה וזה לא שבאמת פעם אחרת אהיה מסוגלת וגם אם אגיד לה שכן והיא תתקשר לא יצאו לי מילים מהפה אני לא יודעת מה לעשות עם זה ומה נכון לי . אשמח לעצתך.

שלום רב, רציתי לדעת האם יש מעגל תמיכה פרונטלי או בזום למי שאיבד את יקיריהם לקורונה? הייתי בטיפול פרטני. מחפשת משהו אחר. אולי האפשרות לדבר עם עוד אנשים שעברו את זה יעזור.
תודה מראש

אני בטיפול כבר קרוב לשלוש שנים.. פתחתי המון דברים וחשפתי הרבה סודות
הרבה דברים קשים שההורים עשו.. יחד עם זאת הרבה הבנה של מה הוביל אותם לכך
אף פעם לא נכנסתי לדבר על ממש מה קרה ומה עשו אפילו שזוכרת הכל ויכולה גם להרגיש בגוף את הכאב
אני אוהבת את ההורים שלי למרות הכל ומרגישה צורך להגן עליהם ועל ההתנהגות שלהם
אבל לפעמים למשל בימים כאלו שאני פתאום מרגישה אותם פוגעים בי בהווה באלי כל כך לכעוס ולהוציא בטיפול
אבל מפחדת שהמטפל ימחק גם את כל הדברים הטובים שבהם ויראה רק את הרע
אני הרבה פעמים בטיפול מנסה למצוא את הדברים הטובים ולמצות את מה שניתן לי
אבל לפעמים באלי להרגיש חופשי לכעוס בלי להרוס..גם אותם גם אותי.

היי, אני בת 25 והחברה שלי בת 20. היא אושפזה פעמיים בחייה על דיכאון ופסיכוזה. יש לה מחשבות שווא קשות שמקשות לה על החיים וגורמות לה לעשות דברים. היא לא שומעת קולות או רואה דברים. בנוסף, היא בדיכאון, התפרצויות כעס, ורגשות לא תואמים לסיטואציה. בנוסף יש פעמים שהיא נראית פשוט מנותקת מהעולם, כשאני שואלת אם היא בסדר היא עונה לי שהיא לא מרגישה כלום. זה נראה שהיא פשווט מנותקת. אין לה רצון לעשות כלום (חוסר מוטיבציה), היא לא ממש שומרת על עצמה בנושא הגיינה (יכולה לא להתקלח גם 3 ימים). אני חושדת שיש לה סכיזופרניה. היא עונה על הקריטריונים לפי מה שקראתי באינטרנט אבל רציתי להתייעץ גם כאן. אני יודעת שזה מאוד תמציתי אבל לא יכולתי לחשוף יותר מידי פרטים כי היא לא מרשה לי (היא אישרה לי לשאול את השאלה הזו).
תודה רבה מראש.