פורום טיפול נפשי

למה רק בא לי לבכות כשאני חושבת על הקשר עם המטפלת שעוד לא ממש התקרב אבל זה בדרך לשם?? כל כך לא רוצה להיות במצב הזה אין לי כוחות כי כשאני חושבת אני מבינה שאני לא יודעת להיות בקשר קרוב שהוא טוב ולא מזיק. אני יודעת רק להיות רחוקה וכך הכי טוב וקל לי כי להתקרב אצלי = תלות = סיוט! אין מצב ביניים לצערי ואת זה אני לא רוצה זה רק מעיק זה רק חונק רק בא לי למות מהמחשבה שאני מגיעה למצב הזה כל כך לא בא לי להיות שם אני מנסה להחזיק חזק בעמדה המרוחקת מולה אבל מתחילה להרגיש שלא כל כך מצליח לי מרגישה שזה מתחיל לאבד שליטה ועוד רגע אני נופלת לתהום המטריף הזה. בא לי לעצור כאן מרגישה ילדה קטנה!

היי ליטל.זה ככ מעייף, מתסכל, מיותר ומקלקל.
פתאום בלי קשר לכלום, או יותר נכון בגלל טריגרים פנימיים,
אני נזקקת ליותר, לבלתי אפשרי, ואני כועסת, וסובלת ואני מרגישה שאני גורמת גם לה סבל ומקלקלת את כל הטוב שיש.
פעם חשבתי שאנחנו נפתור את זה, שזה יעבור.אבל אני מבינה שזה לא יקרה.
זה תמיד יהיה חלק מהקשר.חלק ממני.
אני יודעת שאם אתנתק, זה יפתור את זה,
אבל אני לא רוצה לשלם את המחיר הזה..
ולהפסיד את כל מה שיש.

אני מותשת.גם מכאב וגם מאשמה כלפיה.

את גם חושבת כמוני, שאת "זה" אי אפשר לפתור בטיפול?

שלום רב, אני עובדת במוקד שירות לקוחות טלפוני בחברה שמספקת פתרונות טכנולוגיים לחולי סוכרת. בתפקידי אני מסבירה על מוצרים כגון מדי סוכר וכן משאבות אינסולין ומסייעת במצבים בהם ישנם תקלות במכשירים. פעמים רבות אני צריכה להתמודד עם כעס רב של לקוחות החברה בנוגע לתקלות במכשירים. אני יודעת שכעס זה לא מופנה ישירות ואלי וכן אני משערת שהוא נובע מתסכול ופחד של הלקוחות אך הוא גורם לי לכאב רב. לנוכח הסבל של הלקוח וגם בשל התחושה שהצעקות משאירות אצלי בלב. אני יודעת שאני עובדת באופן מקצועי אך אשמח לדעת האם ישנה דרך שאוכל לעזור ללקוחות להתמודד עם הכעס שלהם באופן שירגיע אותם וכן יעזור לי. תודה רבה מעריכה

היי ליטל.אולי כבר שאלתי פעם..האם מטפלים מספרים לפעמים לבני זוג/משפחה שלהם על מטופלים שלהם?

קשה לי שאין לי כח ומילים לתאר ולכתוב היתי אצל המטפלת היום ולא הרגשתי בפגישה שום דבר מיוחד אבל כשיצאתי ועליתי לרכב הרגשתי השבתההה לא יכלתי להתחיל לנהוג הנחתי את הראש והתחלתי לבכות לא יודעת אם נרדמתי תוך כדי גם כי כשהסתכלתי על השעון ראיתי שעבר שעה וחצי מהזמן שיצאתי וזה היה נראה לי מהר מדי אבל לא משנה ואז התחלתי לסוע אבל כבר לא נסעתי לעבודה שזה מה שהייתי צריכה לעשות גם כי היה כבר יחסית מאוחר וגם כי הרגשתי שממש אין לי כוחות ואפילו לא הודעתי לאף אחד על כך גם הבוסית התקשרה ולא עניתי לה אני מרגישה שזה לא בסדר מצד אחד מצד שני לא פנויה באמת לחשוב על זה .
קיוויתי שהתחושות יעברו תוך כמה שעות ואתאושש אבל זה לא קורה אני מושבתת כאילו שהגוף שלי שוקל טון והראש כואב פיצוצים ומרגישה מיואשתתתתת מסיכוי להתקדמות / שיפור אפילו קטנטן כי איןןןןן לי את הכוחות. המטפלת היום ניסתה שנעשה סדר בכל מכלול ה"בעיות" שהבאתי איתי (ולצערי לא חסר והיא עוד לא יודעת הכל) ולחשוב במה להתמקד ראשון אני לא ידעתי בכלל לענות על זה הרגשתי שהכל ביחד מעורבב .אין לי על מה להצביע דווקא עכשיו . וגם הרגשתי פתאום שכל שינוי ידרוש ממני המון כוחות שאין לי . כאילו אני רוצה להרגיש טוב אבל מצד שני לא זה דרך ארוכה ומפרכת כאילו יש עלי שק כבד מאוד ואין בי כוחות לעזור לעצמי ולהתחיל לפרק אותו ..
קשההה לי להסביר את התחושות במילים לא יודעת מה אני רוצה לשמוע אני מחפשת לפרוק כאן את הקושי של התחושות הבלתי נסבלות שמשביתות ומשתקות אותי! ואין לי כחחחח לקום מהמיטה בגללם כאילו שאני מכוסה בארגזים ששוקלים טונותתת
בבקשה תגידי לי משהו חוץ מלדבר עם המטפלת אני אדבר איתה וגם באמת יותר מדברת איתה בזכותך אבל עכשיו רוצה שתגידי לי גם משהו כי נורא קשה לי מרגיש לא נסבל אני רוצה עכשיו קצת פלסטר בינתיים

יש שאלה שמעסיקה אותי בעיקר כשאני קוראת בפורומים מהסוג הזה.
כולנו נשמעים דומה. יש כאן טקסטים שלא נכתבו על ידי, בעצם אף אחד מהטקסטים כאן לא נכתב על ידי, ואם הייתי עם דמנציה או משהו והייתי קוראת אותם הייתי יכולה לחשוב שכתבתי אותם.
יש בזה משהו שטיפונת מטריד אותי בהקשר של אינדיוידואליות ודברים שאני חושבת עליהם, אפילו רצון חופשי. רציתי לשאול איך יכול להיות שאני מגיעה לאותם מסקנות בדיוק כמו אנונימים אחרים. ומה המידה בה אנחנו בכלל יכולים להיות בעלי נפש ואישיות משלנו אם יש אנשים שחושבים כל כך דומה. בעיקר כשמדובר בתיאור עצמי על קשיים נפשיים. ואולי לשמוע תובנות חדשות בנושא..

אני סובלת מדיכאון קליני, ופוסט טראמה מורכבת.
אני מטופלת ברווחה..
משנת 95 אני במסע תרופות אכזרי...ההתאמות נדירות מאוד.
למזלי התגלו לי שם מטפלים טובים ואכפתיים.
לצערי התרסקתי עקב גיוסה של ביתי הבכורה.
ןלכן נוספו אפשרויות של אישפוז, או אישפוז יום...אני מתענה.
ממש מתענה
כבר ניסיתי לאחרונה עוד 2 סוגי תרופות.
דוקא ברעיון האישפוז .אני מטיחה המון זעם.
כי למראית עיין תהייה לי תמיכה.
אבל הכל למראית עיין.
והכי כואב לי לשמוע .שאי אפשר להמשיך ללא תוספת לטיפול.
.אני
כל כך מתענה שהגעתי למקום הזה.
שנדמה לי שהסגתי גבולות בשיחה עם המטפלת.ובאימפולסביות נוראית הטחתי בה דברים .
הטחתי בה כאדם ששומע
לא בהאשמה..או מרוע
היא היחידה שיש לי כרגע בחיים.
מרגישה שעברתי כל גבול.שלא יסולח.
האם זה קורה בטיפולים?? ואיך ממשיכים משם?

למי שמעוניין לקרוא על פגיעה שעברתי מפסיכולוגית שעזבה את הטיפול

שלום,
לאחרונה התחלתי ללכת לטיפול פסיכולוגי (בת 22).
סיבת הפנייה הראשונית שלי הייתה הופעת סימפטומים של דיכאון אשר השפיעו על שגרת החיים שלי באופן מובהק, לתקופה של כמה שבועות. עוד לפני שהגעתי למפגש הראשון המצב השתנה והסימפטומים נעלמו.
המשכתי ללכת למפגשים כי הרגשתי שזוהי סביבה בטוחה ועוטפת.
הענין הוא שאחרי כל מפגש אני מרגישה מותשת, באופן שמונע ממני לתפקד במשך היומיים שאחרי. לא יכולה לתפקד בבית, בעבודה, עם חברות. פשוט בוכה וישנה כל היום.
דיברנו בסהכ על כמה דברים מהילדות שלי, שלמען האמת אני לא זוכרת בכלל, אלא רק מכירה סיפורים ששמעתי מהמשפחה.
השאלה שלי היא, האם ככה זה אמור להיות? האם אני אמורה להרגיש כל כך קשה אחרי כל מפגש?
אולי לא כדאי בכלל לפתוח דברים שאני אפילו לא יודעת על מה אני מדברת?
איך לדעת אם כדאי לדבר על דברים או להמשיך רגיל ולהצליח להיות קשובה לאחרים?
כי מאז שאני הולכת לטיפול, איבדתי את היכולת הזאת, והיא חסרה לי.
תודה רבה!

מטופלת כבר מספר שנים בטיפול פסיכולוגי אצל פסיכולוגית קלינית וסך הכל אני מרוצה. אני מרוצה כי הטיפול עוזר לי להישאר בחיים וזו המטרה שלי.
במקביל אני עובדת על כמה פרויקטים שונים וגם כשכירה.
לפעמים בין המפגשים הייתי רוצה לדבר עם מישהו ולא נראה לי הרעיון הזה לשלם לעוד איש מקצוע.
לפעמים מאד מתחשק לי לפגוע בעצמי.
אין לי רצון לדבר על זה עם אף אחד מכל מיני סיבות. הראשונה שזה לא יעזור לי סיבה נוספת שעלולים להבין אותי לא נכון כלומר לחשוב שאני עומדת לפגוע בעצמי וזה לא נכון וגם לדבר על המחשבה יכול להפוך אותה לממשית וככה קל להתעלם ממנה במקום להתמקד בה. ואולי אנשים ישאלו שאלות בשביל מה זה טוב?
מדברים לפעמים על דחיית סיפוקים. אתם יודעים כמה זה קשה להמשיך לחיות?
כמה זה קשה לא לעשות שום דבר אקטיבי?
כמה אני מתגעגעת למטפלת שעזבה אותי...

היי ליטל אני כתבתי לך ולא פרסמת את זה בפורום שלך. אני עוברת למקום חדש בקרוב ויש לי חרדות זה עבודה חדשה,שסידרו לי מהמועדון. האם כדאי לי לעזוב ולחזור הביתה? או עם החרדה להתנסות? אני אשמח למענה מקווה שתפרסמי את זה. שיהיה לך המשך שבוע נפלא

מכר רחוק ואני נהיינו לאחרונה מאוד קרובים, התחלנו לצאת ואנחנו בזוגיות. הוא סיפר לי שהוא בהליך גירושים והם לא גרים יחד יותר משנה. הם כבר הפרידו את החשבון בנק ויש עוד סגירות אחרונות לעשות. הוא והגרושה כבר מעל לעשור ביחסים מאוד לא טובים אבל בגלל שהבנים שלו היו קטנים אז לאף צד לא היה אומץ לפרק את הבית. במסגרת היחסים הלא טובים שלו עם הגרושה הם ישנו בחדרים נפרדים בבית המון שנים (כ-15 שנים) ולא ממש ניהלו זוגיות אלא יחסים של שותפים לדירה (כאלו שמסוכסכים בניהם בצורה קשה ובתקשורת מינימלית רק על מה שהכרחי).
הוא מאוד פתוח איתי, מדבר איתי על הכל ועונה לי בכנות על כל דבר ששאלתי. גם על דברים שלא שאלתי הוא מספר בצורה שקופה. באחת השיחות שלנו, הוא סיפר לי שאחרי תקופה ארוכה שבה הוא חי לבד בתוך הנישואים, הוא בגד בה, פעם אחת לפני 9 שנים עם מישהי כמה פעמים ופעם נוספת לפני שנתיים עם מישהי אחרת כמה פעמים (בפעם הזו אשתו חשדה והוא נתפס). עם שתיהן הוא בקשרי ידידות טובים ואומר שהוא לא רוצה ולא מחפש שום דבר אתן מעבר לזה ושהוא אוהב אותי וטוב לו איתי והוא לא רוצה אף אחת אחרת חוץ ממני.
לדבריו - זה נעשה מתוך מצוקה וחסכים שנמשכו הרבה זמן ולא מתוך צורך לחפש ריגושים בחוץ.

לדעתי אין לבגידה שום הצדקה!!!
אם לא טוב אז חותכים ולא בוגדים!!! כל עוד לא שמים על השולחן בצורה גלויה שזה כבר לא זה, ומחליטים שזו רק שותפות ללא מחויבות זוגית, אלא זה נעשה בסתר מאחורי הגב של הצד השני זו מעילה באמון ובעיני קו אדם!!!. (או מחליטים באופן הדדי וגלוי על קשר פתוח במידה וזה מתאים לשני הצדדים) 
לבקשתי, הוא הבטיח שאם בעתיד לא יהיה לו טוב בקשר אז הוא יסיים אותו ולא יעשה שום דבר עם אף אחת במקביל אלי.
אני לא יודעת איך להתייחס להבטחה הזו: מצד אחד אנשים מבטיחים כל מני דברים כשהם מאוהבים, במיוחד בהתחלה של הקשר (כשמאוהבים ויש סוג של אופוריה) וזה לאו דווקא מה שקורה בהמשך. מצד שני יכול להיות שהוא באמת לא מתכוון לחזור על זה וזה באמת לא יקרה שוב.
כלפי הוא בן זוג טוב ומשקיע ששם אותי בסדר עדיפויות מאוד גבוה ועושה מאמצים ניכרים מאוד כדי שיהיה לי טוב בקשר.
הבהרה: אנחנו בזוגיות גלויה לגמרי, הוא לא מסתיר אותי מאף אחד, פגשתי גם את המשפחה שלו וגם את כל החברים שלו וזה לא משהוא שקורה מאחורי הגב של אף אחד (גם אני לא מסתירה אותו מאף אחד).
לפי מה שאני יודעת על הנושא של בגידות - כשאדם בוגד ופורץ את המחסום המוסרי הזה אז יהיה לו קל יותר לחזור על זה שוב בעתיד אך יחד עם זאת זה לא אומר בהכרח שהוא אכן יעשה את זה.
מצד אחד מרגיש לי כמו להכניס ראש בריא למיטה חולה ומצד שני חבל לפרק משהוא שיכול להיות טוב בגלל משהוא שהוא לא עשה לי ולדבריו לא יקרה שוב.
אשמח לדעה נוספת

בשנה האחרונה אני בזוגיות עם בחור מדהים.
באופן כללי אני לא אוהב סטוצים ומאוד מאמין באקסקלוסיביות וקשרים רציניים.

בן הזוג שלי, שהוא שוב, בחור מדהים ומאוד טוב לי איתו, (אני אוהב אותו מאוד, גם את החברים שלו והמשפחה שלו והכל הדדי) היה רגיל במשך שנים לסטוצים. זה היה הריגוש שלו והבילוי המועדף שלו.
כשהוא מאס בסטוצים וחיפש קשר רציני הוא הכיר אותי.

הוא מאוד רוצה, אבל הוא לא מצליח לשחרר את המוח שלו ממחשבה על גברים אחרים, ומאוד רוצה להגמל מצפייה בפורנו אבל גם בזה לא מצליח.

אני כאמור, מאוד אקסקלוסיבי, לא מסתכל לצדדים לרגע. הקשר הקודם שלי (3 שנים) נגמר כשגיליתי שבן הזוג באותה תקופה בגד בי בשיטתיות.

בן הזוג שלי מתוסכל מהמצב שלו עם עצמו, רוצה לשנות את המצב מאוד וגם מאוד צריך את התמיכה שלי. אבל אני לא מסוגל להתמודד עם זה בעצמי, הידיעה שהוא חושב ומפנטז על גברים אחרים גורמת לי לסלידה איומה וריחוק. אני לא יודע איך אפשר לעזור לו ואם בכלל דפוס מחשבה כל כל אובססיבי לגיוון ופורנו והרגל כל כך מושרש להחלפת מיטות הוא משהו שיכול להיעלם.

אני אוהב אותו אבל מרגיש מתוסכל וחסר תקווה..
אובד עצות, אשמח לשמוע איך לדעתכם אני צריך לפעול ואם יש לדעתכם תקווה לקשר.
תודה..

הי,
לפני כמה ימים ישבתי עם אימי בת ה80 פלוס ואחותי הבוגרת ממני (50) במפגש שגרתי. במפגש עלתה שיחה בנושא פדופילים ופגיעות מיניות (עקב מקרה שקרה בישוב שלי).
לפתע משום מקום אימי החלה לבכות, בכי קורע לב והתוודתה בפנינו על מקרה מזעזע שקרה לב בהיותה בת 9 כשעלתה לארץ. הסוד היה שמור אצלה עד היום. היא תיארה את המקרה הנורא והצלחתי לראות "תמונה" בראשי שלא יוצאת לי מהראש. לאחר הוידוי שלה אחותי סיפרה על מקרה איום ונורא שקרה לה ועל פגיעה מינית שחוותה כשהיתה בת 5 כשחזרה מהגן.
אני מרגישה רחמים, מרגישה כאב נוראי ומרגישה שאיני מסוגלת להכיל את זה. אני שואלת את עצמי איך ומה אני אמורה לעשות עם זה עכשיו? לאחר כל כך הרבה שנים.
אני רגישה מאוד ובכל פעם שאני שומעת על מקרי אונס או פגיעות מיניות בילדות או נשים זרות, לוקח לי יום יומיים להתאושש מהזעזוע והכאב. במקרים קשים יותר כמו האונס הקשה באילת (לאחרונה פורסם ודווח בתקשורת), איני מצליחה כלל להתאושש מזה ומדי פעם נזכרת וחושבת על הנערות/ הילדות האומללות שנהרסו להן החיים. אני נמנעת מסרטים עם תכנים של אלימות מינית ותקיפות מיניות.
(וסרטים עם אלימות באופן כללי בגלל הרגישות הגבוהה שלי).
עכשיו לאחר שהתגלו סודות כאלו במשפחתי אני חסרת שקט ואיני מצליחה להירגע, אם אני מרגישה כך כלפי נשים זרות אז כל שכן כשמדובר בנשים קרובות אלי.

אני עברתי בעצמי הטרדות מיניות כשהייתי נערה אך למזלי הרב יצאתי מזה בשלום. אני נזכרת בזה מדי פעם אך זה לא משפיע עלי כבר כמו בעבר.
אבל ליבי נשבר כששמעתי את אמא שלי מספרת על המקרה שלה, וגם במקרה של אחותי. איך אפשר להכיל את זה?
אשמח לעצה.
תודה רבה

היי ליטל.

במועדון החליטו להעביר אותי לעבודה חדשה בשיקום בקהילה, ואנשים אמרו לי שזה מקום על הפנים. אני מתלבטת עם לעזוב לגמרי את המסגרת או לנסות בעבודה החדשה,למרות שאנשים אמרו לי שזה מקום על הפנים. אני לא יודעת מה לעשות. מה דעתך בעניין? האם למרות שאנשים אמרו לי את זה כדאי לי ללכת להתנסות? או לחזור הביתה? מאחלת לך ערב מקסים ושבוע מקסים