ליטל שלום.
אני בטיפול המון שנים למעלה מעשור. בשנה האחרונה מגיעה לטיפול מתוך בחירה אישית של שלמות לתת משהו לעצמי. אני לא תמיד מגיעה עם משהו מוגדר. מוצאת במפגש זה שיתוף ואולי סוג של צידה לדרך.
בניגוד לבעבר , שלמה יותר עם התהליך, אך כמעט ולא חווה טלטלה פנימית מתוך נימי הבטן. מצליחה לשאת את המרחב של שבוע בין מפגש למפגש ואפילו את חופשת המטפלת שהיתה עד לא מכבר.

אולם היום שוב התבשרתי על ביטול מפגש בשל חופשה נוספת. ללא מחסום וללא עצירה רגע לפני, הבעתי את מה שחשתי , כנראה בצורה בוטה ופוגענית, "שוב פעם את מתחילה.." לאחר מכן נקלעתי למצוקה פנימית על האמירה. בקושי רב השלמתי את הפגישה ללא עזיבה מקדימה, אך אמרתי כי לא אגיע שבוע הבא ובתוכי חשבתי כי גם יותר, והתחושה הרווחת בקרבי כי נמאס לי מהחפירה והבידוק העצמי הפנימי. אני מבינה כי כרגע אני רוצה להתרחק ולנתק מגע בשל הסיטואציה. רוצה לעזוב לגמרי. תחושות שהתעוררו בקרבי לא פעם. ושוב אותו מלכוד שאני כבולה בקשר ובאי יכולת להתנתק ועד כמה אכן אני רוצה בכך.

מתוסכלת מהמנעד בין הקרבה לריחוק, בין הרצון להיות חופשייה ולחדול מהוצאת הסכום המטורף ולא מצליחה למצוא מקום של שקט לנהל בתוכי את הדברים ממקום בוגר ומחליט כי מספיק. זה מעצבן. לא רוצה להרגיש כבולה עם עצמי , להיבעט מקנאה צרובה לדמות המטפלת, ובו בזמן להתייסר על כסף שקונה את הקשר והטיפול. זה הקול שבי הקיצון שמדבר וחי ביתר שאת ברגעים אלו.

אני פונה אלייך, למרות שמטבע הדברים,
מתבקש שאדבר את הדברים למול המטפלת. בשלב זה אין בי את הכוחות והרצון לעשות זאת. נהדפת מהזעם של עצמי.

תודה בכל אופן.