פורום טיפול נפשי

שלום,
בשבוע שעבר הכרתי (18) במקרה בחורה שמאוד מצאה חן בעיני, אשר סובלת מהפרעת אישיות גבולית. נפגשנו ומאז המערכת יחסים שלנו זזה בקצב מאוד מהיר... היא בהתחלה מצאה חן בעיני, ולאחר שהיא ניסתה לסיים את מערכת היחסים בעצמה 3 פעמים ולהאשים אותי בזה התעקשתי להשאר.

העניין הוא שאני מרגיש שמערכת היחסים הזו לא מתאימה לי בשלב זה, אני רגע לפני הגיוס לצה"ל, אני עובר בעצמי תקופה לא קלה ואני לא מרגיש שאני בנוי לזה כרגע.

שאלתי היא איך לסיים את מערכת היחסים הזו? היא אמרה לי שגרמתי לה להרגיש כמו שאף אחד לא גרם לה להרגיש (תיארה עבר של התעללות מינית) ואני מצדה אמרתי לה שאני אוהב אותה ושאני אשמור עליה. בהינתן חרדת הנטישה שלה אני דואג שאם אחליט לסיים את הקשר היא תפגע בעצמה ולעולם לא אסלח לעצמי על כך. אני אובד עצות. אשמח לתשובה מאיש מקצוע.

אני בת 24,

עקב חרדות חברתיות וחרדות מוכללות שאני חווה כבר כמה שנים והייתי בטיפול בעבר נתתי שוב צאנס עכשיו לטיפול CBT בשילוב תרופתי של ציפרלקס אני כבר 3חודשים מטופלת.

במהלך הטיפול נחשפתי כל פעם למשימה חדשה בה היה צריכה ליצור קשר עם אנשים. כאשר הגעתי לרגע המכריע בו אני צריכה לבצע את ראיון העבודה (מעולם לא עבדתי בעבר= כי נמנעתי מזה) נתקפתי חרדה במהלך הריאיון ואף עילפון. מצב שגרם לי לחזור כמה צעדים אחורה. האם לדעתך יש תקווה בשבילי למצוא עבודה\ להתברג במקום עבודה ולחיות חיים נורמליים וליצור קשרים חברתיים? האם סגנון טיפול שונה יעזור? או שכדאי לא לחשוף את עצמי יותר למושא החרדה על מנת לא לחוות תחושות כל כך קשות?

אוקי אני נורא נורא מבולבלת
כתבתי כאן בעבר בפורום על זה שעברתי מטפלת ואני מתגעגעת נורא למטפלת הקודמת ושזה משפיע על אופי הטיפול העכשוי
אני בפלונטר
למטפלת הקודמת אני מתגעגעת נואשות כמו אמא ומצד שני לא רוצה לחזור כדי לשמר את הרגשות האלה ולא להפוך שוב למטופלת
אבל מתגעגעת ברמה שכשקשה לי אני רוצה אותה לידי שתתמוך ותתן כח וכלים ועוגן ובית נפשי
אני כרגע אצל מטפלת מקסימה שהמליצו לי עליה ממש והיא חברה של המטפלת הקודמת
כולם מדברים על כמה היא מדהימה ומכילה ואני לא מצליחה להרגיש את זה.
אני כבר שם שנה! לא מצליחה להרים אליה את העינים ולהישיר מבט תוך כדי טיפול
אני רועדת להיקשר שוב ומתה מרצון לקשר תומך ועוגן בו זמנית
לאחרונה אני מרגישה שלא בא לי ללכת אליה ואין לי כח
בחויה שלי אני מרגישה שהיא מתיאשת ממני וכועסת עלי ואין לה כח אלי
פגישה אחרונה היא אמרה לי שהיא לא מצליחה להבין אותי ולאן אני חותרת וזה עשה לי ממש רע
כאילו, לא באתי אליך סתם אני באמת צריכה עזרה ובסוף גם את לא מצליחה לעזור לי?! ולהבין אותי
לפני שתי פגישות היא אמרה לי שאני צריכה להיות אישה וככה היא מתיחסת אלי ולא ילדה כמו שאני מרגישה שאני רוצה שתתיחס אלי וזה סגר אותי מאד כי בחויה שלי אני ילדה קטנה וחלשה שנזרקה לעולם אפל וצריכה הגנה כל הזמן
אני גם מפחדת לספר לה ולדבר איתה על הגעגוע למטפלת הקודמת כי כל פעם שאני מדברת על זה אני מרגישה שהיא נפגעת ומרגישה רע שאני משווה אותה אליה והיתה פעם אחת שהיא אמרה לי שאם ככ לא טוב לי פה ואני מתגעגעת למטפלת למה אני פה ולא אצל המטפלת?
מרגיש לי שאני כל הזמן צריכה להתגונן להסביר את עצמי לפחד שהיא נפגעה וכו ואני לא מצליחה לייצר קשר תומך ומכיל שלא לדבר על ברית טיפולית ואני כבר שנה אצלה.
מה עושים?!
אני יודעת שתגידי לי לדבר איתה וכו וזה חומר טוב לטיפול אבל לפני השיחה עם המטפלת אני חיבת שתגידי לי איך אני עושה את זה ומה אני אומרת לה בצורה שתגרום לטיפול להיות משמעותי ושהיא לא תיפגע שוב
מצד שני אולי תמליצי לי לחזור למטפלת הקודמת למרות שהיא מצידה אמרה שכבר נתנה לי את כל מה שיכלה לתת במסגרת הטיפול ומיצינו את כל הכלים וביננו לא סתם עזבתי אותה עזבתי כי הרגשתי שכבר אין התקדמות
מצד שלישי אולי אני סתם מתחמקת מעצמי ואצל המטפלת הראשונה אני יוכל להמשיך את הטיפול בצורה אפקטיבית ולהרגיש שוב שהנה חזרתי העיתה
מצד רביעי אני רועדת מתלות ופה זה מרגיש שהכנסתי אותה עמוק ללב ואולי זה לא יהיה טוב כי אני אתמכר לאהבה שלה ולעוגן ולחיבוק
לאדעת
בנתיים אני סובלת מאד ומדחיקה ומדחיקה ומדחיקה באה פעם בשבוע לטיפול מדברת את מה שאני זוכרת וכל פעם יוצאת בהרגשה כזאת של זהו פעם הבאה אני פותחת איתה הכל אבל אין לי אומץ ואין לי כח ואני פוחדת מהתגובה שלה ונגיד פגישה קודמת הררגשתי אותה קרה כמו קרח וכשאמרתי על משו שקשה לי היא ענתה משו כמו את רוצה לעבוד על זה או להישאר בזה? וזה הרגיש לי בדיוק כמו אמא שלי והתגובות המגעילות והרעות האלה
אבל המטפלת הזאת מאסטרית היא נחשבת תותחית ואפילו רכה מאד ואנשים ממליצים עליה ממש וחברה שלי היתה אצלה וממש אוהבת אותה ורק אני לא מצליחה לייצר את הקשר הזה את הטיפול התומך
מה דפוק בי?
אוקי אני יענה לעצמי
כמעט הכל😒
קיצור חפרתי ואשמח לתשובה ואולי גם חיבוק
תודה ענקית

שלום,

השאלה שלי רגישה מעט, אני נמצא בטיפול פסיכולוגי ומדובר בעניין שאני לא מרגיש בנוח לשתף אפילו בטיפול.
אני בחור בשנות העשרים שלי, אני חווה חוסר ביטחון עצמי לעתים קרובות, ובפרט אני חווה פחד מאינטימיות ויצירת קשרים זוגיים.
במישור המיני אני נוטה לתפוס את עצמי כ״מלוכלך״ ו״סוטה״ ברמה שגורמת לי להרגיש מאוד לא אטרקטיבי וכאילו אני דוחה מבפנים.
גדלתי בסביבה שבה לא הייתה שום הדרכה ושום הסבר על מיניות, בשנים הראשונות שחוויתי תחושות ומחשבות על אקטים מיניים הרגשתי כאילו מדובר בסוד מלוכלך שלי. אני מניח שמשהו מזה הופנם אצלי ואני איכשהו עדיין מרגיש את התחושה הזאת שאני ״מפלצת משונה וסוטה״.
אני מנסה לעזור לעצמי להפנים מסרים יותר חיוביים לגבי עצמי, ואני מקווה שעם הזמן יחול שיפור בתפיסה העצמית שלי.
השאלה שלי היא לגבי מקרה שאני מרגיש מאוד מוזר לגביו. זכור לי מקרה שהייתי ילד בגן, בן שלוש לכל היותר, ואני זוכר שאני וילד אחר ביצענו מעשים ״מיניים״ כשאיש לא ראה, מעשים שהיום מאוד משונה לי שעשיתי בגיל כזה קטן. לא אכנס לפרטי פרטים, אבל בגדול היו נגיעות עם הלשון במקומות מאוד מוצנעים ולא נקיים. אני מנסה להבין מה דחף אותי בגיל כזה צעיר (גג 3) להתנסות בהתנסות כזאת. אני יודע שילדים לפעמים משחקים ב״לחבר לשון״ וכל מיני דברים כאלה, אבל מה שקרה היה הרבה יותר נועז, ואני מניח שהדחקתי את זה הרבה שנים, אבל אף פעם לא הרגשתי בנוח עם זה שזה קרה.
האם מדובר בעניין נורמלי? ומה מנקודת מבט מקצועית דוחף ילד רך להתנסות באופן בלתי מעודן שכזה?


מקווה שלא מדובר בשאלה רגישה מדי לפורום הזה, אני ממש לא מרגיש בנוח להעלות את זה בטיפול שלא באופן אנונימי..

תודה רבה

פניתי אליכם בזמנו ברגע של יאוש .סוף חודש יוני. אני מבינה שהחוק מחייב דיווח למשטרה. האם עלה בדעתך מה קורה בהמשך לאחר הדיווח שלך ?במשטרה אין גוף ,מחלקה מיומנת להתמודדות מול אנשים במצבים נפשיים קשים. שוטרים בדרך כלל ''מהמגזר'' בני 22. באים ברעש וצילצולים . דופקים בדלת ברעש כאילו אני נמצאת 2 ס''מ ליד הדלת. כאילו בצעתי שוד מזויין מחזיקה בני ערובה. . השכנים כבר צמאים למידע. מביך מבייש. ואז יש תהליך של שיכנוע השוטרים שרק הייתי ברגע של יאוש ולא עשיתי נזק לעצמי. אדם שרוצה למות לא קונה בקצבת נכות עלובה של 2000₪ תמצית גדילן כדי לאושש את הכבד. לא מתעניין איזה תמצית פטריה תעזור לרסן את הסרטן. השוטרים הלכו לא לפני שפנו לבתי היחידה בזמן עבודה וכנל גם הרווחה. זה לא עוזר לא לי לא לבני המשפחה שגם ככה מרגישים חסרי אונים .לאחר מספר ימים שוב דפיקות רמות בדלת רעש של מכשירי קשר. שוב שוטר ושוטרת השעה עוד לא 9 בבוקר אני במקלחת. לוקח לי זמן להגיע לדלת . הצגה נוספת לשכנים . לא נעים לא מכבד. שואלת מה קרה. את התפרעת בהרווחה הבוקר. אני רק קמתי אני אפילו לא יודעת היכן נמצאת הרווחה . דין ודברים בסוף השוטרים מבינים שיש כאן משהו לא סביר אני נראית עדיין כאילו קמתי הרגע משינה
לא כאחת שהתפרעה . ברור עם המוקד המשטרתי התברר שהיה טעות. ושוב טלפון מע.ס. מהרווחה. שוב אני מסבירה שהיה טעות של המשטרה. כמובן ששוב מערבים את המשפחה. בקיצור אני מתארת השתלשלות מצב. נכון זה באמת קצת קטנוני אולי מצידי. אבל חשוב אולי לחשוב על דרך אחרת לפנות מול אנשים במצבים שכאלו. אתם יוצאים ידי חובת דיווח אני מבינה את האילוץ.

אבל. כל כך התהליך לא נכון והרסני. אולי אתם כגוף טיפולי אמנם פרטי אבל אפשר שתנסו לקדם תהליך נכון יותר עדין מטיב יותר אולי ..

שלום, מחפשת מטפל/ת שיכול לעזור עם דימוי גוף שנאה עצמית קיצונית ושנאת כל העולם לא יוצאת מהבית 24/7 דכאון קשה האם אפשר לקבל כאן המלצה למי לפנות במרכז?

שלום, מתעניין בטיפול. רציתי לדעת אם טיפול פסיכולוגי זה פסיכותרפיה ?

שלום
יש לי הפרעת חרדה כללית יש לכם טיפים איך להירגע?
ויש לכם ריעונות איך אפשר לרמוז שיש לי חרדה?
תודה רבה

מה יכולה להיות סיבה לחרדת נטישה ?
אני יודעת שפחד מנטישה זה פחד שקיים אצלי בקשרים וגם בקשר עם המטפלת זה קיים ואני לא מבינה למה. המטפלת שלי שאלה אותי אם אני זוכרת פעם שנטשו אותי ולא זכורה לי שום סיטואציה כזו שחוויתי בה נטישה.. וזה עדיין פחד גדול אצלי ואני מנסה להבין איך מגיע פחד כזה בלי שבאמת הייתה טראומה כזאת? היו אחרות ( פגיעה מינית מתמשכת והורות אלימה ) אבל לא נטישה.

שלום לכולן.ם,

בשיחה עמוקה עם חבר שנמצא בתהליך הכשרה להפוך למטפל, עלה כי חזרו להופיע אצלו התקפי חרדה שחשב שנעלמו לפני שנים.
החבר מתוסכל וחושש שהעובדה הזו מטילה בספק את הכשירות שלו כאיש מקצוע פוטנציאלי.
אני טענתי בתוקף כי לא יתכן שזה נכון, ואין שום סיבה שמטפל.ת שמתמודד.ת בעצמה.ו במישור הנפשי לא יוכלו להיות מטפלים מצוינים.

חשוב לציין כי אלה התקפי חרדה בלבד, והתמונה לא מכילה התמודדות עם הפרעות נוספות, כמו דיכאון או ליקויים בבוחן מציאות.

אני מחפש חומר בנושא, הן מקצועי והן מעדויות אישיות (למשל כתבות עיתונות).

תודה רבה

יש לי מטפלת מדהימה, זמינה כמעט לכל זמן
סבלנית,מכילה . אני איתה כבר שנה וככל שעובר הזמן אני ויותר מנצלת את מה שיש לה לתת וקשה לי עם זה כי כל הנתינה והמקום שהיא מהווה לי מבחינתי הוא כלכך לא מובן מאליו . בחיים לא היה לי את הקצה של משהו מזה לא במשפחה או חברות . אי אפשר שלא לערב רגש כשמדברים על רגשות ושהיא שם .

קשה לי עם זה שעבורי זה כלכך גדול ועבורה זה מובן מאליו ,"זה התפקיד שלה" ועד כמה שזה תפקיד מעולם באף טיפול לא ראיתי כזו טוטאליות,היא באמת מומקדת בי גם אם אני לא שם בחוויה .

לאחרונה יוצא לי לחשוב על זה...זה מדהים אותי
היא עושה מלא דברים במקביל ועדין שם איתי

כשהכרתי אותה ישר חקרתי עליה , אני טיפוס חוקר כזה . היא לא כלכך מספרת על עצמה אם בכלל ,לא הציגה את עצמה . הייתי אצלה כמה מטפלים הם תמיד משתפים פירורים על עצמם ,לעיתים היה ניתן לראות עליהם איזה יום עבר עליהם והיא פוקר פייס ,היא פשוט נטו מראה מטפלת וכלכך מתחשק לי לשאול מה איתה , איפה היא . אבל יודעת את הגבולות ...היום בטיפול הרגשתי אנרגיה אחרת ואני תוהה איך אפשר להבחין מי באמת הגיע איתה . האם עובר עליה משהו ...אני יודעת שלא אדע מעולם אבל מטריד אותי

פתאום מפחדת להתקשר מה שבדרך טבע לאחרונה קורה הרבה,מפחדת לקחת לה את הזמן שלה . היא מאוד מקצועית .

היי,
אני סטודנטית לפסיכולוגיה, בת 23
אני מעוניינת להתחיל טיפול אך לא יודעת לאיזה שיטת טיפול ללכת וכמובן לאיזה מטפל (אין לי המלצות מהסביבה הקרובה).
אין לי בעיות חרדה, או דיכאון פשוט רוצה לפרוק את העול היומיומי שיושב עליי וכמובן הקונפליקטים היום יומיים שאני חווה ביני לבין עצמי ובין לבין סביבתי.
אשמח להמלצה על איזה סוג טיפול מתאים לי.. כי אני לא באמת מכירה/יודעת.
תודה רבה:)

זה אפשרי להיות בזוגיות עם אדם בעל פוסט טראומה מורכבת, שמתמודד עם חרדות קשות ועם סיוטים, בלי שבן הזוג יקבל משהו נפשי מזה בעצמו?

בת הזוג שלי בעלת טראומות לא פשוטות, הכוללות כמה מקרי אונס ותקיפה מינית, היא מצאה את החברה הכי טובה שלה מתה, התגלגלה ברחובות, בפנימייה, עסקה בסחר בסמים ובזנות והייתה מכורה לסמים קשים.
בנוסף היא ניסתה כמה פעמים להתאבד, הניסיון האחרון היה לפני שנה.

היא נקייה מכל זה, היא עובדת ולומדת ומנסה להשתקם. אבל החרדות נשארו, הסיוטים נשארו, והיא נאחזת בי מבחינה רגשית בצורה מאוד לא בריאה. הויסות הרגשי שלה שואף לאפס, היא מסוגלת להתמוטט מכל דבר קטן, ואני שם כל פעם לאחוז בה ולהרים אותה למעלה.

בעקבות כל זה יש לי שתי שאלות.
הראשונה, האם יש דרך להפחית את התלות הרגשית שלה בי,
והשנייה, האם יש דרך לא להיות מושפע מזה עד כדי לחטוף פוסט טראומה או חרדה בעצמי?

שלום, בני חייל מגיע פעם בשבוע/שבועיים הביתה בימי חמישי עד ראשון, מרגע שמגיע הביתה החברה שלו מגיעה עד לרגע שהוא חוזר חזרה לבסיס בראשון. חייבת לציין כי יש ביניהם זוגיות יפה, אוהבת ותומכת. סוג של אהבה "של גיל התבגרות" (לבן שלי יש עדיין צד ילדותי) מספר פעמים שוחחנו עימו בלי להטיף אלא ממה שאנחנו מרגישים ורואים.... שישאיר מקום לחברים (למעט שיש לו) ולדברים שהוא אוהבת לעשות, וכלום לא עוזר, הוא בשלו.... מה גם שמאז שהוא איתה הוא מבזבז כספים בלי סוף...על אוכל, גלידות מלון חסר סבלנות אלינו, ארוחות שישי היא איתנו וכו'..... חשוב לי לציין הוא הקטן משתי אחיות בנות 23, מאוד ערכי, תמיד משתף אותנו, חשובה לו דעתנו.....יחד עם זאת בתקופה של החודשים האחרונים הכל סביב החברה...גם כשאנחנו רוצים לומר לו משהו אנחנו לא יכולים כי היא נמצאת בכל רגע ורגע......גם כשהוא צריך לצאת מהבסיס הוא בלחץ להגיע הביתה ואם הוא נשאר קשה לו עם זה שהוא נשאר בבסיס....הכל מסתכם סביבה....אנחנו לא יודעים מה לעשות מכילים ומכילים את המצב יחד עם זאת נשמח לדעת האם צריך לשחרר ולאפשר לו ...

בעבודה שלי, שלמרבה האירוניה היא בתחום בריאות הנפש, אני שומעת הרבה את האמירה שלא תמיד אפשר לעזור.לא לכולם.את חושבת שזה נכון?

אני עייפה.נמאס לי להילחם.
במיוחד כי אני יודעת שאין לכך סיבה. החיים שלי טובים, לא הכל מושלם, אבל יש לי הכל כביכול.אובייקטיבית, השנתיים האחרונות היו טובות.
רק שיש בתוכי חור, רעל, חושך.אני גורמת לזה.
יש דברים שאני לא יכולה להכיל.ניסיתי הרבה זמן.באמת התאמצתי.

אז זהו נכון? לא תמיד אפשר לעזור.
מה אני אמורה לעשות? להתקיים ולסבול כי אני מחוייבת לאנשים שקרובים אליי? בן זוג,ילדים..
איך אני צריכה להמשיך לחיות?