ההחלטה לפנות לייעוץ או טיפול נפשי היא החלטה מורכבת העשויה להעמיד אותנו בפני התלבטויות ואפשרויות רבות לבחירה: מהו הטיפול היעיל ביותר לקשיים איתם אני מתמודד? איך יודעים שהילד זקוק לטיפול? כיצד בוחרים את המטפל המתאים מתוך עשרות אנשי המקצוע המציעים את שירותיהם? ומה עושים במידה וחשים שהטיפול לא מספיק יעיל?
צוות הפורום מזמין אתכם לשאול, להתייעץ ולקבל הכוונה ראשונית בהתמודדות עם נושאים הנוגעים לבחירת הייעוץ והטיפול הנפשי אשר יסייעו לכם. עם זאת, הפורום אינו מהווה תחליף להתייעצות עם איש מקצוע ואינו מספק אבחון או טיפול, אלא מהווה מקום לקבלת תמיכה והכוונה.
**כמו כן, הפורום אינו מהווה מענה לשעת חירום. במצבים דחופים אנו ממליצים לפנות לער"ן
(טל' 1201 או צ'ט און-ליין אנונימי) או למיון פסיכיאטרי.
פסיכולוגית קלינית, מטפלת בוגרים ומתבגרים.
מציעה טיפול פסיכולוגי כאמצעי להשגת שינוי משמעותי הן בחוויה הפנימית והן במציאות החיים החיצונית.
מתמחה בטיפול במצבי דיכאון, הפרעות אכילה, חרדה, קשיים בין אישיים, סוגיות הנוגעות לנטייה המינית ופגיעה עצמית. דוקטורנטית בתכנית 'פסיכואנליזה וממשקיה', אוניברסיטת תל אביב. מרצה בבי"ס לפסיכותרפיה יישומים קליניים. מנהלת המרכז להתמודדות עם פגיעה עצמית
שלום ליטל,
תודה על התגובה זה קצת מקל להרגיש שאת מבינה את הקושי כי זה קשהה שבא לי מאוד להתיאש
אני רוצה לשאול עוד שאלה, אני לא מרגישה שהמטפלת שלי מבינה את הקושי הזה בהרגשה הפנימית זה כאילו אני היחידה שהיא מתמודדת איתה עם כזה דבר. היא גם אמרה לי כבר פעם אחת שהיא דיברה רוב השיחה והיא לא רגילה לזה... אמרתי לה בהזדמנות אחרת שזה קשה לי שהיא אומרת את זה ויצא אחר כך עוד פעם שהיא אמרה לי בסוף השיחה "אני דיברתי בעיקר אבל זה בסדר גמור" וזה לא עוזר לי המשפטים האלה שלה זה רק יותר נועל אותי כי זה בלי שליטה ואני גם ככה מרגישה נורא דפוק ותקועע ושלא יעזור לי שום דבר כדי לצאת מזה ואני לא אצליח לבד ואני צריכה שיעזרו לי אני באיזה מקום מרגישה כאילו אני מאתגרת אותה ממש ומעמידה אותה במצב לא נעים ושהיא לא מספיק חזקה בשבילי ומבינה אותי. ושאני קולטת את החולשות שלה הרבה יותר ממה שהיא קולטת אותי. אני לא יודעת אם זה נכון התחושות האלה או שזה מגיע מקשיים רגשיים שלי וזה משגע אותי כי זה רק מוסיף לי בלבול וחוסר ביטחון. איך אני יכולה להבדיל אם זה בעייתי או שאני באמת מרגישה נכון?
תודה
שלום שרית.
אכן אין "מתכון" להבחנה בין חוסר התאמה בין הקשיים האישיים הבאים לידי ביטוי בקשר הטיפולי, ולכן מציעה להעלות את התחושות שוב ושוב מול המטפלת. עם כל הקושי הכרוך בכך, ולראות לאן יקח אתכן השיח. בדרך כלל כאשר יש התאמה וחיבור טוב, השיח הגלוי והכנה על התחושות המתעוררות בקשר מייצר דיאלוג משמעותי המלווה ביותר ויותר תחושות של הבנה, קרבה והתפתחות, וזו אינדיקציה טובה להתאמה ולפוטנציאל ההצלחה של התהליך הטיפולי.
ליטל
שלום ליטל
רק רציתי להודות לך לך על התשובה שענית לי אתמול. מדהים כמה הצלחת לדייק ולקלוע למה שאני מרגישה ובכך עזרת לי להבין את מה שקורה לי...
נפגשתי היום עם הפסיכולוגית ורק בזכותך היה לי קל יותר לשתף אותה במה שקורה לי. וכמו שאמרת היא באמת לא נבהלה
אני מרגישה עכשיו הרבה יותר טוב אני יודעת שמה שלא יהיה יש מישהי שתעזור לי לצאת מזה
ויש לך חלק גדול בזה
מעריכה מאד
שלום שירה,
תודה ששיתפת, אני שמחה לשמוע שנגע ועזר
ליטל
אני מרגישה מאוד רע התחלתי טיפול עם מטפלת בגלל כל מני בעיות חלק שידעתי עליהן וחלק שאני מגלה ומאוד קשה לי אני מרגישה שביום יום כשאני ליד אנשים אני מתנהלת רגיל לגמרי ומראה שהכל בסדר אבל בתוכי וכשאני לבד עם עצמי אני מרגישה רעע אני לא יודעת לתאר את מה שאני מרגישה קורה לי הרבה שאני מרגישה מוצפת (פעם ביום לפחות) תחושות קשות מאוד הרגשת רצון לבכות אבל אין בכי הכל אטום ואפל חוסר רוגע מזעזע שאני לא מסוגלת לחשוב על עצמי אני מנסה לברוח מהמקום הזה כי הוא בלתי נסבל מרגישה ריקנות איומה ששום דבר לא ימלא אותי מועקות גופניות חזקות הרגשה שאף אחד באמת לא יכול לעזור לי ושאני לא מצליחה לתאר את מה שאני מרגישה ואפילו להסביר לעצמי זה מאוד קשה לי כי בתחושות אני מרגישה שיש כל כך הרבה בפנים ובא לי שהמשהו הזה בפנים שאני לא יודעת מה הוא יתפוצץ מצד אחד מצד שני אני מרגישה שהוא מאוד עמוק ויקח הרבה זמן להגיע אליו ואני רוצה להצליח אבל אני לא יודעת למה זה קורה לי בפגישות עם המטפלת קבוע הכל מחוק לי אני לא זוכרת כלום אין לי על מה לדבר אפילו אם יום לפני הפגישה הרגשתי גרוע בפגישה עצמה אני שוכחת מזה וגם אם נזכרת זה רק בחלק הרוב חסר אני לא מרגישה שזה מגיע ממקום שאני לא רוצה לשתף את המטפלת ולכן אני שותקת אלא שפשוט אין לי כלום בראש וגם אם עולה לי משהו זה בצורה מאוד שטחית ומעומעמת וחסרת נתונים . אני יודעת ומבינה שהאטימות הזאת זה משהו שלי ולא קשור למטפלת (ורואה את זה קורה לי עם כל אחת אחרת) המטפלת אומרת לי שזה לא חוסר זיכרון אלא ניתוקים אני לא יודעת מה זה באמת. אבל זה מרגיש לי כאילו זה משהו שלי שגם לא ישתנה ולא רק עם המטפלת גם עם עצמי אני תמיד מרגישה משהו מאוד אטום דל מעומעם בלי יכולת לבטא גם כשאני מרגישה מאוד רע אני לא יודעת מה באמת אני מרגישה . זה מתסכלל מאוד כי לא טוב לי ואני גם לא מצליחה לעזור לעצמי אני לא מצליחה להבין מה אני לא יודעת מה אני מרגישה אני לא מצליחה כל כך להסביר גם לך ומקווה שאת מבינה אותי גם בלי מילים. יש איך לצאת מזה? אני רוצה שתחווי את דעתך ותתני לי הסבר בלי להגיד לי לפנות למטפלת אני אדבר גם איתה אבל רוצה שתגידי לי משהו על זה כי זה קשה מאוד
שלום שרית.
אני קוראת את דברייך וליבי איתך, נדמה לי שאני יכולה להבין כמה קשה המפגש עם עצמך דרך המפגש עם המטפלת. אם אני מבינה נכון, את מתארת את התנועה הפנימית בין מפגש עם חומרים נפשיים מכאיבים ומטלטלים לבין ניסיונות להגן על עצמך מהכאב דרך התנתקות והיאטמות. את משלמת מחירים על התגובה הזאת אבל אפשר להבין אותה, אם מתבוננים עליה כעל ניסיון "הישרדותי" לשמור על עצמך מכאב שנחווה כבלתי נסבל. אני לא בטוחה שזה יקל עלייך, אבל סביר להניח שעם הזמן, כאשר הטיפול יהפוך למקום בטוח יותר ויותר, גם אזורי הנפש האלו יחוו כפחות בלתי נסבלים ואז אולי יהיה גם פחות צורך בהיאטמות. בינתיים, אני חוששת שאפשר רק להמשיך ולעבד את הנושא עם המטפלת ולהקפיד לא לייסר את עצמך על הקצב שלך ועל דרכך להתמודד עם התכנים הנפשיים. לכולנו יש מנגנוני הגנה, וצריך לכבד את הצורך שלך להתמסר לטיפול בזהירות ובהדרגה.
ליטל
פספסת את השאלה בתוך השאלה- שאלתי אם היכולת לקשר בין מה שהרגשתי בעבר ולספר עליו "מגוף ראשון" היא הכרחית לשינוי בתהליך פסיכולוגי, זתומרת אני לא אוכל לכנות את הקושי מהיומיום שלי "קושי שאני מתמודד איתו", כי ברגע שאני לא מתמודד איתו אני פשוט לא מתמודד איתו יותר, לא מרגיש אותו יותר, הסיבה שאני שואל כי אנשים קוראים לדברים קשים שקורים באופן שכיח "בעיות", ואני לא מבין מה הקשר בין מה שקרה לי לפני כמה שעות לעכשיו כשזה עבר, אצלם יש איזה קשר
שלום לך.
בהתאם למורכבות הנפש ולשונות בין אנשים, אני לא חושבת שאפשר להצביע על דבר מה שהוא "הכרחי לשינוי בתהליך הפסיכולוגי". לכל מטופל ולכל נפש דרך משלה לגדול ולהתפתח. לצד זאת, אם אתה מוטרד מהיבט אשר אתה מרגיש שמגביל את יכולתך להשתמש בטיפול, אני מציעה להעלות את הנושא מול מטפלת ולעבד אותו באופן מעמיק.
ליטל
אני בת 31 ובטיפול כבר הרבה זמן בגלל כל מיני בעיות שמפריעות לי בחיים לאחרונה התחילו לצוץ כל מיני נושאים מהעבר שמסתבר שהם מכאיבים לי יותר ממה שחשבתי בנוסף יש לי חרדות מהעתיד וכל מיני מחשבות מה יצא ממני...
קשה לי מאד לשתף עד הסוף את המטפלת בכל זה. חייבת לציין שהבעיה בי ולא במטפלת כי באופן כללי יש לי קושי בלתת אמון ולסמוך ואם יש מישהו שאני בכל זאת נותנת בו אמון אז זה בה. לאט לאט אני משחררת יותר אבל כנראה שהנפש שלי דורשת את שלה והיא ממשיכה לעבוד שעות נוספות בלי לחכות שיהיה לי קל יותר לשתף ובזמן האחרון המחשבות מהעבר ועל העתיד מציפות אותי וכתוצאה מכך אני במצב נפשי ממש לא טוב רע לי מאד ואני מדוכאת וחסרת חיות. אף אחד לא יודע מזה כי כלפי חוץ אני ממשיכה להציג עסקים כרגיל אני בן אדם ממש נורמלי ביום יום אני עובדת ומתפקדת מצוין בתור אמא. רק כשאני לבד פתאום אני מישהי אחרת..
אבל גם בשגרה היומיומית מבפנים אני מתה. אני לא מצליחה להירדם בלילה והמחשבות שבאות לי לראש מספרות לי איזה בן אדם נורא אני ואז אני מרגישה שאין פתרון לבעיה ושפשוט הכי טוב שאני לא יהיה... זה משהו שעובר לי הרבה בראש אבל היום חלפה לי מן מחשבונת בראש שאולי פשוט כדאי לקפוץ מהחלון ולסיים עם זה כמובן שאני לא מתכוונת לעשות את זה... אבל באותה שניונת של יאוש זה מה שעבר לי בראש ואחרי רגע קלטתי על מה חשבתי ופרצתי בבכי. אני כל כך רוצה לשתף את המטפלת שלי בזה כל כך רוצה שהיא תעזור לי לצאת מהמקום הנורא הזה. אבל כל כך פוחדת שהיא תתייחס לזה כאל אירוע חמור. אשמח לדעת מה זה אומר. המחשבות האלה ואיך פסיכולוגים מתייחסים ומגיבים אליהן בטיפול..
תודה רבה
שלום שירה.
ברמה הפרקטית, אני חושבת שאין סיבה לדאוג מתגובתה של הפסיכולוגית- מחשבות על מוות הן דבר שקורה במצבים רגשיים קשים וכואבים, והם חלק מהתכנים וה"סימפטומים" איתם מתמודדים, ובפרט כל עוד את שוללת אפשרות שתפגעי בעצמך באופן מיידי. מעבר לכך, נדמה לי שדרך שאלתך בנושא זה ובכלל את מעלה את השאלה הכואבת עד כמה אפשר להיעזר באדם אחר- עד כמה אפשר להיות עם אדם אחר עם אזורי הנפש הכואבים והמאיימים ביותר. יתכן שמכאן גם הקושי והזהירות סביב השיתוף, למרות המאמץ המרשים שאת עושה בהקשר זה. לאור דברים אלו, אני חושבת שכל מה שאפשר לעשות הוא להמשיך ולהתמסר לעבודה הטיפולית אשר נשמע שלוקחת אותך למקומות כואבים- אבל גם חשובים ומקדמים. מאמינה שעם המן הדברים יעובדו ויקבלו מילים, ויוקל לך. כמו כן, אפשר לשקול העלאה של תדירות המפגשים בתקופה קשה זו כדי שיהיה יותר מקום לנפשך ולקושי שבמפגש עם התכנים שעולים כעת.
ליטל
הדברים שלך עזרו לי לעצור רגע את ה"צלילה" ולעלות לקחת אויר..
אני שמחה לשמוע.
חושבת שאני יכולה לדמיין כמה קשה. אל תוותרי.
ליטל
מה אני אמורה לעשות
זה הגיוני שהיא גורמת לי אימה וכאב ברמה שאני רוצה לחתוך את עצמי ולמות ולהיעלם
זה הגיוני להישאר או שזה אומר שזה אינטנסיבי מדי ושצריך להפסיק וללכת לטיפול אחר למישהו אחר שלא יעורר את זה ככה
אין מרפא
נכון?
זה רק יקרה שוב ושוב
כל פעם מחדש
תעזרי לי להבין מה אני אמורה לעשות לא נראה לי שזה צריך להיות ככה
שלום לך.
ראשית, אני שמחה ונרגשה איתך מההתקדמות של החודשים האחרונים. זה אולי לא מה ששבראש מעיינייך כרגע אבל שיתפת אותי בכך, וחשוב לי לומר כמה אני שמחה לשמוע, ומעריכה את האומץ והמאמץ שנדרשו לשם כך.
אני שומעת את עוצמת הכאב וגם את הבהלה שלך מעצמך ומתגובותייך, אבל מציעה, עד כמה שאפשר, לא להיבהל כל כך. הטיפול של, כפי שאני "שומעת" אותו מהצד, נוגע ברבדי נפש עמוקים ומוקדמים מאוד ובהתאם, כאשר חלה טלטלה את מגיבה מאזורי נפש אלו ועוצמת הכאב בהתאם. חשבי על ילד צעיר אשר חייו מיטלטלים בגלל נסיבות חיצוניות או פנימיות- לא פעם הוא יגיב בנסיגה להתנהגויות פחות מילוליות, פחות חיוביות ופחות בוגרות. נדמה לי שמתוך רבדי נפש אלו, אשר פעילים אצל כולנו במידה זו או אחרת, את מגיבה כרגע. לכן, עם כל הכאב הכרוך בכך, אני חושבת שכדאי להתייחס לכך כאל תגובה חולפת אשר אולי מעוררת גם דברים לא פשוטים בקשר, אבל תתאזן ותשתקם לאט לאט. סמכי על עצמך, על המטפלת שלך ועל הטיפול שלך, אשר הוכיחו וממשיכים להוכיח את עמידותם וכוחם.
ליטל
אני באמת לא יודעת אם זה הפורום שבו אני יכולה לכתוב מה שאני הולכת לכתוב. אולי זה קשוח ואני צריכה לפנות לגורם פרונטלי אבל יאללה..
מאז שהייתי קטנה נמשכתי לקשרים לא אפשריים שיש בהם כביכול מכשול ואז כמו בסיפור האגדה, נתגבר על כל הקשיים והריגוש וניהיה ביחד.
ההארה הזאת שיש לי את זה היא פשוט משנים של מערכות יחסים ודייטים שלא הבנתי למה אני לא נמשכת, כי הרעיון של קשר נורמטיבי שיעמם אותי.
כן זכיתי בגיל 17 להכיר בחור מקסים ומתוק! שהייתי איתו בזוגיות מעל 6 שנים כולל מעבר מגורים ביחד אבל גם הקשר הזה היה עם המון פרידות וחזרות בגלל חוסר תקשורת והייתי משתעממת ממנו די מהר וגם בסקס רציתי שהוא יהיה יותר אגריסיבי והוא לא אהב את זה. כשעברנו לגור יחד שם נרגעתי סופסוף ולמדתי לקבל את השיגרה את הקשיים ולא לברוח. לבסוף הקשר לא צלח כשהוא אמר שהוא לא אוהב אותי יותר. זה שבר אותי אבל ידעתי שהקשר צריך לבוא לסיומו.
הקשר אחריו היה הרסני, זה לא משהו שראיתי כשהייתי ממש בו.
זה היה קשר של יחסים פתוחים בלי לדבר על הרגשות שלנו וזה נמשך חודשיםםם עד שאני רציתי יותר והוא לא וזה נגמר. נשבר לי הלב קצת פעם ראשונה..
ואז הכרתי בחור חדש שנכנסתי איתו למערכת יחסים יציבה והסקס היה קינקי מאוד כמו שאני אוהבת. לצערי אני הייתי בו הדומיננטית ולא התחברתי לזה, זה נגמר בבגידה שלו בי. כן כאב לי! אבל השתחרר לי די מהר כי הרגשתי גם ככה שיש לי ספקות בקשר.
כשהקשר נגמר.. הבחור הקודם חזר - כמעט שנה עברה.
הוא רצה שניהיה ביחד ומשהו שם לא התיישב לי פתאום. לא יודעת אם זה הרגשות שכמעט נעלמו או הפחד לסמוך עליו שוב. אבל הוא היה פתאום מקסים! ועדין.. שברירי אפילו, משהו שלא הכרתי אצלו ולא היה שנה אחורה, ואני לא מדברת עדין בסקס.
שנה אחורה הוא היה מרוחק והיה קשה לקרוא אותו ובסקס הוצאנו את כל הרגשות שלנו החוצה. הוא היה הדומיננטי, אגרסיבי, קינקי... בקיצור עפתי על זה.
אמרתי לו שאני מעדיפה שנשמור על היחסים שלנו ככה ביזיזות כמו פעם והוא הסכים.
ואחרי כמה זמן התחלתי להרגיש.... כעסתי על עצמי. אמרתי לעצמי מה אני אשגע אותו עכשיו? מקודם לא רציתי, עכשיו כן.... הבנתי שהתחלתי לסמוך עליו שוב פשוט אז נתתי לעצמי להרגיש.
אז כן התחלתי קצת לגשש לשאול איך הוא מרגיש לראות אם הוא התחיל להרגיש כמוני והוא אמר שלא וטוב לו ככה. בשלב הזה גיליתי לו שוב שאני מרגישה בהרגשה ש״נפלתי״ וזה נקטע מהצד שלי שוב. הפעם שיברון לב אמיתי... בלי רצון לאכול לקום מהמיטה עברו כמה חודשים אני כבר יותר בסדר עכשיו.
המקום הנמוך הזה שהרגשתי ..
אני כנועה-הוא דומיננטי.
אני רוצה- הוא לא רוצה
עשה לי את זה במיטה!
וכן גם בחיים.... ויש בי את הידיעה שזה דפוק ומעוות שאני עדיין רציתי להישאר בקשר הזה. ואני לא רוצה את זה יותר!!
כי אז באה לי ההארה
תמיד זה היה לי בback of my mind אבל לא נתתי לזה מקום. עם הזמן היו קופצות לי הארות וחלומות על חוויה שחוויתי כשהייתי קטנה בערך בגיל 6-7 שעברתי הטרדה מינית משכן שלי שהיה בן 13 אז... שיחקנו אמא ואבא והוא הרחיק לכת ועשה דברים בניגוד לרצוני, כל הדברים שבעולם רק לא חדירה כמובן את זה אני זוכרת בבירור, הוא החזיק את ידי ולא נתן לי להתנגד עד שנכנעתי ועשה את מה שעשה.
לפעמים התחושה הזאת של להיות כנועה ככה ושכופים עליי דברים מדליקה אותי.
הפנטזיה הזאת של בחורה כנועה שהגבר דומיננטי שעושה מה שבאלו כולל קשירות וכו׳ זו פנטזיה סופר-סופר נפוצה וידועה! אז אני לא מרגישה שזה כזה חריג ומיוחד, העניין הוא שאצלי זה ממש ממש מדליק שאני צמאה למקום הזה.
בקטע גם שהקשר צריך להיות מאתגר והגבר דומיננטי ממני בצורה כזאת.
דווקא גבר שלא מרעיף אהבה בכמויות ועדין אלא יש בו משהו מרוחק ואפל מדליק אותי. אני יודעת כמה פאקט-אפ זה נשמע... אבל זאת הארה שיש לי.
במקום שהרגש הזה שהרגשתי בתור ילדה רק ירתיע אותי ואני אתרחק מגברים כאלה, זה דווקא מדליק אותי ואני רוצה להרגיש ככה. כשראיתי למשל את הסרט המטומטם הזה עם כריסטיאן גריי ואנה - חמישים גוונים של אפור, הרגשתי שאני כן יכולה לעשות את מה שהיא עשתה ולהיות ״כנועה״ ככה למישהו. שיש מישהו שהוא דומיננטי bdsm קיצור קוראים לזה. מרגישה שאני צריכה עזרה כדי שאוכל להיות בזוגיות נורמלית. פחד אלוהים לשחרר את זה ככה לאינטרנט כי זה מרגיש לי המקום הכי אינטימי ונמוך אבל אני חייבת להבין מה קורה לי.
תודה! מקווה שוב שזה המקום לפרוק את זה
שלום איילה.
כפי שאת מתארת, החיים המיניים- כמו החיים הנפשיים- הם עשירים ולא תמיד קל להבחין בין החלקים המעזים, הסקרניים והיצירתיים לבין חלקים המשחזרים חוויות עבר מכאיבות; בין החלקים ה"מנרמלים" והמדכאים מינית לבין החלקים המנסים לשמור ולהימנע מקשרים הרסניים. לאור זאת, ולאור העובדה שאת מתארת גם שאלות והתלבטויות סביב נושאים זוגיים, נדמה לי שכדאי לפנות אל טיפול פסיכולוגי בו תוכלי להבין יותר לעומק מה מפעיל אותך ואלו גורמים לא מודעים מנחים את בחירותייך המיניות והזויות. בדרך כלל, מתוך התבוננות כזו מעמיקה ההבנה העצמית ונוצר יותר חופש לבחור במערכות יחסים מספקות. כמו כן, מרבית הא/נשים שחוו פגיעה מינית בגיל צעיר מתמודדים עם מגוון קשיים בתחום הרגשי והבין אישי וטיפול פסיכולוגי בגישה פסיכודינמית יכול לסייע להם בצורה משמעותית.
נשמע מדברייך שאת סקרנית ורוצה להבין יותר את עולמך הפנימי, ולכן מציעה לא להסתפק בשאלה בפורום, אלא לאפשר לעצמך תהליך מעמיק ומשמעותי יותר.
ליטל
תוכלי למצוא כאן רשימה של מטפלים שמתמחים בטיפול פסיכודינמי להתייעצות ובחינת טיפול
ליטל שלום, תהיתי לגבי נושא החיסיון שבין מטופל למטפל. למרות הצורך הדחוף שבפנייה, אני עדיין נמנעת מלעשות משהו בכיוון, בעיקר בשל החשש מלסמוך על אדם אחר ומפגיעה בפרטיות, ולכן חשוב לי לברר מס' דברים .
(מצטערת מראש שזה ארוך, אך בבקשה, חשוב לי לקבל תשובה והתייחסות לכל אחת מהשאלות שפה. לא אוכל לקבל החלטה מבלי שיהיה לי מענה על כולן, אז זה ממש חשוב לי)
ברור לי שבטיפול פרטי קיים חיסיון גדול יותר מאשר בטיפול של קופ"ח. עם זאת, למרות שמדובר ב"חיסיון מלא", הרי למעשה הוא לא באמת מוגן ב-100%, ופה מתחיל החשש שלי.
חשוב לי לבדוק עד כמה באמת החיסיון הזה תקף. האם המטפל מחוייב עפ"י חוק לנהל תרשומות אישיות ורשומות (בנפרד)?
במידה ואכן ישנה הפרדה ברורה בין השתיים, הבנתי כי גורם חיצוני כן רשאי לבקש לידיו את הרשומות, כך שעדיין קיימת פה פירצה בחיסיון. האם מישהו גם יכול לדרוש לקבל לידיו את התרשומות האישיות? (למשל באמצעות צו בית משפט או פנייה לועדה)
איזה מידע יש ברשומות (אליהם כן נחשפים גם גורמים חיצוניים)? ואיזה מידע אסור שיופיע ברשומות אלה.?
האם כאשר מקום עבודה, או גורם אחר, מבקש ממך לחתום על ויתור סודיות רפואית, יש בכך אפשרות גם לקבלת מידע על טיפול פסיכולוגי? (יש לו דרך לגלות שהיה קיים בכלל טיפול כזה?)
במידה וחתמת בעבר על ויתור סודיות, ואינך משתמש בשרותיו של אותו גורם או בקשר ישיר איתו, האם הוא עדיין יכול לעשות שימוש בחתימה זו ולקבל מידע עכשוי ? (או שיש תוקף לויתור)
ראיתי כי יש אפשרות למטפל להפר את הסודיות במידה ויש על כך חובה בחוק, או במקרים בהם החשיפה היא לטובת הטיפול. אם כך באילו מקרים מדובר? באיזה נושאים למשל כן יכול המטפל לחשוף ולהפר את הסודיות? (הרי ניתן להפר כל דבר בטענה שזה לטובת הטיפול)
כמה מהמידע הזה גם נחשף לצורכי הדרכה, ייעוץ ומחקר? (הרי מספיק שמישהו מעביר רשומה, כבר שם יש את הפרטים האישיים שלך) אני באמת חושבת שעצם העובדה שיש שם של מטופל זו חשיפה, וגם אם מדובר רק בתוכן פורמילי, ללא התרשמות אישית, מדובר בחשיפת מידע רגשי לכל דבר (יש דרך לסרב להעברת המידע?).
במידה ומישהו, למשל מעסיק עתידי, עו"ד או בית משפט, מעוניין לבדוק האם מישהו היה בטיפול כלשהו בעבר, יש לו אפשרות לקבל את המידע הזה? כלומר, במידה ומישהו נשאל על עברו האם היה פעם בטיפול, האם יש לו אפשרות לא לחשוף את המידע הזה (להכחיש) ולהישאר בטוח שזה לא יתגלה (שאין למישהו דרך לבדוק זאת)?
מדובר במסמכים שכל הפרטים האישיים כתובים בו (כולל השם) ולכן אני לא רואה שום ביטחון שזה לא בטעות יחשף לגורם אחר בזמן העבודה או בהדרכה כלשהי. בדיוק כפי שרופא מחוייב בחיסיון ולצערי גם זה מופר לפעמים (יצא לי כבר לשמוע שיחות פרטיות ולראות מסמכים של מטופלים שהיו לפני עם כל המידע הרפואי ופרטיהם האישיים), מה יתן לי ביטחון שזה לא יקרה גם במקרה זה? אני גם לא יכולה לדעת מה קורה שנים אחרי עם כל המידע הזה, הרי המסכמים האלה נשמרים ואין ערבות מי יחשף אליהם גם בעתיד ומה יקרה איתם. ברגע שמשהו כתוב ויש תיעוד, הפרטיות כבר נמחקת.
אני באמת תוהה איך אוכל להתגבר על החששות והספקות האלה. אני לא יודעת איך לעבור את הקושי בלסמוך ולאבד את הפרטיות. חוויתי יותר מדי אכזבות מאנשים וכך גם האמון נעלם. אפילו במערכת שכביכול אמורה להיות אתית ולפעול במקצועיות ויושרה נוכחתי לדעת שזה לא באמת כך. למרות שיש חוק ואתיקה, נוכחתי לדעת שבסוף אי אפשר לסמוך גם על זה. כבר היה לי מקרה בו אפילו רופא חרג ממקצועיותו וע"י ניצול סמכותו זייף מידע רפואי בתיק האישי שלי (כתב כי ביצע בדיקות ורשם ממצאים, שבפועל שום דבר מזה לא קרה), מה שגרם לי פשוט לאבד את האמון במערכת. למרות פניות חוזרות ונשנות לקופ"ח ולמשרד הבריאות, ולמרות שיש בידיי את כל ההוכחות שמציגות שאכן מדובר בארוע שלא קרה, לא זכיתי לשום מענה משום גורם. כל מה שקיבלתי היה ביזוי, נסיונות הסתרה והשתקה, ופשוט מסכת ארוכה של התעללות רגשית (אני שנתיים אחרי ועדיין לא מצליחה להתאושש מזה). אם גם מי שאמור להיות כפוף לחוק ולאתיקה לא עומד בכך, וגם המערכת שאמורה להבטיח זאת ,לא עושה את תפקידה, אני לא רואה איך אני אמורה לבטוח שוב באותה המערכת שהוכיחה שלא ניתן לתת בה אמון.
כמובן שמכך גם נובע עניין נוסף, ואולי מה שמטריד אותי יותר מכל, זה שאני לא יכולה להיות בעצמי חשופה לתרשומות שהמטפל כותב. איך אני יכולה לסמוך על מה שנרשם שם?. אם רופאים מפרים את אמינותם ופשוט כותבים מה שבא להם, אני ממש לא יכולה לבטוח גם במה שירשם פה, וזה ממש בעייתי מבחינתי לאפשר למישהו להעלות על כתב כל דבר שירצה. חוויתי זאת מספיק בשביל לא לבטוח יותר אי פעם במישהו עד כדי כך.
אני יודעת שאם אחליט לעשות את הצעד בכיוון ואתאכזב שוב, לא תהיה הזדמנות שנייה. אבל באמת שאני מתלבטת אם אני רוצה בכלל לתת הזדמנות לתהליך הזה מלכתחילה. אני יודעת שהמצב הנוכחי לא יכול להישאר כפי שהוא, זה כבר בכיוון לא טוב. גם פעמים רבות התלבטתי ובסוף תמיד החלטתי לוותר מהחשש שאפגע בפרטיות שלי ואתכזב. אכזבה במקרה הזה תגרום לנזק יותר מכל דבר אחר. אני גם מאד קנאית לפרטיות שלי והרבה פעמים זה חשוב לי יותר מהכל. אני כן הפעם מנסה לגלות פתיחות, אבל לא אכול לעשות זאת כשיש לי מידע חסר ושאלות לא פתורות, ולכן חשוב לי לקבל את התשובות הללו כדי שיהיה לי את כל המידע לשקול את הדברים ולחשוב מה נכון לי לעשות.
תודה מראש!
שלום לך.
אתחיל מהסוף. את מתארת חששות ודאגה רבה מהפרת האמון, ואני מבינה שאלו התעוררו על רקע אכזבות כואבות בעבר. צר לי על כך, ואני יכולה לדמיין כמה קשה לגייס שוב אמון וכוחות ולנסות להיעזר שוב. אלא שמתוך הדברים שאת כותבת, אני לא בטוחה שהעניין המרכזי הוא נושא הפרטיות- כפי שאת עצמך מתארת, פרצה קיימת בכל מקום ואין דרך להבטיח כי לעולם לא תהיה שום סיטואציה בה פרטיותך תוכל להפגע, אם אכן תתני לגורם כלשהו ויתור סודיות. לכן, נדמה לי שהעניין המרכזי הוא מידת האמון שתהיי מסוגלת לתת באדם אחר. הרי להפגע אפשר גם בדרכים אחרות, לא רק ע"י הפרת סודיות, וכאשר יש אמון וקשר משמעותיים, חלק מהדברים שאת שואלת לגביהם (למשל, שיתוף מדריך או כתיבת רשומות אישיות חופשיות) עשויים להרגיש פחות משמעותיים. לאור זאת, נדמה לי מדברייך- עד כמה שאני יכולה לתפוס את עומק הדברים על בסיס שאלה בפורום בלבד- שכדאי להפנות את הקשב לנושא האמון בכללותו ולאו דווקא לסוגיית הסודיות.
אם בכל זאת תרצי לבחון את הדברים בעומד, תוכלי לעיין בקוד האתיקה של הפסיכולוגים בחיפוש פשוט של "קוד האתיקה המקצועית של הפסיכולוגים בישראל". באופן כללי, אני יכולה לומר שחובת הסודיות היא חובה מהותית למקצוע, ואפשר לצפות שכל מטפל יהיה ער לכך, ויפר את חובת הסודיות רק באישור המטופל (כלומר במתן ויתור סודיות רלוונטי ועדכני), או במקרים קיצוניים בהם הוא נדרש לכך ע"פ חוק- כלומר במידה ויש לו יסוד סביר להאמין כי המטופל עומד לפגוע בעצמו או באדם אחר באופן מיידי.
ליטל
היא מענה אותי מענה אותי
הכל נעצר
למה למה זה בכלל משפיע עליי ככה
היא לא המשפחה שלי
היא לא חברה שלי
היא לא תהיה תמיד בשבילי
למה זה משפיע עליי ככה
היי,
אני מחפש מטפל מהקופה (כללית) לטיפול דרך הזום. אשמח לרשמיה של מטפלים.
תודה,
שלום
שמי הודא ואני מחנכת כיתה י, השנה אני הכרתי תלמידה מקסימה מכל הבחינות הן לימודית והן התנהגותית. התלמידה סובלת מחרדה לעמוד מול קהל, רוב השיעורים שבהם לומדת המורה דורשת מהתלמידים להציג את העבודה שלהם מול קהל התלמידים בכיתה, פשוט מאוד התלמידה נכנסת ללחץ רב למרות שהיא ניסתה כמה פעמים לעשות את זה אבל זה עדיין מלחיץ אותה אפילו חולמת על זה .
שבוע הבא יש לה הצגה והיא כבר מבקשת מהמורה לא להציג, התלמידה פנתה אליי כדי להתייעץ איתי בכדי לבקש ממורת המקצוע לבטל את ההצגה או שתציג רק מולה. עכשיו רציתי לדעת איך אוכל לעזור לה בתור מחנכת, איך אפשר להתקדם בנושא?האם כן בכל זאת התלמידה תנסה להציג בשבוע הבא או כדאי שכן מורת המקצוע תתחשב בתלמידה ותתן לה להציג רק מולה? הרבה שאלות עוברות לי בראש מה טוב בשביל התלמידה ומה לא? אודה לכם אם תנחו אותי במה אוכל לעזור לתלמידה בנוש, והאם כדאי שנתחיל לעשות את זה בהדרגתיות עד שהתלמידה תרכוש אימון ותתחיל לבד לעשות ???
שלום הודא.
כל מקרה לגופו לכן קשה לומר מה המינון הנכון של עידוד ודחיפה קדימה לעומת הפגנת גמישות, וחשוב להפגין רגישות ושיקול דעת. לצד זאת, באופן כללי מוטב לעודד להתמודדות מסוימת והתמודדות הדרגתית היא רעיון מצוין- אפשר להציע לתלמידה להציג תחילה רק בפני המורה/קבוצת תלמידים קטנה, "להתאמן" במענה לשאלות קצרות בכיתה ולתרגל עמידה מול קהל מול בני משפחה, חברים ומולך. לאט לאט, ניתן להגביר את רמת הקושי של ההתמודדויות. במקביל, כדאי לנסות ולהבין מה גורם לקושי ו"לאתגר" דפוסי חשיבה המייצרים לחץ מיותר. למשל, לרבים מבעלי פחד הקהל ישנן תפיסות מוגזמות כמו "כולם יצחקו עלי", "אני אהרוס לעצמי הכל אם אטעה", "יחשבו שאני טיפשה אם אתבלבל" וכד'. כדי לאתר דפוסי חשיבה אלו ולנסות להפריך אותם. כמובן, חשוב ללוות את התהליך כולו בשפע אמפתיה וסבלנות.
ליטל
בהמשך לתשובתך מלפני מס' ימים אני מודה לך על המענה. אני לא יודעת אם אוכל להרשות לעצמי גם את התעריף המוזל, אך יותר מזה אני מנסה לברר לגבי מטפלים וכרגע פוסלת את כולם רק מכרטיס הפרופיל שלהם (בעיית אמון שאני לא מצליחה להתגבר עליה ולא רואה מישהו שאוכל לסמוך עליו). אשמח לדעת האם יש לך הכרות והמלצה על מישהי מתאימה באזור חיפה. תודה רבה
שלום לך.
לצערי אין לי אפשרות להמליץ במסגרת הפורום ואף מכירה פחות את אזור הצפון, אך לאור מודעותך לקושי האמון שלך, מציעה ליצור קשר טלפוני עם מטפלים שעושים עלייך רושם חיובי בכל זאת, ולשוחח מעט טלפונית כדי להתרשם. אולי יקל עלייך. זכרי גם שאפשר לקבוע עם שניים-שלושה מטפלים ולאחר מפגשים עם כולם לקבל תחושה ברורה יותר לגבי מי מהם שיכול להתאים לך.
ליטל
תוכלי למצוא כאן רשימה של מטפלים בחיפה והסביבה
למה אני עושה את זה
הורסת את הכל
אני מפחדת שהיא תעזוב אותי
קודם בלב שלה ואחכ פיזית
היי ליטל.
כבר שלושה חודשים אני עובדת.עבודה חלקית אבל טובה.אלה שלושת החודשים הכי טובים שהיו לי ב5-6 השנים האחרונות..
ואז בא הסגר הזה.רוב העבודה עברה להיעשות מהבית.המוטיבציה, האנרגיה והשמחה שלי צנחו באחת.יש בי דחף לעזוב הכל.אני מרגישה עצובה וריקה ככ.
וגם מבוהלת ומאוכזבת מהמהירות שבה ההרגשה שלי משתנה..
בנוסף, גם בטיפול משהו קרה.לפני הסגר..
סתם היו שתי פגישות שנאלצנו לעשות בטלפון כי הייתה הצפה בבניין של הקליניקה ומשם הכל הידרדר.בגללי.
בגלל ההזדקקות העזה וההרסנית שלי.
היום כתבתי לה משהו והיא הגיבה בקרירות וריחוק שלא אופיניים לה.
אני מניחה שזו תגובה מחושבת, ולא שהיא מתוך חוסר איכפתיות.
אבל זה לא רלוונטי, אני מרגישה פגועה ועזובה ואני צריכה להעביר איכשהו את הימים הארוכים עד הפגישה הבאה.
ואני לא יכולה להכיל את זה ולא יודעת איך לעשות את זה..
יש לי מחשבות רעות מאד על בריחה ופגיעה בעצמי וזה מאכזב אותי שאני חוזרת למקומות האלה שחשבתי שהם מאחוריי.