פורום טיפול נפשי

בעבודה שלי, שלמרבה האירוניה היא בתחום בריאות הנפש, אני שומעת הרבה את האמירה שלא תמיד אפשר לעזור.לא לכולם.את חושבת שזה נכון?

אני עייפה.נמאס לי להילחם.
במיוחד כי אני יודעת שאין לכך סיבה. החיים שלי טובים, לא הכל מושלם, אבל יש לי הכל כביכול.אובייקטיבית, השנתיים האחרונות היו טובות.
רק שיש בתוכי חור, רעל, חושך.אני גורמת לזה.
יש דברים שאני לא יכולה להכיל.ניסיתי הרבה זמן.באמת התאמצתי.

אז זהו נכון? לא תמיד אפשר לעזור.
מה אני אמורה לעשות? להתקיים ולסבול כי אני מחוייבת לאנשים שקרובים אליי? בן זוג,ילדים..
איך אני צריכה להמשיך לחיות?

האם יש הבדל בין אבחון פסיכולוגי לאבחון פסיכו-דיאגנוסטי ?
האם יש הבדל בין אבחון נוירו-קוגנטיבי לאבחון הפרעות קשב וריכוז ?
האם מבחן נוירו-קוגנטיבי הוא בעצם מבחן Brc /moxo ?

יש לי בעיה שאני לא מסוגלת שנכנסים אליי הביתה. זה לא שאני לא אוהבת אני פשוט מבועתת מעצם המחשבה הזאת. כשהמשפחה באזור ואחותי רוצה לקפוץ לשירותים כי יש לה פיפי אני בלי לחשוב אומרת לה לא. אני לא מסכימה לה לעלות לשירותים. אני מעדיפה שאם נכנסים אליי הביתה זה יהיה כשאני לא נמצאת בו, עדיף לי שיכנסו בלעדיי כי לא בא לי להיות בבית כשמישהו אחר נמצא. בעיקר משפחה. למרות שבזמן האחרון גם אמרתי לא לעלות אליי גם כשלא הייתי בבית. ואני ממש בקשר טוב איתם מאוד קרובים. לא יודעת מה יש לי אני ממש מצטערת על זה אחרי זה ומרגישה רגשות אשמה אבל אני ממש לא מסוגלת. האם אני חולה? (בת 29 )

היי ליטל
זה מוזר..הייתי מצפה שעם השנים ,מותה של אמא שלי פחות ישפיע על החיים שלי.
גם בגלל המרחק מהארוע עצמו וגם בגלל הגיל שלי וכל מה שיש לי בחיים - בן זוג ילדים וכו.
אבל דווקא קורה ההיפך..אני ממש רוצה אמא.ויש רגעים שאני ממש מרגישה שאנו רוצה.ואני מתמלאת בהלה מהמחשבה שאין ןלא תהיה לי יותר
למה זה קורה לדעתך? האם זה הגיוני או שמשהו ממש משובש?
לאחרונה זה גורם לי צער עמוק

קשה לי שאני לא יודעת להכיל את הקשר המטפלת שלי טובה היא לא נבהלת והיא מרגישה לי חזקה בינתיים, עברו כמה חודשים ואני מרגישה שבשונה מאוד מהטיפול הקודם ששם תמיד הרגשתי בלבול וחוסר יציבות הפעם יש לי מסגרת יציבה מצד שני אני עמוק בתוכי "מחכה" כל הזמן ל"פיצוץ" שיבוא , לתחושת הדחייה הפתאומית או לאיזה טלטלה שתשבור הכל וזה מעיק עלי
בנוסף קשה לי להתקרב כי אני לא יודעת להיות במקום הזה אני מרגישה שמה שאני יודעת זה להיות מרוחקת ואם להתקרב זה ברמה נזקקת שמכאיבה לי ממש בכל הגוף שמדכא אותי ואני לא עומדת בכאב הזה ובגלל שאני יודעת שהמטפלת לא יכולה ולא אמורה לספק לי את ההזדקקות הזאת וגם לא בא לי להרגיש שאני בנוכחותי גורמת לאי נוחות אז כשזה טיפה מגיע לשם אני מיד מתרחקת וכך שוכחת ממנה ולא כואבת אבל מרגישה שאולי זה קוטע אותי ואני נמנעת בגלל זה להיכנס לנושאים קשים מהפחד להגיע למקום המזדקק ולהיות לבד, כי יש גבולות לטיפול זה ברור לי ואפילו מובן אבל איך אפשר להיות כל כך קרוב וכל כך רחוק ביחד?? איך אני יכולה להתמסר בלי לפול לתלות בה ?

אני בת 24. עובדת מספר שנים בהוראה ומהצד בעיצוב.
לפני כשנה פניתי לייעוץ תעסוקתי. לאחר שלושת המפגשים המקוונים הפסיכולוגית התעסוקתית המליצה לי לפנות לטיפול מקצועי.
הגעתי למטפלת (עו"סית) שנפגשתי איתה על בסיס שבועי במשך 9 חודשים.
לא הצלחתי להתקדם בעיקר מכיוון שהבעיה שלי היא לא ספציפית (דיכאון/חרדה וכדו') אלא באופן כללי אין לי מושג מה אני רוצה (בכל בחינה - חיים/קריירה/וכו').
סיבה נוספת חשובה שבגללה הטיפול לא צלח - קשה לי מאוד להתבטא בדיבור, דבר הכרחי בטיפול.
לא יודעת איזו שיטת טיפול מתאימה לי - האם פסיכולוגית בהתמחות תעסוקתית היא הכתובת?
המליצו לי על קינסיולוגיה בגלל שאין צורך שאדבר כ"כ במהלך הטיפול.
תוכלי בבקשה לכוון אותי לטיפול שבו הדיבור הוא לא המפתח והוא יענה לי על הבעיה המדי-כללית שלי?
תודה רבה

אני בטיפול פסיכולוגי. ואחד הדברים שממש מפריעים לי שמגיע מטופל אחרי ורואה אותי אני מרגישה ממש כאילו פלשו לפרטיות שלי המטפלת שלי יודעת את זה ושקורה שמישהו מגיע לפני הזמן היא דואגת שהוא יכנס לאיזה חדר כשאני יוצאת כדי שלא ניפגש.
בפגישה האחרונה זה שוב קרה אבל הבעיה היתה דשתינו לא שמענו שזאת שאחרי הגיעה. היא עשתה את זה בשקט ממש...
האמת שכל הפגישה היה לי קושי נוראי לשתף ולהיות.. כי היתה לי הרגשה שמאזינים לי אבל זה לא היה משהו ברור יותר תחושה...
כשפתחתי את הדלת לצאת הופתעתי לראות מישהי יושבת שם הייתי ממש בהלם הרגשתי ועד עכשיו אני מרגישה רע.. מילא הגעת מוקדם מילא שמעת אותי אבל לפחות שלא תראי אותי... אני יודעת שאני נשמעת ממש מוגזמת אבל אני מאד מאד קנאית לפרטיות שלי ובשבילי זה נורא! כל נורא שלקח לי כמה דקות להרגיע את המבוכה של עצמי
חשבתי לבקש מהמטפלת שלי שעד כמה שזה תלוי בה שמטופלים שבאים אחרי שלא יגיעו באמצע הזמן שלי.
האם מקובל לבקש דבר כזה? או שזאת חוצפה?

אחרי הקורונה אני כבר לא יודעת מה לעשות עם הילדים בבית!!!!!!!!
המצב הכלכלי לא מאפשר קייטנות/חוגים ולכן אני צריכה למצוא מה לעשות ואני כבר בלי רעיונות! מה הורים אחרים עושים? מה בכלל אקבל בהדרכת הורים?

היי ליטל,
הגיע החופש הגדול ואני אמא ל2 נערים מתבגרים. הבן שלי מקסים וילד כל כך טוב והבת שלי מצד שני- מאתגרת אותי מאוד.
נראה שכל מה שהיא חונכה עליו נשטף כלא היה עם התרבות של הנוער היום.
היא חוזרת מאוחר בלילה, לפעמים החבר שלה מגיע אלינו ב3 בבוקר(!), מתאפרת בכבדות ובקושי נמצאת בבית לזמן משפחתי..
אני רוצה לפנות לטיפול מיני בשבילה ואפילו שנעשה אותו יחד כדי לקרב בינינו. מה דעתך?

שואלת עבור אדם קרוב לי: ביתו בזוגיות מספר חודשים עם גבר מבוגר ממנה ב30+ שנים. יש לו ילדים מ3 נשים שונות וקיימים גם פערי מנטליות. ההורים אובדי אצות. האם קיים פורום העוסק בנושא מורכב זה? אולי קבוצת פייסבוק שבה ניתן להתייעץ או ללמוד מחוכמתם של אחרים? כל דבר שישפוך אור ויוכל לסייע.
מודה לכם מראש, גאולה

שלום
אני דוד לילדה בגיל ההתבגרות. הילדה התלוננה בפני הוריה שאני "חדרתי למרחב האישי שלה". הדבר מתבטא, לכאורה, בנגיעות באיבר מינה וכו'. אציין שלא היה ולא נברא. מה שמעניין, ששואלים אותה מתי ואיפה זה התרחש, אחד הארועים התרחש בבריכה של בית מלון בחופשה משפחתית שבה כל המשפחה הייתה נוכחת והיה שם חיכוך גופני בתוך המים, אך לא מיני. והיא נהנתה מאוד מהארוע, ולאחר מספר שנים, הארוע בברכה התפרץ כהטרדה מינית בתוך המשפחה.

כמו כן אציין (לא יודע אם זה קשור):
1. שהילדה סובלת מטיקים חזקים מזה זמן רב וכל גופה אחוז תזזית כאשר יש לה התקף. במידה מסוימת ילדים אחרים שמים לב (כי זה מאוד מוזר ומורגש) ויורדים עליה בגלל זה.
2. מאז פרוץ הקורונה היא מסוגרת עם הזום, ונראה שהיא שקופה חברתית. למרות שיש לה חברות בודדות פה ושם, אבל יש משהו בהליכה שלה, בדיבור שלה, שהיא מסוגרת בעולם של עצמה. דבר שאופייני לגיל ההתבגרות אבל הדבר קיצוני לטעמי שאני מסתכל מהצד.

לא מצאתי בחיפוש מהיר סימפטום קלאסי ידוע בספרות, אבל עניין אותי לדעת קצה חוט פסיכולוגיה קיים בספרות שבו אפשר להתעמק ולחקור בנושא. האם מדובר בסכיזופרנית ילדים/דלוזיה?.

הי,
מחפש המלצה לספרים מקצועיים העוסקים בקשר בין מטפל-למטופל

היי.
אני נמצאת שנים רבות מאוד בטיפול פסיכולוגי. עשרות שנים. ללא בעיה מוגדרת, אך עם צורך מתמיד להיפגש עם הפסיכולוגית. הקשר ידע עליות ומורדות. עם השנים התפתחתי מאוד מקצועית ואישית ואני זוקפת זאת לזכות הטיפול. בשלב מסויים השלמתי עם ההוצאה החודשית הכבדה ועם הצורך הקיים בתוכי המסרב להיפרד מהקשר ורואה בכך לעיתים "מתנה " שאני נותנת לעצמי. התהומות שאני נופלת לתוכם הם הרבה פחות מבעבר וכשזה קורה יש ביכולתנו.. לצאת מהם מהר יותר באופן יחסי ועם התבוננות מזוויות רבות מבעבר עם יכולת להכיל זאת.

אז אם כך מדוע אני כותבת ומרגישה צורך עז בעזרה..??

שבוע הבא היא כתבה לי הודעה שהיא נאלצת להזיז את הפגישה. התקשתי להשלים עם זמן חלופי. סרבתי תחילה והיא הזמינה אותי לחשוב על כך בשנית וניאותי. אני מאז סובלת ממיגרנה נוראית. תוהה מה מקשה עליי יותר. התזוזה.. הכעס על כך שאינני יודעת מה הסיבה ובעיקר מרגישה נדחית. אני לא מסוגלת להבין מה עובר עליי. למרות שהרגשתי כי אינה מוותרת לי בקלות על אי מציאת מועד חלופי מבחינתי, דואגת למצוא לי שעה ואף לא מוותרת כשאני ישר אומרת לא. אני שרויה במיגרנה נוראית ואוחזת בכעס פנימי סמוי מטלטל.

בחרתי לכתוב פה ולא לפנות אליה במייל.. לא רוצה להישמע בפניה "גרידי" וכאילו מייצרת לעצמי קושי איפה שלא מתבקש. שזה לחלוטין באנטיתזה לקשר וליכולתי לתקשר עימה לאורך השנים. נראה לי שאני בעיקר כועסת שמשהו "צבע" לי את השעה באופן שנחווה כלכך אכזרי מבחינתי כך שאינני מסוגלת להחזיק את ה"יש " ואת כך שנלחמה ולא ויתרה לקול הפנימי שלי שישר רצה להעיף אותה מחיי ולסרב להיקשר במועד חלופי.

מה קורה לי..?

תודה מראש

היי ליטל
רציתי לשתף אותך שהתחלתי עבודה חדשה תעסוקתית וחברתית וטוב לי שם מצאתי חברים חדשים צוות נפלא פשוט היה חשוב לי לשתף אותך ורציתי להודות לך על העזרה בפורום שיהיה לך סוף שבוע נפלא

שלום ,
מחפש המלצה לספרים לקריאה העוסקים בקשר הטיפולי