פורום טיפול נפשי

שלום רב,

חברה טובה וותיקה נעלבה ממני, ואולי, בצדק.. במשך שבועות, המשכתי להתקשר ולהתכתב איתה, בוואצ אפ, במחשבה, שיעבור לה.. אך משראיתי שאיננו נפגשות(כל יוזמה להפגש, תרצה) והיא אינה מתקשרת או כותבת, הפסקתי.. כשאנחנו נפגשות ברחוב, אני מברכת אותה לשלום, והיא משיבה לי שלום.

לאחרונה, לאחר כשנתיים, פגשה בחברה טובה שלי. השתיים פטפטו ובין היתר שיתפה אותה, שהיא לא מבינה, מדוע התנתקתי ממנה...

שאלתי, מסקרנות, מאהבתי לניתוחים פסיכולוגים, כיצד יתכן, שכך היא זוכרת??? הרי, באופן ברור, היא זו שהתנתקה ממני, כשכאמור, איני מרפה, תקופה של מס' שבועות..

ד.א אין לי כוונה לברר ולישר את ההדורים. חינה סר מעליי. סקרנותי הפסיכולוגית הביאה אותי לפנות לפנות לפורום, לשם ניתוח של הסיטואציה.
רוב תודות

המטפל שלי הודיע לי שבת זוגתו נפטרה והוא יושב שבעה.
כשאני משחזרת את הפגישות האחרונות באמת הרגשתי שהוא לא מאוד מרוכז, מדבר בשקט וכמעט לא פנוי ...
אני חוששת מהפגישה הראשונה שתהיה לנו לאחר האבל.
אני חוששת לומר דברים קשים ובכלל מרגישה לא בנח לדבר על עצמי כשאני יודעת שהוא עבר חוויה מטלטלת.
באופן כללי אני מאוד קשורה למטפל שלי ומרגישה שהטיפול היה טוב מאוד עבורי, אך כעת אני נמצאת בנקודת שבר. לא יודעת איך ממשיכים מכאן? מפחדת שלא אהיה אמיתית, שאסתיר דברים. אחת השאלות שאני שואלת את עצמי היא איך מטפל יכול לטפל כשהוא במשבר?

שלום

בעבר אשה רבה איתי על חניה .היא גרה באותה שכונה .אותה אשה עמדה ליד השער של הגינה שלי .ואני חזרתי מהחניה השכונתי .והיא שאלה אותי למה אני הולכת בשמש .לא הבנתי את השאלה כי אני באתי מהחניה הגדולה אח''כ ביתי צריכה לעבור כביש ולהגיע לידה כלומר ליד השער שלי .בקיצור נכנסתי לשער לבית שלי היא ראתה אותי נכנסת .שמתי את התיק ויצאתי אליה שוב.כי לא הכרתי אותה שכחתי איך היא נראית אז רציתי להיות בטוחה שזאת אותה אשה מהעבר שרבה איתי כאמור נכנסתי לשער ויצאתי מהשער אחרי דקה אליה בחזרה לפתע היא אומרת שהיא נבהלה שישבה שכתב יוצא .מה זה נורמלי .אומנם השכונה מלאה כלבים אבל חשבתי שזה כלב יוצא מהשער מה דעתך ואני חושבת שבגלל דרבנו בעבר היא אמרה בכונה מה שאמרה ? תודה

אני נמצאת במצב מאוד לא פשוט בטיפול.
חוויתי פגיעה מאוד חזקה מצד המטפלת, ניסיתי לבוא ולהתגבר על זה אבל בפגישה מעבר לכך שנאטמתי לא הרגשתי שהיא הצליחה להיות בכאב שלי ולנסות להוציא אותי מהתהום שאני נמצאת בו. אמרתי לה שאני לא רוצה להגיע יותר ולא הרגשתי שהיא בכלל נלחמת ומתאמצת עבור הקשר הזה
אם הייתי עושה דרמות כאלו באופן תדיר הייתי מבינה, אבל זה לא המצב. וגם לפני שזה קרה היא ידעה שאני עוברת תקופה מאוד קשה שאני מריכה כל אנרגיה חיובית קטנה בשביל לצלוח אותה ובנוסף אני גם בהריון אז איך יש לה לב להשאיר אותי ככה עם הרגשות הללו?
אני כל כך מאוכזבת שהגוף שלי רותח ואני מפחדת שבקרוב היא תשלח לי הודעה ואני אהיה כל כך חסומה ולא אצליח להתגבר על הפגיעה ולא ארצה גם לדבר על הדברים כי נתתי לה הזדמנויות והיא לא הייתה שם. ואני אפעל כמו שהייתי פועלת בעבר פשוט מוחקת אותה מהחיים שלי
הרבה זמן לא נפגעתי ככה ועצוב לי שהיא לא עשתה מאמץ להוציא אותי בתחושות יותר מחוזקות או עשתה מאמץ אפילו קטן עבורי.
לא מרגישה שזה מגיע לי

היי,
אני בת 30, קצת בצומת דרכים בחיים, בסהכ יש לי הכל והכל מעולה וטוב. ובגלל זה אני לא מבינה למה אני עדיין מוצאת את הרע בדברים למרות שיש לי כל כך הרבה טוב סביבי? יש לי דירה מושלמת, אני בזוגיות עם אהבת חיי, אני בחוסר ביטחון ענק לגבי החיים ובמיוחד החיים המקצועיים..יש בי פחד מהעולם, ובשנה האחרונה זה מתחיל להשפיע עליי בתפקוד היום יומי, בשינויים קיצוניים במצבי הרוח שגורמים לי להתרחק מכולם ולהסתגר בבית כדי שחס וחלילה אף אחד לא ייראה אותי במצבים האלו. בשנתיים האחרונות זה גרם לי לריחוק חברתי מהסביבה הקרובה שלי, זה מקשה עליי בעבודה בעיקר ובתפקוד היום יומי בכלל.

לפני שהתחלתי את הטיפול אצל המטפלת כל מילה או דיבור או מעשה שקשור / מזכיר פגיעה מינית היה מכניס אותי למעין חרדה בלי שליטה הייתי ממש כולי רועדת עם דופק חזק ומהיר ותחושת כובד וחולשה וממש מתקשה לדבר, אפילו השתתפות בהרצאה פשוטה בנושא מוגנות וכד' הייתה גורמת לי לאי נוחות איומה וכשיכלתי הייתי נמנעת מכך.
מה שמוזר לי שעם תחילת הטיפול אצל המטפלת זה נעלם וזה לא בגלל שדיברנו ועיבדנו את הנושא להפך, עדיין לא נכנסנו לנושא של הפגיעה בכלל היא רק יודעת שהייתה אבל כלום לא מעבר לזה אבל פתאום אני מרגישה שאני יכולה לדבר לשמוע ואפילו לחשוב על זה בלי שום רגשות כאילו שהכל נעלםםם ולא מרגש אותי כבר
איך זה יכול להיות?

מה המשמעות של מנת יתר של פרוטיאזין?

אני בטיפול שחלק מהסיבות שאני שם היא פגיעה מינית מתמשכת שעברתי בתור ילדה. לאחרונה המטפלת שלי התחילה לשאול אותי קצת על הנושא ושיארה בשבילי שאולי מתלוות לפגיעה רגשות אשמה אמרתי לה שממש לא ואפילו שהייתי קטנה וזה התרחש כמה שנים רגשות אשמה זה דבר שמעולם לא ליווה אותי היא התפלאה והאמת שהיא גרמה לי לתהות על עצמי כי אני יודעת שכשמדברים על שורדי פגיעה מדברים על החלק של האשמה (אף שהיא לא מוצדקת) . וגם כל מי שאני מכירה שחוותה כך מספרת על רגשות אשמה. ואני לא רואה שיש לי חלק בזה תמיד היה ברור לי שאני לא אשמה ואין לי כל חלק בזה זה לא היה מרצוני ואף לא נשאלתי על כך פשוט קפאתי לתוך זה בלי יכולת תגובה ושליטה בכלל.
אני יודעת וברור לי שגם כל מי שעברה כזה דבר לא אשמה אבל כן מרגישה אשמה .אבל אני גם את זה לא מרגישה. זה מוזר?

אמא שלי ניסתה בעבר הרבה טיפולים כי היא סובלת כבר הרבה שנים מחרדות והפרעות אכילה. היא במצב לא טוב גם עכשיו נפשית, ומסרבת לנסות טיפול כי היא כבר ניסתה לטענתה המון. אני מנסה לומר לה שגם היא צריכה להיות פתוחה לטיפול ולנסות להתחייב לטיפול ולעזור לעצמה אבל היא פשוט ממשיכה להגיד שזהו, היא פשוט לא יודעת לעזור לעצמה וככה היא תהיה תמיד. אני לא מסוגלת לראות אותה ככה. תוכלו לעזור לי לעזור לה? יש איזו שיטה טיפולית חדשה שאולי תוכל לעזור? מישהו לדבר איתו? דברים לומר לה? דברים שאני כמשוחררת טרייה מהצבא אוכל לעשות בפועל כדי לעזור לה? תודה רבה

בחורה בת 14.5 הסובלת מאלימות קשה מאוד מצד אחיה הגדול בן 16.5 ללא מסגרת בחור מניפולטיבי, ואלים.
היא נותלת בעול עם אמא ממש חצי חצי לא מבלה את זמני הפנאי שלה כמו נערות בגילה,
ההורים חיים בזוגיות קשה מאוד, האב מזלזל ולא נותן גיבוי לאם כמעט כלל,
האם מרצה את בעלה (שלא נושא בעול גידול הילדים כלל) עוטפת אותו מאכילה אותו ודואגת שתמיד יהיה מרוצה.
האלימות כלפי הנערה היא קשה מאוד מדובר במכות חזקות שמשאירות סימן על הגוף.

אני בקשר עם המשפחה וגם עם הנערה המקסימה שאט אט נסגרת,
יש דרך לעזור לה??

אני מפחדת לדבר על זה עם המטפלת שלי אני מפחדת לדבר על פרידה כי אני באיזשהוא מקום לא רוצה לשמוע ולהבין שזה אכן יקרה, אני כאילו רוצה להתכחש לזה אני אפילו לא יודעת מה בדיוק. אני לא רוצה לדבר על זה כי אני לא רוצה לתת לזה מקום כאילו שאם אני לא אדבר זה לא יהיה באופציה. אני יכולה לצחוק על עצמי בשכל אבל ברגש זה קשה לי מאוד
אני גם מרגישה שכמה שאני אדבר על זה אני לא אצא מסופקת עד שאני כבר ארגיש שחפרתי מדי למטפלת ואשתוק אבל אשאר עם החסר.
אני לא רוצה להאמין לזה כי אני לא יכולה לחוות את זה
אני לא יודעת גם למה יש לי פחד מנטישה. כשבחיים לא נטשו אותי אבל זה מדכא אותי

שלום רב

הורי, אמא 63 אבא 66, נמצאים בתקופה מאוד מתוחה נפשית, בעיקר בשנה/שנתיים האחרונות:
* אבא חלה בסרטן שעצר לו לפתע את השגרת התעסוקה עד לפנסיה, ההתמודדות החיים החדשים בצל המחלה,
המורכבות הריגשית והפיזית עם המצב.
*אמא עם מורכבות ריגשית וחרדתית מאוד בולטת באישיותה, היתיתמה מאמא שלה לפני כ 8 חודשים, עם הרבה משקעים
וחרדות שהתעצמו עם המצב של אבי והאבל שהציפו המון מהעבר.
* הזקנה שקפצה עליהם בוואת אחת.
* הקורונה.
ועוד..

הם מחפשים מזור ורוצים לפתור בכל מה שקשור למצב הנפשי שלהם האישי וגם הזוגי- המשקעים והחרטות במסע שלהם בחיים עד היום,
הדיכאונות שחוו וחווים כיום, כנל גם חרדות. הקושי רב שלהם בהתמודדות עם מצבים והרגלים מהעבר.
בקיצור הם רוצים לפתור זאת להתחזק ולנשום חיים.

אני מנסה למצוא להם את הטיפול המשולב (אם קיים) והמקום הכי נכון להם ואני לא יודע מאיפה להתחיל.
מבקש ייעוץ והכוונה לאזור חיפה והקריות:
* האם קיימים מטפלים/מכונים אשר משלבים זוגי וגם פרטני? (אם יש התנדבותי או מסובסד מהכללית אם אפשר)
* איזה קטגוריה/התמחות/דרכי טיפול עלי להתמקד בחיפושים?
* וטיפים

אם יש המלצות על מטפלים או מכונים אשמח
תודה רבה

שלום, אימי אישה קשה וממורמרת על החיים ,אנו ילדייה יודעים כבר להתמודד עם השליליות שלה והריגשי שמנסה לעשות .אתמול התקשרה לביתי (23) והחלה לבכות לה שהיא מתגעגעת והנכדים לא משתפים אותה והוציאה בפנייה את כל התיסכולים שלה ועשתה ריגשי וכו ,בסוף השיחה אמרה לה שישאר ביננו והדגישה שלא תספר לי כלום .
ביתי שיתפה אותי מייד והיתה בהלם שביקשה לא לספר לי ובכלל מכל השיחה .אציין שילדיי מבקרים את הוריי ובקשר טלפוני רציף אך אימי חושבת שהם ילדייה ורוצה לדעת הכל ...מה שהם לא מספקים לה .
כששמעתי מה אמרה לביתי רציתי להיכנס בה ולהגיד לה שלא תכניס את ביתי לתיסכולים שלה אך ביתי ביקשה מימני לא לומר לה ששיתפה אותי .מה רצויי לעשות? כל שבוע שהן מדברות היא דואגת לטפטף לה רעל תודה .

שלום, ביתי בת 23 בחורה מקסימה, רגישה, נעימה...בת אמצעית( יש אחות גדולה ממנה בשנתיים ואח קטן ממנה ב3 שנים) עברה לא מעט דברים בחייה, היא לא נגעה (טיפלה) באותם נושאים מהסיבה שבכל פעם הייתה אומרת שהיא בסדר , הכל בסדר ואין צורך.... כששירתה בצבא היא התחילה לעשן ושמנה המון.. בעקבות אכזבה גדולה שהייתה לה מבן זוג לשעבר. היא משדרת שהכל טוב והכל בסדר , היא מסתירה מאיתנו את עניין העישון (בגלל סיבה/דפוס שחוזר על עצמו- היא לא רוצה לאכזב ורוצה להראות שהיא בסדר)יש המון דברים אצלה שמצריכים עיבוד, שחרור והיא בהכחשה שהכל בסדר ומה שהיה היה.
גם בנושא ההשמנה שלה היא משדרת לנו שהיא מקבלת את עצמה כך.
אנחנו מודעים לכך שהרבה פעמים מה שהיא משדרת החוצה בפנים זה לא כך..
בשנה האחרונה פתחה עסק וגם בעסק היא מראה סוג של חוסר בטחון בעצמה, כשצריך לבטא משהו היא תמיד שואלת מה לומר, מה לכתוב וכו'.
יש לה המון דברים מדהימים שלא באים לידי ביטוי בגלל חוסר בטחון ואמונה בעצמה ובגלל מה שהיא עברה בחיים.
בעלי ואני מרגישים שהיא לא רוצה לגעת ולהתמודד עם דברים ומעדיפה תמיד לשדר שהכל בסדר, לרצות ולהיות הילדה שבסדר ולא לאכזב.


אני מודעת לכך שמאוד חשוב לעבד דברים שקרו ולעבור תהליכים על מנת לשחרר דברים ולהתקדם ולהיות במודעות. לכן היינו רוצים להציע לה לעבור תהליך אימוני טיפולי..... בעבר הצענו לה בעקבות מה שעברה והיא התנגדה בתוקף בטענה שאין לה צורך והיא מרגישה בסדר גמור.

איך נוכל שוב להציע לה..מהי הדרך הכי טובה לגשת אליה בלי לערער לה את הבטחון אלא ממקום שהיא תבין שתהליך אימוני זה דבר חיובי ומעצים.

שלום
אני שם לב שבמשך שנים אני בוחר בדרך הכי קלה ונוחה לטווח המיידי. בכמעט כל תחום בחיים. גם אם הדרך נכפתה עליי אני לא תמיד נוקט צעדים בשביל לשנות את המצב, אני מקבל אותו כעובדה.
אני מניח שזה קשור קודם כל ליציאה מאזור הנוחות, אבל גם להצבת מטרות ארוכות טווח.

השאלות:
- איך מתמודדים עם מה שכתבתי?
- האם היית מקשרת את זה לבעיה אחרת?
- על איזה עוד בעיות פסיכולוגיות לעבוד בשביל לקדם את פתרון הבעיה שכתבתי?

בעיה נוספת שידוע לי שקיימת: דחיינות. לאחרונה קראתי על טיפ מדהים- כל דבר שאני רוצה לעשות ולוקח פחות משתי דקות, לעזוב מה שאני עושה ולהקדיש שתי דקות לבעייה, בלי לדחות אותה. מחפש טיפ דומה שייסיע לי לצאת מאזור הנוחות, או לפחות אסטרטגיה/כיוון שיוביל אותי/יתמוך בי להשגת המטרה. הטיפ נלקח מהספר atomics habits, וקראתי סיכום שלו. גם ספר בנושא יציאה מאזור הנוחות יכול לעזור.

מתעניין בכל פתרון למעט היפנוזה, מעדיף לא לפרט פה.


תודה.