פורום טיפול נפשי

ליטל שלום.
אני בטיפול המון שנים למעלה מעשור. בשנה האחרונה מגיעה לטיפול מתוך בחירה אישית של שלמות לתת משהו לעצמי. אני לא תמיד מגיעה עם משהו מוגדר. מוצאת במפגש זה שיתוף ואולי סוג של צידה לדרך.
בניגוד לבעבר , שלמה יותר עם התהליך, אך כמעט ולא חווה טלטלה פנימית מתוך נימי הבטן. מצליחה לשאת את המרחב של שבוע בין מפגש למפגש ואפילו את חופשת המטפלת שהיתה עד לא מכבר.

אולם היום שוב התבשרתי על ביטול מפגש בשל חופשה נוספת. ללא מחסום וללא עצירה רגע לפני, הבעתי את מה שחשתי , כנראה בצורה בוטה ופוגענית, "שוב פעם את מתחילה.." לאחר מכן נקלעתי למצוקה פנימית על האמירה. בקושי רב השלמתי את הפגישה ללא עזיבה מקדימה, אך אמרתי כי לא אגיע שבוע הבא ובתוכי חשבתי כי גם יותר, והתחושה הרווחת בקרבי כי נמאס לי מהחפירה והבידוק העצמי הפנימי. אני מבינה כי כרגע אני רוצה להתרחק ולנתק מגע בשל הסיטואציה. רוצה לעזוב לגמרי. תחושות שהתעוררו בקרבי לא פעם. ושוב אותו מלכוד שאני כבולה בקשר ובאי יכולת להתנתק ועד כמה אכן אני רוצה בכך.

מתוסכלת מהמנעד בין הקרבה לריחוק, בין הרצון להיות חופשייה ולחדול מהוצאת הסכום המטורף ולא מצליחה למצוא מקום של שקט לנהל בתוכי את הדברים ממקום בוגר ומחליט כי מספיק. זה מעצבן. לא רוצה להרגיש כבולה עם עצמי , להיבעט מקנאה צרובה לדמות המטפלת, ובו בזמן להתייסר על כסף שקונה את הקשר והטיפול. זה הקול שבי הקיצון שמדבר וחי ביתר שאת ברגעים אלו.

אני פונה אלייך, למרות שמטבע הדברים,
מתבקש שאדבר את הדברים למול המטפלת. בשלב זה אין בי את הכוחות והרצון לעשות זאת. נהדפת מהזעם של עצמי.

תודה בכל אופן.

לפני כשמונה חודשים חליתי בקורונה, לקח זמן להבין שאכן נדבקתי, כי לא היה לי חום, ולא ידוע על חולה מאומת שהייתי בסביבתו, וכן שאינ סובלת מאסטמה ולא חשבתי שזה לא נורמלי הקוצר נשימה שהיה לי. עד שהוא החריף כדי שאחזתי בצוואר מרוב חנק. מה שכן הייתה חולשה גדולה ביותר, הייתי כמו בבועה, התקשתי לשמוע, ופיתחתי תסמינים רבים, ברובם נוירולוגים. הרופאת משפחה לא מוטרדת ממני משום שבדיקות רפואיות תקינות, אבל עדיין עם תסמינים, וזה משפיע על מצב הרוח מאוד. יש קושי לחלות במחלה ארוכת טווח שלא יודעים עליה כלום
מה גם שהמחלה עצמה גורמת להפרעות מצב-רוח של חרדה ודכאון.
כן שניתי הרגלי שינה ותזונה וזה עוזר מאוד.
רציתי לדעת האם יש מישהו מהמטפלים/ות שיש לו ניסיון עם מחלימי קורונה.
תודה רבה!!!

לפני 4 שנים טופלתי עי פסיכולוגית מקסימה שאבחנה שיש לי סומטיזציה.

היום אני נושקת לגיל 60 וכל פעם כואב לי משהו אחר , זה מפחיד אותי אני לא מפסיקה לחשוב על זה ושהכאב חולף איבר אחר כואב ואני שוב מוטרדת וחושבת על הבעיה וקוראת האינטרנט .
הבעיות קיימות אני לא ממציאה , דלקת בשתן, ריפלוקס קיבה, עכשו כואב לי הגרון כבר שבוע וחצי ולא חולף
פריע לי שאני מתעסקת הכאב ולא מצליחה להמשיך הלאה , הכאב גטרם לי לחרדות

היי, לפני כמה זמן ביקשתי לחזור לגור עם אבא כי הרגשתי שקשה לי מאוד ללמוד וגם לפרנס את עצמי. לצערי הוא סרב, כעסתי עליו נורא כהורה, כי הוא מעולם לא נתן לי את הבסיס הזה ללמוד. אחכ הבנתי שאני לא אשנה אותו אז המשכתי תקשר אבל בתוכי הרגשתי פגועה נורא.
מידי פעם כשהייתי באה אליו הרגשתי שזה יותר כדיי לשמור על קשר אבא ובת, אבל נכנסתי ללמודים וחוויתי קושי ושיתפתי אותו והוא פשוט העביר נושא. שוב, הכל צף. וחוזר חלילה. עד שיום ששוב היה משהו שבו הוא בכלל לא התייחס אלא התעלם, החלטתי שזהו. ניתקתי תקשר כבר חודשיים. התחלתי זוגיות, אבל קשה לי, במיוחד בשבתות וחגים, כי איפשהו כבת אני כן אוהבת ורוצה קשר עם אבא, אבל מצד שני אני מבינה שכמה שניסיתי לדבר איתו, אין עם מי לדבר. וזה רק מזיק לי.
אני חושבת שהתנתקות היא לפעמים עדיפה על קשר שהוא מתעלם.
השאלה מה לעשות בסופשים וחגים? ובמיוחד לפני מחזור, ברגעים שאני רוצה לשכוח את העבר הזה ורק להיות במקום חדש, טוב, עם חום ואהבה, ורגש, כמוני. איך לא להישאב לשליליות ולהמשיך ככלות הכל? תודה וחג שמח,💟

הלוואי שמישהו אחד יבין אותי יזדהה איתי ויבין איך אני מרגישה ....כי באמת שאני מנסה להסביר ושום דבר לא משתווה לחוויה הפנימית הקשה הזאת. כלואה בתוך עצמי עם הרגשות הקשים או בתוך נתק מוחלט כזה שלא נותן לי להרגיש געגוע, אהבה , חיוך אמיתי , ובקיצור כל קשת הרגשות...
זה לא תמיד היה ככה, בשנים האחרונות קרו כל מיני דברים שגרמו ללב שלי לקפוא עוד ועוד. עד כי שלא בא לי לדבר עם אנשים (אבל אני מכריחה את עצמי), לא בא לי לצייר (כל חיי ציירתי), החיוך שלי הוא חיוך חלקי והלוואי והייתי יכולה לצחוק באמת ולהרגיש באמת.וכשאני כן פתאום מרגישה אני נבהלת כי הכאב הוא בלתי אפשרי. אז אני מעשנת גוינטים כל ערב כי אם הבחירה היא בין להרגיש קהות חושים לבין להרגיש כאב שלא ניתן להכיל ובלתי נסבל, מעדיפה לצערי הרב להרגיש קהות חושים .וניסיתי הכל, אני נלחמת ברמה יומיומית, מדיטציות, טיפול עם כדורים, פסיכולוגים, כתיבה , הכל (!) אשמח לטיפ/לעזרה למשהו....

שירתתי בתפקיד מורכב בצבא ואני עומדת להתחיל ללמוד פסיכולוגיה עכשיו. השירות היה מאוד מורכב ובעקבותיו יש לי רתיעה וטריגר רציני מהנושא של התעללות במשפחה ועוד כל מיני נושאים דומים. יש לי ממש רוחות רפאים ודמויות מהשירות שרודפות אותי יותר משנה אחרי האירועים שקרו ונאמר לי שאני כנראה סובלת מטראומה משנית בעקבות מפגשים רבים וקשים מאוד שהיו לי בשירות עם העולם הזה. ההורים שלי חוששים מאוד שהלימודים יעמיקו את הקושי, אבל השירות יצר בי גם תשוקה גדולה ללמוד את זה ובעזרת ה' גם לסייע בעזרת הכלים האלה בעתיד. יש לכם עצות איך לבנות הגנה סביבי בשביל שאוכל באמת לעסוק בתחום? או תובנות לגבי מערכת התמיכה שיש למטפלים האם היא באמת מספקת ואפשר להישען עליה?
תודה רבה ושנה טובה!

שלום ,

סיימתי קשר אחרי 3 חודשים. קשר שהייתה בו עוצמה חזקה ותחושה של התאהבות מטורפת. יחד עם זאת, עלו בי ספקות וחששות לגבי הפרטנר- חשש שהוא עצבני\ חם מזג (התווכחנו לעיתים קרובות), חששתי שיש בו משהו טורדני (יש לציין שגם באופן מאובחן- הוא מאובחן בהפרעת OCD ומטופל תרופתית באופן יומי) וחששתי שהוא לא יציב\ בריא נפשית עד הסוף. בשל כל החששות האלו, החלטתי לסיים את הקשר. הוא התחנן להזדמנות נוספת של חודש לייצר את השקט שאני צריכה. הרגשתי שחודש הוא זמן שאינו מייצג ושאני מתקשה להאמין בלב שלם שזה יעזור.. הרגיש לי קצת כמו פלסטר.

למרות הרציונל שאני מציגה, אני עוברת משבר מאד גדול מאז הפרידה, מרגישה תקועה במקום ומלאה בשאלות האם עשיתי את הבחירה הנכונה. אודה לכל עצה

אני מדברת על הריק הזה עם המטפלת שלי אבל זה כזה ריק שאני בקושי מצליחה להסביר לה והוא תוקע לי את הדיבור והמחשבה ואני מרגישה תקועההה וזה מלחיץ אותי כי אני כל כך מכירה את זה אצלי אבל לא מכירה ויודעת איך לצאת מזה אין לי איך להוציא את עצמי מזה בשום דרך ואני מפחדת שהמטפלת שלי תתייאש ממני והפחד הזה עוד יותר נועל ואוטם אותי ברמה שיש בי רצון לבטל את הפגישה הבאה אני מרגישה שאני מעדיפה לא להיות מאשר להיות ולחוות את הקושי והלחץ הזה, של אני כאילו רוצה עזרה אבל לא מאפשרת לתת לי אותה כי גם כשכבר יש לי איזה מילה אחת בראש אני לא מצליחה להוציא אותה מהפה כאילו מן שיתוק כזה. אני כל כך מיואשת מעצמי ומרגישה כאילו אין לי סיכוי וזהו ואף אחד בעולם לא יוכל לעזור לי כי אני כזאת אטומה גם עם עצמי לא רק עם אחרים.😔

אני בת 23 ובעלי ואני בזוגיות כבר 9 שנים לא רצופות ונשואים שנתיים וחצי שנים עם ילדה אחת ועוד אחד בדרך.
במהלך הזוגיות שלנו בעלי כל הזמן היה פוזל הצידה אם זה בפלירטוטים ואפילו בבגידות ( פעמיים) כשגיליתי שאני בהיריון ממנו והחלטנו להתחתן אכן הוא השתנה ואני באמת באמת בוטחת בו וסומכת עליו כי אני רואה את השינוי שהוא עבר.
אבל הדבר היחיד שהוא לא השתנה זה להסתכל לא משנה לאן אנחנו הולכים הוא מסתכל על בחורות וממש בחן אותם כשאני מתעמתת איתו על זה או מעירה לו הוא אומר " אני לא מסתכל " או תירוצים אחרים .
קרה כבר שהוא הסתכל על בחורות וסרטונם פורנוגרפיים בפייסבוק לדוגמא ואחר כך רצה לשכב אותי או שפעל לבד. התעמתי איתו על זה פעמיים כשתפסתי אותו אחרי שהייתי ממש שבורת לב כי זה הדבר הכי משפיל שיש .
עברה תקופה ארוכה ולפני כמה ימים ישנתי ופתאום אני מתעוררת ורואה שהוא בוחן בחורה אחרי בחורה בפייסבוק וממש "מתענג" עליהן וזז עם עצמו במיטה.
הייתי בהלם נאי בהיריון שוכבת לידו והוא בוחר להסתכל על בחורות וממש לחפש אחת אחרי השנייה.
רבנו ממש כמה ימים לא דיברנו ואני הייתי עצבנית עליו ובעיקר מושפלת. ששאלתי מיד אחרי המריבה מדוע עשה זאת ענה כי אני לא רציתי להיות איתו יום לפני (אני בהיריון ואין לי חשק בכלל בהתחלה) . חשוב לי להגיד ש1.בעלי לא "מפותח" מחשבתית על כל עניין האינסטגרם והרשתות החברתיות ולא כל כך אוהב אני בעצמי מתעסקת בזה.
2. זה כבר קרה שלא יכולנו לשכב למשל בגלל הלידה והוא היה לו קשה להתאפק אז רצה שנעשה דברים אחרים, ממש קשה לו בעניין המין והתאפקות. לטענתו אני מספקת אותו וכך זה גם נראה ומרגיש.
כששאלתי אותו הפעם הוא אומר שזה נובע משעמעום וטמטום ושהוא כן נמשך אליי .אני לא סומכת עליו יותר , יותר מזה כל פעם שהוא הולך לשירותים / לעשן כל דבר לבד אני ממש עם דפיקות לב חששות ומחשבות על זה שיסתכל שוב על נשים אחרות בצורה מינית .
אני לא יודעת מה לעשות עם זה איפה אני טועה?!!?

היי
יש לי קשיים רגשיים שנבעו מטראומות ועוד ואני ממש מרגישה בשיפור.
הבעיה היא שאני לומדת פסיכולוגיה ולקחתי את הקורס פסיכופתולוגיה ואני מרגישה שזה מחזיר אותי למקומות לא טובים.
אני מתחילה לאבחן את עצמי ואני נכנסת לכל מיני מחשבות שאני אדם רע ואני לא ראוייה ושיש לי את כל ההפרעות.
זה מקשה עליי ללמוד ואני מרגישה שזה עושה לי טריגרים.
כל פעם שאני שומעת סיפור על אנשים עם כל מיני הפרעות זה גם מחזיר אותי למקומות שהייתי בהם.
ויש לי עוד קורסים בהמשך..
אני רק רוצה לסיים עם זה מרוב שזה קשה לי ושזה גורם לי להתעסק בעצמי ובבעיות שלי ובטראומות מהילדות. בלי לדבר על הפן האקדמי שקשה לי.
איך מתמודדים עם זה? לא נשאר לי הרבה. איך מסיימים?
תודה מראש.

ביומיים האחרונים כשאני קמה משנת צהריים הגוף שלי מלא בפריחה שעוברת אחרי כשעתיים לא שיניתי שום דבר באןכל לא נעקצתי וגם זה לא קשור למקום שישנתי (ישנתי במקומות שונים וזה גם קורה רק בקימה משנת צהריים ולא בבוקר...) תמיד הייתי קמה משנת צהריים בחרדה חזקה וזה נרגע קצת עם הטיפול ופתאום עכשיו התחילה התופעה הזאת? האם זה יכול להיות כאילו תחליף לחרדה?

אשמח לעצה מה לעשות. היום באה מדריכה חדשה לעבודה בה אני עובדת בשיקום והיה קשה לי להתרגל אליה אני רגילה למדריכה הקודמת שהייתה לי. קשה לי עם שינויים אשמח לעצה מה לעשות עם השינוי הזה? אני קצת מרגישה חרדה אשמח למענה
תודה רבה ליטל ושנה טובה לך ולמשפחתך

אני בטיפול של כחמישה חודשים, סביב משבר אישי חמור שהתעורר,
לאחרונה חווה לפעמים זלזול בפסיכולוג, מין תחושה שהוא סתם אדם אנושי שלא יודע יותר טוב ממני ואין לו מה לומר לי... זה מפריע לי לטיפול, הייתי רוצה להרגיש שיכולה "להישען" עליו...
אני לא רוצה לפגוע בו אז אין טעם לשתף אותו. מה היית מציעה לעשות?

היי ליטל.חוזרת לפה בפעם המיליון...אני פשוט מחפשת הצלה.לא פיזית.."רק" רגשית.
אני לא יכולה יותר לשאת פערים,חסרים,מגבלות,מישאלות...
לא בחיים ובמיוחד לא בטיפול.
הגעתי למחשבות ברזולוציות שמענות אותי ולרמות כאב שאני לא יכולה יותר לשאת.הבנתי ששנים ארוכות אני מחכה שהחיים והטיפול ימלאו את החסר,ירפאו את הכאב.וגם האמנתי בזה..אבל זה לא קורה והבנתי שזה לא יקרה.אם להשוות את זה למישהו שחסרה לו גפה - אז הוא יכול לחזק את הגפה השנייה, לטפח את שאר הגוף...אבל האיבר החסר לא יצמח שוב.
גם אצלי - ה"איבר" החסר לא יצמח.
ההכרה הזו פירקה אותי.ומאז יום חמישי אני מתמודדת עם קולות קשים.מצד אחד אני מפחדת למות וחושבת אולי יום אחד אפסיק להרגיש את הכאב הזה..ומצד שני אני לא מאמינה שזה יכול להיפתר ואני לא יכולה לחיות ככה.
כל מה שכתבתי פה גם אמרתי לפסיכולוגית שלי.סהכ היא די מסכנה ונראה לי דהיא מרגישה במבוי סתום איתי.

מה אני צריכה לעשות כדי להציל את עצמי?
כנראה זה יהיה לעזוב את הטיפול, אבל מה אחכ?

מניסיוני, עובדים סוציאליים מציעים טיפולים נפשיים באופן פרטני, בדומה לפסיכולוגים קליניים, אך במחיר הרבה יותר נמוך. רציתי לדעת האם לדעתך יש באופן כללי כדאיות גבוהה יותר לפנות לטיפול נפשי אצל פסיכולוג קליני על פני עובד סוציאלי?