שלום,
אני בן 35, הבכור מבין 5 אחים.
לפני כשבועיים אבי עבר אירוע מוחי קשה, ומאז הוא בתרדמת, למעט אפיזודות קצרות של ערות שבהן הוא בקושי מצליח לתקשר.
בניגוד לאחים שלי, אני מרגיש מאוד עצור ביחס שלי כלפי האירוע. האחים שלי שורצים בבית של ההורים, מבקרים אותו יום יום, וכמובן שזה בא על חשבון בני / בנות זוגם והחיים הפרטיים שלהם.
אני הייתי שם כארבעה ימים ברציפות לאחר האירוע, וחזרתי לשגרת חיי, עם ביקור של 24 לפני כמה ימים.

כמובן שאני מוטרד ממה שקרה ומהמצב שאבא שלי נקלע אליו.. זה מאוד עצוב וכואב הלב.
אבל אני לא מצליח לוותר על עצמי כדי להיות שם.. לא במהלך השבוע בו אני מחויב למקום העבודה, ולא בסופ"ש, זמן שאני מעוניין להקדיש לעצמי ולזוגיות החדשה בחיי.

כשהייתי קטן, סביבות גיל 4 ואילך, הייתי עד לכמה וכמה מקרים בהם אבי נהג באלימות פיזית של ממש כלפי אמי. אני זוכר תחושה של אימה, חוסר אונים, את אמא בוכה.. מאז עברו שנים רבות והם דווקא זכו לעדנה ולשיפור משמעותי ביחסים, אבל אני חושב שהטראומות שהייתי עד להן כילד נטמעו בי.

להגיד אני סולח לו זה קל, אבל זה לא רלוונטי להיום. את מה שראיתי אני לא יכול למחוק, ויכול להיות דברים שהמוח אפילו הדחיק..

מצד אחד אני מבין שיש לזה השפעה על היחס לאבא כרגע, מבין ומקבל את זה.. מצד שני אני לא רוצה להצטייר כבן רע, מתעלם, כזה שלא אכפת לו. אם זה היה קורה לאמא הייתי מתחרפן. ועדיין..