שלום,בת 50
אימי לאורך כל החיים אדם פסימי ומריר ומלאה בתלונות על טיב היחסים המשפחתיים ובכלל על כך שאנו ילדייה לא מספיקים " מחבקים אותם" ,כולנו בקשר טוב ,וכו כל המשפחות יש קשרים טובים יותר ןטובים פחות בין הגיסים/ת וכו.היא כל הזמן מוצאת את הרע בכל דבר ומשרה אנרגיות שליליות .כלל נכדייה שכולם בוגרים גם טוענים כך אך עושים וי שרואים אותם פעם בחודש.אבי אדם חולה ומוגבל אשר היא דורשת בלי סוף עזרה ודואגת לעשות ריגשי למי שאומר שאינו יכול ( כבר התרגלנו לכך ולא לוקחים ללב),כולנו אמרנו לה את דעתנו מס פעמים וגם מתרחקים כי לא נעים בחברתה גם אבי מודע לעניין אך סובל בשקט.הצעתי לה ללכת לפסיכולוג יחד שתבין את הבעיה שלה אך כמובן שהיא יודעת הכל ואנחנו לא בסדר.איך ניתן להמשיך להכיל אותה בשנים האחרונות לחייה בלי להיכנס למריבות ואי נעימות .תודה
שלום שרון.
נשמע מדברייך שאת יוצאת מהנחה כי אמך לא תשתנה ותשנה את יחסה באופן מהותי ובמובן זה, האחריות נותרת בידייך, או בידיו של כל אחד מבני המשפחה אשר מתמודדים עם אינטראקציה שלילית איתה. במקרים רבים קושי לשאת את תכונותיו הפחות נעימות/נוחות של הורה מבוגר נובע מכך שישנם "חשובונות פתוחים" אתו: אזורי חוויה בקשר עם ההורה שטרם עובדו ולכן מתעוררים לחיים סביב אינטראקציות אתו (או, אגב, עם הילדים, אשר ההורות להם משכפלת לא פעם היבטים לא מעובדים מהקונפליקט עם ההורה). לכן, אני חוששת שאין טיפ גנרי שאני יכולה להציע אלא רק לסמן לעצמך את גבולותייך, ולבדוק האם השאלות המתעוררות בך סביב יחסי הור-ילד הם היבט שהית רוצה לחשוב עליו ולהתבונן בו בטיפול עבור עצמך.
ליטל
