פורום טיפול נפשי

שלום,
שמעתי על גישה טיפולית של טיפולים פסיכולוגיים (למשל CBT-SP) להתמודדות עם מחשבות אובדניות הכוללת הצעה להימנע מלהיות בקשר עם אנשים שגורמים למחשבות כאלו.
מכיוון שיש לי בחיי כמה אנשים שעשויים לערער אותי, ולעיתים מחשבות אובדניות, ועל מנת להימנע מסכנה, בהתאם לגישה שעדיף להיות קיצוניים ולהימנע מלהתקרב למקום הסכנה מאשר להסתכן ולהצטער על כך- ניתקתי את הקשר עם כמעט כל בני המשפחה שלי.

רציתי לדעת האם יש טיפול פסיכולוגי שמציע פתרון להתמודדות עם מחשבות אובדניות, שאיננו כולל ניתוק הקשר עם המשפחה.

היי ליטל.
כמו שאת יודעת התחלתי עבודה חדשה ואני לא רואה את הרופא הוא טוען שאני לא צריכה להחליף כדורים ובכל זאת יש לי מועקה כל פעם לפנות ערב אני מרגישה שאין לי חשק לשום דבר רק בערב אני מתחילה לפרוח. אני לא יודעת מה לעשות במצב כזה אני יושבת ובוהה באינטרנט אשמח לטיפ מה לעשות בנוסף לפסיכולוגיה חיובית. אני ממש אודה לך על הטיפ על התמיכה תודה רבה ליטל שבוע נפלא

שלום,

אני בת 24 וסובלת מחרדה חברתית שמקשה עליי לחפש עבודה או בכלל לעבוד.
סיימתי את התואר שלי ועכשיו הגיע הרגע להוכיח את עצמי ואיני מצליחה.
אני בלחץ ומאוד חוששת ומחפשת סיבות למה זה לא מסתדר.
אני מטופלת בCBT וטיפול תרופתי. אך אין כל שינוי בחרדה שאני מרגישה שבאה לידי ביטוי במחשבות כפייתיות, ביקורתיות ושיפוט עצמי חמור, קושי להירדם, לחץ, ומגננה, מבודדת את עצמי מכולם ורוב הזמן נמצאת בחדר.
אני מרגישה די אבודה ושאני לא מצליחה לפתור את הבעיה ולהתגבר על המכשול שתוקע אותי. המפחד מהאנשים והאופי המרצה שלי פוגעים בי.
האם יש כיוון נוסף של טיפול פסיכולוגי שיכול לעזור לי לשנות את המצב הקיים?

שלום
אני מטופלת מזה 4 שנים במרפאה לבריאות הנפש של קופת החולים שלי, אבחנו אותי כסובלת מדיכאון וחרדה ואני מטופלת בתרופה נגד דכאון, מצבי התדרדר והגעתי למיון פסיכיאטרי שם המליצו על העלאת המינון, אך לא הפנו אותי לאף טיפול אחר, ולא דאגו למצבי שממשיך להתדרדר, לאחרונה אני התלוננתי דרך מכתב לראש המחלקה על יחס משפיל ולא סובלני בכלל מצד הפסיכיאטרית שטיפלה בי, והסברתי שם ממה אני סובלת, למרות שניסיתי להסביר למספר רופאים במחלקה את הקשיים שלי, אחרי המכתב הזה לראש המחלקה הלכתי לרופאה אחרת באותה מחלקה ואז היא שינתה את האבחנה ל CPTSD, בלי שתמליץ על שום טיפול ובלי שתסביר לי מה זה אומר, אפילו לא אמרה לי מילה על האבחנה, קראתי את זה במכתב שלה לפני ששלחתי אותו לביטוח לאומי כדי לקבל ניכות וסל שיקום, אני נבהלתי מאד, ואני בהלם וכמעט לא מתפקדת לאחר שקראתי לבד על המחלה באינטרנט.
אני מרגישה אבודה ולא יודעת למי לפנות ומי אמור לטפל בי.
מה עלי לעשות?

שלום,

רציתי לשאול לגבי הילדה שלי
היא בת 11 וחצי

כשהייתה בת 8 וחצי אני ואביה התגרשנו
היא חוותה זאת מאוד קשה.

אני ואביה התאהבנו מחדש לאחר כמעט שנה שהיינו גרושים ובהדרגה חזרנו לגור יחד.

כיום אנו גרים יחד כל המשפחה ברוך ה' בשמחה
אני והוא והילדה ואחיה הקטן בן 6 וחצי.

הנושא הוא כזה
יש לה בעיות ריגשיות כאלה.

* מאוד אובססיבית אליי, קשה לה שאני לא בבית אומרת שזה עצוב לדוגמא שמחר אעבוד עד מאוחר/ שאני חוזרת מוקדם אומרת איזה כיף ,יש!

*לא רוצה להיפגש עם חברות
שמציעות לה או מזמינות אותה אפילו לקניון שצמוד לבית .
שאני שואלת אותה למה? ככה לא רוצה, לא בא לי . אלה התשובות שלה.

היא אוהבת בעיקר להיות רק עם המשפחה.

*כל הזמן היא חושבת מה יחשבו עליה, מה יגידו , שואלת אותי למשל איך להתמודד לענות לחברה שהזמינה אותה ולא בא לה.

*נראה שמאוד חסרת ביטחון, את אוהבת אותי? היא שואלת
מקנאה מאוד שאני מנשקת יותר את אחיה הקטן
מין הסתם זה טבעי הוא הקטן שלי

אני לא יודעת איך להתמודד היא לא משתפת איתי שאני מנסה לשוחח איתה
וגם קשה לי להאמין שתשתף פעולה לטיפול פסיכולוגי

מה נראה שיש כאן?
ומה ניתן לעשותת?
תודה רבה!

התגלה לי היום שהמטפלת שלי ושל אחותי הם קולגות לעבודה הם נפגשות הרבה ויש קשר ביניהם.
מרגע שגיליתי את זה ירד לי האוויר -
אני חוששת מאוד שהם ידברו ביניהם אפילו בלי כוונה שכל אחת תספר סתם סיפורים מ"העבודה " שלה ויום אחד הן פתאום יקשרו ו "ישלימו את הפאזל" ... ולא יהיה להם קשה להשלים אותו - רק מהרקע שלנו...
ואני בדילמהה אני לא רוצה לדבר על זה עם המטפלת שלי כי אם היא לא יודעת מזה אני לא רוצה לפתוח לה את העיניים ו ואז בכלל... אבל זה חוסם אותי פתאום מאוד ואני לא יודעת מה לעשות מפריע לי מאוד שגיליתי את זה! ואני מרגישה שאם אדבר איתה על זה אני עוד יותר ייחסם כי פתאום זה יהיה לי בטוח שהיא יודעת .
אוףף זה ניפץ אותי ברגע - פתאום לא בא לי לערב אותה בחיי בכללללל

היי,
קודם כל תודה רבה על המענה.
נפרדנו לפני 4 חודשים לאחר זוגיות של 5 שנים.
5 שנים קסומות. בשנה האחרונה הבנתי שיש בינינו פער בכל הקשור לילדים ומשפחה. החבר הבין שהוא לא בטוח מעוניין בזה ואני ידעתי שאני רוצה. הלכנו לטיפול זוגי ולבסוף נפרדנו.
מהרגע שנפרדנו הייתי בטוחה שהאסימון ייפול והוא יבין את הטעות הגדולה. ודרך חברים משותפים מסתבר לי שהוא כבר התאושש ומסתכל קדימה.
אני שואלת את עצמי ״למה הייתי כל כך בטוחה שהוא יחזור?״
הייתי בטוחה בגלל שבמשך הקשר, בכל פעם שהוא דיבר עלינו, הוא אמר ש״זה זה״. לא הייתה לו בעיה לכתוב פוסט מול כל העולם על איזו אהבה גדולה יש לנו וכמה שאני מושלמת וכו׳.
מבחינתי היינו צוות מנצח.
ואז ברגע האמת, כשאני מבקשת לדעת שיום אחד תהיה לנו משפחה, הוא לא יודע לענות לי ויודע שצריך להיפרד. אני שואלת את עצמי עכשיו האם זו בעצם ההונאה הגדולה של חיי.

שלום רב,

חברה טובה וותיקה נעלבה ממני, ואולי, בצדק.. במשך שבועות, המשכתי להתקשר ולהתכתב איתה, בוואצ אפ, במחשבה, שיעבור לה.. אך משראיתי שאיננו נפגשות(כל יוזמה להפגש, תרצה) והיא אינה מתקשרת או כותבת, הפסקתי.. כשאנחנו נפגשות ברחוב, אני מברכת אותה לשלום, והיא משיבה לי שלום.

לאחרונה, לאחר כשנתיים, פגשה בחברה טובה שלי. השתיים פטפטו ובין היתר שיתפה אותה, שהיא לא מבינה, מדוע התנתקתי ממנה...

שאלתי, מסקרנות, מאהבתי לניתוחים פסיכולוגים, כיצד יתכן, שכך היא זוכרת??? הרי, באופן ברור, היא זו שהתנתקה ממני, כשכאמור, איני מרפה, תקופה של מס' שבועות..

ד.א אין לי כוונה לברר ולישר את ההדורים. חינה סר מעליי. סקרנותי הפסיכולוגית הביאה אותי לפנות לפנות לפורום, לשם ניתוח של הסיטואציה.
רוב תודות

המטפל שלי הודיע לי שבת זוגתו נפטרה והוא יושב שבעה.
כשאני משחזרת את הפגישות האחרונות באמת הרגשתי שהוא לא מאוד מרוכז, מדבר בשקט וכמעט לא פנוי ...
אני חוששת מהפגישה הראשונה שתהיה לנו לאחר האבל.
אני חוששת לומר דברים קשים ובכלל מרגישה לא בנח לדבר על עצמי כשאני יודעת שהוא עבר חוויה מטלטלת.
באופן כללי אני מאוד קשורה למטפל שלי ומרגישה שהטיפול היה טוב מאוד עבורי, אך כעת אני נמצאת בנקודת שבר. לא יודעת איך ממשיכים מכאן? מפחדת שלא אהיה אמיתית, שאסתיר דברים. אחת השאלות שאני שואלת את עצמי היא איך מטפל יכול לטפל כשהוא במשבר?

שלום

בעבר אשה רבה איתי על חניה .היא גרה באותה שכונה .אותה אשה עמדה ליד השער של הגינה שלי .ואני חזרתי מהחניה השכונתי .והיא שאלה אותי למה אני הולכת בשמש .לא הבנתי את השאלה כי אני באתי מהחניה הגדולה אח''כ ביתי צריכה לעבור כביש ולהגיע לידה כלומר ליד השער שלי .בקיצור נכנסתי לשער לבית שלי היא ראתה אותי נכנסת .שמתי את התיק ויצאתי אליה שוב.כי לא הכרתי אותה שכחתי איך היא נראית אז רציתי להיות בטוחה שזאת אותה אשה מהעבר שרבה איתי כאמור נכנסתי לשער ויצאתי מהשער אחרי דקה אליה בחזרה לפתע היא אומרת שהיא נבהלה שישבה שכתב יוצא .מה זה נורמלי .אומנם השכונה מלאה כלבים אבל חשבתי שזה כלב יוצא מהשער מה דעתך ואני חושבת שבגלל דרבנו בעבר היא אמרה בכונה מה שאמרה ? תודה

אני נמצאת במצב מאוד לא פשוט בטיפול.
חוויתי פגיעה מאוד חזקה מצד המטפלת, ניסיתי לבוא ולהתגבר על זה אבל בפגישה מעבר לכך שנאטמתי לא הרגשתי שהיא הצליחה להיות בכאב שלי ולנסות להוציא אותי מהתהום שאני נמצאת בו. אמרתי לה שאני לא רוצה להגיע יותר ולא הרגשתי שהיא בכלל נלחמת ומתאמצת עבור הקשר הזה
אם הייתי עושה דרמות כאלו באופן תדיר הייתי מבינה, אבל זה לא המצב. וגם לפני שזה קרה היא ידעה שאני עוברת תקופה מאוד קשה שאני מריכה כל אנרגיה חיובית קטנה בשביל לצלוח אותה ובנוסף אני גם בהריון אז איך יש לה לב להשאיר אותי ככה עם הרגשות הללו?
אני כל כך מאוכזבת שהגוף שלי רותח ואני מפחדת שבקרוב היא תשלח לי הודעה ואני אהיה כל כך חסומה ולא אצליח להתגבר על הפגיעה ולא ארצה גם לדבר על הדברים כי נתתי לה הזדמנויות והיא לא הייתה שם. ואני אפעל כמו שהייתי פועלת בעבר פשוט מוחקת אותה מהחיים שלי
הרבה זמן לא נפגעתי ככה ועצוב לי שהיא לא עשתה מאמץ להוציא אותי בתחושות יותר מחוזקות או עשתה מאמץ אפילו קטן עבורי.
לא מרגישה שזה מגיע לי

היי,
אני בת 30, קצת בצומת דרכים בחיים, בסהכ יש לי הכל והכל מעולה וטוב. ובגלל זה אני לא מבינה למה אני עדיין מוצאת את הרע בדברים למרות שיש לי כל כך הרבה טוב סביבי? יש לי דירה מושלמת, אני בזוגיות עם אהבת חיי, אני בחוסר ביטחון ענק לגבי החיים ובמיוחד החיים המקצועיים..יש בי פחד מהעולם, ובשנה האחרונה זה מתחיל להשפיע עליי בתפקוד היום יומי, בשינויים קיצוניים במצבי הרוח שגורמים לי להתרחק מכולם ולהסתגר בבית כדי שחס וחלילה אף אחד לא ייראה אותי במצבים האלו. בשנתיים האחרונות זה גרם לי לריחוק חברתי מהסביבה הקרובה שלי, זה מקשה עליי בעבודה בעיקר ובתפקוד היום יומי בכלל.

לפני שהתחלתי את הטיפול אצל המטפלת כל מילה או דיבור או מעשה שקשור / מזכיר פגיעה מינית היה מכניס אותי למעין חרדה בלי שליטה הייתי ממש כולי רועדת עם דופק חזק ומהיר ותחושת כובד וחולשה וממש מתקשה לדבר, אפילו השתתפות בהרצאה פשוטה בנושא מוגנות וכד' הייתה גורמת לי לאי נוחות איומה וכשיכלתי הייתי נמנעת מכך.
מה שמוזר לי שעם תחילת הטיפול אצל המטפלת זה נעלם וזה לא בגלל שדיברנו ועיבדנו את הנושא להפך, עדיין לא נכנסנו לנושא של הפגיעה בכלל היא רק יודעת שהייתה אבל כלום לא מעבר לזה אבל פתאום אני מרגישה שאני יכולה לדבר לשמוע ואפילו לחשוב על זה בלי שום רגשות כאילו שהכל נעלםםם ולא מרגש אותי כבר
איך זה יכול להיות?

מה המשמעות של מנת יתר של פרוטיאזין?

אני בטיפול שחלק מהסיבות שאני שם היא פגיעה מינית מתמשכת שעברתי בתור ילדה. לאחרונה המטפלת שלי התחילה לשאול אותי קצת על הנושא ושיארה בשבילי שאולי מתלוות לפגיעה רגשות אשמה אמרתי לה שממש לא ואפילו שהייתי קטנה וזה התרחש כמה שנים רגשות אשמה זה דבר שמעולם לא ליווה אותי היא התפלאה והאמת שהיא גרמה לי לתהות על עצמי כי אני יודעת שכשמדברים על שורדי פגיעה מדברים על החלק של האשמה (אף שהיא לא מוצדקת) . וגם כל מי שאני מכירה שחוותה כך מספרת על רגשות אשמה. ואני לא רואה שיש לי חלק בזה תמיד היה ברור לי שאני לא אשמה ואין לי כל חלק בזה זה לא היה מרצוני ואף לא נשאלתי על כך פשוט קפאתי לתוך זה בלי יכולת תגובה ושליטה בכלל.
אני יודעת וברור לי שגם כל מי שעברה כזה דבר לא אשמה אבל כן מרגישה אשמה .אבל אני גם את זה לא מרגישה. זה מוזר?