שלום,
יש לי עניין שממש מתסכל אותי, ההורים שלי מאוד אדישים לדברים. כילד וכמתבגר זה גרם לי להרגיש חוסר ביטחון ותחושת חוסר ערך. אני רואה איך הורים מוחאים כפיים לילדים על הישיגים לכאורה טריוויאליים, כמו צעדים ראשונים, דיבור, וכמובן הישגים נוספים בהמשך החיים. לאחרונה, ולאחר שנים של תיעוב עצמי, התעוררתי להבנה שההורים שלי ממש אדישים לגבי הייתרונות שבי, עד לרמה שאני עצמי כבר לא מזהה אותם כיתרונות, אלא כסתם מרכיבים לא משמעותיים ממי שאני. אני דובר מספר שפות, לימדתי את עצמי קרוא וכתוב בשפות הללו, יש לי כישורים רבים ומעניינים (שחלקם העסיקו אותי ועניינו אותי בעבר), אני עוסק בדברים מעניינים, אבל שום דבר מהם לא גורם לי לאהוב את עצמי, לומר לעצמי "וואוו, שיחקת אותה". אני, בעקבות ההורים שלי, מאוד אדיש לגביי, ולא מצליח "לעוף על עצמי" מין תחושה תמידית כזאת שאני סתם איזה מישהו לא מעניין.
הזמנים היחידים שההורים שלי אינם אדישים הם כאשר מדובר ברגשות שליליים, אם משהו לא הולך כצפוי, או אם משהו קשה מעט, הם מתלוננים, צועקים, נאנחים, רוטנים וכו'. כמובן שכשאני עושה פאשלה, קטנה או גדולה, אני נחשף להמון דרמה. וגם בלי קשר אליי, יש המון החצנה של רגשות שליליים, כמו פרצופים מאוד מיוסרים כשמשהו כואב או לא נוח, ובעיקר כשאני מסתכל או נוכח הם מחצינים את המסרים הדרמטיים האלה.
קשה לי להכיל את העובדה שהם עצובים, שקשה להם, ואני נוטה להאשים את עצמי. אולי ככה אני מרגיש שיש לי שליטה על הסיטואציה?..
ומצ שני, אולי זו בכלל מניפולציה שלהם? אולי הם מעוניינים שאני ארגיש את התחושות הכואבות במקומם, או שאדאג להם הרבה..?
המציאות הזאת יצרה אצלי תחושה תמידית כאילו הסבל בחיים תמיד יהיה יותר מאשר ההרמוניה והאושר. אם בתור ילד מחשבות על סוף ומוות, מחלות, טרגדיות והחלקים הפחות זוהרים של החיים נדחקו הצידה, עכשיו זה כל מה שמעסיק אותי, הסבל של החיים. תחושה תמידית שהחיים הם טרגדיה. כי כשמשהו נעים קורה, כמו אוכל טעים, או כל דבר אחר שראוי להנות ממנו, יש אדישות, ועם כל דבר שלילי שקורה, יש דרמה והתפקעות עצבים.
מעבר לזה, יש לאבא שלי נטיה להתעניין בחוויות שלי באופן של "דרישת דיווחים" לדוגמא, אם אני יוצא לאירוע או מפגש עם חברים הוא שואל אותי אחר כך לאיפה יצאנו, מי היו המשתתפים, מה אכלנו, מה אני הזמנתי, אם היה טעים, ואיך המחירים, אם המסעדה הייתה מלאה, ואם זה חלבי או בשרי ויורד לפרטי פרטים של החוויה שלי, אבל מבלי לתת תחושה נעימה, בלי לומר משהו שמרמז על כך ש "איזה כיף שאתה נהנה". הוא שואל מאוד ברצינות. כאילו הוא מוכרח לחוות את החוויה שלי, במקום פשוט לתת את התחושה שהוא שמח על כך שהייתה לי חוויה טובה. או שהוא שואל אותי לגבי העבודה שלי, הוא נכנס לפרטי פרטים ושואל כמה משלמים, ומה עשיתי, ואיפה הייתי, ואם היו פקקים או לא, וכל מיני שאלות, אבל אף פעם לא "כל הכבוד" או מסר שיגרום לי להרגיש איזה תגמול מנטלי. העניין מרגיש כאילו הוא לא מבין שאני זקוק למרחב משלי. כאילו הוא מנסה לשאוב לעצמו את האנרגיות שאני מתאמץ כדי לייצר. גם המנגינה שהוא הוגה את השאלות שלו הם כאילו יש בסוף השאלה סימן קריאה ולא סימן שאלה. וזה מוסיף לתחושה הזאת שהוא דורש תשובות.
השילוב של כל מה שאני מתאר מסתכם בתחושה תמידית של חוסר מרחב, ופחד ליצור מרחב משלי, משום שאני תופס את המציאות ככזאת טראגית ומלנכולית. אני ביקורתי כלפי עצמי ברמות שלא אהיה כלפי אף אדם אחר. ואני מפרגן לעצמי פחות ממה שאני מפרגן לאף אחד אחר. בקיצור, סטייט אוף מיינד שאין מצב שיהיה כיף לחיות בו. ומצד שני אני חושש להשתחרר מהכבלים. אני מרגיש אשמה עצומה שממלאת אותי כשאני לוקח מרחב לעצמי. בפעם האחרונה שאבא שלי חקר אותי לגבי החוויות שלי אמרתי לו שלא נעים לי להיחקר. והוא ממש נפגע, כי מבחינתו הוא "מתעניין", ואני כאילו שם לו ברקס. אבל מצד שני, הוא נכנס יותר מדי ולא תורם לעניין עם איזה מסר שמעצים את החוויה שלי. הוא פשוט רוצה לקבל מידע. אז עכשיו אני כועס על עצמי שפגעתי בו, הוא כועס עליי שפגעתי בו, ושוב אני מרגיש גל של ביקורת ששוטף אותי.
איך בעצם אני לוקח את המידע השכלי הזה, שיש בי יכולות, שיש בי יתרונות, שאני עושה דברים טובים, ושלפעמים אני טועה, וזה בסדר, איך אני לוקח את המידע השכלי הזה ומקרקע אותו בתודעה הרגשית שלי? כי לא משנה כמה אני יודע בשכל שאני סך הכל בסדר, ואפילו מעבר, ברגש אני מרגיש תמיד כאילו חסר בי מרכיב מהותי שבלעדיו אני לא שווה כלום, ואני אפילו לא יודע להצביע מה הוא המרכיב הזה.
