לקח לי הרבה זמן להודות בזה הרבה זמן להבין את זה (אפשר לומר שניםםם)
זה תמיד היה שם אבל בצורה מעורפלת ובהכחשה עצומה - לא משנה מה וכמה אמרו לי ..
ועכשיו זה קרה - אני מבינה.כן. יש לי בולימיה...
וקבעתי תור לפגישה ראשונה עם הדיאטנית כמו שהמטפלת שלי אמרה (בעצם זאת הסיבה היחידה!)
אבללל
אני מרגישה שזה הדבר היחיד שיש לי בחיים וגם אותו הולכים לקחת ממני עכשיו??
איך בדיוק?
ולמה?
אפילו אין אמביווילנטיות עכשיו - רק המחשבה על זה חוסמת לי את האוויר. זה מלחיץ אותי כל כך שאני רק רוצה לברוח עכשיו כמו ילדה קטנה.
לא מצליחה לדמיין את זה זה אכזרי מדי. אז למה קבעתי פגישה בכלל?
שלום לך.
אני שמחה לשמוע על הצעד המשמעותי שעשית, גם אם כרגע הוא מלווה בחרדה ובכאב.
פרידה מסימפטום היא תמיד כואבת ואמביוולנטית, ותפקידו של המטפל הוא ללוות את המטופל, בהדרגה ובקצב שלו, עד שהוא ירגיש שהוא אכן מוכן לכך. את מתארת קשר טוב עם המטפלת הנוכחית, ואני מאמינה שאיכות הקשר תתבטא גם באפשרות ללוות אותך באופן עדין ומותאם, תוך בירור רגיש של משמעו הבולמיה והויתור עליה עבורך.
ליטל
.jpg)
