ראיתי אותה ברחוב
ראיתי אותה ברחוב והלב שלי דפק
היא לא השתנתה הרבה
אותה צורת הליכה ודיבור שקט שקט
בראש שלי טסו מחשבות
רציתי ככ לפנות אליה
אבל לא היה לי אומץ
במדרכה הראשונה מול רמזור אדום נעצרנו שנינו
היא הלכה ישר לקצה השני של המדרכה מדברת בשקט בנייד
ואני לא יכלתי שלא להיזכר בשיחות הרבות שלנו מעבר לשעת הטיפול בשעות האלו ממש
התכווץ לי הלב
לחשוב שעכשיו מישהי אחרת חשובה לה
מישהי אחרת עומדת בראש מענינה
מישהי שהיא תקטוף בשבילה את הירח
כרגע
ואני
אני סתם מטופלת לשעבר טיפשה ותמימה שנתנה לה את הדבר הכי יקר שלי
את הלב
המשכתי ללכת
הרגשות שלי סוערים כמו צונאמי
גלים של כאב געגוע חסר עמוק ושנאה
הגענו למדרכה השניה
שוב מול רמזור אדום
הפעם המדרכה קטנה
ואין לאן לברוח.
אני משתעשעת באפשרות של לגשת אליה
בראש שלי רצים מלא משפטים
באלי לאמר לה שאני מתגעגעת
שאני מרגישה עזובה
שאני כועסת
שאני פגועה
באלי לבקש ממנה שלא תעשה אתזה יותר
לאפחת ולאפחד
שזה כואב כמו שרפה
ואז
ברמזור אדום
היא חוצה את הכביש
ממהרת נורא
ממהרת נורא נורא
והלב שלי נופל על הרצפה מתפוצץ לאלף חלקים
אני חושבת שבאלי שהיא תמות
שהיא תמות בלב שלי
אני רוצה לערוך לה לוויה
להזמין רק אותי
לקבור אותה באמצע שומקום
וזה ככ לא פייר
זה ככ לא הוגן
שלי יש ככ הרבה מקום אליה ולה אין מקום בכלל אלי
אני מרגישה תינוקת
תינוקת כי מאכפת לי בכלל אם היא אוהבת או לא
ישלי ילדים ובעל ואני כבר בת 26 כמעט
אבל אז אני נחנקת כמעט
כי אני כן תינוקת
תינוקת נטושה
תינוקת שאפחד לא רוצה
גם אני לא
וזה השלב שבאלי להוציא להורג את כולם
להשאיר את הלב שלי ריק
לא לתת צאנס לשום קשר
ואז
לשבת על אבן
ולבכות
ולקרא
לאמא
שלום לך.
אני שומעת את עוצמת הכאב, וכמה רגשות וטלטלות מתעוררים סביב ה"מפגש". אני זוכרת מדברים קודמים שכתבת כי הטיפול הסתיים באופן לא סגור ויכולה לדמיין כי מפגש כזה הוא כמו מגע בפצע פתוח.
אני יכולה לומר רק מה שאת בוודאי יודעת, שהרגשות ה"תינוקיים" שאת חווה הם דרכה של הנפש לספר דבר מה, לגעת בחומר נפשי טעון ולא מעובד. אני מקווה שתוכלי להביא את הדברים לטיפול הנוכחי, ושמתוך המגע עם אזורי הנפש האלו אפשר יהיה גם לצמוח.
ליטל
.jpeg)
