איך אני מוצאת דיאטנית שעובדת בהסדר עם קופ"ח מאוחדת באזור ירושלים?
ואיך אני יודעת שהיא טובה?
יש לך אולי המלצות או משהו?
וגם עוד שאלה: האם רישומי המפגש יכנסו לתיק הרפואי שלי? או רק אם אני הולכת ממש דרך הקופה?
האם מוכרחים לעבור דרך רופאת המשפחה? או שאפשר לעקוף את המכשול הזה? ומה בעצם קורה אצל דיאטנית?
קשה לי מצד אחד לוותר על ההקאות והכל. מצד שני אני נורא פוחדת כי אני יודעת לאן זה יכול להגיע.
ובכלל, אולי כל ההפרעה הזו היא כלום ושום דבר?? אולי הכל זה דמיונות? וזה נוצר כי חשבתי על זה וזה פשוט נהיה? אולי באמת אם ארצה לעצור אני אצליח??? מי קבע שיש לי הפרעה? אולי כל מה שאני רוצה שיראו אותי? שישימו לב אלי? ואולי בכלל אני בריאה והכל בסדר?
הקאתי 4 פעמיים ביומיים. אני בגבול של תת משקל. אבל אני אוכלת. כן אני אוכלת. לפעמים פחות, או הרבה פחות, אבל אם אני רוצה אני אוכלת!! לא בולמוסים.
אני בטיפול פסיכולוגי כבר המון זמן (פרטי). בכלל לא קשור לזה. המטפלת דוחפת אותי לדיאטנית. וגם לפעמיים בשבוע ועוד דברים שאני לא מסוגלת אליהם. אני רק חושבת שזה היה טריגר להתפרצות. אולי אם אעזוב את הטיפול הכל יחזור לקדמותו? אני לא רוצה לוותר על הטיפול. הוא משמעותי לי, אבל כל הדבר הזה משתלט לי ואני כבר לא יכולה לדבר על כלום חוצמזה בטיפול. הכל הולך ומסתבך. וגם הטיפול ממש קשה לי. הוא מציף ואני לא מתפקדת אח"כ.
אני לא יכולה שהמשפחה תדע. אני מעל גיל 18.
אני גם פוחדת נורא שזה הולך להשתלט לי על כל החיים. אני פוחדת נורא שאני לא אצליח לשלוט יותר. אני פוחדת נורא שכל מה שאני הולכת לחשוב עליו מעתה זה הדבר הזה. אני פוחדת כי המטפלת אומרת שבקצב הזה תוך חצי שנה אני באשפוז.
אבל אני כן מצליחה לעצור מלהקיא כשאני רוצה!! אני חושבת לעצמי כשאני רוצה להקיא שזה יוכיח שיש לי בעיה וככה אני עוצרת. אז אולי אין לי שום בעיה???
כל כך קשה לי. ואני מבולבלת. לא יודעת מה הצעד הבא שלי.
תודה רבה.
שלום לך.
ברמה הפרקטית, מציעה לפנות לקופ"ח ולברר את פרטי החיסיון ואת רשימת הדיאטניות בהסדר הקופה.
מעבר לכך, נשמע שאת חווה אמביוולנטיות רבה בנוגע לשגת שינוי ותנועה נפשית, ושאמביוולנטיות זו באה לידי ביטוי גם בהתלבטות לגבי פנייה לדיאטנית ומעבר למפגשים דו-שבועיים. ויתור על "סימפטום" הוא תמיד ויתור ופרידה לא רק מהסבל והסכנה הכרוכה בו (למשל אשפוז, במקרה של הפרעות אכילה) אלא גם מהיבטים נפשיים לא מודעים- לפעמים התחושה שרק דרך הסימפטום אפשר להיות אהוב ונראה ולקבל הכרה בכאב הנפשי, ולפעמים היבטים אחרים. לכן, הדבר המרכזי שנשמע לי חשוב כרגע הוא להמשיך את התהליך הטיפולי, להביא לשיח את כל ההתלבטויות והחששות ולספק לך ולמטפלת את האפשרות לעבד את היבטים הנפשיים הלא מודעים. לאט לאט, ככל שהדברים יהיו מעובדים יותר, כך יהיה לך יותר חופש לקבל החלטות ולהילחם על גופך וחייך.
ליטל
