לא הסברתי את עצמי טוב וחשוב לי להסביר.
האמירה של הפסיכולוגית לא הכאיבה לי, אלא הרגשתי שהיא (הפסיכולוגית) הצליחה להגדיר או להצביע בצורה מדוייקת על מהות של הכאבבמקור שלו.
כאב מפושט כזה ועמו וגדול שכל הזמן חיפשתי לו הסבר, גם איתה ופתום היא אמרה וזה התבהר.
אבל, אני לא מרגישה שאפשר לרפא אותו,
וגם שאני לא יכולה להמשיך לשאת אותו.
אני רוצה שזה ייגמר ש"יוציאו" את זה ממני.
וכן, שיהיה לי תחליף...(כמו שלאבא שלי יש בת זוג אחרת..) אני מרגישה שאין בשבילי
פתרון אחר לריפוי.
מה שכן מכאיב לי זה שהיא לא רוצה להיות תחליף בשבילי..היא לא יכולה לאהוב אותי ככה.
אמרתי לה שהלוואי והייתה משקרת לי שכן..
אני לא יכולה לחיות עם הכאב הזה.
יותר.זה כל פעם חוזר ומשתלט על הכל.
שלום לך.
נשמע מדברייך שאת מתמודדת עם כאב שנוגע בלב הקיום שלנו, כאב של אובדן, של היעדר אפשרות, של המגבלות האנושיות. במובן מסוים, כאב ששקול לכאב ההכרה בכך שאנו בני תמותה, שלא נספיק הכל ולא נוכל הכל. כרגע את חשה שאין דרך לשאת את הכאב הזה, להשלים איתו ועדיין לחיות חיים שאינם טבועים בסבל, אבל אני חושבת שזה לא חייב להיות כך. זו השלמה כואבת, אבל אני מאמינה שיש דרך לעכל ולעבד אותה, ואף לייצר מתוכה פתרונות אישיים יצירתיים וממלאים. אני מתארת לעצמי שכעת זה לא מגיע ולא מעודד, מאחר וזו תנועה נפשית שצריך לחוות אותה ולא רק לדבר עליה, אבל אני לא הייתי מאבדת אופטימיות. כאמור- לאט לאט.
ליטל
.jpg)
