השבוע הזה, המפחיד והמערער והמסוכן והמייאש,
בין היתר זרק אותי באכזריות (שוב) להכיר במציאות, במגבלות הקשר, בחלקיות, ובפער הזה הבלתי מובן- איך יכולה להיות קרבה ככ גדולה ומשמעותית, בקשר שהוא ככ רחוק מהמציאות.זה העיר שוב מקומות של קנאה, כמיהה,עלבון וכעס שהצלחתי להרדים.
אני רוצה שהיא תהיה אמא שלי, אני רוצה שהיא תרצה להיות, שהיא תבחר לאהוב אותי כמו אמא, ואני מקנאה בבנות שלה, בדקה הייתי מוותרת על הכל ומתחלפת איתן.
מכאיב לי שאין לי אמא.אין אשה שאני הבת שלה.שאוהבת אותי באופן הזה.שאני יכולה לשאת אליה את עיניי ללמוד ממנה ושתמיד זמינה עבורי.
ואני רוצה את זה ממנה.וכשהרצון הזה מאבד שליטה כמו עכשיו, קשה מאד לשאת את זה.קשה לנשום, קשה לאכול.קשה לחיות.
והיום היא אמרה לי משפט שזיקק את הכאב פתאום היא אמרה שבחודשים האחרונים הצלחתי להיות אשה, ואמא, ולהרגיש משמעותית, בלי להיות בת.
זה היה מאד חד ומדוייק.
וזה כואב כואב לא כאמירה פיוטית זה כאב שאני לא יודעת איך להמשיך לשאת.ואני גם לא רוצה, אני רוצכ שהוא יילקח ממני שייצא ממני.
איבדתי את אמא שלי בגיל 24.לפני 20 שנה.(לפני זה לא נפרדנו עדיין)
ועכשיו אני מרגישה שחזרתי 20 שנה אחורה.ליום שאחרי תום השבעה.
למה?;ואיך ?,והאם זה יעזור לי להיות אשה ואמא וכו, גם אם אני לא בת?
זה יכול להיפתר?