הלוואי שמישהו אחד יבין אותי יזדהה איתי ויבין איך אני מרגישה ....כי באמת שאני מנסה להסביר ושום דבר לא משתווה לחוויה הפנימית הקשה הזאת. כלואה בתוך עצמי עם הרגשות הקשים או בתוך נתק מוחלט כזה שלא נותן לי להרגיש געגוע, אהבה , חיוך אמיתי , ובקיצור כל קשת הרגשות...
זה לא תמיד היה ככה, בשנים האחרונות קרו כל מיני דברים שגרמו ללב שלי לקפוא עוד ועוד. עד כי שלא בא לי לדבר עם אנשים (אבל אני מכריחה את עצמי), לא בא לי לצייר (כל חיי ציירתי), החיוך שלי הוא חיוך חלקי והלוואי והייתי יכולה לצחוק באמת ולהרגיש באמת.וכשאני כן פתאום מרגישה אני נבהלת כי הכאב הוא בלתי אפשרי. אז אני מעשנת גוינטים כל ערב כי אם הבחירה היא בין להרגיש קהות חושים לבין להרגיש כאב שלא ניתן להכיל ובלתי נסבל, מעדיפה לצערי הרב להרגיש קהות חושים .וניסיתי הכל, אני נלחמת ברמה יומיומית, מדיטציות, טיפול עם כדורים, פסיכולוגים, כתיבה , הכל (!) אשמח לטיפ/לעזרה למשהו....
שלום דנה.
נשמע מדברייך שאת ערה לדרך הארוכה שנדרשת כדי לצלוח את האזורים הנפשיים הכרוכים בהתמודדות עם אירועי עבר והווה טראומטיים, ועושה כמיטב יכולתך להיאבק על בריאותך ועל רווחתך הנפשית. החוויה של היות בלתי-מובנת היא חוויה מכאיבה שאני יכולה לדמיין שמעצימה את הקושי ונדמה לי שאפשר לגשת אליה בשתי דרכים. האחת, ברמה הפרקטית, היא לחשוב עם מטפלייך האם קבוצה לנפגעות טראומה יכולה להתאים. קבוצה של נפגעות מספקת לא פעם תחושת מובנות וקרבה אשר לא מתקבלת במגעים עם מי שמקשיב "מבחוץ". במקביל, יתכן ותחושה זו תופסת דבר מה מהחוויה הכרוכה בעצם הטראומה ולכן נדרש עיבוד מעמיק שלה בקשר הטיפולי, ובפרט אם היא חזקה במיוחד כעת.
מקווה שתמשיכי למצוא את הכוחות להילחם ושלאט לאט הדרך תהפוך פחות קשה ומכאיבה,
ליטל
