פורום טיפול נפשי

אני בטיפול תקופה ארוכה
אצל מטפלת שגרה דיי רחוק ממני. מכל מיני סיבות זה הסתדר ככה
יש בינינו כימיה טובה ואני חושבת שהיא מעבירה אותי תהליך שעושה לי טוב, גם אם לא מושלם
בתקופה האחרונה יש לי יותר קושי טכני להגיע בגלל המלחמה והמרחק, והיא לא כל כך מאפשרת מלכתחילה פגישה בזום, ואני גם לא הכי מתחברת במיוחד שמצידה זה לא מרגיש נכון.

אני בתקופה מורכבת עכשיו מבחינה אישית ומשפחתית ומרגישה שאני צריכה יותר תמיכה רגשית, וזה לא מתאפשר.

האם זו סיבה להחליף מטפל? או שכן כדאי לנסות בכוח להחזיק את זה למרות הקושי הטכני? גם אם זה במינון יותר נמוך ממה שאני זקוקה לו... האם נכון לשלב תמיכה רגשית מעוד איש מקצוע במקביל?

על סמך מה אני יכולה להחליט על מטפל מתאים באיזור המגורים שלי אם אני לא מכירה אישית מישהו שממליץ עליו?

אשמח להכוונה. תודה.

שלום,
אני מתעניין.ת בפסיכולוגיה.
אני חווה קושי גדול ודיי בטוח.ה שזה דיכאון קליני.
אם אני הולכ.ת לפסיכיאטר ומקבל.ת חותמת ממנו שזהו אכן דכאון קליני,
לימודי הפסיכולוגיה נאסרים עליי?
אם ברצוני להפוך לפסיכולוג.ית קליני.ת,
ובעברי יש אבחון של דכאון קליני ע״י פסיכיאטר מוסמך אשר גם עוסק בחוות דעת משפטיות, אשר גם תביעת ביטוח לקבלת פיצוי נעשתה לקבלת החזרים על טיפול פסיכולוגי ופיצוי כספי בגין תאונה קשה, ואכן אני מעוניינ.ת בלהפוך לפסיכולוג.ית קליני.ת,
זוהי תהיה חותמת שחורה ועליי יהיה אסור העיסוק בתחום?
אשמח לתשובה מוסברת ומעמיקה,
תודה,
אנונימי

כבר הרבה זמן אני מסתובבת עם השאלה מי אני ואני לא בטוחה איך עונים על זה.
זה מרגיש שאף פעם לא הייתה לי אישיות משלי, תמיד התאמתי את עצמי לסביבה ואף פעם לא באמת הפסקתי פשוט עם השנים כילתה אותי מבפנים המחלה, הסבל והכאב הפכו להיות כל מה שיש לי והחיים שלי סובבים סביבם. אני "נלחמת" בהם אבל גם מנציחה אותם כי זה כל מה שאני מצליחה למצוא בעצמי ואני לא יודעת לראות משהו אחר ואני לא יודעת אם אי פעם היה בכלל משהו אחר. כל מה שאני זוכרת זו ילדה מרצה ונערה מלאה בסבל, ולא שום דבר אחר.
בטח יש לי כל מיני תשובות בפנים אבל אני לא יודעת לאסוף אותן ושהן מה שיוצר "אני", אם שואלים אותי מי אני אין לי מושג מה לענות.
אני יודעת שהאישיות שלי מורכבת, אני יודעת שאני גבולית, אני יודעת שאני היסטרית, אני יודעת שאני נרקיסיסטית ואני יודעת שאני אובססיבית אני יודעת מה ההגדרות הרפואיות לאישיות שלי ומה רשימת האבחנות שמסבירות את הדפוסים וההתנהגויות שלי, אבל אני רוצה להאמין שאני לא רק המחלה שלי. אני גם, בכל זאת, הפרעת האישיות זה לא משהו שעובר וזה שהאישיות שלי מופרעת זה חלק ממי שאני. אבל מי אני? מה הם שאר החלקים?
מה מגדיר "אני"? אני זה הצבע האהוב עלי? זה התחביבים שלי? זה הדברים שגורמים לי להרגיש? זה השם שלי? מה מאפיין "אני" מה יוצר "אני" ממה מורכבת אישיות, זהות של אדם מה הופך מישהו למי שהוא?
אני מטופלת כבר כמעט עשור והפסיכולוג שלי הוא הקשר הכי מורכב בחיים שלי, הוא הקשר הכי קשה אבל גם הכי חשוב וכבר ניסיתי לשאול את השאלות האלו בטיפול, זה לא קידם אותי לשום מקום.. אז אני מנסה למצוא תשובות או כיוון במקום אחר.

היי ליטל.

את כתבת לי לעשות פעילות תפקודית דרך אגב אני די יצאתי מהזמר יכול להיות שזה קרה לי בגלל המלחמה אני אשמח לדוגמאות על פעילויות תפקודיות בלי שום קשר לזמר אשמח לטיפ תודה על המענה סוף שבוע נפלא ושקט

אני בן אדם שמח בדרך כלל ואוהב עשייה אני עושה תואר במדעי המחשב אני בשנה א וממש קשה לי ואני עדין לא מוותרת אבל מרוב שיש לי מלא משימות אני לא עושה כלום אני לא לומדת ולא רק בפן הלימודי אני לא רוצה לצאת קניות כלום באלי רק לשבת על המחשב ולראות סרטים אני לא יודעת מה עובר עליי למה אני לא לומדת למה אני לא רוצה לזוז מה קורה לי

הי אני בן 31, מעולם לא חשבתי שאני צריך טיפול, הייתי חברתי ושמח ומלא סיפוק וקרן אור לכל הסובבים אותי
לפני כארבע שנים עברתי ניסיון תקיפה והרגיש לי שמאז כמו קצת נכבה לי האימון בטוב ולאט לאט מקרן אור הפכתי להייטר
לא הרבה לאחר מכן היה לי התקף חרדה בפעם הראשונה בחיי וזה היה מפחיד מאוד
אני רגיל להיות חזק ולהתמודד, עברתי הרבה מאוד רגעים מחשלים פיזית ונפשית בחיי אבל עם הזמן אני מרגיש שרק המעטה החיצוני שלי נשאר חזק ומבפנים אני מתפרק לרסיסים
לא ישן טוב בכלל, נרדם לשעתיים ואז מתהפך לילה שלם עם מוח קודח במחשבות ונרדם לעוד שעה בבוקר, אז אני תמיד עייף וגם היפראקטיבי ופעיל ביום יום מה שהופך אותי עוד יותר לאחד שפועל על אדים
לאחרונה מתחיל לי משהו עם בת זוג פוטנציאלית ואני מגלה בעצמי תהומות של פחדים שאין חי מושג איך להתמודד איתם
מנסה להבין לראשונה בחיי איזה טיפול יכול לעזור לי

רגע שבירה
רגע קשה
הטריגר לא משנה כל כך, [סביב דלקת במרפק...].רגע רפואי גופני, מקפיץ אותי עד הקצה ממש, עד הקצה כפשוטו...תחושות גופניות ומחשבות של סכנה קיומית..
ריצה למוקד בתחושת סכנה ודחיפות קיומית...תחושות המשך של קצה..אי אפשר להמשיך ככה, זה רגע של שבירה, רגע של הכרה בקיצוניות ובחוסר יכולת להמשיך בצורה שכזו.
נעזר בג'י פי טי, וכמובן מוסיף דלק למדורה, ואפילו הוא בעצמו אומר לי להפסיק...בודק באתרים... והכי מוזר שהם בעצמם לא כותבים שום דבר חמור מסביב לטריגר הנוכחי, אפילו בצד החמור ביותר הם לא מפחידים...אז למה ולמה ולמה,,
מה הגוף שלי כך כל דרוך ומפחד, ומפרשן כל כאב גרון קל וכל תחושה ביד כאילו קטסטרופה מתקרבת בצעדי ענק..איך אני יכול לצאת מזה.
אני מטופל באופן יומיומי בסרטרלין... וכשמגיע טריגר הכי קטן זה לא עוזר כלום....האם יש לזה דרך יציאה.

אני נמצאת בטיפול פסיכולוגי כבר 8 חודשים פעמיים בשבוע ,זה התחיל בזומים ולאחרונה התחלתי להגיע לקליניקה הייתי כבר 4 פעמים והיה ממש בסדר רק שהפריע לי בקטנה המבנה הפיזי שנכנסים לתוך החדר מדלת שקופה (כמו של מרפסת ) ואז יש חלל קטן ו2 דלתות אחת של הפסיכולוג ואחת של קוסמטיקאית.
בפעם הראשונה שבאתי היא היתה בחוץ וזה כזה הפגיש ביננו בפעם השניה שיצאתי היא ישבה בחוץ בצד . והיום כאילו תוך כדי הטיפול היא היתה בחלל שמחוץ לחדר הטיפול והרגשתי שזה מפריע לי כי הדלת היא לא דלת אטומה ממש אלא דלת זכוכית חלבית כן לא רואים אבל בטוח לי שכמו ששמעתי כל פעולה שהיא עשתה ככה היא שמעה אותי , אין לי אינטראקציה איתה ככה שאין לי בעיה שתשמע אבל כאילו עכשיו שאני יודעת שאני מתחילה להגיעה באופן קבוע פעם בשבוע זה קצת יותר מפריע …

היי ליטל

יש לי בעיה שאני רוצה להיפטר מזה. אני בזמן האחרון נסחפת באינטרנט לראות זמר מפורסם מסוים ואני לא מצליחה לצאת מזה אני יודעת שזה מגוכך אבל ככל שאני רואה אותו באינסטגרם שלו או שירים שלו זה מכניס אותי לסוג של אובססיה לאותו זמר הייתי שמחה עם את יכולה לתת לי טיפ איך לצאת מזה חוץ מטיפול. גם לא נעים לי לדבר על זה עם אף אחד ולא עם הרופא שלי. אני ממש אודה לך עם תוכלי לתת לי טיפ איך לצאת מזה לצאת מהאובססיה הזאת כי זה לא עושה לי טוב. אני ממש מודה לך מכל הלב שיהיה לך המשך שבוע שקט ונפלא

לבני (25) יש חברה שהיא בת 20 אנחנו לא כל כך אוהבים אותה, היא אומנם חמודה, ילדה טובה , אך באינטואיציה שלי לא הכי מתאימה לבן שלי, מרגיש לי שהוא נמצא באיזור הנוחות-גם החברה הקודמת שלו הייתה קטנה ממנו ב4 שנים, הוא מחפש בזוגיות להרגיש "גבר" ומוביל זה שמייעץ ומלמד.
הם כן מסתדרים אך אני לא רואה שהוא יכול להתעצם כשהוא איתה אלא הוא זה שיתמוך.....

שמעתי במקרה שהיא שאלה אותו אם אנחנו-ההורים אוהבים אותה...והוא ענה שהוא לא יודע, מה אני אמורה לענות כאשר יבוא לשאול אותי את השאלה הזו? והוא יבוא.....

שלום וברכה.

אני נמצאת בטיפול אצל פסיכולוגית מדהימה ומקצועית, יש ביננו אימון מלא ושיתוף פעולה נפלא. במסגרת עבודתי אני מטפלת בילדים ,עבדתי שנים רבות בבריאות הנפש, הנחיית קבוצות, ויעוץ. לצד ההבנה המקצועית, כשאני פוגשת את עצמי בטיפול, אני הופכת ממטפלת למטופלת. גדלתי לאמא מתמודדת נפש, עוברת ועברתי התמודדויות קשות מאוד בחיים וטראומות מורכבות, כשנחשפתי לטיפול בפעם הראשונה, נתקלתי במטפלת שיפוטית ופוגענית, ומאז נחסמתי לחלוטין, כיום אני בקום מדהים ומכיל, אם כי ההגנות עדיים מונעות ממני להיפתח ולהרגיש חלשה בטיפול, מה שאני כל כך מייחלת אליו, ולא להגיע תמיד אספוה ומוחזקת. זמן המלחמה גורם לי לעבד המון דברים, מכיוון שאני לא נמצאת כל הזמן בעשייה והרבה עולה תוך הצפה בלילות, המטפלת מודעת לזה, אני פתוחה איתה, ולמרות הכל, מרגישה שאני לפני ריפוי אמיתי, אך שוב שוב מתאכזבת מחדש שבבית אני מצליחה לבכות ולהוציא ואילו מולה קיימות הגנות, הן בעקבות האיפול הראשוני שעברתי והן בגלל טראומות ילדות ,וטראומות פיזיות קשות כתוצאה ממצב בריאותי קשה.
איך אוכל לבכות מולה? לשחרר? לשים סוף לסבל ולאבן שחונקת אותי? אני רוצה לתפוס את המומנטום של זמן המלחמה שעיבוד כל כך משמעותי נעשה בתוכי, וחוששת שיהיה מחסום גם בפגישה הבאה.
ואלו דברים ששוחחנו ביחד.
אשמח לעצתך.
תודה רבה, נועם.

שלום רב
אנחנו הורים בגלאי 60 תמיד מתקשרים ומתעניינים בילדים שלנו שלא גרים אצלנו- אחת נשואה-כרגע ללא ילדים השנייה גרה עם בן זוגה. אם אנחנו לא מתקשרים הם לא יתקשרו. בעיקר הבת הנשואה, שנים היא מתנהלת כך ואם אני אומרת משהו היא עונה לי "את יכולה להתקשר".
היא מתקשרת רק אם היא צריכה משהו מאיתנו, או אם היא רוצה לספר על נושא מסויים שקשור לתחום שאנחנו מכירים. מעבר לזה אנחנו לא שומעים כלום. הבת השנייה גם הפסיקה להתקשר . הן בגלאי ה30 לא ילדות קטנות ואנחנו מרגישים שאין שום כבוד מינימלי כלפינו, שום דאגה לשלומנו, שום כלום, קודם כל הן והדברים שלהן.

בעלי ואני מאוד מתוסכלים. מה עלינו לעשות?

היי אני בת 30 ובגיל 11 בשנת 2006 חוויתי מלחמה פעם ראשונה, מלחמת לבנון ה-2
אז לא הייתה כיפת ברזל ובגדול היינו צריכים לרדת למקלט ולהתפלל שלא ייפול עלינו טיל, היינו סגורים חודש בבית, בטיל והאזעקה הראשונה קיבלתי התקף חרדה וצעקתי שכולנו הולכים למות.
בהמשך היום כבר הסתגלתי ושיחקתי עם הילדים במקלט והפכתי להיות המרגיעה שלהם.
לאחר כחודש שאמרו לנו שאפשר לצאת פעם ראשונה אבל עדיין להיות ליד מקלט נתקפתי פחד פעם ראשונה לצאת מהבית, הכל היה נראה מוזר, בהילוך איטי ותקפה אותי תחושת אימה, חוסר ביטחון וחופש בו זמנית, כמו חופש אבל מזוייף, שמישהו מאיים לגדוע אותו כל רגע.
מאז הדברים החריפו ופתחתי אפילפסיה כחודש לאחר מכן, לדעתי מהסטרס, דיכאון וחרדה, ופחדתי לקום בבוקר, חרדת בבוקר נוראית.
הייתי יוצאת מהבית אבל מישהו בי השתנה, התחלתי לחשוש לצאת למקומות, רק לקרוב לא הייתה לי בעיה אבל משהו לחלוטין השתנה.
במלחמה הזו אני חושבת שהפחד שיש לי לצאת מהבית נובע מהמלחמה, ולמרבה האירוניה דווקא לאחר שמכריזים על הפסקת אש, אני מרגישה נפילת מתח, פחד, אימה ושגם אם אצא לאינשהו, אני גם אפחד אבל גם בעיקר אני מבינה אי שם בתת מודע, שהחופש הזה לא אמיתי, הוא מוגבל, כי זה יחזור על עצמו שוב, לופ אינסופי.
אינני מרגישה בטוחה בעולם שבחוץ מאז גיל 11 גם אם היו לי רגעים שכן, אני לא מרגישה ככה בגדול, אני חיה באימה, אימה מאנשים, ממקומות, דווקא במלחמה כשאני יוצאת עם כל הפחד, אני מצב הישרדותי אז הפחד קיים חזק אבל מטרתי היא לשרוד כי אני יודעת שיש איום ממשי.
אבל כאשר המלחמה "נגמרת" אני מרגישה כלואה כשאני יוצאת מהבית, פחד להתרחק מהבית, פחד משהייה במקומות שאין איך לברוח מהם.
יכול להיות שבעצם הכל קשור למה שחוויתי בגיל 11?

היי, אני התחלתי טיפול לפני שנה,

אני מאוד מעריכה אותה, ואת העבודה שאנחנו עושות, אבל מאוד קשה לי בין הפגישות, אני פוחדת לפתח תלות אז מכריחה את עצמי לעשות דברים אחרים להשאר מאוד עסוקה בראש, וכשאני חושבת על זה, זה מערר אותי וגורם לי לכאב.

אני עדיין מאוד מאוד סגורה, שותקת, אבל אני לא יודעת אם כולם ככה, אולי זה שלב?
בעיקר מפחדת להיות זאת שמקשה לא מסוגלת לשאת את זה, זה לבד גורם לי לסבל גדול

זה נק' שעלתה, היא אמרה שזה לא הסיטואציה, אבל עדיין לא מצליחה לשחרר את זה, אני מרגישה שברגע שאעבור את זה אוכל בכלל להתחיל באמת לפתוח דברים כואבים, לעבד, להתקדם.. אבל משום מה אני פשוט לא מצליחה,

יש לי גם תחושת אשמה כבדה, על עצם העבודה שאני בטיפול, מין תחושת בגידה, מניחה שאני לא היחידה,
אבל מאוד קשה לי עם זה

מה אני יכולה לעשות בשביל להיות במקום טוב יותר?
תודה על כל תשובה..

שלום לכולם, אני כותב פה כי אני מרגיש שהחיים דורכים עליי ואני פשוט חנוק. אשמח לזווית ראייה מקצועית או ממישהו שהיה במקום הזה, כי אני לא מצליח לראות שום דבר בצלילות.
אני בן 28, גר עם בת הזוג שלי (אנחנו יחד קצת יותר מ-4 שנים).
קצת רקע: בגיל 20 הייתי בדיכאון עמוק אחרי פרידה, ויצאתי מזה בעזרת ספורט עצים. חזרה לי האמביציה, התחלתי ללמוד, עבדתי, הרגשתי שאני טורף את העולם, ואז גם נכנסתי לקשר עם בת הזוג שלי. פעם ידעתי להרים את עצמי, אבל היום אני לא מצליח לשמור על שגרה בריאה כמו אז. למעשה, אני לא מצליח לשמור על שום שגרה קבועה בכלל.
מבחינת קריירה, עברתי לתל אביב עם חלומות להיות "גאון פיננסי". זה לא הסתדר. חזרתי צפונה, פתחתי עסק עצמאי בתחום המזון שכרגע נמצא בתהליכי סגירה כואבים. היום אני שוב חי במרכז עם בת הזוג, עובד כשכיר בחברה פיננסית אבל שוב מצאתי את עצמי במחלקת תמיכה שאני לא רוצה להיות בה. ניסיתי לסחור בשוק ההון בעצמי ונכוויתי פעם אחר פעם. הפסקתי את הלימודים שלי לפני שנתיים כי אני פשוט "לא שם". אני מרגיש שאני בלוף אחד גדול, בן אדם כושל שלא מצליח לשנות את הדרך שלו.
העומס הזה גומר אותי, אבל הבעיה הכי כואבת כרגע היא הזוגיות. האמת היא שכבר מהשנה הראשונה עלו לי ספקות אם זה "זה", ואיכשהו גררתי את זה לקשר ארוך ומגורים משותפים. חשוב לי להגיד שהיו לנו המון רגעים טובים יחד, ובמבט לאחור, רוב הזמן שלנו באמת מאוד נהנינו. הדיסוננס שקורע אותי הוא שאני יודע שאני אוהב אותה ותמיד ראיתי בה את מי שהייתה צריכה להיות אמא לילדים שלי.
אבל היום אני מרגיש שאני כבר לא נמשך אליה בכלל (אני כן מוצא את עצמי נמשך לנשים אחרות, אבל אך ורק בדמיון). היא מרגישה שמשהו עובר עליי, ואני פשוט ממשיך לשקר. שיתפתי אותה בעבר שקשה לי, אבל תמיד סגרתי את זה ב"יהיה בסדר וזה יעבור". אבל זה לא עובר. לאחרונה, מתוך כל התסכול והעומס הזה, אני גם מוצא את עצמי מתחיל לדבר אליה בצורה מגעילה. כל פעם אני אומר לה ולעצמי שאשתפר, אבל אני באמת לא מצליח לשלוט בזה.
אני כל כך מרוקן ועייף, שום דבר לא מרגש אותי ואני לא מכיר את עצמי. אני לא יודע איך אפשר להגיד לאישה שאתה לא נמשך אליה בלי לרסק אותה.
אני לא מצליח לעשות את ההבחנה בצלילות: האם הזוגיות הזו מתה וצריך לסיים אותה למרות הכאב? האם זה בר תיקון? או שאולי אני פשוט כל כך מרוסק מהכישלונות בקריירה ובחיים שזה מה שסוגר אותי אליה וגורם לי להתנהג ככה?
איך ניגשים לדבר כזה בכלל? מה הדרך הכי נכונה להתחיל לפתוח את הפלונטר הזה?
אשמח לכל עצה.