נכתב בלשון זכר
היי ליטל,
אני בטיפול אצל פסיכולוגית קלינית כבר שנה וחצי. איני רואה יותר מידי התקדמות במצב הרוח שלי ולהיפך - אני רק יותר עצוב. התגליות שאני מגלה שם הן פשוט הורגות אותי, הורגות.
אני מאד אוהב את הפסיכולוגית הזאת, הקשר איתה נהיה מאד קרוב ומשמעותי בשבילי, הקשר הכי אינטימי וחם שהיה לי בחיים.
אין לי אבא, הוא נטש אותי שוב ושוב, עד גיל 4-5 לא הכרתי אותו, הוא סיפר לי דברים מזוויעים. אמא שלי דפוקה, גידלה אותי לבדה, אבל היא בן אדם דפוק, אוהבת אותי ואני אותה אך היא מניפולטיבית, מורידה, ואינה מיטיבה כלל כדמות הורית. לאורך חיי היא הייתה הכל בשבילי ובשביל להישאר איתה נאלצתי לחוות את כל החרא שלה בחיים.
הפסיכולוגית שלי היא פעם ראשונה שבאמת חוויתי חום ורוך נשי, מקום מקבל ומנחם לנשמה. הקשר בינינו קצת היטשטש, הפגישות מתארכות, ההיכרות מעמיקה וקצת נהיית הדדית. אני חשוב לה ללא ספק אני חש בכך.
לאורך הטיפול התפתחו לי רגשות מסוימים כלפייה, איני בעל אומץ לספר לה ולא יודע מה לעשות עם זה.
יש לי בת זוג מקסימה שהיא הראשונה שאני מאוהב בה ואוהב אותה, אני לא מנוסה מינית כל כך והיא חוותה הרבה דברים שמאד קשה לי איתם, מאד, הראש שלי סביב זה ושובר את לבי, שוב ושוב.
אין זה סותר שאני קצת מאוהב בליבי בפסיכולוגית את האהבה שלי כלפיי בת הזוג. הדברים מאד מורכבים והזויים אצלי.
לאחרונה אני קצת ״כועס ושונא״ את הפסיכולוגית, גם על דבר שעשתה בתמימות.
בת זוגתי טוענת שקווים נחצו ועליי להפסיק טיפול אצלה, אך כואבת המחשבה לא לראות לעולם את הפסיכולוגית יותר מידי.
לפיה (הפסיכולוגית) ובמילים שלה, הדרמה שלי בחיים ועם כל מטפל זה היה קורה זה הקשר האינטימי שנוצר.
אני בדיכאון מאג׳ורי, אנהדוניה, לוקח כדורים, חיי נחרבו עליי. כל עולמי אשר היה מגיל ילדות הלך והתנפץ לאור פציעה קשה שגרמה לי לפרוש מין העיסוק באותו תחום. יש בי חרטות ואשמה רבות מספור, שנאה עצמית תהומית, ועצב ובדידות נוראיים. כאב עמוק שלא עובר, לא יכול לשמוח תמיד, הדפוסים שלי שנצרבו בנפשי בילדותי קשה לי איתם קשה לי להשתחרר מהם ולהתקדם, לפעמים גדול עליי כל הסיפור הזה שנקרא החיים.
אני יותר ויותר שונא אנשים, יותר ויותר מרחם על הרוך והתמימות של הילדים שיגדלו לעולם כזה לא כמו שהבטיחו לנו,
לאחרונה אני לא הולך לפסיכולוגית יותר, לא יכול יותר לדבר ולהתמודד עם כל החרא הזה, מעדיף לישון ולהתעלם מהכל, שרק יעבור.
לא מסוגל כבר, לעולם לא היה לי מילדות מישהו להישען עליו באמת ללא תנאים, אפילו ללא קצת תנאים, והפסיכולוגית אכן המקום הזה.
כל סוג ההעברה מתקיימים שם.
ויניקוט תקף עליי, קוהוט, יונג, קליין, גאבור מאטה, ואני לא יכול לסבור את הניתוח הזה יותר.
ולא יכול לסבול את מי שאני יותר, אוהב את קאמי ואת האבסורדיות המגוכחת שבקיום שלנו, שבאמת פשוט אין טעם לחיים, ואין משמעות קיומית.
איני יודע מה לעשות עם עצמי, לאיזה טיפול ללכת, לגבר או אשה, לגבר הוא יהיה כמו אב בשבילי שפסיכולוג חברתי ולא קליני היה כך בעבר עבורי.
להפסיק להיפגש עם הפסיכולוגית העכשווית, אם כמה שכואב וכואב מאד, אני לא רואה את עצמי מצליח להשתקם לקשר טיפולי איתה. איך שאני רואה פסיכולוגים זה כבר קשה לי ואינו אידאל שאפשר להגיע אליו לטיפול.
מתייעץ אני איתך ליטל, מה כדאי לעשות במצבי?
