פורום פסיכולוגיה

הפסיכולוגית שלי אמרה לי בפגישה האחרונה שלנו שיש בי דיכאוניות אבל אני לא בדיכאון מז'ורי, והיא אמרה גם שיכול להיות שאני קצת דיסתימית, אבל זה ממש לא בטוח.
יצא לי לקרוא קצת על דיסתימיה באינטרנט(וגם פה, באתר הזה) ויש לי תחושה שהיא פשוט לא רוצה לאבחן אותי עם דיכאון, למרות שהיא לא פעם אמרה "יכול להיות שזו איזושהי רמה של דיכאון" ובדיסתימיה יש גם מאפיין של דיכאון.

השאלה היא כזו, לדעתי, אני כן בדיכאון, וזה נשמע נורא מוזר אבל אני קצת רוצה שיאבחנו אצלי דיכאון כי זה יתן לי מידה מסויימת של שקט נפשי, לדעת שאני יודעת מה יש לי, ודיסתימיה ניראת לי כמו הגדרה שבאמת מתאימה לי, אבל מצד שני אני עושה על כמעט 99% מהקריטריונים של דיכאון, ואני לא יודעת איך להגיד לה שאני רוצה אבחון יותר מדוייק של הדברים..

תודה, וסליחה על ההפרעה^^

נ.ב אשמח אם מישהו יוכל להסביר לי קצת יותר על מה זה דיכאון מז'ורי, ומה זה דיסתימיה כי אני רוצה לדעת קצת יותר ולהבין מה זה..

אני לא מסוגלת כי זה פשוט כואב כל כך שאני מרגישה ככה. אני יודעת שזה לא בסדר לחשוב ככה על עצמך אבל זה קבור עמוק בפנים. איך אפשר להודות בפני משהוא שאתה לא אוהב את עצמך .. זה ממש משפיל

אני כבר תקופה נמצאת בטיפול עקב חוסר חשק וחוסר אנרגיות . יש ימים שזה בסדר ויש ימים שממש קשה לי.
עד כמה שאני מנסה להיפתח בשיחות פשוט קשה לי לבוא ולומר את האמת , מה אני חושבת על עצמי.
שיש ימים שאני שונאת את עצמי ובגדול אני לא חושבת שאני אוהבת את עצמי ואני די בטוחה שזו הסיבה לחוסר מצב רוח .
איך באים לפסיכולוג/ית ואומרים להם - אני לא אוהב את עצמי - האם יש לזה טיפול ? האם יש אופציה לגרום לדברים להשתנות ?
מה אפשר לעשות

כל תקופה מסויימת אני שוקע ללופ כזה שנמשך כמה ימים או שבועות ובו אני מרגיש שנאה עצמית , חוסר אונים , לא שווה , אין לי מה להציע . מתקשה ליצור שיחות או לדבר עם אנשים קרובים או אנשים בכלל,
לא מאפשר לאף אחד להתקרב אליי , לדבר איתי יותר משתיי מילים.
מרגיש כאילו אני בתוך בור חשוך ושאף אחד לא יכול להבין אותי.
לא מאמין בעולם לא מאמין בעצמי , שונא את כולם.
הכל נראה מלאכותי וחסר טעם.
לא מאמין לאף אחד כי כולם נראים לי מונעים מאינטרס.. שום דבר לא נקי וטהור.
הייתי רוצה להעלם , להתבודד עד שתעבור המועקה הזו.
כאילו ממתין ליום שכבר אלך מהעולם המזוייף הזה.

אני לא נשואה מרגישה ריקנות מבחינת דברים שאהבתי לעשות,לא כמו לפני עשרים שנה ויותר ואפילו עשר שנים שהיו לי חיים מלאים היום אני מרגישה שאין לי את החשק לעשות מה שאהבתי בעבר אין לי לא תחביבים בקושי חברים מה לעשות? גם לגבי טיפול? וגם עם עצמי לבד בלי טיפול? יש לי הרגשה של הלבד שבחיים לא הרגשתי את זה אני לא רוצה טיפול תרופתי אבל טיפול פסיכולוגי כן. דבר נוסף אני רוצה להתמלא לפחות למען עצמי להתחיל שמחה חיוניות לחשוב חיובי מה לעשות גם לעצמי לבד כדי להרגיש יותר שמחת חיים? את ממש תעשי לי מצווה עם תוכלי לעזור לי כאן בפורום לא גם טיפול וגם לבדי עם עצמי. תודה רבה

היי,
אני לא יודעת מה אני בדיוק מצפה שתעני לי ובכל זאת אני רוצה לשתף בתחושותי:
כלום, קהות חושים, חוסר אכפתיות, אני נמצאת שלב מעל הרצון למות. אני לא רוצה ולא מצפה שמשהו השתנה, שנים שאני נמצאת באותו המצב. ואם חושבים על זה תמיד הרגשתי ככה, אף פעם לא ״הרגשתי״ את עצמי אם כי ״הרגשתי אנשים אחרים, כאב של אחרים אבל אף פעם לא אותי. כאילו שמקומי לא נמצא בעולם הזה וגם לא רצוי.
אני מכירה את עצמי ככה מאז ומעולם, האם אפשר לשנות משהו שחלק משמעותי ממני?
או שזה הזמן לקבל את העובדה שלעולם לא ארגיש את עצמי, מעולם לא יהיה לי אכפת מעצמי.

שלום רב,

אחותי מגיל מאוד צעיר סובלת מהפרעת אכילה וחרדה.
כבר עשר שנים- כיום היא בת 26, סובלת מחרדות קשות מאוד.
דופק לב, הזעה, חלומות מוזרים, חוסר יכולת לתפקד לפעמים, בכי בלתי נשלט ותחושת מועקה קשה.
יש לה בעיקר מחשבות טורדניות, וברגע שהיא נכנסת לדבר הכי קטן זה פשוט סיוט.
לפעמים אנחנו ישנים איתה בלילה כי היא לא מסוגלת להיות לבד.
זה ממש ברמה קשה, ואנחנו כבר לא מבינים מה לעשות עם זה.
היה לה כלב שהיא הייתה מאוד קשורה אליו, וראינו כשהם ביחד היא רגועה יותר - אבל הכלב חלה ומת, ומאז עברו כמה חודשים והיא בקושי מתפקדת.
התפטרה מהעבודה וחיה בחרדה מתמדת שייקרה משהו.
יש לה לפעמים ימים שלא אוכלת בכלל, וימים שאוכלת כל היום ויורקת את האוכל.
לאחרונה קראתי, כי יש אפשרות במסגרת טיפול פסיכולוגי לקבל אישור לכלב כחיית תמיכה רגשית. האם זה משהו שאפשר לקבל מכל פסיכולוג?
יש לציין שבעבר הייתה בטיפול פסיכולוגי, אבל זה לא מאוד עזר לה כי קשה לה לדבר על עצמה.

אשמח לעזרה...

שלום,
הלוואי ומישהו כאן יוכל לתת לי בהירות.
אני בת 23, דתיה. גדלתי בבית מורכב, בגיל 8 הוציאו אותי ואת אחי מהבית לפנימיה, ההורים התגרשו עוד כשהייתי בבטן של אמא. אמא שלי עם פיגור סביבתי (אחרי שנים של התכחשות אני מוכנה לכתוב את זה), אבא עם בעיות דיכאון . גדלתי עם אמא עד גיל 8, עברתי לפנימיה מדהימה שנתנה לי את הסיכוי לפגוש מציאות נורמלית, לקבל טיפול פיזי ורגשי.
בגיל 13 עברתי לאולפנא לא טיפולית, וגם האולפנא פתחה את אופקיי והקפיצה את שלל ההזדמנויות והדרכים שיכלתי לבחור בהם. גיליתי עולמות טובים, שמלאים באהבה ואור וחיבור. במשך שנים הייתי מנותקת מהסיפור המשפחתי שלי, ברחתי ממנו, והגדרתי את עצמי כתלושה ומנותקת מהעבר. (בעיקר בשכל, במציאות קרו דברים אחרים שהזכירו לי שיש כאן שד ששכחתי להתייחס אליו). עם פרוץ גיל ההתבגרות התחלתי לחטוף משברים בעיקר סביב קשרים עם אנשים משמעותיים (בעיקר נשים), דמויות טיפוליות, חברות ספציפיות באולפנא. המשברים היו סביב תלות יתר או היבלעות בקשר, מכה אחר מכה הבנתי שאני חייבת לקחת את עצמי לטיפול כי משהו קורה שם והמנגנוני הגנה שלי כבר לא עובדים למזלי.
בגיל 21 נפגשתי במטפלת מדהימה, עברתי איתה תהליך מטורף, נפתחתי, רגשות שהיו טאבו קיבלו מקום, דברים נפתחו, הרגשתי ועדיין מרגישה כמה הקשר הטיפולי משנה אותי ומרחיב את עולמי, ומביא לחיי הקלה ותקווה לשינוי.
אני דתיה, זה פרט חשוב. כמעט ולא היו לי מערכות יחסים עם גברים, וגם אם היו, זה לא היה משמעותי.
עד ש, בעקבות ההיפתחות שעברתי בטיפול, פגשתי בחור מדהים, הקשר התקדם מהר מאוד, הכל נראה נכון ומתאים.(שמרנו נגיעה, כן כן, יש אנשים שאשכרה לא נוגעים עד החתונה, אני אישית לא אהבתי את זה, אבל כיבדתי את הצדיק שלי).
עד ש. התחלתי להרגיש חרדות עמוקות לגביו, דייטים שלנו היו מסתיימים בהרגשה הכי טובה שיש, הייתי נפרדת ממנו לשלום, חוזרת לחדר שלי, קמה בבוקר וחוטפת גל חרדה וכאב לא ברורים. ניתוק מטורף. כאב פיזי בכל איזור הבטן והחזה, כאבים נפשיים, בכי, ובעיקר חרדות ורצון להרחיק מעליי את הבחור. המטפלת שלי ידעה הכל, ליוותה אותי בתקופה ההיא.
אחרי שלושה חודשים של מאבק ותקופה שבה התפרקתי כמו שלא התפרקתי בחיים שלי, הפסקתי לעבוד, כמעט ולא הצלחתי לקום מהמיטה וגם אם כן זה היה בעיקר לפגישה עם המטפלת או לפגישה עם הבחור, עברתי תקופות קשות, כזאת עוד אף פעם לא הייתה לי. עוצמת הסבל שחוויתי הייתה בלתי נסבלת. וזה מה שהכריע. ביקשתי ממנו שניפרד. הוא אהב אותי, היה לו קשה אבל הוא עזר לי להיפרד ממנו כי רצה שאפסיק לסבול.
אחרי הפרידה הייתה לי עוד תקופה של חרדות, נוראיות גם כן, אבל מאז שהתחלתי שוב עבודה מסודרת, מצבי הולך ומשתפר ואני ממש חוזרת לעצמי.
שמעתי המון פרשנויות, פוסטראומה, (עברתי פגיעות מיניות בילדות, לא אונס, אבל פגיעה). שמעתי המון פרשנויות.
ועדיין. חודשיים וחצי אחרי הפרידה, אני מתקשה לוותר עליו בליבי, אני מתקשה לשחרר, אני רוצה לחזור אליו אבל מפחדת לפגוע בו שוב ובעיקר אני מפחדת להיכנס שוב לבור השחור שאין לי כלים להכיל.
מרגישה כלואה, מצד אחד יודעת שמה שקרה קשור לעבר, לקשר הלא בריא עם אמא שלי, לחיים הלא בריאים שהיו בילדות עד שעברתי לפנימיה, להזנחה שחוויתי במשך שנים, לאמא התלותית שניסתה ועדיין מנסה להטביע אותי בדיכאון שלה, אני יודעת שזה קשור.
ועדיין, זה לא עוזר לי להתגבר. זה לא עוזר לי להתחבר. או לעבור את זה. או לשאת את זה כחלק ממני ולא כניתוק.
הסבל שאני חווה בתוך קשר הוא בלתי נסבל. כאב מטורף. פחד להיבלע. מחשבות על ניצול ופגיעה. כיווץ, תהום שחורה.

מה אני רוצה ממכם אם כבר יש לי את כל הפרשנויות?
אני רוצה ממכם כיוון חשיבה אחר, או כיוון טיפולי אחר..אם אפשר.
פרשנויות, הסברים, רעיונות. כל כיוון יהיה טוב.. בעיקר הייתי שמחה למצוא דרך להתגבר על זה. אני רוצה לחזור אליו.
תודה רבה.

מרגישה שיש וטו מסויים אפילו אצל מטפלים בעיניין.
מבינה שהטיפול רגיש וקשוח, אבל איך מי שהולך לטיפול בדבר כזה, יכול לבטוח במטפל שלא יעביר את זה הלאה?? שלא יחליט על אישפוז כפייתי? או שבכלל יסכים לטפל בלי הערות לאדם שכבר יודע שסובל מזה?
האם יש טיפולים כאלה שיכולים להוביל את האדם לתוצאות? מבלי שהוא וסביבתו יגררו לנזקים בלתי הפיכים?

שלום רב,
אני אשת קריירה , אישה נשואה ואמא ל 4 ילדים. הבית שלנו מנוהל בצורה מתוקתקת להפליא, ניקיון , כביסות, לימודים , קניות , שיתוף פעולה מלא ביותר של כל בני הבית. יש לי ילדים ילדים בוגרים בן ובת ועוד 2 קטנות. בכל אופן הבית בנוי ומושתת על עקרונות של למידה, ערכים , מסרים חינוכייים וכולנו שותפים בבית הזה למעשה להכל ומהכל. למעשה כל פעם שאמא שלי מגיעה אלינו לביקור בבית היא רואה שאני פונה לילדיי במשפטים כמו "תביא לי את המסרק" תדליק את האור" קום ובבקשה תבדוק מה קרה לאחותך - תביא לי בבקשה כוס מים וכאלה. בכל מקרה כל פעם היא נותנת לי להרגיש איום ונורא למעשה ואומרת לי שאני אמא שולטת וקובעת ואני שולטת בבית ובילדים שלי וכך למעשה הילדים שלי יהיו נתונים לשליטה של אחרים בחיים שלהם בהמשך הדרך שלהם, כל פעם אני והיא עולים על טורים כאשר אני מסבירה לה שוב ושוב את פני הדברים . אני כבר מתחילה להרגיש רע עם עצמי האם אני אמא רעה, האם אני אמא שולטת האם ילדיי יהיו כאלו ויילשטו בשיחות שלי שוב ושוב עם הילדים הם צוחקים בפנים שלי ואומרים לי "אמא ממש ממש לא אנחנו נהנים לעזור ולעשות בבית מה שצריך וגם שאת מבקשת תביא או תעשה זאת אם לא מתאים נגיד לא מתאים אבל בלי קשר אנחנו אוהבים לעשות זאת". עזרו לי להבין אם יש משהו לא בסדר פה

שלום ליטל.
לא מבינה מה קורה לי, רק רוצה להרוס, להשמיד ולסיים.
מטופלת כבר שלושה חודשים והרבה פעמים יוצאת מהפגישה עם גוש בגרון.
מרגישה שלא ממש רוצה לשתף בדברים הבוערים ומעדיפה לדבר על נושאים יותר שוליים . בכלל כל הזמן מתלבטת אם כדאי להמשיך ולהיות מטופלת.
כשאני מביאה את ההתלבטות הזאת לטיפול נראה לי שהיא לא ממש נלקחת בחשבון.

מה עושים?

אני עובר אונס נפשי על ידי אדם בכיר בקהילה, וניגשתי למנהל האחראי על אותו אדם והוא יעץ לי שבגלל שאין לו מה לעשות עם אותו אחד ושאני יקח כדורים כדי להתמודד עם אותו אדם.
זה כבר שנים מספר שאני מתמודד עם זה מה יש ביכולתי לעשות כדי להשתחרר מכל הטירוף הזה..

אני מרגישה קושי למצוא את עצמי קשה לי להגדיר מטרות ריקנות אני מרגישה חוסר מצב רוח יש לי עבודה טובה חברים אבל לעצמי אני לא מוצאת מטרות שאני רוצה לעסוק בהם בשבילי בשביל עצמי אשמח להמלצה למטרות מסוימות ביום יום ולשיפור מצב הרוח,תודה.

שלום,

רציתי להתייעץ בנוגע לחברה קרובה שלי מזה שנים.
מאז שאני מכירה אותה, ובעיקר מהגיל בו הייתה צריכה להחליט החלטות רציניות יותר בחיים (בגרויות, שחרור מהצבא וכו') היא נכנסה לחרדות, בכי, ולא תיפקדה כמו שצריך, והייתה תלותית ו'נזקקת'. היה עבר אלים מצד אביה. גם חרדתי ופרנואידי. וכועסת מאד על 'אדישות' מצד אימה.
מאד 'ילדותית' באופיה. היא לא הצליחה להשיג קשרי חברות יציבים, זוגיות שרצתה כל כך, עבודה שהיא שלמה איתה, ובגיל מבוגר יחסית הביאה ילדה לבד, מתוך החשש לפספס את ההזדמנות ומלחצים סביבתיים.

בעבר הצעתי לה לשקול טיפול תרופתי ותמיד התנגדה והתרחקה מתוך חשש שאני מעוניינת 'להרעיל' אותה.
היא הייתה בעבר בשיחות, חלקן עם פסיכולוגים וחלקן עם יועצים מהתחום. חלקם ויתרו עליה, עד שלא תיקח תרופות..

היום כאמא היא אוהבת את הבת שלה אך חרדתית מאד כלפיה, ובכללי חשה תמיד קורבן ופספוס (שאין לה חיים יפים כמו לכולם ושאף אחד לא מבין מה היא עוברת), לא מתמודדת עם הילדה, נעזרת אך ורק באמא שלה והמון, כי לא סומכת על אחרים ויש לה מעט הכנסה, ומאידך היא אלימה כלפי האמא (מילולית בד"כ, מול הילדה) כי היא חייבת שליטה וקשה לה שהיא עושה משהו לא כרצונה, ובוכה מול הבת כמעט כל יום (בד"כ כחלק מפאניקה - למשל אם הקיאה או אם קשה לה עצמה), אומרת מילים קשות לאמא שלה לידה ("את שונאת אותה").
הבת שלה נכנסה לגן פעם ראשונה וכבר אלימה כלפי ילדים וכן כלפי האמא.

אני אבודה כי מרגישה שחייבת לעשות משהו, אם לא בשבילה אז לפחות בשביל הבת. היא עדיין לא מוכנה לקחת שום תרופה ואני מנסה לרמוז לה שהילדה עלול להיפגע קשות. אין לי הרבה הזדמנויות לראות אותה אבל קשה להיות לידה כי היא בוכה וצורחת יחסית הרבה לגילה, ולא מתחברת כל כך.

מה ניתן לעשות במצב כזה שבן אדם מסרב? היא סיימה עכשיו עם מטפלת שהמליצה לה להמשיך טיפול ואני מקווה שהיא לא תוותר מסיבה כלכלית.

המון תודה מראש.

שלום.

הבן שלי בחופשת שחרור מהצבא היום.
בעבר עלה אצלו נושא של חרדות בערך בגיל 12, מאז עם תמיכה שלנו נראה שהמצב השתפר והוא התמודד עם זה יפה. סיים לימודים עשה בגרויות והתגייס לשירות קרבי.
בשיחה איתו הוא מספר לי דברים שהסתיר כבר מעל כשנה. הוא עדיין מתמודד עם החרדות ויש לו שאלות קיומיות על משמעות החיים, דבר שקשור גם במחשבות אובדניות לפעמים. הוא גם מספר לי שניסה (פעם אחת) סמים קלים ( "עוגיה?") לדבריו זה עשה לו קצת טוב לאותו רגע אבל מאז חזרו החרדות והלחץ שוב.
היום הוא מתמודד עם חרדה שמשפיעה עליו לעיתים גם פיזית: הזעה ,בחילות בעיה לישון , ודאגת יתר.

אני שמחה ששיתף אותי, אך לא יודעת מה לעשות.
כיצד יש לטפל?