פורום טיפול נפשי

היי :)
כתבתי לפני מספר ימים בפורום, בת הזוג שלי נכנסה למשבר ולתקופה אפתית בעקבות חוויה שהיא עברה לאחרונה, שקשורה לטראומה מהעבר.
אני מאוד מנסה להיות שם בשבילה, ולשאול אם היא צריכה אותי או לבוא אליה להעביר איתה את הזמן או את הלילה. לצערי קשה לה לבקש עזרה, לכן רוב הפעמים היא מסרבת, אבל במקביל נוצר מצב שהיא מרגישה שאין לה בן זוג שהיא יכולה לסמוך עליו, למרות המאמצים שלי להראות לה שיש.
היא אמורה בימים הקרובים להתחיל טיפול, אבל בינתיים עלה מהצד שלה הנושא של פרידה.
עד כה לי היה מאוד טוב בקשר, והנחתי שגם לה, למרות שמסתבר שהיו קשיים שיכלנו לדבר עליהם מוקדם יותר או לעשות אקסטרה מאמץ.
הנושא של הפרידה עלה מהסיבה שהיא צריכה זמן לבד, בטענה שרק ככה בלי התחייבויות היא תוכל לעבוד על עצמה. לי מאוד קשה לקבל את זה שניפרד בתקופה הכי קשה שלה בשנה האחרונה, ועוד לפני שהיא התחילה טיפול.
כמובן שבשביל מערכת יחסים צריך שניים, ואם היא לא רוצה אז אין לי הרבה מה לעשות, למרות תחושת הפספוס הנוראית.

הנושא של הטראומה, והניתוק ואפתיה כמנגנון הגנה הוא משהו שלא הכרתי, כרגע מבחינתי זה כמו לדבר עם בן אדם אחר, רציתי להתייעץ איתך בתור בן אדם עם קצת יותר נסיון ואולי לשמוע על דרך לגרום לה להסתכל קצת מעבר לכאן והעכשיו, להזכר בתקופה טובה יותר שהייתה לנו לא מזמן, ואולי לפחות להציע לחכות עם הפרידה עד שהיא תדבר עם הפסיכולוג שלה, או אולי להציע הפסקה כדי לתת לה את הזמן שלה.
תודה רבה.

היי

בן 35 ורווק, יש לי בעיה קשה במציאת זוגיות. אני לא בטוח מה המקור שלה, למי לגשת כדי לאבחן אותה (פסיכולוג, פסיכאטר, קווצ'ר), וכיצד להתגבר עליה.

נפרדתי מבת זוג לאחר מערכת יחסים ארוכה של 4 שנים לפני שנתיים, ומאז אני לא מצליח למצוא בת זוג.

אני נראה בסדר גמור, מצבי הכלכלי טוב ובעל תואר שני.

אני מאוד מתקשה להכיר נשים שמוצאות חן בעיני, והקריטריונים שלי לא בשמיים, הכי חשוב שתהיה אדם עם אופי נעים ושתהיה משיכה פיסית מינימלית.

בדרך כלל אלא שמסכימות לצאת איתי הן כאלה ש.. ,אולי זה לא פולטיקלי קורקט, אבל אף אחד אחר לא רוצה לצאת איתן (בעלות בעיות פסיכאטריות, בעיות אסטטיות וכד).

גרתי בגילאי העשרים המאוחרות בחו"ל ושם לא הייתה לי את הבעיה הזו.
יש לציין שאת החברה ממנה נפרדתי הכרתי בחו"ל ושנפרדנו חזרתי לארץ, למעשה מעולם לא הייתה לי מערכת יחסים ארוכת טווח בישראל.

אני מאוד בודד, מתחיל לאבד סבלנות ומפתח מרירות. אני רוצה להקים משפחה בישראל כי כאן גרה המשפחה שלי, אחרת כבר הייתי עוזב לחו"ל.

חזרתי לאחרונה מחופשה של כמה שבועיים בחו"ל, שם הכרתי בקלות בחורות זרות שמצאו חן בעיני, אבל הן לא יהודיות וזה חשוב לי במידת מה, בעיקר בקטע של זהות.
אני לא מבין למה כל כך קל לי להכיר בחורות זרות, ושנתיים אני לא מצליח למצוא בחורה ישראלית אחת לקשר בריא ורציני.

החלטתי שאני נותן לעצמי חצי שנה למצוא מישהי ואם עדיין אין לי "קצה חוט" של קשר, אני מוותר על הקמת משפחה וטס לגור בחו"ל.

אני מאוד רוצה איש מקצוע שיעזור לי להבין איפה הבעיה(ות) שלי, ואיך אני פותר אותה(ם).

אשמח לקבל עצה

תודה!

בראשית דבריי ארצה לציין שהנושא הוא מורכב וארוך לכן אני מודה לכם על הזמן שלכם .
אני עבדתי בחברת ביטוח במשך שלוש שנים בתפקיד מסוים .בשנה השלישית שלי החברה התמזגה עם עוד חברה .לפני המיזוג נאמר לנו שהכל ישאר כפי שהוא . בפועל לאחר המיזוג שינו לי את התפקיד בגלל שהבחור שעבד איתי באותו התפקיד אמר למנהלת החדשה שהוא יסתדר לבד וזה גרם לכך שהוציאו אותי מהתפקיד יש לציין שאותו בחור עבד בתפקיד אחר לפני המיזוג. לאחר שפניתי אליה מספר פעמים היא סירבה לתת לי תשובה חד משמעית בנושא. כל פעם סיבה אחרת . אני אוכל את עצמי מכעס מכיון שבחודש הראשון הייתה לי הזדמנות לחזור לתפקיד שלי אבל בגלל שאני טוב לב חשבתי על הבחור זה שתקע לי סכין בגב . אני לצערי התפטרתי מהחברה בעקבות זה ובמשך שמונה חודשים חיפשתי עבודה . היום אני נאלץ להתחיל ולעבוד בעבודה עם שכר נמוך יותר . הבעיה איתי שתמיד זה היה כך תמיד חשבתי על אחרים במקום על עצמי . הרי העולם אכזר וכל אחד חושב על עצמו אז למה אני לא כזה

שלום שמי נגה, בת 25
בזמן האחרון אני ערה יותר לבעיה שקיימת הכוונה היא שאני חושבת שאני צריכה לטפל בזה בדרך כל שהיא. אז ככה אני מחשיבה את עצמי לאדם מאוד חיובי
אבל בזמן אחרון לפי כל מיני סיטואציות יש לי מין הרגשה כזו שאולי אני לא ככ חיובית אפילו שלילית אם אפשר לקרוא לזה ומנתחת סיטואציות בצורה שהיא פוגעת בי. קודם כל אני נעלבת או מתעצבנת ממשהו שקרה ורק אחכ אני מבררת ומבינה שבכלל לקחתי את הדברים למקום הלא נכון . אני לא יודעת מאיפה זה נובע
לדוגמה- דיברתי עם חברה ואמרתי לה שאני רוצה להיפגש ללמוד איתה והיא בתגובה אמרה לי שהיא לא יכולה מכוון שיש לה סידורים בבית ושניפגש יותר מאוחר ( אותה החברה בדרכ לומדת איתי, וכשאנחנו נמצאות בקבוצה אני לא מצליחה ללמוד )
א- לא הבנתי מלכתחילה למה הצאתי ללמוד יחד מכוון שהלמידה ביחד לא טובה לנו אולי מהמקום של לא להיות לבד
ב- אני יש לקחתי את הדברים לכיוון שהיא פשוט לא מעוניינת בחברתי ואני מנסה לנתח את זה עם עצמי אולי עצם העובדה שאני הבנתי אחכ שאני לא לומדת איתה טוב גרמה לי להשליך את האי רצון שלי עליה?
כל מיני כאלה סיטואציות שאולי הם קצת דביליות או ילדותיות שאני מוצאת את עצמי מתעסקת בהם במקום לתעסק בעיקר
תודה מראש

רציתי לשאול אם יש למישהו מושג על פורום להפרעת אשיות גבולית שנפתח בסינון אתרוג.
דחוף!!

שלום לצוות הפורום

במהלך שיטוט וחיפוש בפייסבוק אחר המטפלת שלי, נכנסתי לתמונות משפחתיות שלה.
כמו כן, לפרופילים של אחותה ואחיה.

מצאתי את עצמי מתאהבת באחיה. מן התמונות ראיתי בחור נאה עם עיניים טובות. מעיד על רגישות. מתוך הדברים שכתב, התרשמתי מאינטליגנציה רגשית, קרבה וחום וכו'.

ההתאהבות הזו לא מרפה ממני. אני חושבת עליו המון ונכנסת שוב ושוב לפרופיל שלו.
מרגיש לי שהוא יכול להיות עבורי בן זוג טוב והרצון מושך להצעת חברות וקשר זוגי עימו.

האם אני משליכה ומדביקה רגשות כלפי המטפלת כלפיו והכל בעצם פנטזיה?

האם זו תהיה חציית גבול להציע חברות לאח של המטפלת שלי?

אני יודעת שיש מצב שאתאכזב ואפגע אם אקבל דחייה, אבל ממש רוצה לנסות.

גם ברור לי שבמידה ואכן יתפתח קשר, אאלץ להיפרד מהמטפלת שלי וזה לא קל בכלל.

תודה על התשובה
חג שמח

שלום שמי נטלי בת 29 רווקה
ובן זוגי בן 37. גרוש +3 בגילאים שנה וחצי , שלוש, וחמש.

אנחנו רוצים להתקדם שלב אך חושבים מה הדרך הנכונה לעשות זאת מבלי שיפגעו
אודה לייעוץ

היי, ראשית תודה על תגובתך.
אז ככה.... אני והמטפלת כבר לא נפגשות אך מאחר והרגשתי שמשהו מציק לי וסיבת סיום הטיפולים לא נראתה לי פניתי אליה בבקשה לשוחח בטלפון (וזאת לאחר שהיא אמרה לי שאם אזדקק לה תמיד אוכל לפנות אליה). היא השיבה בחיוב ואמרה שתשמח שנפגש פעם נוספת ונשוחח.
אני מצידי הודעתי לה שמעדיפה לשוחח בטלפון כך יהיה לי קל יותר, היא ענתה שתתקשר ונדבר אך לא התקשרה (עבר חודש).
זה מאד מפריע לי שפיה וליבה אינם שווים, היא יכלה גם לסרב.
אני נשארתי בסימן שאלה איפה הצדק?

שלום,

ידוע כי משך הפגישה טיפולית נמשכת 50 דקות.
שמעתי מחברה שלי שהולכת לטיפול פסיכולוגי שהרבה פעמים המטפלת שלה מושכת את זמן הפגישה ל-60 דקות ולפעמים אפילו ל-70 דקות.

זה הגיוני? האם צריך להדליק נורה? זה אתי?

כשהחיים נכנסים לסחרור ואין שום מושג איך הדברים יסתיימו... הכל מבולבל ומלחיץ, המתח אדיר. לא יודעת מה יהיה ומה יוליד יום. המצב מאוד מורכב וסבוך. אני מדברת על מתחים שקשורים לבריאות. אני בטיפול, הבעיה שהוא לא שם כשאני זקוקה לו. אז מה הטעם בעצם?! ברגעי משבר אדירים, לאחר פגישות איומות עם רופאים, הוא לא שם לתמוך. אז מי צריך אותו בכלל. ברגעים האקוטיים אין לי גישה אליו. אז מה התועלת בטיפול??? וכשאני מגיעה לפגישה אחרי שבוע מטורף ונוראי, רווי מתחים וסבל אני חשה שהכל מיותר, שהכל מזוייף. כי הוא לא שם באמת כשאני זקוקה לו. בשיא המתח והאימה הוא לא שם, אז למה בעצם ללכת אליו? מה הטעם? יש לי חברים טובים שתומכים בי. מה הערך המוסף בהגעה לאדם שלא נמצא שם כשאני באמת זקוקה לו????? חשה מרומה ופגועה.

שלום.. אני בטיפול קרוב לשנתיים, אצל מטפל שבאמת לא איכזב אותי אפילו לא פעם אחת. הטיפול קשה ולא מושלם וההבנה שהוא לא כל יכול כמובן מאכזבת וקשה אבל לא הוא עצמו.
בטיפול אני מרגישה אהובה, הוא לא חושש להראות בפניי את אהבתו ואת הערכה שהוא רוכש כלפיי. בטיפול עצמו אני מרגישה שלא הייתכן שהקשר מזויף.
אבל כל פעם מחדש יוצאת משם ואומרת לעצמי שזה לא הגיוני שהוא כל כך אוהב ומעריך, והלופ הזה לא נגמר.
השאלה שלי.. אם להמשיך ככה בלופ או פשוט לקבל את זה שאולי זאת האמת..
מפחיד לתת אמון ולגלות שזה שקר והעמדת פנים, ושאני מגוחכת שבכלל חשבתי שאכפת לן ממני. הרי איך הגיוני שאני אהיה חשובה למישהו שאני לא נותנת לו שום דבר מיוחד

אני עוברת תקופה לא קלה בחיים וכרגע אני גם בטיפול, וגם עוברת סדרת טיפולים פיזיים בקופת חולים. בנוסף עברתי אובדן לא פשוט לפני שנה,ויש לי מישהו במשפחה שהוא חולה מאוד. אני כרגע כמו שכתבתי עוברת סדרת טיפולים וגם בטיפול של לקיחת תרופות פסיכיאטריות,אך לא בטיפולים אחרים. רציתי לשאול בנוסף לטיפולים שאני עוברת ומקבלת אני רוצה להעזר גם לבד בעזרת עצמי. לפעמים יש לי רגשות שליליים פחות חזקים ולפעמים יותר חזקים. היותר חזקים הם בעיקר בבוקר הפחות חזקים הם בערב. אשמח לדעת בנוסף לטיפולים שאני עוברת כרגע איך להתמודד אם עצמי בבית לבד כאשר אני פתאום מתחילה לחשוב שלילי. אודה לכם מאוד על המענה

בברכה,

חג שמח

אני מרגישה שהמטפלת שלי מאד אוהבת אותי ובגלל זה החליטה להפסיק את הטיפולים.
טענתה להפסקת הטיפולים היתה שאינני זקוקה יותר להמשך טיפול.
אני מאד מבינה אותה אבל מאד מציק לי שהיא לא אומרת את הסיבה האמיתית להפסקת הטיפול מצידה.
מדוע זה ככ מפריע לי? למה אני לא יכולה לעבור לסדר היום וככ חשוב לי שהיא תפתח אליי ותגיד את האמת, הריי מה זה יועיל לי?
למה אני תמיד מחפשת את האמת והצדק? זה מתסכל אותי שאני מתעסקת בזה.

הי
כבר תקופה ארוכה בני בן ה 12 מרגיש שאנחנו ההורים לא מבינים אותו. יש מריבות קבועות בעיקר סביב פריצת גבולות שאנחנו שמים לו.
אני לא יודע איך לגשת לעניין וחשבתי שילך לדבר עם פסיכולוג כדי שקודם כל יוכל לפרוק מהלב אצל מישהו וגם כדי שאנחנו נקבל כלים להתמודדות. ייתכן שיש חוסר התפתחות רגשית כאשר הקוגניטיבית מפותחת מאד, מה שמוביל לקצרים בתקשורת גם מחוץ למשפחה וכנראה גם מחוצה לה.
האם התחלת טיפול עבורו הוא הדבר הנכון?
כ"כ אני רוצה למצוא פסיכולוג דרך המלצות אבל לצערי לא הצלחתי. האם אפשר לבקש כאן המלצה לפסיכולוג מתאים לילדים באיזור רעננה/כפר סבא?

אני נורא חוששת מהתחושות שלי. זה התחיל לי לפני יותר משבועיים. התחלתי להרגיש ריחוף, חוסר ריכוז תסכול בעבודה ובהתחלה לא נבהלתי כל כך. יום למחרת אני מתעוררת בבוקר עם חרדה גדולה והדבר הראשון שאמרתי זה שאני מרגישה מוזר ומרגישה שאולי הכל לא אמיתי. מאז אותו בוקר שזה קרה לי המחשבה הטורדנית הזו לא יוצאת לי מהראש ומלווה אותי לאורך כל היום ומתעצמת בלילה. אני כמעט בכל רגע נתון כל הזמן שואלת את עצמי את השאלות האם מה שאני רואה זה אמיתי? הסביבה, החפצים האנשים, האם אני באמת נוכחת כאן? למרות שאני רואה לנגד עיני את המציאות ואת הסביבה ואני מגיבה לה אבל אני לא מצליחה להתחבר, לא מצליחה לסמוך על המחשבה שבאה ואומרת שכן הכל אמיתי כי עובדה שאני רואה. אני מרגישה כאלו הראש נמצא במקום אחר. אני מנסה לפעמים לגעת בחפצים, לשים לב לתנועות שלי, להסתכל במראה ואני רואה אבל מרגישה שמשהו בי מעורער. קשה לי מאוד להסביר את מה שאני חווה. אני מרגישה שאני עושה כאלו הכל על אוטומט, אני בוהה ולפעמים נודדת ולא מקשיבה, שוכחת בקלות, חוששת לצאת מהבית שמא הניתוק יתעצם ומרגישה הרבה תסכול בתוך עצמי שאני אתקע עם המצב הזה. קראתי באינטרנט על המצב הזה והבנתי שהתופעה נקראת דה ריאליזציה.
הלכתי לפסיכיאטר והוא אכן אמר שזו התופעה שאני סובלת ממנה. אציין שאני סובלת שנים מחרדה חברתית, הפרעת אישיות תלותית הפרעה טורדנית כפייתית ומחרדה שהחמירה בחצי שנה האחרונה כנראה (אני משערת) עקב הפסקת הטיפול התרופתי בציפרלקס שהפסקתי לאחר 6-7 שנים של טיפול.
היום לאחר החזרה של החרדות, המחשבות והניתוק שהתחלתי להרגיש הפסיכיאטר המליץ להעלות את מינון הציפרלקס מ10 מג ל15 מג ובנוסף רשם לי חצי כדור בשם ריספונד.
אני מאוד חוששת מהכדור הזה כי הבנתי שהוא אנטי פסיכוטי ואני חוששת שיגרום לתופעות לוואי קשות ולנזק בלתי הפיך בשימוש לטווח הקצר וגם לטווח הארוך. אני חוששת מהכדורים הפסיכיאטרים כל כך, כי אם מפסיקים הכל עלול לחזור ואני רוצה להתמודד עם המצב באופן טבעי, אם באמצעות תרופות טבעיות , טיפול פסיכולוגי ולא להיות תלוייה בכדורים כל החיים. התופעות לוואי שהרגשתי במהלך כל השנים שלקחתי ציפרלקס היו אדישות, עייפות, בחילות ותחושה שהכל טוב. ובחצי שנה האחרונה הכל פשוט חזר. אני כל כך חוששת מדה ריאליזציה, מהניתוק שאני חווה כרגע ואני לא מצליחה למצוא סיבה למה נכנסתי למצב הזה. אני בכללי סובלת מחרדות, מחשבות טורדניות, דאגות בלתי פוסקות, דיכאון, אבל אף פעם לא הגעתי למצב שאני קמה פתאום בבוקר ומרגישה ספק לגבי המציאות, מתחילה לתהות לגבי האם הכל אמיתי? האם אני באמת כאן? ואני רואה הכל אבל לא מצליחה להאמין ולהתחבר. אני לא מבינה מה קורה איתי כבר כמעט חודש.
אני חוששת גם מזה וגם מהטיפול התרופתי שמא יגרום לנזק מאוד גדול בעתיד.