שלום רותי.

אני שומעת בדברייך את הסערה ואת הכאב, ובעיקר את היאוש והתחושה שלעולם לא יהיה אפשר אחרת.

איני יודעת אם אני מזהה נכון, אך נדמה לי שאת כותבת את הדברים גם מתוך "סגירת הדלת" עם המטפלת, אשר נשמעת לא כמו סיום טיפול מתוך מקום של מיצוי אלא מתוך סערה, כאב וכעס. זו דרך קשה מאוד לצאת מטיפול, אשר יכולה לגרור איתה גם תחושות קשות של יאוש ואובדן, ולעורר את הדיהן של חוויות עבר מכאיבות. אם כיוון מחשבה זה אכן נכון, אני חושבת שכדאי לפנות אל המטפלת, למרות הכעס והאכזבה, ולנסות לעבד איתה יותר את ההחלטה. גם אם אכן תחליטי לסיים את הטיפול, אולי אפשר יהיה לעשות זאת ממקום פחות כואב, מיואש וזועם.

מעבר לכך, אני כמובן מבינה מדברייך שהתמודדת עם לא מעט כאבים ו"נפילות" לאורך חייך. אני יכולה לדיין מדוע זה מייאש אך בו זמנית, נדמה לי שברגעים כאלו יש נטייה לכל כאבי וכשלונות העבר לצוף, והרגעים של התקווה, החיבור לחיים והטוב נשכחים. זה טבעי אבל גם מקשה מאוד. לכן, בשלב ראשון אני מציעה להתייחס אל עצמך בסבלנות ובעדינות, לבדוק מה יכול להקל עלייך ברגעים אלו (קווי סיוע כמו ער"ן, פעילות ספורטיבית, בקשת תמיכה ממכרים) ולהזכיר לעצמך שא תמיד הדברים מרגישים ונחווים כך. תני לעצמך זמן להתחבר מחדש גם לטוב שהחיים יכולים להציע, לצד הקושי והכאב.

ליטל