פורום טיפול נפשי

אני קוראת מידי פעם את התגובות לשאלות הכותבים ורואה שהתגובה שחוזרת על עצמה היא: לברר את הנושא בטיפול עם המטפל/ת.
אני מעוניינת לברר האם הינך חושבת שכל פעם שיש בעיה בין מטפל למטופל, מי שצריך להעלות את הנושא ולהתעקש לקבל תשובה זה המטופל?
המטפלת שלי ואני לא נפגשנו בערך חודש מכל מיני סיבות. פעם שלי ופעם שלה. בזמן הזה יצא לנו לשוחח בטלפון ולסמס מאחר והיה נושא דיי דחוף לדבר עליו. שבוע שעבר היינו אמורות לחזור למפגש הקבוע שלנו. בדכ כשאנחנו בהפסקה של 2 פגישות היא מסמסת לי לאשר שאכן אגיכ לפגישה. הפעם היא לא שלחה הודעה ואני מצידי גם לא.
האם זה נראה לך אחראי מצידה?
עליי לציין שבקשתי ממנה להפגש במהלך החודש הזה והיא לא יכלה להפגש איתי.
האם תשובתך תהיה שלטובתי עליי לברר איתה את הנושא כדי שהטיפול לא יסתיים בצורה כזאת? מדוע המטפלים לא לוקחים אחריות על מעשיהם? זה לא התפקיד שלהם? אם הייתי דיי חזקה לפנות אליה ולברר נושאים כאלה אזי לא הייתי נזקקת לטיפול.
אשמח לקבל מענה.
תודה.

למה הכעס וחוסר האונים הזה?
למה זה מפחיד?
למה זה מרגיש כצו על קצה תהום?
ולמה לרגע אחד אני כועסת עליה ורוצה להגיד לה מי צריך אותך בכלל ורגע אחד אני רוצה לאחוז בה שלא תתרחק? זה מבלבל מדי
למה זה גורם לי לרצות למות ולרצות לפגוע
בעצמי? (כבר מזמן לא עשיתי את זה)
רציתי ככ להיפגש איתה מחר לפני שהיא נוסעת ובסוף ביטלתי ואמרתי שעוד יום אחד זה לא מה שישנה..למה??

היא שוב נוסעת.ניפגש רק עוד 11 ימים.
ביטלתי פגישה אחרונה שהייתה אמורה להיות מחר.
קשה להסביר מה אני מרגישה.
חוסר אונים.כעס.אהבה.
אני רוצה להגיד לה שתישאר שאני לא יכולה בלעדיה.אבל גם להראות שאני כן יכולה.
אני יודעת שלפניי 11 ימים קשים.

מחפשת פתרון לרגשות שליליים,לפעמים חשה מועקה עם מחשבות שליליות זה גורם לי לחוסר אנרגיה. מחשבות כלליות על דברים כליליים עם זה חיפוש עבודה שלא מצאתי אנשים וכו'

לפני כ 10 שנים ביתי הת ה18 חוותה מיפגשמאהבה מאכזב ותרמיתי
מאזמועד היום היא בהרגשה שהוא עדיין אוהב אותה אפילו שכבר נשוי ואב ל2עוקבת אחר חיו.ניא מטופלת באביליפיי כי לפנינ3 שני שוב חוותה פביכוזההכאילי הוא שולח מסרים דרך המירקע.
זה לא נותן לה מנוח.עדיין מחכה לו ומתחננת שיניח לה במחשבות.
האם שיטתכם מתאימה לה.ניסתה הכל!!

שלום,
רציתי לדעת אם ילד מתחת לגיל 18 יכול ללכת לאבחון ללא אישור / ליווי הורים? או שיש חובה על כך שהם יהיו מודעים לזה?
דבר שני, יש אפשרות לקבל כדורים לדיכאון ללא מרשם?

אחר כך אבא שלי מתנצל והוא אומר מה שיש לי אין לך וזה כואב לי ממש כואב לי על אבא שלי זה אבא נשבר לי הלב.

שלום.

אני גרה עם ההורים שלי,החיים שלי בסדר גמור רק יש לי בעיה שאני גרה עם אבא חולה בבית, וכל פעם הוא מוציא את העצבים שלו עלי ואני מתחילה להתעצבן ואני מרגישה בתוך תוכי שבא לי לענות לו. אני לא עושה את זה כי אני יודעת שהוא חולה אבל בתוך תוכי יש לי עצבים חזקים בלב. אין לי עם מי לדבר,עם אני מתחילה לדבר עם אימא שלי אז היא מתרגזת עלי שאבא חולה ואז אני עוד יותר עצבנית ומתחילה לריב עם אימא שלי קשה לי לקבל את המחלה של אבא שלי הוא חולה דמנציה. אשמח לפתרון.

תודה,

היי, אני בטיפול ובתחילתו פשוט ספרתי דברים קשים שעברו עליי, אבל הדיבור על זה אח"כ השפיע עליי מאוד כי עצם זה שדנתי עליו עם הפסיכולוג וחפרתי בו גרם לסיפורים לשוב להיות חיים, וזה גרם לי אחכ כאב נפשי גדול , כאילו חודר לכאב שלי ומשחק בו בהנאה (למרות שבהיגיון ברור שזה לא ככה ולא נכון)
בטיפול אחכ לא יכלתי כבר להיות כנה ופשוט עידנתי כל דבר כדי שהוא לא ינתח אותו ושיהיה בסדר..
יש טעם בלהמשיך בטיפול אם אי אפשר באמת להתמודד בכנות מפאת הכאב ואינסטינקט לשמור על עצמי ?

שלום. מחפשת עזרה איך לעזור לעצמי. מפריע לי כל פעם מחדש להתרגש מדי מאנשים טובים והוגנים, שאני פוגשת בחיים, בונה אתם קשרים אנושיים, עובדת, לומדת או נעזרת בהם וכמובן, נפרדת וזוכרת. נשמה רגיל. כן, רגישה. רואה יותר מידי דברים סמויים מין העין. אז מה? כמו שלמדתי בחיים להתמודד עם תוקפנות, קורבניות וקנאה,(במידה, כמובן) ,מאמינה שאפשר לעבוד גם על אהבה וחיבה. לפעמים מעדיפה לא להרגיש, כי לצערי, לא התברכתי בכישרון אומנותי, לכן לא יכולה לבטא רגש בצורה כזו..
יכול להיות שבעיה בנושא הזה היא בתחום של גבולות, כמה שזה נשמה נוקשה, לא לגלוש מידי עם הרגש, לא להגזים גם עם דברים טובים. ישנו גם קושי לאבד, להיפרד, לשחרר, אפילו אם הדבר הטוב - הוא בעצם, רגש, לא לשכוח להזכיר לעצמי ש"לא נורה כ'כ, לפעמים חווים אבדנים כבדים יותר". זה לא נורה לעשות דה-הומניזציה של סובייקט, (מזכירה לעצמי) בקטנה, מדי פעם..(לא,נשמה לי נורה . אולי אפשר אחרת?). לבכות ולכאב כבר יודעת, ו"להישאר במקום", לחכות שיעבור, גם עושה. עדיין, מנסה לחשוב, אם יכולת ליצור יכולה להקל על תסמינים, מה לעשות במקרה שלי, שנראה די דבילי, כשאני מתבוננת בו מנוסח בכתב. מין בקשה ל"ערכה לטיפול עצמי" לבעיה כרונית. מילא, כשכואב מידי כבר פחות חשוב, איך זה נראה..

היי... אחרי הפגישה האחרונה שהייתה כל כך קשה. ביטלתי את הפגישה שלאחריה, כי מאוד כעסתי עליו. והשבוע פגשתי אותו. הוא היה כל כך נעים , נחמד ומבין. הוא לא שאל למה ביטלתי. למרות שככל הנראה זה היה ברור לו שביטלתי בגלל ההתנגדות והקושי שלי לנוכח השיפור שחל. מקווה שימשיך כך. רק רציתי להגיד לך תודה על כך שעזרת לי להחליט שלא להפסיק בטיפול לחלוטין. פשוט קשה לי שם לעיתים והקושי בלתי נסבל ומקשה ולא תמיד הפגישות נעימות. הוא לא ניסה לברר מה קרה בפגישה הקודמת, אבל הוא היה מאוד רך ומכיל ותומך, הפעם הוא לא היקשה עליי ולא לחץ.
תודה על האוזן הקשבת....

שלום ליטל

מה אפשר לעשות, אם כבר תקופה לא מועטה של טיפול, אני לא מצליחה להסתכל למטפל שלי בעיניים. פגישה אחרי פגישה. אני יושבת עם ראש מורכן וכך הטיפול
מתנהל. זה מקשה עלי.
עוד יותר מזה אני כבר מרגישה שגם המטפל מגלה אי נוחות. אחרי כמה פעמים שהוא הסב את תשומת ליבי לכך. בפגישה אחת הוא אמר לי משהו על זה שאולי כדאי שאעשה מאמץ כן לנסות להסתכל ולהיות עם הרגשות שעולים , גם אם זה קשה. בפעם האחרונה שהגעתי וכאן נכנס הכעס שלו, הוא אמר לי שצורת התקשורת הזאת כשהיא נמשכת מקשה על התקשורת והקשר בינינו וכדאי שאשים לב לכך שאני ממשיכה אם זה, זה רק מקבע את ההימנעות יותר ויותר. בדרך כלל שאני מרגישה שהוא מאבד סבלנות וכועס אני רק מרגישה רע יותר, כמו עם הפנים לקיר. מה גם שאנחנו כן מדברים. רק אין קשר עין. מה זה מפריע לו אם אני מדברת?
בסופו של דבר, הרגשתי שאני רוצה לסיים את הפגישה כבר. שיצאתי שלחתי לו הודעה שאני לא אגיע לפגישה הבאה ונפגש בעוד שבועיים.. לא נראה לי שזה פיתרון נכון, אבל נפגעתי ממנו, מהלחץ שלו שאעשה משהו שקשה לי ועוד קרוב ואינטימי מדי ועוד אחרי שאמרתי לו שזה קשה לי... תודה לך ליטל.

קמתי הבוקר עם מחשבה ורצון למות
אבל בניגוד לעבר שהרצון הזה היה עולה כשהרגשתי כאב בלתי נסבל הפעם זה היה כי התעוררתי לחוסר מוטיבציה וגוף כואב
ממש חוסר כוחות כאילו בכלל לא ישנתי
לא אצליח לשקם את החיים שלי
פוחדת להגיד את זה לפסיכולוגית שלי ולאכזב ןלהתיש אותה
יש לך רעיון מה אני חכולה לעשות?

הגעתי למסקנה שמטפלים/פסיכולוגים עושים רק נזק נפשי ולא לוקחים אחריות כשהם פוגעים. הם מתחמקים ונהנים מכך שאנחנו הפכנו להיות תלותיים.
גם להם יש קשיים בטיפול, אבל לא כולם הולכים להדרכות וזה מאד לא אחראי מצידם.
אני אומרת זאת בעקבות טיפול של למעלה משנה וחצי שתחילתו היה מועיל וההמשך פשוט נורא.
מטפלת שלא מצליחה להתמודד עם השאלות שלי והמצב שלי (שתכלס לא כזה נורא). מתחמקת משאלות ואם עונה אז בצורה חמקמקה. מבטלת פגישות ומתנהגת כאילו אנחנו בזוגיות ועושות תחרות אגו.
ככה אני מרגישה ובדרך כלל לא טועה.

הי
חייבת התייעצות וסליחה אם זה קצת ארוך...
הייתי בטיפול אצל מטפלת מעל שנתיים ויצא שנפרדתי ממנה בצורה מאוד טראומטית...הייתי ממש על הפנים. באותה תקופה המליצו לי על מטפל שהוא נחשב לממש טוב....עברתי אליו והצלחתי איכשהו להשתקם...חזרתי ללכת עם עקבים ( אפילו את זה לא הייתי מסוגלת)...מאוד בטחתי בו...שיתפתי פעולה הרבה יותר ממה ששיתפתי בטיפול הקודם...כמובן שהפרידה מהמטפלת הקודמת העיבה וכל הזמן נזכרתי בה...אבל מצד שני גם מאוד ניקשרתי למטפל...בהתחלה הוא הדגיש לי כמה כוחות יש לי וציין שמספיק לי פעם בשבוע..רק לאחר כמה חודשים שהרגשתי שזה לע מספיק לי וממש התחננתי הוא הסכים לי לבוא פעמיים בשבוע. ממש נשענתי עליו....כל הזמן גם הדגשתי שמבחינתי זו קרקע יציבה שאני דורכת עליה ושאני מאוד ניתלית ונאחזת בטיפול מבחינת המטפל הוא מאוד דחק בי לעשות שינויים ללמוד, לשנות עבודה וכו, אך ללא הצלחה...השתקמתי מהטראומה שהייתי בה אבל לא בשביל לעשות שינויים דרסטיים. הכי הרבה הרגשתי שאני זקוקה פשוט למישהו שיהיה איתי. בשלב מסויים כשהגעתי לשנה בטיפול התחלתי להרגיש שהוא נעשה ממש חסר סבלנות אלי...הייתה פגישה שהוא ממש צעק עלי שאגיע רק פעם בשבוע וכשבכיתי הוא אמר בסדר תיבכי...בטיפול שאחרי הוא פתאום אמר לא...התכוונתי שרק אם אין שינוי תבואי פעם אחת...ובכל מקרה פתאום הכניס את אישתו לתמונה שהיא גם פסיכולגית והחליט שאלך אליה פעם בשבוע ואמשיך אצלו עוד פעם...מיותר לציין שאחרי הצעקות זה הרגיש לי עוד יותר דחיה אך מאחר ואני כל כך תלויה במטפלים וזקוקה למישהו שיהיה איתי ממש כמו איש מבוגר שאוחז ביד של ילדה קטנה הסכמתי...
הסכמתי אבל אני מרגישה שאני רק צועדת אחורה...
מהמטפל אני מרחוקת ומתרחקת יותר ויותר...מפגישה לפגישה אני פשוט נעשית יותר ויותר מנותקת..יותר בוהה... אחרי הפגישה איתו מגיעה הפגישה עם אישתו ואז זה לפתוח חזית נוספת....לא מדברים על הטיפול הקודם...ואז שבוע אחר כך שוב, פעם אצלו פעם אצלה...
בפגישה שלפני האחרונה הגענו לנושא שאני ממש מנותקת והסברתי שזה הרגיש לי ממש דחיה ושהנושא של שני מטפלים בילבל אותי אף על פי ששניהם באמת חמודים והסתדרתי איתם..אפילו ממש ניקשרתי גם למטפלת......הוא אמר שיתייעץ עם אישתו וידבר איתי פגישה הבאה....פגישה הבאה עם אישתו לא נאמר כלום...דיברנו כרגיל. פגישה אחר כך איתו גם התעלמות מהנושא ודיברנו כרגיל (כמה שיכולתי עם הניתוק)...מהפגישה הזו יצאתי יותר פגועה עם יותר ריקנות...ישבתי באוטו 3 שעות לא מסוגלת לנהוג הביתה בוכה בכי היסטרי...תחושה של קרקע שנשמטה לי מתחת לרגליים. שהוא גם מתחמק....ואם הוא יודע שזה לא טוב לי למה הוא ממשיך באותה הדרך? כאילו וויתר עלי ולא מאמין שמשהו עוד ישתנה...
את הפגישה עם אישתו ביטלתי אף על פי שאני הכי בעולם זקוקה למישהו שיהיה איתי ( אף אחד מהמשפחה לא יודע על הטיפול).
מרגישה שאם רק הוא היה ממשיך לשדר לי את הביטחון ולעודד אותי הייתי היום במקום יותר טוב...כרגע אני ממש סוחבת...שוקעת בעבודה ומתנתקת מהכל...ומתעצבנת על עצמי שבסופו של דבר הלכתי לטיפול אבל מאוד פגועה ממנו ומתעסקת בו במקום להתקדם הלאה...
מה דעתך על הנושא? ומה על שני מטפלים? והאם אני צריכה להתחיל להתנתק ולסיים את הטיפול שם? לא מרגישה שאני מסוגלת להיות לבד ומצד שני לא בא לי להיקשר לעוד מטפל שידחה אותי בסוף גם....