פורום טיפול נפשי

בטיפול דינמי משתמשים ברגשות העברה שמתעוררים בין המטופל למטפל, אבל איך אפשר להבחין בין העברה לבין רגשות אמיתיים?
איך אפשר לדעת מתי מרגישים משהו אמיתי ומתי זה רק חלק מהתהליך שחזור?

רק רציתי להגיד שעושים לי את הגמילה בבית אני לא נמצאת באשפוז או משהו כזה

שלום רב.
הרופא שלי החליט להוריד לי כדורים בהדרגה,הוא לא מוכן להוסיף לי כדורים או לתת לי כדורים חדשים ואני מרגישה שאני עומדת להתפוצץ מעצבים. דיברתי אם הרופא והוא אמר שזה חלק מהתופעה אני כרגע בגמילה ואני מחזיקה את עצמי לא להתעצבן מכל דבר. הייתי מכורה לכדורים פסיכיאטרים ועכשיו הוא עושה לי גמילה אני מרגישה דפיקות לב של עצבים חזקים הרופא יודע מכל זה אני כבר לא בטיפולים כאלה או אחרים משרד הבריאות אישר שאני לא צריכה טיפולים שאני יודעת לעזור לעצמי לבד גם הרופאים קבעו את זה אני יודעת שזה חלק מהתופעה אבל אני ממש עצבנית עם דפיקות לב אני מחזיקה את עצמי לא להתפרץ אני עוזרת לעצמי לבד אבל בתוך תוכי קשה לי. מה אני יכולה לעשות מבחינה מעשית כדי להתמודד עם הדפיקות לב והעצבים האלה? שוב אני מחזיקה את עצמי לא לענות לא להתעצבן אבל קשה לי

שלום,
אני לא יודע למה לשייך את המחשבה הבאה:
שמעתי שכל דבר בחיים שאפשר לשנות ולא משנים, זה באשמתנו. שנים לא חשבתי כך.
מה היה פגום בחשיבה שלי? עצלות? אי לקיחת אחריות? פסימיות? מה עוד סביר שזה?

אני רוצה להכניס את זה התובנה הזאת לתוך לראש בשביל להתחיל לנוע בשביל לשפר את החיים שלי.
אני רוצה לקרוא באינטרנט סביב הנושא.

אני יודע שזה לא פשוט דרך פורום, עם זאת בפעמים הקודמות שהתייעצתי קלעת בול וככל שקראתי יותר על האבחנה הזהירה - מצאתי יותר דברים משותפים ביני לבין אותה הערכה.

תודה רבה.

חבר שלי הפסיק לדבר אלי ואני מרגיש כאילו חרב עלי עולמי מה הפשר? ואייך אפשר לטפל בזה כדי לא להרגיש את זה?

זה מכבר יומיים אני מרגישה עצבנית,ירידה במצב רוח, אין לי חשק לעשות שום דבר החיים שלי בסדר עובדת ילדים מקסימים אבל כבר יומיים שאני מוציאה על כולם את העצבים תחושה של חוסר מצב רוח לא יודעת מה לעשות

היי, לפי הפסיכולוגית שלי אני לא סיפקתי צרכים שלי כתינוק והיום אני כביכול משלים בטיפול את הצרכים שלא סופקו לי, אני לא מצליח לקבל את זה למרות שברור לי שלפי הראיות זה נכון, אני יודע שהיא צודקת ובכל זאת מכחיש.

ואני חושב שבגלל זה היא לא מסבירה לי כשאני שואל לגבי התהליך, אני מנסה להבין מתי דברים כבר ישתנו בחיים שלי (9 חודש טיפול), אני לא מצליח להבין את הדברים האלו שאולי ברורים לאחרים לגבי התהליך, הכל נראה בערפל בשבילי אני ממש לא מבין מה קורה בטיפול,

השאלות המרכזיות שלי הן מה זה אומר בדיוק למלא צרכים שפיספסתי? האם זה אומר שהם ימולאו בטיפול כמו שאדם אחר שחווה חוויה מוצלחת של השלב הזה בחיים, או שאני תמיד יהיה קצת שונה וארגיש כמו תינוק חסר יכולת בסיטואציות מסוימות בגלל שבסופו של דבר זה רק שעתיים בשבוע של פגישות שאמורות לפצות על שנים מהחיים שלא קיבלתי את מה שהייתי צריך?
כמה זמן (טווח של זמן ממוצע) לוקח 'לתקן' כל שלב כזה? כי מין הסתם זו הייתה תאונת שרשרת שהרסה לי את ההתקדמות הנפשית, אז השלב הבא יהיה להיות ילד וכן הלאה..

ובבקשה תנסה להסביר את זה כמו לילד בן 5 כי אני באמת לא מצליח להבין

הי ליטל ,
אני מטופלת כבר שנתיים אצל פסיכולוג שאני ממש מעריכה . ואני מרגישה שאני לא רוצה להפסיק להיפגש . עצם המחשבה של להפסיק את הטיפול עושה לי מצב רוח קודר . ואני יודעת שתמיד אפשר לחזור ולהיפגש אבל ממש טוב לי עם הקביעות הזו . מה עושים ?

אני נמצא שנה וחצי בטיפול ועכשיו זה זמן של חופשת הקיץ וקצת יותר משבועיים שאני נמצא בחופש ואני מרגיש שאולי הגיע הזמן לעזוב.
מצד אחד, תמיד אפשר למצוא על מה לדבר ומצד שני, מרגיש לי נוח כשאני לא צריך לשלם כל כך הרבה, לא להגיע ביום מסוים בשעה מסוימת, פשוט לחיות את החיים בלי לחשוב על שום דבר.
הנתק הזה לא מפריע לי במיוחד ואני גם לא חושב שאשלח אי פעם הודעה למטפל כדי לחזור לטיפול, אולי רק בסוף החודש כדי לשלם מה שאני צריך וזהו.
זה נורמלי להפסיק להרגיש?

שלום,
אני מבקשת הסבר
רושם לחשדנות פאראנואידית על גבי BLIF

מהי חשדנות פאראנואידית ?
ומה זה - על גבי BLIF?

אשמח להסבר מפושט בבקשה.
ותודה.

לפני פחות מחודש כתבתי כאן על המצב שעברתי 5 חודשיים זה גהנום בלי יכולת לתפקד לא זזתי מהמיטה בעקבות הבעיה שיש לי בגב עברתי שני התקפים מאוד קשים בית חולים חיים גהנום בעקבות זה גם המצב הנפשי שלי התדרדר מקצה לקצה ואז לפני חודשיים וכבר הייתי במגמת שיפור התחלתי לחזור לחיים נורמליים ושפויים עשיתי דברים שהרבה זמן לא עשיתי הלכתי לתחנת אוטובוס התחלתי ללכת קצת למרחקים ליד הבית שלי כן הייה הטבה משמעותית ואז בום לפני 4 חודשיים עוד פעם היה לי התקף שהחזיק אותי לאחור ועכשיו המצב קצת השתפר אבל המצב הנפשי שלי על הפנים אני מחפשת פסיכולוג שעובד דרך הקופה אבל אני לא מוצאת כולם פרטיים אני לא יודעת מה לעשות אני מיואשת אני לא יוצאת לאף מקום אני מתהלכת בבית עשיתי הליכה ביום שבת רק אני מנסה לעשות גם פעילות בבית הליכה לא לשכב במיטה אני זזה קמה כמה שאפשרי ?

אני מבולבלת.
אני מיואשת.
ויותר מכל אני רוצה להיות חופשיה, מעצמי.
אני לא רוצה לחזור על העבר.
לא רוצה לאבד את מה שהשגתי
אני לא יודעת במה להיאחז.
יכול להיות פוסט טראומה מאנורקסיה?
אני פשוט מרגישה שאף אחד לא מבין אותי
אף אחד לא רוצה לעכל
אף אחד לא רוצה להקשיב
אפילו אלו שהחזיקו אותי בחיים
כן, ממש כך.
רק החזיקו אותי בחיים
ואז שאני חיה
מבחינתם שאלך לעזאזל.
שלא יפגע בהם כמובן ובכבוד...
ודי נמאס לי להיות ככה
אפילו יודעים מה?
אני מעדיפה להיות חולה
ממש
ולא לקבל מהם עזרה
כי זו לא עזרה
זו הסתרה
וראבק למה אף אחד לא חיבק אותי
חוץ מאנשים זרים
למה את כל האהבה שאני רוצה
זורקים לי כסכינים
אז אני כועסת
רותחת
ומיואשת
כן
בעיקר עצובה ומיואשת
אני עכשיו מבקשת
עזרה
צעד צעד
ולהתקדם בחיים
כי הם יקרים לי מכל
ואין עולם נפלא מזה
אבל אני רואה אותו בעלטה גמורה
אני נגמרת
ממש עכשיו
כל רגע
ושימות העולם.
אני לא רוצה להיגמר
אני רוצה וצריכה עזרה
עכשיו
דחוף

אני כל כך מנותקת ובודדה וכל דבר חסר טעם. אני יודעת שאני צריכה עזרה. אני מנסה להתקבל ללימודי רפואה ונרשמתי במקביל לתואר אחר כי אני יודעת שאני לא אעמוד בעוד שנה בבית של ההורים בלי מטרה. אז עכשיו אני לא יודעת מה אני אעשה או אפילו איפה אני אגור בעוד חודשיים ופרקטית זה מקשה עלי לקבל עזרה. חשבתי שכל מה שאני צריכה זה לשרוד עד שאני אעבור לגור איפשהו והתכוונתי להתחיל אולי עוד טיפול. אבל המחשבה הזאת נראית לי עכשיו כל כך מטופשת, כמו תקוות שווא שבגללה אני ממשיכה לסבול. אני כבר לא בטוחה אם אני באמת רוצה להיות רופאה או שאני רוצה את זה כי אני סומכת על אני של פעם שרצתה את זה. וגם אם אני באמת רוצה את זה אני לא אהיה טובה בזה אז למה לעשות את זה בכלל? וגם ללמוד משהו אחר או לעשות כל דבר אחר אני לא רוצה. אני רק רוצה כבר לא להיות פה. אני רוצה באמת למות והמחשבה שאני אוכל להתאבד אחרי שאגלה שהתקווה שלי היא תקוות שווא מחזיקה אותי בחיים בינתיים. לפעמים, כמו עכשיו אני מבינה שזה כל כך טיפשי וכבר עדיף שאני אחסוך את זה מעצמי ואתאבד עכשיו. והסיבה היחידה שאני לא עושה את זה זה כי אין בבית מספיק תרופות כדי שאני אמות לפני שמישהו יבין שלא הגעתי לעבודה. כמובן שדאגתי שלא יהיו מספיק תרופות בבית בגלל הרעיון המטופש של להחזיק את עצמי פה עוד קצת.. כשאני קוראת את מה שכתבתי עד עכשיו אני חושבת שזה נשמע כאילו נקודת המבט שלי לא אובייקטיבית. אז אני חושבת שאני צריכה להבהיר שאני לא טובה עם אנשים, הקושי הזה מורגש עכשיו יותר מתמיד ואני לא רואה איך לשנות את זה. אני חושבת שזה יפריע לי להיות רופאה טובה. אני אמצא את עצמי מעמידה פנים וזה יהיה מאוד מעייף. ואני לא אדע איך להתנהג בסיטואציות מסוימות ואז אני ארגיש אשמה על איך שהתנהלתי בפועל. אולי אני כמו רובוט ובגלל זה הטיפול הקודם לא עזר לי. למרות שהמטפלת לא ידעה להתמודד עם דברים שהעליתי, כנראה שחשוב יותר זה שלא באמת נוצר בינינו חיבור וזה באשמתי. אז אם זה כי ככה אני אז שום דבר לא יכול לעזור לי..

שלום
אני חושב שאני מרגיש אשמה
כשאני נמנע מאנשים
למרות שאני חבר באיזשהו מרכז קהילתי
ואני'''י נפגש עם אותם אנשים באופן קבוע
אין לי חברים ואין אנשים שאני מדבר איתם.
הרבה פעמים אני מרגיש לא טוב עם זה שאני לא רוצה לדבר עם אנשים

להתקרב ולתת להם להתקרב אלי
אני מצידי יכול להרגיש מאד נוח עם זה
אבל יש את התחושה שאנשים מדברים
ומסתכלים
קראתי שאנשים מרגישים איום ממישהו שלא משתף פעולה עם הקבוצה או משהו כזה
את יכולה לכתוב משהו בקשר לזה?
או לתת איזושהי עצה?

היום הייתי בביקורת אצל הפסיכיאטרית במרפאה שבה הייתי באשפוז יום.זה מסדרונות נפרדים וליחידת האשפוז יש גם דלת שמנתקת אותה משאר המרפאה.ובכל זאת...פגשתי בין המסדרונות את הרופאה מהאשפוז שהייתה מאד משמעותית עבורי.זה שימח אותי ומילא אותי בתחושת חום אבל מעט אחכ, כשסיימתי את הפגישה הקצרצרה שלי היה לי קשה לעזוב וללכת..זה עשה אותי עצובה ועורר מחדש את הגעגועים שכבר הצלחתי להתגבר עליהם.
את יודעת,היא אמרה לי בשיחת השחרור שאני תמיד יכולה לבוא לבקר ושהם תמיד שם מעבר לקיר..אבל אני ידעתי שלא אבוא.ידעתי שלא יהיה לי טוב להיכנס לשם על תקן מבקרת ושזה יכאב מדי.אז אני באמת לא נכנסת לשם.
אבל לקחתי בחשבון שבין המסדרונות אני עלולה לפגוש אותם מדי פעם..הופתעתי היום שזה עשה לי ככ עצוב, אפילו שכבר עברו כמעט חודשיים מהשחרור..
זה גרם לי לחשוב על המטפלת שלי שאני רוצה להגיד לה שאני רוצה שלא ניפרד אף פעם.