פורום טיפול נפשי

עוד מעט היא יוצאת לשבועיים חופש ורק מהמחשבה על כך קשה לי לנשום.
די בטוחה כשזה יקרה בפועל אצלח את המשוכה/מהמורה בקלות.
אבל פתאום בימים האחרונים, רק מהמחשבה על כך נתקעת לי הנשימה.
לא מבינה את הפחד והחשש, את מקדם ההיסטריה.
מה קורה לי?
סביר להניח שנדבר על זה.
אבל משהו לא רגוע לי, מלחיץ!

אני נשואה, אבל אני לא עובדת אין לי חברים כל היום אני חיה בשעמום,אין לי מסגרת להיות בה מנסים לחפש לי מסגרת חברתית אבל עדיין לא יצרו איתי קשר זאת אומרת מסגרת שיקומית ואני יושבת בבית בלי שום מטרה לקום איתה בבוקר זה מכניס אותי באיזשהו מקום לדכדוך ואני לא יודעת מה לעשות עם עצמי במיוחד בבוקר אני מטופלת בתרופות אצל פסיכיאטר אבל לא בטיפול פסיכולוגי לכן אני כותבת כאן בפורום. אשמח לפתרון עד שיסדרו לי מסגרת שיקומית. אני מיואשת

הי,

איך אפשר להתגבר על חרדה ולהעז לעשות דברים לבד?

היי,
רציתי רק לעדכן אותך שנתנו לי צ'אנס בעמותה. היא אמרה לי מראש זה לא לניסיון אלא היא תקח אותי חודש חודשיים ויכול להיות שלא. שלא אבוא ואומר לה הבטחת...
אם תמצא חשבות שכר תותחיות אז אולי תוותר עליי.( כפי שכתבתי מאוד קשה לגייב לתפקיד הזה) היא מרכיבה את הצוות ( כי אין אף אחד) וגם דיברה איתי בראיון שאין לי ניסיון אבל אם תהיה אחת תותחית אז אולי שתינו... ואז הציעה לי את העסקה אם בא לי להתחיל... השכר עלוב אבל אין לי ברירה. כבר פיספסתי משרה בקופת חולים אחרי המון זמן שחיפשו ואני עברתי אך גם אני סירבתי לשכר .


איך חשבת שכר אחת אמרה לי שעם כל הניסיון שיש לה גם לה קשה ואחרת אמרה שאין כללי שגם לה אמרו הרבה לא וזה עניין של כימיה.

אכן כאן הייתה כימיה למרות שבהתחלה חשדתי שהיא רוצה שאני אפתח ע"י הנחמדות שלה. היא החמיאה לי כל כך ואמרה שרואים שיש לי לב טוב שאני שחנקית נשמה בעבודה ואני בטח מאלה שעוזרים להורים.. אפילו באותו מעמד אמרה שאם לא חשבת אז אולי ארצה תפקיד אחר בעמותה..

אני מקווה שאני אשאר לנצח.

ורק ליידע כללי במקומות שלא התקבלתי זה כי החשבות שכר לא אקדמאיות ( סליחה שאני אומרת את זה) אני הכי בגובה העיניים אבל שוב אנשים מחפשים מישהו זהה/ דומה להם גם בגיל. והמגייסות בחברה הן בד"כ אקדמאיות אז הן מתלהבות.

אני עוברת טיפול במשך שנה וחצי. האם זאת חובה שיהיו לי התפרצויות זעם בטיפול?
אני שמה לב שהמטפל רומז לי שאני טובה מדי
אבל אני בוחנת את הקשר ביני לבין עצמי ומוצאת לנכון שמתי שמשהו קשה ומפריע לי אז אני מדברת עליו.
משום מה אני בדילמה אם מה שאני עושה לא נכון, ושבעצם כשאני כועסת אז עליי לכעוס בכל הזעם
אשמח לייעוץ תודה רבה

היי ליטל, מה שלומך?

החלטתי לקחת הפסקה מהטיפול לפני כשבועיים מתוך מחשבה שהחיים שלי נמצאים כרגע במשבר ולצערי, חלק מהמשבר הזה כולל גם הוצאות כספיות שהן מעבר ליכולת שלי כרגע ולכן נאלצתי בין היתר גם להפסיק את הטיפול.
הייתה לי ציפייה כלשהי מצד המטפלת שתשלח הודעה כפי שעשתה בפעמים הקודמות שהחלטתי להפסיק את הטיפול או שביקשתי לקחת הפסקה.
אמנם אמרתי לה שהסיבה להפסקה היא גם מצב כלכלי וגם תחושה של חוסר התקדמות ועדיין, אני מרגישה שאולי כבר נמאס לה ממני.
אני חושבת שההפסקה הזו תרמה להבנה שלי כמה יש חשיבות לטיפול אבל בו זמנית הכסף כל כך מרכזי ומה עושים איתו?
את חושבת ששיקולים כלכליים הם משהו שבהכרח חייבים לבטל טיפול?
בזמנו המטפלת פשוט הציעה שאעבוד או אמצא דרכים נוספות להכנסה.
היא פשוט לא מבינה שעבודות נוספות מתסכלות אותי, מכניסות אותי למצב של חוסר מימוש פוטנציאל ובעיקר מעגל שאני לא יכולה לצאת ממנו.
מה עושים במצב כזה? איך לגרום לכך שהמטפלת כן תשלח הודעה ותרצה לדעת מה איתי? אולי באמת היא כועסת עליי? כי אני לא עליה למרות שהרבה פגישות מסתיימות בכעס שלי כלפיה.

האם יש הבדל בין נרקיסיסט לבין אגוצנטרי?
יש מצב שתוכלי להסביר?
ולמה יש אנשים שלא מבינים את ההתנהלות של ועם בנאדם נרקסיסט או אגוצנטרי?

היי אשמח לקבל עזרה, בהתבסס על גישתו של ויניקוט
רציתי לדעת מה קורה כאשר האם לא מספיק טובה דיה (עקב אילוצים, האב לא מעוניין לגדל את התינוק ולכן היא נאלצת לעבוד והתינוק גדל אצל סבתו, זמינות האם נמוכה אך עדיין קיימת)
במצב זה בו יש חדירה של המציאות החיצונים טרם הזמן המתאים והתינוק יחווה תסכול שלא תואם לשלב- האם בהכרח מוחלף העצמי האמיתי בעצמי כוזב?

האם ניתן לייחס מצב זה (חדירה תוקפנית של המציאות החיצונית ללא סביבה מחזיקה) לבחירתו של הילד להתבודד (העדר רצון בחברים) ואת חוסר אמונו בסביבה ובעולם באופן כללי?

אם למעשה ההתפתחות התקינה היא מעבר מתלות אבסולוטית לחלקית וכן לעצמאות, מהי ההתפתחות הלא תקינה במצב זה? שכן לילד יש את היכולת להיות לבד (וזה מהוות בריאות..)

מה למעשה תהיה הפתולוגיה במצב זה? (בו יש חדירה חיצונית טרם הזמן המתאים והסביבה המחזיקה חלשה) האם ההתבודדות יכולה להוות חלק מהגנה מפני הסביבה שנתפסת כמאיימת?

אשמח לעזרתך
תודה מראש!!

שלום

אני סובל מחרדות הרבה שנים אני רואה מול עיני דברים שמפחידים אותי ונבהל מאוד
כשאני מדבר עם חבר בטל אין לי את המראות הללו
לא יכול לדבר בלי סוף
מה עושים

היי,
אולי יש לכם עיצה?
אז ככה החיים שלי לא היו פשוטים אמא ואבא תמיד רבו אבא מאוד זלזל באמא אליי בכלל לא התייחס עקב כך שנולדה לי אחות ע אוטיזם. היא גדולה ממני רק ב-11 חודש. כלומר אז כשנולדתי רק הבחינו אח"כ הוא ממש היה אפתי.
כאילו אני אמא ואחותי מקשה אחת.
אמא נאלצה לעזוב את העבודה והייתה תלויה בו כלכלית. כל מי שמכיראותה יודע שהיא מדהימה ואיזה אמא היא לאחותי. אחים אין לי כי הוא לא רצה.
כל הזמן ירד עליי הוריד לי את הביטחון והפכתי מופנמת זה גם השפיע שיש אחות כזו( בושה בני משפחה שלא מבינים כלום התרחקות מאירועים משפחתיים וחגים).
בקיצור כשגדלתי הם כבר עמדו להתגרש הליגים 20 שנה בבימ"ש על רכוש.
אני נלחצתי שאנחנו עומדים לגור ברחוב , פתאום הבנתי שאני זו שאדאג לאחותי כשההורים ימותו. ובכלל מחליפה את אבי בטיפול בה בהתחשבותובעזקה בבית.

דיי הייתי דכאונית מהמצב המשפחתי שלי כי בכל זאת לא קל עם אוטיזם ומוסדות וכל חג ושבת היא אצלנו ואמא אין לה זמן בשבילי אף פעם.
הבית הזה גרם לי לדעת שאני חייבת מקצוע לא להיות כלכלית בגבר, שאני צריכה לסמוך רק על עצמי. יצתי ללמוד. תואר ראשון ביולוגיה באוניברסיטה סיימתי בהצטיינות אולי חלק מזה כי תמיד קרה לי מטומטמת ושאני אהיה מנקה.
לעולם לא שאל אם חסר לי משהו אפילו כלכלית.. וכל שיחה איתו זה מריבות הכל התניה. יש לו המון הפרעות התנהגותיות והיום אני בכללחושבת שהוא אספרגר.
תואר שני גם עשיתי כי קיבלתי מלגה סיימתי בהצטיינות. האוניברסיטה מקום מפלט, הרחבת הדעת, אנשים אינטליגנטיים, למרות שגם עבדתי כסטודנטית עבודות חרא עם שכר נמוך.
וזהו הגעתי לגיל 31. נכנסתי לדיכי כי אני זקנה לא נשואה ( יש לי בעיה עם זוגיות ואני יודעת היום שזה גם מהבית, חרדת נטישה פרידה) ואין לי מקצוע... שוב עבדתי בעבודה לא מתגמלת אדמיניסטרציה פשוטה הלב מת ואני יועת שאפשר שתהיה קריירה. לא ידעתי מה ללמוד כי לתחום המדע אני נמשכת אבל זה לא מתגמל. נרשמתי לכל מיני חוגים לא הייתי החלטית הריע לי המצב הכלכלי שלנו ושאני לא עצמאית פשוט כלום. חשבתי על רוקחות אבל נשרתי כי זו עבודה רוטינית המוח שלי ימות. התחלתי חשבונאות והייתי ממש מתוסכלת למודים קשים לא מבלה לא יוצאת כמה שנים ועוד עכשיו עובדת עבודה משרה מלאה ותקועה בבית הזה. אין לי כסף... בסוף עזבתי את זה ומה עכשיו?? שוב אדמינסטרציה בשכר רעב.
יש לציין שאני לא הכי עוברת ראיונות עבודה ורוצה מקצוע. עבדתי אצל רו"ח למדתי חשבות שכר. והיתה לי הזדמנות התחלתית אבל... אני כבר בת43 . פיטר אותי נו זה היה ברור לא איכפת לו מכלום עבודה שם גם היתה ראש קטן ובקושי היה לי מה לעשות.
אני לא מצליחה להשתלב בשוק העבודה.
בגלל התארים ובגלל שאין לי ניסיון. התחום שלח שבות שכר מאד מצומצם.
אני לא מססוגלת להיות מוקדנית או פקידת קבלה... כי אני אמות המוח יתבשל לי

אנימוצאת עצמי בראינות שממש רוצים לדעת "עליי" לא על מה למדתי ומה עבדתי.. כשאומרת את הגיל פתאום מרגישה שנגמר הראיון כי אני יותר גדולהמזו שמראיינת ובטח בצוות שלה יש צעירות.
אני מרגישה רווקה זקנה למרות שאני נראית ממש צעירה, שמצד אחד קוראים לי בגלל קו"ח ומנגד לא רוצים את כל התארים הלא שימושיים.

אני כבר הרבה זמן מובטלת...
מה אפשר לעשות? איזה תחום לימדי יש בו תעסוקה ללא גיל?
חשבתי על הוראה אבל זה שנתיים עכשיו בשכר רעב.. וגם כאן יכולים להוציא לפנסיה בגיל 50 אז לא הכי משתלם..

תודה

שלום וברכה!
רציתי לשאול לפני כמה שנים נפטר לי תינוק בנוסף עברתי מצוקה גדולה בהשקעה כלכלית כושלת כתוצאה מכך המצב רוח והחוסן הנפשי שלי ירד. מה שקרה שבאותה תקופה נהייתי אדם קריר ונראה ככועס. ב"ה עבר זמן אבל אני עדיין סובל ממראה חיצוני כועס ואנשים התרגלו לראות אותי ולהחזיר לי פנים רציניות ואני מנסה להפסיק ולא מצליח וזה גורם לי להפסיד חברויות מה שבעבר הייתי אדם תוסס ומלא חברים. היום טני עסוק במחשבה כל הזמן למה אני נראה ככה ואיך אנשים יגיבו למראה שלי והתפוקה שלי בעבודה ובמשפחה קטנה מבעבר. איך יוצאים מזה תודה

בוקר טוב ליטל

אני מטופלת מעל שנתיים.

לפני כשנה, לאחר תקופת טיפול מיטיבה, עברתי משבר, שכולל שילוב של אתגרים מציאותיים ופנימיים (חלקם צפו בעקבות הטיפול) וכן, קשיים משמעותיים מאוד מול הקשר הטיפולי, אלה הובילו להחרפה בסימפטומים שהיו קיימים לפני תחילת הטיפול או המרה (במקום התקפי חרדה- דיכאון). הפסיכולוגית הציעה שוב ושוב לשלב טיפול תרופתי.

הייתה תקווה וציפייה שאם אני נמצאת בטיפול, משקיעה, מתמסרת ומתמודדת אם כל מה שזה אומר להיות בטיפול נפשי (כולל, החלקים הקשים), אני אמורה לצמוח, להחלים, ולא לשקוע עוד יותר מהמצב הרגשי שהייתי בו, לפני שהתחלתי טיפול, ובטח לא לקחת תרופה במקביל. משלא נשארה ברירה אחרת, והתחושות הקשות ניהלו את חיי, התחלתי ליטול את התרופה, אך רגשות האכזבה, כישלון, הכעס והשאלות הקשות לא מניחות לי.

האם נכשלתי בטיפול? המטפלת? הקשר הטיפולי שעבר מהפך, האם הייתי נאיבית מדי והשקעתי בקשר חד צדדי? (שעשה גם לה טוב, אך מדוע לא מנעה קשר קרוב מדי, שיודעת שלאחר שיוצאים מהאשליה נשארים עם רגשות אבל, קנאה, אובדן, כמיהה לא ממומשת וכו' קשים מנשוא) ובסוף אחרי שיצאתי מהאשליות לגבי קשר טיפולי, זה חלק מהשבר שנוצר? יכול להיות שלאור המשברים בקשר, הייתי עוברת למטפלת אחרת, היא הייתה מצליחה במקומות שבו המטפלת הנוכחית לא יכלה לסייע לי. יש לי מטפלת מדהימה ומקצועית, אבל כמו כל בן אדם, עם מגבלות. אולי בנקודת זמן כזו הייתי צריכה 'לוותר' עליה ולעבור? ולהתחיל תהליך 'חדש' עם מבט מפוכח וללא פנטזיות מיותרות..
נדמה כאילו הקשר טיפולי אשלייתי עלול להיות מסוכן..

תודה מראש על המענה

יש לנו בת נערה בת 16 שמאד מאד אגוצנטרית, חושבת רק על עצמה, ולא איכפת לה מאף אחד, ויותר מזה היא דוחה ופוגעת בצורה מעליבה בשאר בני הבית
אנחנו בקשר עם פסיכאטרית ואולי היא גם חרדתית,
אבל יש כאן בעיה התנהגותית, מה ניתן לעשות?

ליטל, האם כל טיפול חייב להסתיים?

היי ליטל,
אני רוצה לדייק... כאשר החלטתי לסיים את הטיפול ושיתפתי את המטפלת שלי, היא שכנעה אותי להשאר בטיפול ואמרה שיש לה סבלנות בשבילי להפתח לאט לאט, אך בפועל היא פעלה אחרת והודיעה לי בפגישה שאחרי השיחה שהגענו לשלב סיום הטיפול ושאחליט אם הסיום יהיה בטיפול הנוכחי או שארצה פגישה נוספת. כמובן שוויתרתי על הפגישה הנוספת ולא הבהרתי איתה את הנושא מדוע היא מחליטה לסיים את הטיפול לאחר ששכנעה אותי להמשיך והסכמתי.
הרגשתי נורא ובאותו הלילה נכנסתי לחרדה מה אעשה אם אאבד את אמא שלי או שהילדים שלי יאבדו אותי. לא ישנתי כל הלילה והכרחתי את עצמי לקום לעבודה. אני עובדת על עצמי לא ליפול אבל זה לא מספיק ויש לי רגעים קשים והרגשה של נטישה
וחוסר אחריות ממי שהיתה צריכה להגן עלי. כל העניין של הטיפולים פתאום מרגיש לי לא אמיתי ומלא צביעות. אני מרגישה מרומה וטפשה שנפלתי רגשית.