שלום צביה,

מדבריך עולה מצוקה ותחושת ייאוש עמוקה, שאני מניחה שקשה מאוד להתמודדות. חשוב לזכור שברגעי ייאוש ודכדוך הכל נצבע בצבע שחור, ובהם קשה לרוב לראות את האופק ואת החלקים האחרים של החוויה. לצערי הפסיכולוגית שלך צודקת בכך שזהו תהליך שבאמת לרוב אין בו קיצורי דרך ושיכול להיות מורכב ולפעמים קשה. הזכרת שאבדת את היכולת להיות שמחה עד הסוף, זו בהחלט חוויה שיכולה להיות מועצמת בתקופות של דיכאון, הייתי ממליצה לשים לב לציפייה להיות ״שמחה עד הסוף״, שכן ציפייה שכזו לשמחה טוטאלית יכולה לייצר ייאוש שכן לרוב היא אינה ריאלית. במציאות, לרוב אנחנו חווים קשת של רגשות, כאשר לעתים חשים שמחה ולעתים עצב, וזה בסדר ואף טבעי שיש תקופות שבהן השמחה לא נחווית ״עד הסוף״. 

חשוב מאוד לזכור שברגעים מסוג זה מאוד מומלץ שלא להישאר לבד עם התחושות הקשות, ולפנות לעזרה. אולי תוכלי לשתף בן משפחה או חברה טובה בתחושותיך וכמובן שאם הייאוש גובר לפנות לעזרה ממשית ולשתף את המטפלת. זכרי שברגעים הקשים יש קושי לראות את החלקים החיוביים, שייתכן וקיימים אך מוסתרים כעת מן העין וממסוכים על ידי התחושות הדכאוניות. 

תרגישי טוב,

יעל