פורום טיפול נפשי

שלום רב,
רציתי לשאול, כשאני ישנה לבד אני ישנה טוב בסהכ, אך כאשר ישנה בבית של בן זוגי במיטתו לא ישנה טוב מתקשה להירדם ולוקח המון זמן, ישנה אולי שעתיים. גם כשהוא ישן אצלי הוא בקושי ישן ממש כמעט כלום ואני ישנה טוב אבל עם יותר התעוררויות. גם שאני ישנה אצלו הוא ישן בסהכ אבל מתעורר יותר. זה ברור לנו שיש משהו פסיכולוגי פה, מה ניתן לעשות? האם יש חומר מומלץ לקריאה בנושא? כל מה שמצאתי זה על אינסומניה, אבל פה זה משהו ספציפי... תודה.

שוב אני. ראיתי השבוע את הכתבה על הפרעות אכילה של כאן 11 וזה הכניס אותי קצת לחרדה... אומנם כשאני תוהה אם יש לי הפרעת אכילה זה לכיוון ההשמנה ואכילת יתר, אבל יש לי ילדים ואני מצאתי את עצמי כל הכתבה תוהה מה אני יכולה לעשות בחינוך וגידול שלהם כדי לוודא שלהם זה לא יקרה.
בכתבה הם אמרו משהו על לאכול ארוחה משותפת, אבל לא הרבה מעבר לזה. יש דרכים למנוע התפתחות של הפרעות אכילה? איך מזהים את זה לפני שמגיעים למצב של אנורקסיה ותת משקל?

האיש שלי יצא הבוקר להשיג בלון חמצן, אורז ופסטה בכמות לכמה חודשים, בקבוקי מים, וכמה סוגים שונים של תרופות צינון ומשככי כאבים. אני מבינה שהקורונה מתפשטת ושעדיין לא יודעים בדיוק איך לטפל בזה, אבל זאת לא חרדה מוגזמת? יש משהו שאני יכולה לעשות כדי להרגיע אותו? זה משהו שמצריך איזשהו טיפול או שזאת כבר תגובה מוגזמת שלי...?

ליטל, את תמיד אומרת שרק המטופל יכול להחליט לגבי הפסקה / המשך של טיפול פסיכולוגי. הסברת לי זאת פעמים רבות, והבנתי והסכמתי איתך.
אבל יש לי בעיה-
אני שוכחת אחרי זמן קצר מאוד (ממש תוך שעות או ימים) את הרגשות הכואבים.
יכולה לחזור מילה במילה על כל מה שהיה בפגישה, אבל לא מרגישה כלום לגבי זה!
כאילו שאני מספרת סיפור מעניין/ משעשע/ משונה שקרה...
זוכרת שהרגשתי שהנפש שלי התרסקה לרסיסים בגללה, זוכרת שחששתי באמת שאני לא אצליח להרים את עצמי יותר בגללה, זוכרת את כל זה בשכל, אבל לא מרגישה!
ולעומת זאת את תחושת הקשר החזק אני כן ממשיכה להרגיש.
וזה מאוד מבלבל ופוגע ביכולת השיפוט שלי.
זו תופעה מוכרת?

היי ליטל.כמו בהרבה פגישות דיברתי איתה לאחרונה שוב על הפחד שלי מזה שהיא תיעלם פתאום או מזה שאיאלץ להיפרד ממנה..
וזה לא משהו רחוק והיפותטי בשבילי.זה מאד מאד מוחשי ומפחיד.דבר שאני עסוקה בו ובמובן מסויים משתלט על הטיפול ו"מפריע" להיות ולקבל את הטוב.
היא כל הזמן מבטיחה שככל שזה תלוי בה היא תמשיך לטפל בי כל עוד ארצה בכך.
וולפני כמה פגישות היא אמרה שאינה יודעת גיצד להרגיע את הפחד הזה שלי.

לאחר התחבטות והיסוסים אמרתי לה שהיה מרגיע אותי אם היא הייתה יכולה לומר לי שגם אם בעתיד היא תעבור למדינה אחרת,או תיאלץ להפסיק לעבוד,או תפרוש...בכל מקרה,גם אם יהיו שינויים אנחנו נמשיך להיות באיזשהו קשר ולא נתנתק.
להפתעתי ולשמחתי הרבה היא אמרה שהיא יכולה לומר את זה.
הרגשתי שסלע גדול הוסר מלבי.
שאני יכולה להירגע ושלא ניפרד.
זה שינה הכל.פתאום יכולנו לדבר גם על נושאים חשובים אחרים והזמן בין הפגישות נעשה פחות מכאיב.

ואז, אתמול קראתי כתבה בווינט שמדברת על סיום של טיפול ופרידה. היו שם כל מיני דברים אבל הכי הטריד אותי שהיה כתוב שלכל טיפול תאריך תפוגה וכל טיפול צריך להסתיים.

מבחינתי אין לטיפול שלי מטרה נקודתית שצריך להשיג...אני זקוקה לקשר הזה כדי לחיות,כדי להרגיש מלאות,כדי לאהוב את עצמי וכדי להתמודד עם מה שהחיים מביאים.עם היומיום..
זה כמו שאת התרופות אני יודעת שאצטרך לקחת כל החיים.ושאם אפסיק קרוב לוודאי שבשלב כלשהו אני אידרדר וארגיש רע שוב.

האם באמת כל טיפול חייב להסתיים?
חייבת להיות פרידה מץישהו?
האם הרצון שלי לא להיפרד ממנה הוא לא בריא? לא תקין?
אני רוצה לציין שעם אנשים אחרים אני לא עסוקה או מוטרדת מפרידה.(למרות שבאופן כללי אני לא אוהבת להיפרד והייתי רוצה להימנע מכך כשאפשר.)


(מחשבה על פרידה ממנה, מערערת אותי מבפנים.רק מהמחשבה אני מתמלאת פחד וכאב. זה אפילו גורם לכאב פיזי משמעותי.הבטן כואבת,החזה כואב ויש תחושה שהלב עומד להפסיק לפעום.)

אני מתגעגעת כ״כ למטפל שלי
כואב לי כמה שאני צריכה אותו
תחושה שאין לי חיים בלעדיו וכלום לא מעניין אותי בעולם הזה מלבדו
יש מלא חברים ומשפחה ובן זוג ומקצוע שאני אוהבת
אבל רק הדעה שלו חשובה רק המבט שלו מחייה אותי
ובלי המבט אני לא מתקיימת
אני שונאת את המצב הזה וזה רק נהיה יותר רע
מתי זה יעבור זה קשה מדי

האם זה לגיטימי/ מקובל לדבר עם מטפלת על כך שכל פעם שאני יוצאת מפגישה אני בוכה משברון לב וגעגוע למטפלת הקודמת?
ולא בגלל שהיא לא טובה, דווקא היא מאוד מדייקת בהבנה שלה אותי, אבל הלב שלי סגור לקשר איתה ומושך בעבותות לקשר הקודם.
מטפל מסוגל להכיל דבר כזה? זה נראה לי קשה להכלה, כי זה קצת כמו מתחרים, לא?
אני חוששת שזה עלול ליצור לה תמונת מצב לא נכונה, כאילו אני לא מרוצה או פזיזה שהפסקתי את הטיפול הקודם.
(נפגשתי עם החדשה פגישה אחת, לפני חודשיים שבה נבדקה התאמה מצד שתינו, אחרי שהחלטנו שנתחיל טיפול, היתה הפסקה של שבועיים ביוזמתה, שבה נשברתי וחזרתי למטפלת הקודמת, ללא ידיעת החדשה, החדשה חשבה שאני רוצה עוד קצת הפסקה ונתנה לי לזרום בקצב שלי, אחרי משבר רציני עם המטפלת הקודמת התחלתי עם החדשה שהמתינה, ולאחר פגישה אחת סיפרתי לה שההפסקה הייתה בעצם חזרה לטיפול הקודם, עד המשבר שסגר את הגולל על הטיפול ההוא, לכן אני חוששת משיתוף ברגשות העזים למטפלת הקודמת)

אני מרגישה שבעלי מתנהג אלי מאד לא יפה וזה קורה רק באמצע השבוע שאני לא בבית
שאני חוזרת הבית לא ממש חם אין קבלת פנים רק פרצופים וממש קשה לי
אני מנסה להתעלם וזה לא מצליח

שלום לצוות הפורום,
אני ממש חוששת לשלוח את הילדים לבי"ס ולגן, אני לא מסכימה להם לצאת וללכת למקומות ציבוריים, כל השיח הזה בטלויזיה סביב הקורונה ושעוד לא הגענו בארץ לשיא... אני ממש בלחץ..
אני מאבדת את זה? מה לעשות איך ממשיכים ...? זה רק יחמיר..
תודה,

החלטתי להפסיק טיפול שהיה בו חיבור חזק מאוד אבל עם הרבה קווים שמתאימים לשחזור קשרים פוגעניים בעבר, אחרי שסיימתי והתחלתי (ממש לאחרונה) אצל מטפלת חדשה, הרגשתי כמה הקשר הקודם היה כוחני וחודרני.
פתאום כשאני מחבקת את הילדה שלי אני אומרת לעצמי: מותר לך להרגיש, המטפלת (הקודמת) לא מחכה לך בפינה לראות מתי היא תנצח...
בזמן הטיפול שארך שנה וחצי בערך היתה בעיקר נסיגה, החמרה בצמצום קשרים, החמרה בניתוק הרגשות, תחושה של פתיחת פצעים, של חוסר מכוונות כלפי. רק בחודשיים האחרונים התחילה הטבה מסוימת כיוון שהיה נראה שהמטפלת נוקטת בדרך חדשה ומכוונת יותר, אך היא הופסקה באחת בעקבות טעות קריטית ופוגענית מאוד שלה, וכך גם הטיפול נקטע ביוזמתי.
בכל פעם שניסיתי לסיים, המטפלת הקודמת איימה עלי שזו אני הבעייתית שנלחמת, והמלחמה הזאת תהיה אצל כל מטפלת, כי יש בתוכי המון אש שאני צריכה להוציא.
היום כשהגעתי לטיפול סיפרתי על כך למטפלת החדשה, דיברנו על הבעייתיות בטיפול הקודם, ואמרתי לה שדווקא היא (החדשה) מאוד מכוונת. ודיברנו על הפחד שלי שהטיפול החדש יגיע למקום הפוצע של הטיפול הישן.
ופתאום, משהו נסגר בתוכי, היא לא הצליחה לגעת בתוכי (ונראה לי שגם אני לא נתתי, לא רציתי, הרגשתי שזה מידי חודרני, הרגשתי דחייה) הרגשתי מין עצב עמוק, התחרטתי שעברתי טיפול, ויצאתי בהרגשה שעשיתי טעות! טעות!
אני אוהבת את המטפלת הקודמת.
אני מעריכה אותה מאוד, הרבה יותר מאת החדשה.
אפילו שהיא כועסת עלי לפעמים.
אפילו שהיא זורקת אותי לפעמים.
אפילו שהיא פוצעת ושוברת הרבה מאוד פעמים.
ואני פוחדת שמה שהיא אמרה נכון, זה יקרה לי עם כל אחת.
אז למה עשיתי את המעבר הזה?
מה זה יתן לי למצוא את עצמי שוב במקום הקודם?
אני פוחדת שזה ישבור אותי סופית.
אני רוצה לברוח, לחזור לחיקה של המטפלת הקודמת שלי.

אחרי טיפול פוגעני ומחריב.
אני מרגישה כמו אחרי תאונה.
כמו אחרי פגיעה פיזית אנושה.
שבהתחלה עוד לא מרגישים את תוצאותיה.
לאט לאט האדם מבין ומרגיש כמה הוא פצוע.
זה באמת יכול להיות שבמשך קרוב לשנתיים היא עשתה הכל בתום לב, במטרה טהורה, ולא הרגישה בכלל שהיא מחריבה במקום לבנות?
עד כדי כך פסיכולוג עיוור למציאות הטיפולית?
ובבקשה אל תעני לי שזה מגיע מאזורים נפשיים כואבים שלי, ברור שיש לי אזורים נפשיים כואבים, בגללם ובשבילם אני באתי לטיפול.
אבל הטיפול אמור לעזור לי איתם, לרפא, לא לתקוע סכין בפצעים מדממים, נכון?
המטפלת לא אמורה להרגיש בשלב כל שהוא שהיא רק הורסת? פוצעת? שוברת?

ליטל.כל פעם שקורה דבר נוראי כמו שקרה בהוד השרון,והורה רוצח את הילדים שלו..אני מזועזעת כמו כולם כמובן, אבל זה לא עוזב אותי..אני חושבת מה הרגישו הילדות הקטנות שהאדם שהן הכי סמכו עליו פתאום מפחיד ומכאיב כל כך..מה הן חשבו? איך הן הרגישו..אני לא מצליחה להפסיק לחשוב על זה ומרגישה כאילו אני במקומן מרגישה את החרדה והכאב
חוסר האונים..
ניסיתי הפעם להימנע מלשמוע פרטים..אבל קשה לעשות את זה..
הייתי רוצה שיהיה לי כח על..להחזיר את הקטנה הזו לחיים..להחזיר הכל אחורה..

כתוב שהכל היה בסדר ושזה בא משום מקום...כנראה מאיזה מצב נפשי.ואני לא מבינה איך זה יכול להיות בעצם..
אני מבינה שאם יש ניתוק מהמציאות אדם יכול אולי לעשות דברים שלא בשליטתו בתגובה למחשבות וקולות וכו..אבל האם יש עוד מצבים נפשיים שיכולים לגרום לאדם להפוך למפלצת? הלוואי שיירקב בכלא ויסבול כל חייו

כתבתי פה שאלה קודם, הצגתם אותה ואחר כך הסרתם.
הנפש שלי התנפצה לחלוטין מהטיפול.
גם האמונה בעצמי.
פעם חשבתי שאני אדם טוב, שלא מסוגל לפגוע בזבוב.
היום בעקבות הטיפול, אני לא יודעת מי אני?
אולי באמת אני כל כך איומה כמו שעשתה ממני המטפלת?
עובדה שהסרתם את השאלה שלי.
אני לא שמה לב ופוגעת בחפים מפשע?

אני חווה קצת קושי לשכנע את אחותי לטפל בעצמה ואשמח לעצות.

לפני כשנה אבינו נפטר ויחד עם זאת גם רצונה לחיות ( אך לטענתה אין לה את האומץ לשים קץ לחייה ).
היא שרויה בדיכאון על כל תסמיניו והתקפי זעם כבר המון שנים מאז הילדות, אבל המוות של אבי החמיר את הבעיות.
לאחר הפטירה היא ניסתה ללכת לכמה מפגשים אצל פסיכולוגית ( לא מרצונה החופשי, המשפחה טיפלה בעניין ) שנגעה לה המון בזיכרונות עבר שהציפו אותה ולכן הפסיקה את הטיפול.

קשה לי לראות אותה במצב הזה וגם כן לחוות את האלימות המילולית ( התקפי הזעם ) והסביבה השלילית שמקיפה אותה.

היא מידי יום מתלוננת שהחיים שלה קשים אך אין ברצונה לעשות את הצעד על מנת לשנות אותם, היא רוצה שאדם אקראי ייפול מהשמים וידאג לכל רצונה עם אפס התאמצות מצידה.

אני כבר אובד עצות ואשמח אם תאירי את עיניי בדרכים שאוכל לשכנע אותה.

אהלן, לא בטוחה שאני במקום הנכון אבל אני מבולבלת וחברה אמרה שאולי תוכלו לייעץ או להכווין. זה טיפה ארוך.
לאחרונה סיימתי תקופה של כמה שנים שבהן עבדתי במסגרת עמוסה, מלחיצה ושוחקת, שהמשכתי אליה מיד אחרי הצבא. במקביל לצבא ולעבודה הייתי גם בזוגיות במשך כל אותן שנים (סה"כ מעל ל5 שנים).
מאז שהחלטתי להתפטר ולסיים עם אותה מסגרת, הרגשתי שאני רוצה "לחיות", ולצאת מהאזור הנוח. זו הרגשה שהרגשתי מדי פעם גם לפני, אבל תמיד ידעתי שטוב לי. שיש לי עבודה טובה ובן זוג טוב ולא חסר לי כלום. אבל פתאום, כשאני חופשיה וללא מסגרת, ופתאום גם מלאת בטחון בעצמי אחרי כ"כ הרבה שנים בזוגיות טובה, פתאום הרגשתי שאני חייבת "לצאת החוצה". להכיר אנשים, לראות עולם, להתנסות.
אז הייתי קצת בחו"ל עם חברות וקצת ביליתי יותר בארץ ופתאום נורא נהניתי מהלבד, מהפלירטוטים, מהתחושה של להיות מישהי מושכת.
איפשהו בין כל זה, פתאום הרגשתי שאני פחות נמשכת לבן זוג, לאישיות שלו. אני מאוד אוהבת אותו והוא בן אדם מדהים וטוב לב אבל משהו בו לא מושך אותי, מינית. ואני מניחה שידעתי את זה לפני, אבל פתאום זה היה מוחשי. כי פתאום הכרתי אנשים שכן משכו אותי, במי שהם (כלומר, לא במראה החיצוני). ופתאום, פתאום התחלתי לחשוב על מישהו אחר שפגשתי, שהביע בי עניין. ולא על בן זוגי.
הבן זוג מצידו כמובן הרגיש בי משהו שונה (כי מכיר אותי כ"כ טוב- גם כשאני מנסה להסתיר ולהתגבר על זה לבד). לא סיפרתי מה בדיוק אני מרגישה אבל אמרתי לו שמשהו עובר עלי ואני צריכה קצת חופש. שפתאום הזוגיות קצת חונקת אותי.
הוא מבחינתו הבין שאני חווה איזשהו קונפליקט עם החופש החדש הזה שלי, לצד חוסר בהתנסויות רומנטיות כאלו ואחרות משום שהוא הבן זוג הראשון שלי.
מפה לשם, נפרדנו. קבענו לדבר שוב אחרי חודש. והחודש הזה מתקרב לסיומו, ואני אבודה.
הלוואי ויכלתי "לתקן" את עצמי, להיות כל כולי בו, ולבנות את הזוגיות הזו מחדש.
הוא אוהב אותי, אני אותו. אנחנו מסתדרים, המשפחות אוהבות כל כך. לא אמצא מישהו כזה כנראה שוב.
מצד שני, בזמן הזה לבד, הרגשתי קצת שחרור. נהניתי קצת להיות רווקה (על אף שלא הייתי עם אף אחד עדיין חוץ מהאקס). ובא לי את זה, בא לי את החוויות של להכיר ולפלרטט ואני אבודה. והבחור שחשבתי עליו פתאום (לא האקס), זה לא מתאים בינינו ממכל מיני סיבות. אבל אני ממשיכה לקוות שמתישהו זה כן יסתדר. וזה הורג אותי- אני מתה להמשיך הלאה.

עכשיו, אני יודעת את התשובה, אני יודעת מה צריך לעשות. אני צריכה להבין מה אני רוצה ולדבר עם האקס ולומר לו. אם זה לבנות יחד את האמון והקשר מחדש ואם זה להמשיך לבד ולשחרר אותו. זה קשה כך או כך. אבל הכי קשה זה עכשיו, כי אני לא-יודעת-מה-אני-רוצה. אני רוצה את שניהם.