פורום טיפול נפשי

אם נראה שהמטפל אינו זוכר פרטים משמעותיים בטיפול (לדוג'- הגעתי אליו במצב מסוים, והוא שכח וחושב שהגעתי אליו במצב טוב יותר ועוד)
וכן אין אפשרות לדון איתו בחופשיות על כל דבר (כמובן לא איומים וכד', אלא חוסר שביעות רצון, תחושה של חוסר התאמה וכד') כי הוא נלחץ ומביע קוצר רוח או כעס.
וכן נראה שהמטפל מאוד מרגיש את עצמו רק את עצמו ולא את המטופל. (מנסה להרשים את המטופל, מדבר על עצמו באופן גרנדיוזי, מתעניין אצל המטופל על טיפולים אחרים באופן תחרותי וקנאי)
האם אלו נורות אדומות שמסמנות לעזוב את הטיפול?
חשוב לציין שמצד שני המטפל מאוד מסור לעבודתו, לא מחמיץ פגישות, משתדל להיות זמין והמטופל מרגיש בו גב יציב להישען עליו.

שלום ליטל יקרה.

כמו שכתבתי לך אני נמצאת בטיפול בלי כדורים, אבל זה טיפול מאוד מאתגר וקשה. כל פעם שאני חוזרת הביתה אני חוזרת עם חרדה אבל למרות הכול אני ממשיכה לעשות את המשימות. זה כמעט לא טיפול של שיחות כל הזמן וזה טיפול בלי כדורים בכלל. יש קבוצות ודברים כאלה אבל זה חדש לי אחרי כל כך הרבה שנים שלא הייתי בטיפול. כול משימה קטנה היא מאתגרת אבל קשה. אני אשמח דווקא בפורום עם תוכלי לתת לי טיפ קטן כדי להקל על עצמי בבית לפני שאני הולכת לשם. זה לא אשפוז חס וחלילה אבל זה קצת עושה לי דפיקות לב וחרדה. זה חדש לי. עם תסכימי לתת לי ממש טיפ קטן אני אשמח,היא אמרה לי שאני לא חייבת להיות שם עם אני לא רוצה אבל אני דווקא רוצה להמשיך לנסות. הדבר היחיד זה להוריד את רמת החרדה מהמקום הזה שוב זה טיפול בלי כדורים. ממש תודה יום נפלא

שלום.
לאחרונה אני מקבלת הודעות למייל על תשובות לשאלות ששאלתי בפורום, כאשר לא שאלתי...
לא שזה מפריע לי, נחמד לקבל ד"שים מכם. אבל אולי יש לכם איזו תקלה?

שלום שמי תמר ואני בת 31
לאחרונה קורה לי משהו ממש מפחיד בלילות.
אני מתעוררת פתאום בבהלה (ממש בקפיצה) עם דפיקות לב חזקות ותחושת מחנק איו לי הסבר למה זה קורה לי כי אני אפילו לא מספיקה לחלום, זה קורה כמה דקות אחרי שאני נרדמת, אחרי שזה קורה לי אני מתקשה מאד להירדם כי אני ממש מרגישה חרדה בכל הגוף שלי, ואחרי די הרבה זמן כשאני קצת נרגעת אני כבר פוחדת להירדם שמא זה יקרה שוב, זה התחיל לפני שבועיים והחלטתי לדבר על כך עם המטפלת שלי (אני בטיפול כבר כמה שנים) אבל השבוע זה הפסיק ושכחתי מזה לגמרי....
פתאום בימים האחרונים זה חזר ובעוצמות הרבה יותר גבוהות, מה שיוצא שאני מממש עיפה ועצבנית בשעות היום וחרדתית מאד בלילה, אני לא יפגוש את המטפלת שלי עד אחרי פסח אבל מרגישה שאני ממש זקוקה לעזרה, לא מצליחה לראות איך אני שורדת את הלילות הבאים....
חייבת לציין שאף פעם לא היו לי התקפי חרדה לא ביום ולא בלילה
אם יש לכם איזה עצה בשבילי אשמח מאד
תודה רבה

שלום ליטל.
תודה על התשובה, הרגשתי הקלה כשקראתי שיש למשאלה שלי לקבל תיקוף, אישור והכרה חשיבות קריטית. אני מרגישה שהנפש שלי ממש מפרפרת מרוב צורך לזה, לתיקון בוחן המציאות.
בין השאלה ששאלתי בפורום לתשובה שכתבת לי, שוחחתי עם המטפלת, ואכן דיברתי איתה על הצורך הזה שלי.
(האמת שכבר הרבה פעמים ביקשתי ממנה שאני צריכה "תיקון בוחן המציאות")
אבל המטפלת די מסתייגת מלהגיש לי על מגש של כסף את הצורך הזה.
היא אמנם הסכימה שזה חלק מאוד חשוב בטיפול, והוא אמור להגיע בשלב כלשהו.
אבל מצד שני אמרה שמציאות, כל מציאות שהיא, נתונה לפרשנויות שונות ואישיות.
הדיבור עלי, על האופי שלי, על כך שיש פירושים שונים למציאות, הוא השיח העיקרי בטיפול, ואני מרגישה שאני כמעט גוועת מהטיפול הזה.
ודבר נוסף, היא אמרה שהיא צריכה קודם לשמוע ממני באופן מפורט את כל ההיסטוריה שלי, ורק אז מהמקום שמרגיש תוכל לספק לי את התיקון, כי אי אפשר להכניס לה את זה בכוח לפה.
השאלות שלי:
1. כשהיא עושה את זה, כשהיא מדברת עלי ועל המציאות באופן שמבלבל אותי עוד יותר, אני מרגישה שאני לא יכולה להכיל את הקיום שלי יותר.
כי אני לקחתי את כל האירועים לתוך העצמי שלי, ואני לא מסוגלת כשהיא מעירה לי אותו, אני מרגישה שהערבוב הזה פשוט פוער בי פצעים שאני לא מסוגלת להכיל את כאבם.
2. קשה לי שכדי לקבל את הצורך בתיקון אני צריכה "לשלם" בזה שאחשוף לפניה, באופן שעדיין לא בשל אצלי, פרטים קשים.
אני כבר סיפרתי לה את כל ההיסטוריה שלי, היא יודעת בגדול מה היה בעבר, (פגיעות מיניות במשפחה, אלימות קשה, גם כלפינו הילדים, גם כלפי אמא, וחרם שעברתי בגיל ההתבגרות כשבשלב כלשהו העזתי לספר לחברה קצת ממה שקורה בבית באופן שלא יחשוף את המציאות והפוגעים, חרם מצד כל העולם שסבב אותי- המשפחה, הצוות הלימודי והחברות, כשהציגו אותי בתור משוגעת שהוזה הזיות, ושנים האמנתי לזה)
אמנם מה שסיפרתי למטפלת היה די בקיצור, לא הכנסתי רגשות, לא תיארתי תיאורים קשים, לא נכנסתי לפרטים שאני לא מסוגלת. סיפרתי ממש מלמעלה.
ואני עדיין לא בשלה לספר יותר.
ובגלל שהמטפלת כ"כ מסתייגת מלספק לי את הצורך בתיקון המציאות, ומתעקשת שזאת גם הרגישות שלי ופרשנות אישית, אני מרגישה שאני צריכה "להצדיק" את הפגיעות שלי ולספר ולתאר תיאורי זוועה שלא ישאירו מקום לספק בדבר ה"זכות" שלי לכאוב ולהיפגע.
וגם אם אעשה זאת, אני פוחדת שבסוף היא לא תרגיש ולא תספק לי את הצורך/ תספק לא בצורה שתרפא, ואז הפגיעה תהיה כפולה ומכופלת.
אני רוצה להמשיך בטיפול, אבל איך אני מביאה את המטפלת להבין אותי?

שלום רב !!!
סובל שנים רבות מתחושות לא טובו ת קרי דיכאון לחצים שלא פוסקים
במהלך השנים אני נפגשתי עם המון פסיכאטרים אבל לא ממש מצליח להרגיש טוב .
למשל בימים האחרונים נמצא בחרדה כפייתית כלומר שאין לי מנוח ללא רגע אחת אפילו .
מתמודד עם המון דברים ותחושות שאין להם סוף .
אני לדעתי איני מטופל נכון מבחינת תרופות כי אני סובל מפוסט טראומה קשה שלא עובר לי וכל הזמן זה רק ומחמיר ויולד לו עוד ועוד רגשות .
מקווה שהסברצי את עצמי ורוצה המלצה מכם .
תודה אייל שם בדוי

שלום,
איך הייתם משייכים את הסימפטום לבעיה רפואית של פחד מסיכונים?
ולקבור את הראש בחול/לשבת בבית לא יעלים את הסיכון?


תודה רבה.

ליטל יקרה הייתי בפגישה ראשונית עם הרופא והציעו לי ללכת למועדון. במועדון במקום הזה יש אנשים מקסימים אנחנו באותו ראש אבל הדבר היחיד בגלל שעברתי פוסט טראומה מהמקום הזה בעבר אני פוחדת להגיד אמיתי את מה שיש לי להגיד רק בגלל שאני פוחדת עוד פעם לעבור את אותו גיהנום שם שעברתי לפני הרבה שנים הם נתנו לי רק שלושה כדורים קלים וזהו. הם המטפלים בקושי נותנים לי לדבר איתם רק אומרים לי מה לעשות בבית אחרי שאני חוזרת. הבעיה שמצד אחד אני עושה את מה שהם אומרים לי כמו לשמוע מוזיקה או מדיטציה וכאלה אבל מצד שני אני חוזרת מהמקום הזה עם דפיקות לב חרדה נוראית כאילו מחשבה מה כבר יגידו לי מחר? או מחרתיים? אני מתלבטת עם להמשיך ללכת למועדון הזה ואחותי אמרה לי עם זה עושה לך חרדות ולא טוב על תלכי לשם. מצד אחד זה הטיפים שהמטפלים נותנים לי שם הוא מצויין מצד שני המקום עצמו לא המועדון ספציפי המועדון ספציפי יש אנשים נפלאים אני מדברת על החברים ומטפלת מקסימה שיש שם,המקום עצמו זה שאני רואה מסביב עם את יודעת למה אני מתכוונת כי המועדון בתוך המקום הזה .אני לא יודעת עם להמשיך זה עושה לי חרדה. מצד שני אני רוצה להיות חופשיה באותו מקום ספציפי אבל אני כל נזכרת שם בעבר בגיהנום שעברתי בעבר המטפלים לא נותנים לי כל כך לדבר איתם על החרדה רק נותנים לי הצעה מה לעשות בבית וזהו. ואני ממלאה את ההצעות הנהדרות שנותנים לי. אבל אני מתלבטת עם להמשיך או לא להמשיך. אשמח לעצתך. תודה ליטל מקסימה אגב סיפרתי לכם על ההצעה של הפסיכולוגיה החיובית זה בסדר המדריכה מטפלת איך שקוראים לזה שם יכולה לראות את מה שאני כותבת פה. והיא תומכת מאוד בזה. אבל רק הבעיה שיש לי דפיקות לב שאני בחרדה מאותו מקום מאותו בית חולים בה נמצא המועדון ובטח את מבינה למה אני מתכוונת. מאחלת לך יום נפלא ושבת נפלאה

היו לי חלקים בטיפול של כעס ואיומים עקיפים על המטפלת אחרי הרבה שיחות היא אמרה שהיא לא תוכל להמשיך לטפל בי בלי שהבטיחות שלה תובטח

באופן דומה עם הפסיכיאטרים הם מכבים אותי בניצוצות הראשונות של הכעס אף אחד לא מסוגל לראות אותי כועס באמת לשנייה אנשים יפגעו כנראה
מה שהם רואים זה אותי הכנוע
דבר ראשון הרגשתי בעבר שאין טעם בטיפול בלי החלק שבי שרוצה להתנגד וכל מה שהוא יודע זה להרביץ, מטפלים רק באני הכנוע
ואני לא יודע אם לעבור מטפלת יעזור לי עם זה נשמע שאולי רק אזיקים יעזרו בזה
זה לא רק הכעס אלא גם הפגישה ריקה מתוכן אני מרגיש שאני סתם בא, בפגישות שהיו עם הכעס היו לי דברים לומר והיו דברים שהרגישו חשובים באמת ועכשיו כבר חצי שנה אני מרגיש שאני רק מדבר על שטויות

אני חושד שאולי יש לי הפרעת אישיות גבולית למרות שכל הבעיות שלי הן פנימיות מאוד הבהב בי מה שקראתי כי זה מבפנים תמיד הרגיש שאני שומר את עצמי מלהתפוצץ כל החיים שלי, אני הרגשתי כל חיי כאילו אני מחכה לרגע האלוהי הזה שסוף סוף אני יהיה זה שלמעלה ואני אנקום במשפחה שלי, חיכיתי יותר מידי ועכשיו אני לא יכול לעשות זאת מבחינה חוקית, אבל עדיין הזעם נשאר ואין על מה להתבזבז כי כל פעם שאני כועס מוציאים אותי איזה מוזר שעל מה אני כועס, לדוגמה בסיטואציות שעוקפים אותי בתור ואני צורח על מי שמתווכח איתי הוא נותו לי לעקוף בסוף אז אני לא מבין למה הוא מתווכח מלכתחילה הם לא מבינים כמה זה קריטי בשבילי
אני תוהה האם יש טעם להמשיך עם הטיפול כשחצי מעצמי בעצם לא נמצא בטיפול
ואני תוהה אם יש טעם לכבות בכלל את החצי הזה או שעדיף להוציא אותו ולתת לו להשתגע כבר פעם בחיים כמו שחלמתי מאז שהייתי קטן, והתוצאות יהיו מהירות ואכנס לכלא אולי ככה צריך להיות בשבילי ולזה נועדתי אבל לפחןת אני ארגיש חיי כי אני גם מכיר את ההרגשה וזו באמת אחת ההרגשות היחידות שאני מרגיש בהן חיי, רק כעס סוף סוף יוצא אני רוצה לחיות בלי זיופים יותר

דבר שני איך פסיכיאטר יאבחן אותי אם אני לא מדליק את החלק הזה, הוא מלכתחילה יכבה את החלק הזה ואז הוא נשכח ממני כמו שקורה לי רוב החיים, זה נראה שהוא לא יכול להיות על אש קטנה, או שדלוק או שכבוי, אין אמצע, אז גם כששואלים אותי שאלות והוא כבוי אין טעם כי הוא כבוי אין את מי לשאול בכלל הוא לא בחדר
זה בדיוק בינארי כמו שאני מתאר, גם עכשיו חוץ מקצת רעידות אני לא מודע לקיומו, אני רק נזכר פתאום שכיביתי אותו ושכחתי ממנו והוא כנראה עדיין שם

אם קורה בטיפול שהמטפל פוגע ברגשותיו של המטופל, וכשהמטופל מבקש מהמטפל להימנע מכך, ועל אף הדיון החוזר והנשנה, ועל אף שהמטופל מתאר למטפל את הסבל והכאב שנגרם לו מהכיוון הטיפולי שבו נוקט המטפל, המטפל מתעקש להמשיך את הדרך כמות שהיא.
האם זה סימן שאין התאמה?
או שהמטופל רגיש מידי ועליו להצליח לשאת את הכאב והפגיעה?

שלום
בני בן ה20 בד"כ בחור חכם, חברותי ביותר ופעיל ספורטיבית. התקופה האחרונה בצמצום היציאה מהבית וצמצום החברה קשה לו ביותר. בימים האחרונים הוא לא רוצה לעשות כלום, לא מוצא ענין בכלום.
יושב על הספה..הוא כן מתקשר עם הסבחבה עונה ומדבר , אך פשוט לא בא לו לעשות כלום.נראה שקשה לו מאד.
בשיחה איתו הוא אומר שאין לי מה לדאוג כי כשתעבור הסיבה (יחלוף הסגר הזה..) יעבור המצב בו הוא שרוי.
בכל זאת אני דואגת מאד וחוששת מהידרדרות .
מה צריך לעשות? כיצד ניתן לעזור לו?
אודה לעצה!

אני בטיפול פסיכודינמי, מאובחנת כסובלת מפוסט טראומה מורכבת (לא על רקע מיני)
על אף שעברו כבר כמעט שנתיים, לא דיברנו עדיין בטיפול כמעט על הטראומות, בטח לא הקשות שבהן, יותר מסביב ועל הדברים הקלים יותר.
יש לי משאלה שמה שיקרה בטיפול יהיה "תיקון בוחן המציאות".
שכמו שבמשחק כדורגל הקריין מתאר לצופים מה מתרחש במגרש, כשאנו מדברות על הטראומה שהמטפלת תתאר לי את המציאות הנכונה.
אפשר לומר שהטראומה הקשה ביותר שלי היא עיוות המציאות.
כשילד חווה חוויות מזעזעות על בסיס קבוע, ואלו החיים שלו, והוא אינו מודע לכך שהמציאות שבה הוא חי אינה נורמלית, הוא מקבל אותה כמציאות נורמלית.
בלי להאשים, כשהמבוגרים האחראים עליו פוגעים בו מצד אחד, ומכחישים את הבעייתיות כשהוא מעלה תהיות/ שאלות שלו מצד שני, הילד מבסס לעצמו מציאות מעוותת.
אני מרגישה שמה שקרה לי הוא עיוות בסיסי מאוד בתפיסת העולם, באמון בעצמי, בהבנה נכונה של רגשותיי. ועוד.
העיוות כל כך מבוסס אצלי, שרק כשהתחלתי טיפול הבנתי שבעצם יש בי משהו שונה מכולם בתפישה ובחוויה של החיים והעולם.
היום לאחר שהעמקנו ודיברנו על כך, אני מבינה שהעולם שונה ממה שאני תופסת אותו.
מבינה, אך עדיין לא מרגישה ומאמינה.
אני מאוד רוצה שהמטפלת תגיד לי:
זה לא נורמלי מה שקרה/ זה מעוות מה שאמרו לך/ זה שהרגשת כך או כך היה נכון. את בסדר, כל אחד היה מרגיש כך.
וגם, אני לא מאשימה אף אחד במה שקרה, ולא רוצה להיכנס למקום של האשמה וכעס, אבל מרגישה שאני רוצה שהמטפלת כן תאשים במקומי, כן תכעס במקומי.
האם המשאלות שלי לגיטימיות?
או שהדרך והטיפול אמורים להיות שונים?

שלום.
בנערותי, אחי (הקטן ממני) פגע מינית בשתי אחיותיי והתנהג באופן לא ראוי מינית עם אחד מאחי.
אני לא ראיתי את המעשים, אך נודע לי עליהם מיד לאחר שקרו.
עם כל האמוציות וכו'.
בלי קשר, יש לי תמיד מן דמיון/ פנטזיה שנפגעתי מינית בילדותי אבל אני לא זוכרת.
יש לי הרגשה חזקה שאם יעקפו לי את ההגנות (בהיפנוט למשל) אכן יתאמת שהיתה פגיעה.
הדבר מאוד מציק לי. כי לפעמים נראה לי שהייתי ממש רוצה לדעת שאכן היתה פגיעה, ואם אדע אשמח בזה.
זה מפחיד אותי כי אני מבינה שמצב כזה שבו אני כביכול מייחלת להיות "נפגעת" הוא מצב לא תקין.
האם זה משמעות הביטוי "אשמת השורד?"
ואם לא, למה זה קורה?
(בלי קשר, היתה לי ילדות עם חשיפה לאלימות פיזית ומילולית קשה)

בס"ד
האם השוטרים ואנשי החוק מחוסנים לנגיף הקורונה?!
שלום וברכה
שמי ציפורה ל., תושבת בית שמש ואזרחית ישראלית.
קודם כל ברצוני להביע את תודתי לכל אלו העוזרים בע"ה בכל דרך אפשרית למנוע את המשך התפשטות הקורונה. הן לרופאים, שוטרים, משרד הבריאות וכו.
כמו כל אזרח החייב להקשיב להוראות משרד הבריאות והחוק- כדי למנוע את התפשטות הקורונה -כך גם אני בע"ה עושה כמיטב יכולתי להקשיב וליישם את כל הכללים.
מה שלא הייתי מעלה על דעתי שדווקא אלו שאוכפים את החוק ונראה לי שהם צריכים להיות הדוגמה האישית לשאר האזרחים והתושבים, לא עומדים בכללי הזהירות כלל. איני רוצה להכליל את כולם, אבל מה שראיתי כיום נראה לי מספיק בישביל להבין שהמצב גרוע.
כאמור אני שומעת לכללי הזהירות, כך שלא יצא לי לצאת למרחב ציבורי כל כך. רק היום יום שני 31/03/2020 הייתי צריכה להיות אצל רופא עם הבן שלי בירושלים. והנסיעה - ממש פלא: פחות ממניין נוסעים (בחזור נסעתי היינו היחידים!) וכביש ריק- נדיר בכניסה לעיר!!!.
אחרי הנסיעה כשאני מתפלאת ונושמת אוויר חופשי -אחרי שבועות בבית, הייתי צריכה לעבור במרכז המסחרי בגאולה (כבשעה 16:30).– כמובן כל החנויות למעט של אוכל היו סגורים. כמעט ולא ראו נפש חיה ברחוב –חוץ מעשרות שוטרים המסתובבים "יחד". (דרך אגב ראיתי גם צלם המצלם אותם כך אולי יהיה להם תמונה ברורה יותר על המצב).
וה"סיור" שלי היה נראה כך:
• בתחילת הרחוב (למעלה במלכי ישראל) עברתי ליד ניידת משטרה שבתוכו היו שני שוטרים ומחוצה לה עוד שוטר שראשו בתוך הניידת כדי שיוכל לדבר (או לצחוק) עם עמיתיו.
כאישה שלא יכולה להתאפק לא להוציא מילים שעל הלשון, אמרתי להם בצחוק: הי! תגידו- לשוטרים מותר להתקהל מעבר לשני איש שלפי הכללים?
הם כמובן צחקו על הבדיחה והמשכתי הלאה.
חשבתי שהתקהלות של שלושה שוטרים יחד זו השיא. אבל מהר מאוד נודע לי שהמצב רק הולך ומחמיר ......
• סמוך לככר השבת (מלכי ישראל פינת יחזקאל) ראיתי שעצרו בחור צעיר (כבן 18) כנראה בכדי לשאול אותו על יציאתו למרחב הציבורי. וזה פשוט הדהים אותי: לפחות 5 שוטרים ושוטרות עומדים מסביב אזרח מפוחד בקריבות של פחות ממטר!!! ללא מסכות מגן וכו!!! האם השוטרים מחוסנים לנגיף? האם הם לא יכולים להעביר את הנגיף לאזרח הפשוט שאולי עבר על כללי הזהירות בגלל נגיף זה?.
כשראיתי זאת המשכתי את מילי התוכחה שלי וצעקתי ממרחק: הי שוטרים- אלי אל תתקרבו. לכם מותר להתקהל??? מעניין לא?
• הכי מוזר היה המצב בכיכר השבת ליד הבנק שם. (לא זכור לי את שמו). שם על הגדר ישבו לפחות 15!!! שוטרים עם מגנים-אבל לא מסכות, אכלו ושתו יחד, צחקו וכו.
אני לא באה בטענות שהם מנסים להנות על אף המצב הקשה, עדיין, האם הם- אנשי החוק – לא צריכים להיות הראשונים והדוגמה אישית לשאר איך צריכים להתנהג?
גם שם לא שתקתי ואמרתי להם: מה ההתקהלות הזאת אתם מעל מניין איש יחד. (סתם לסבר את האוזן: חתונה עכשיו לא היה נראה כך.....)
אחרי זה התקשרתי לבעלי ואמרתי לו: אם תרצו להתפלל במניין תצתרכו כנראה להתחפש לשוטרים- כי אולי הבגדים שלהם מגינים מפני הנגיף?
ולא נדבר על זה שהם הגיעו בישביל לשמור שלא יהיו מנייני תפילה! אני כאישה השומרת תורה ומצוות מבינה שבמצב זה מניין תפילה יכול להיות מסוכן, אבל מה שבטוח אצלי, שהתנהגות זו של השוטרים הרבה יותר מסוכנת- להם ולכלל הציבור.
דרך אגב אם כבר מדברים על התנהגותם אני יכולה להוסיף שנכון, גם האזרחים לא מתנהגים יפה לפעמים כמו ששמעתי וראיתי מהחלון בבוקר: ניידת משטרה ובזכותו " התקהלות של ילדים" ואולי גם מבוגרים יצאו לרחובות לצעוק מילותי גנאי. אני ממש לא מצדיקה התנהגות זו ומחנכת את ילדי לא ללמוד מהמיעוט שעושים את זה. אבל זה לא מצדיק לסכן ולבזות ציבור שלם ע"י אנשי חוק שעבודתם לשמור ולהגן ולא ההיפך או החמור מכך.
מקווה להבנה ובריאות שלימה ציפורה

שלום רב

יש לי אוסידי אבל קרה לי דבר מרגיז .בלי קשר לאוסידי

עמדתי ברכבי אחרי רכב שעצר ושם ושם ברכב דברים ,לכן היא עצרה .אחרי שהיא שמה דברים ברכב שלה.ירקה על הרצפה.נורא התרגזתי ,הרגשתי שהיא יורקת לידי למרות שאני היתי ברכב משלי אחריה.נורא שהתרגזתי כי היתי קרובה לרכב שלה תודה