שלום,

בארבע שנים האחרונות חוויתי משברים אישיים שגרמו לקריסה כללית.
באותן שנים אני מאבדת חלקים גדולים מהמשפחה שלי, נקרעת מהעולם המקצועי אליו אני משתייכת ובקושי רב מנסה לפלס מחדש את דרכי בחזרה אחרי שנים של חוסר מסוגלות לעשות את הצעד רק כי אני לא תמיד מרגישה שמי שהייתי אז זו אני גם היום (ואני עדיין לא שם, דרך אגב).
מרגיש לי שנכנסתי למעין בועה והכל התגלגל כמו כדור שלג שהולך ותפס תאוצה, שקעתי למטה בלי יכולת לראות את האור.
הסביבה לא תמכה ואף "נהנתה" לראות את הקריסה הזו וזה דבר שרק החליש אותי עוד יותר.
למרות שהתקופה האחרונה מאתגרת, פתאום משהו בהתכנסות הזו פתח משהו בתוכי והצלחתי להביט באומץ בתקופה הזו, להבין מה קרה, להסתכל גם על חוויות מהעבר ולהבין שמשהו משמעותי קרה כאן.
אירועים בחיים שצילקו אותי והותירו חותם צורב בעור שלי, פתאום אני מבינה אותם ורואה שאולי אני רגישה מדי ואולי אני מבינה מדי אבל זה פגע בי, יותר מדי אפילו.
זה הרס את מי שהייתי ואני לא יודעת איך אני החדשה תבנה את עצמה.
אני רק רוצה להבין משהו אחד, מה גורם לאדם אחרי שנים של הליכה בחושך, חוסר היכולת לרצות להבין או להעדיף להדחיק מציאות מסוימת, מה גורם לנו כבני אדם להתעורר לפתע ולהבין כל מה שלא רצינו?
מה נפתח שם במוח שהופך את הסרט שמתנגן שם למציאות לנגד העיניים?

תודה מראש.