קוראים לי הדר אני בת 31 רוקה
מטופלת 3 שנים אצל פסיכולוגית
הרקע והנתונים המשפחתיים שלי לא פשוטים אני מטופלת בלמיקטל וציפרלקס שפסיכיאטר נתן לי נגד חרדות ודיכאון,
אני שוקעת הרבה למצבי דיכאון...
יחד עם זה שהחיים שלי מאתגרים מאד
אני לפעמיים מגיבה בעוצמה מאד חזקה בשביל לקבל יחס חום ואמפטיה מהמטפלת שלי ובאמת אני מקבלת אתזה ממנה,אף פעם לא תיכננתי התאבדות,וזה כן מה שהצגתי בעיני המטפלת שלי.
וככה אני שוקעת לעוד בור ועוד בור לא רק מולה גם מול עצמי להוכיח לעצמי שאני לא משקרת,
אני צמאה לאהבה שלה לדאגה לאמפטיה שאני מקבלת ממנה במנה מותרת במיוחד שאני מתוך הבור,ככה אני מרגישה שמתמלא לי החסרים שלי,
אני מבולבלת מאד
אני רוצה לעזור לעצמי אני רוצה שיהיה לי טוב,
הפסיכולוגית שלי מנסה כבר הרבה זמן לחשוב איתי מה הרוח שלי להמשך שוב ושוב לכאב
הגענו להרבה מסקנות אבל המסקנה העיקרית שמורה אצלי בלב!
אין בי אומץ ויכולת לפתוח אותה בפניה
מה עושים??
אני מרגישה שזה מחסום נורא משמעותי ואם אני יצליח להזיז אותו אני ירגיש הרבה יותר טוב
אני יפתח חלון לטוב
מה שאכשיו אני ממש נוהלת.
שלום הדר.
נשמע שהגעת בינך לבינך להכרה אמיצה אך מכאיבה מאוד בשימוש מסוים שאת עושה בסבל, ושאת ערה גם למחיר שאת משלמת עליו וגם לקושי לוותר עליו. אני יכולה לתאר לעצמי שמתחת לקושי זה יש חרדה רבה ובמובן זה, יש משהו טבעי ו"הישרדותי" בהיאחזות שלך בו ובקושי לשתף את המטפלת. מתוך הכרה אמיצה זו, אני חושבת (ונדמה לי שגם את מזהה) שאין אלא להביא גם את החלק הזה לטיפול ולאט לאט לשחרר אותך מאחיזתו. אני לא בטוחה שיש דבר מה שאוכל לומר שיהפוך את המשימה הזאת לפשוטה, אבל מזכירה שגם אם את חשה רע מאוד לגביו, המטפלת לא בהכרח תחווה זאת כך. אני מאמינה שתהיה לה היכולת להבין כי היאחזות בחלקים ההרסניים לעולם אינה מתרחשת לחינם, אלא יש לה סיבה נפשית טובה.
מקווה שתצליחי לאזור את האומץ ולהתחיל לשחרר את עצמך,
ליטל
