פורום טיפול נפשי

הי, אני בת 61 סובלת מקשיי הירדמות כבר הרבה שנים, השתתפתי בסדנאות שינה ואני מודעת לכללי הגיינת השינה ואיכשהו מצליחה בשגרה להתמודד עם זה. מזה חודש וחצי בזמן הקורונה אינני עובדת ובעיית השינה החריפה מאוד אני לא מצליחה להירדם ומוצאת את עצמי בשעה שתיים או שלוש בלילה לוקחת רבע כדור שינה (מה שלא לקחתי כבר שנים ) , אני טיפוס דאגן וחרדתי וכעת אני ממש מודאגת מהידרדרות השינה שלי. מה לעשות איך לחזור למצב הפחות או יותר סביר שהייתי בו לפני הקורונה, האם זה בסדר לקחת בתקופה הזו כדורי שינה כי אני פוחדת שלא אצליח להיגמל אחר כך .אודה על על עצה ועזרה .

שלום, סבא שלי מבוגר והוא בביתו בעקבות המצב אבל הוא לא מקשיב להנחיות כמו שצריך ויוצא להסתובב מידי יום למרות שאנו אומרים לו שזה לא בטיחותי בכלל והוא חייב להשאר בבית. אך כל זה לשווא.. הוא אומר שהוא עבר את השואה ואין לו כוח לעוד למלחמה והוא לא צריך לסבול שוב ככה.
לדעתי הוא מאוד בודד ועצוב ולפעמים הוא זורק באוויר שאין לו כוח לחיות ויש לו כאבים רבים בגוף.
איני יודע מה לעשות.. אני מדבר איתו כמעט כל יום לשאול לשלומו אבל השיחות איתו מאוד קשות לי
אני חושב שאולי טיפול יכול לעזור אך אני ממש סקפטי לגבי שיתוף פעולה מצידו, כיצד ניתן לתת לו להבין שאולי כדי שידבר עם איש מקצוע?
תודה רבה

שלום במהלך הסגר הארוך עקב הקורונה מטריד אותי המחשבות מכך שהגרוש שלי גזל ממני את הבית,הרכב,הכספים המשותפים,תכולת הבית ואת כל רכושי
התחתן עם פיליפינחת והכניס אותה היתק קשר עם כל הילדים ואני כועסת מבפנים איך מדתחרבייתרים מזהה נ

שלום,
ביתי בת 21 טובה ונעימה
אוהבת מאוד את אחייה ואותנו ההורים
יש ביניינו יחסים פתוחים וטובים
היא ובעלי אוהבים אך אין ביניהם נושא משותף ..לעיתים הוא מנסה להציע לטייל איתה או לשחק משהו יחד והיא תמיד אינה מעוניינת, השבוע הוא אמר לה שהיא מוזרה שכל דבר שהוא מציע אינה מעוניינת ואינו מבין מדוע, היא אמרה לו שאין להם תחומיי עניין משותפים ושזה בסדר ושאינה מעוניינת לעשות משהו (לשחק טיול) אם משתעממת מהר מכך
שנייהם נעלבו מכך וכל אחד פנה לדרכו..
הוא אמר לי שהיא צריכה לעשות מאמץ לביחד והיא אמרה לי שהוא משעמם אותה והיא אוהבת אותו אך לא נהנת להיות בחברתו לבד
בנוסף אמרה לי שהיא יודעת שהוא נהנה יותר עם אחותה (יש גם אחים בנים)
הסברתי לה שיש להם תחומיי עניין משותפים אך הוא דואג ואוהב אותם באופן זהה
מה עושים ? קשה לי ואיני יודעת איך לגשר ששניהם עקשנים תודה שרון.

היי,
כתבתי פה בעבר. בן זוגי לשעבר ואני היינו במערכת יחסים ארוכה של כ-3 שנים. בני 27.
נפרדנו לפני כחודש, בעקבות כך שהוא הרגיש שהוא איבד עצמו בזוגיות והקדיש את הכל לזוגיות וכרגע הוא מרגיש שהוא מוצא את עצמו במצב שבו אין לו מה לעשות עם עצמו כי כל הזמן הוא התעסק בזוגיות. הוא אוהב אותי, ואני חברה טובה שלו. ואני אוהבת אותו. אבל הוא נפרד ממני כי לא יכל היה להתמודד עם הכעס והקושי והתסכול ממערכת היחסים שלדעתו הייתה לא בריאה כי גזלה ממנו הכל. זה התחיל כשהוא גילה שקרים קטנים שהסתרתי והודעות כתובות עם חברה. דברים שעשיתי מתוך חוסר ביטחון שלי ולא כי רציתי לפגוע בו. אני חוששת שהוא תקופה ארוכה בדיכאון. ואני מרגישה אשמה. אני מרגישה אשמה כי אין לי איך לעזור ואנחנו כרגע לא מדברים. אני מרגישה אשמה כי גרמתי לבנאדם שאני הכי אוהבת לקרוס. עשיתי דברים קשים, ביקרתי אותו ולחצתי עליו. מתוך תחושה שאם לא אעשה זאת לא יעריך אותי. במקום להקשיב נתתי עצות מלוות עם ביקורת שלא עזרו לו. אני מרגישה אשמה, ואני יודעת שיש עוד הרבה סיבות למה הוא הגיע למצב דיכאוני. הוא לא היה מעוניין בזמנו ללכת לפסיכולוג. ומניחה שעכשיו עוד יותר לא. אין לי איך לעזור לו. מה אני יכולה לעשות? אני אוהבת אותו ודואגת לו. אבל כרגע רק מרחוק. הוא לא מתפקד כל כך ולא התחבר לפלאפון כבר שבוע לדעתי. איך אפשר לעזור לו? המניעים שלי אולי גם אנוכיים כי כן הייתי רוצה לחזור אליו. אבל כרגע, המטרה העליונה זה הוא. אני מרגישה מצד אחד זו שאשמה בכך שהוא הגיע לשם, ומהצד השני, היחידה שהוא דיבר איתה אי פעם על דברים שכאלה. הוא אמר שאף פעם לא באמת הבנתי אותו, לא הבנתי כמה הזוגיות לקחה ממנו וכמה הוא כלום כרגע. איך לעזור לו? אני דואגת, מוטרדת ואכולת רגשות אשם.

שלום, אדם ששונא ככ את עצמו ואת המראה שלו ושוקל לשנות את מינו אבל חושש שהשינוי לא יצליח ולא ייראה כפי שרוצה האם אותו אדם באמת רוצה שינוי מין או שהשנאה לעצמו ככ חזקה שהוא רוצה להיות מהמין השני ולהיעלם לגמרי ממה שהוא? אותו אדם לא סגור סופית וכל פעם יש התלבטות אבל השנאה העצמית ככ חזקה.. איך משחררים? איך מקבלים את מה ומי שאתה?

שלום לכם
אני בן 29 חרדי לשעבר בילדותי הקשר שלי עם אבא שלי לא היה טוב, תמיד הרגשתי שהוא לא מבין אותי ואת רגשותיי הוא גם לא היה אסטתי וזה גרם לי תמיד להתרחק ממנו ולא לרצות בו כאבא, במקביל התחלתי לפתח רצון לקשר עם המורים והרבנים שלי .. רציתי מהם תשומת לב חום ואהבה , וגם התפתחה לה משיכה מינית לדמות הזאת של אבא חרדי מזוקן.
כיום אני נמשך רגשית ומינית לחרדי מזוקן וזה גורם לי סבל רב , אין כמעט יום שאני לא חושב שבא לי להתאבד, הייתי בטיפול פסיכולגי שנתיים וחצי הבנתי את הבעיה שאני צריך להתמודד איתה .. אבל לא מצאתי פיתרון לבעיה זו .
השאלה היא אם אפשר לצאת מכזה דבר או פשוט להשלים עם זה וזהו?
אתם מכירים מישהו שיצא מכזה דבר?
בתודה מראש וערב טוב.

שאלתך הנוספת נמחקה מהאתר בשל תקלה טכנית, לכן אענה לך כאן:

הכוונה היתה שבמצב בו את מרגישה חשש מפני יציאה משפיות, אפשר לטפל ולעזור. לפעמים עצם הפחד מאובדן שפיות מייצר לחץ, ולכן הכוונה היתה שלא כדאי להיבהל, אלא להיעזר ולהיתמך ברגעים הקשים. טוב שאת יכולה לתאר את חווייתך באופן הזה וכן לבקש עזרה.

בהצלחה,
יעל

בפגישות האחרונות אני יוצאת יותר כועסת ועצבנית ממה שנכנסתי.כמובן שאני משתפת את המטפלת ומקווה לטוב. אבל אחרי פגישה או שתיים שוב היא מכעיסה ומעצבנת.
ובנוסף לכך תמיד יש אוזניים לכותל אצלה וזה ממש לא נעים.
היא לא מיידעת אותי בכך כמובן. אבל אני שומעת שיש עוד אנשים בבית מלבדינו וזה לא נעים ולא בטוח.
ההרגשה שלי לאחרונה שממש לא צריך אותה יותר ושזה סתם מין פינוק כזה שלי.
אני בטוחה שאני יכולה להתגבר עליו ולשחרר אותי מכל החוסר נעימות שיש בזמן האחרון בטיפול.

שלום ליטל.
בשיח על אירוע/עבר טראומתי כשהמטפלת שואלת שאלה ספציפית שהתשובה הנכונה מציפה כאב גדול מידי אני עונה תשובה לא מדויקת/ לא נכונה, כדי לברוח מהכאב ו/הבושה.
האם מטפלת מנוסה מזהה כשמטופל מתחמק מכאב באופן כזה?
והאם יש דרך להימנע מהבריחה הזאת שמתרחשת באופן כמעט בלתי נשלט?
איך ניתן להתגבר? ואיך אפשר לתקן באופן מיידי?
האם לאחר הבריחה יועיל לומר: לא דייקתי כי ברחתי מהכאב, ואני לא מרגישה מסוגלת לפרט יותר כעת?

אם המשאלה הכי גדולה שלי היא פשוט לא להיות.
כי אני באמת לא מבינה- למה זה טוב להיות?
אין לי כוחות לחיות ואני לא רוצה.
אני מאמינה בחיים שלאחר המוות ולכן גם לא רוצה למות.
אני פשוט לא רוצה להיות.
זו המשאלה, הכמיהה, הרצון החזק ביותר שלי.
רצון שלא יכול להתגשם,
ולכן אני כמו דג מת שצף על גלי הים, זה נראה שהוא מתקדם כמו כולם, אבל באמת הוא מת.

איך טיפול פסיכולוגי יכול לעזור במצב כזה?
איך אפשר לעזור לאדם שכל כך כמה פשוט לא להיות?

היי
אני בן 39 מאובחן בשסעת
אני נורמטיבי נשוי בעל משפחה עובד בימים רגילים .
הבעיה אצלי ממזמן ועד היום במשך שנים זה שחוויתי טראומה והרגשה כאילו החיים נתקעו ומין אני חיי בעבר .
למשל שאני שומע מוזיקה אני לא מצליח להתחבר למוזיקה עדכנית כי אני לא מחובר לאמנים ולתקופה ( אני חושב שמוזיקה משפיעה על אנשים בתקופות בחיים ).
ולמשל מוזיקה ששמעתי בעבר שאני שומע אני מצליח להתרגש ולחוות אותן רגשות שחוויתי לפני שנים .
הדבר גם נכון למשל לספורט בעבר התעסקתי באומנויות לחימה וכיום מאותו מקום אני מתחבר ליוגה כי שניהם זה אומנויות מהמזרח הרחוק .
השאלה היא למה( כשאמרתי את האבחנה שלי ובנוסף שזה מלפני הרבה שנים )
אני לא מצליח להתחבר למוזיקה מודרנית או לנושאים של אקטואליה ואני מרגיש לפעמים מעין פאניקה של חוסר עניין בסביבה .
האם יש דרך להקל עלי ?
תודה

גם הקורונה מפחידה אותי גם לגבי המשך טיפול וגם פוחדת על אבא שלי שהוא מאוד חולה.

שבוע טוב ליטל יקרה.
כמו שאת יודעת אני כבר כמה זמן נמצאת במועדון שיקומי. מצד אחד שוב אני נעזרת מאוד מבחינת הטיפול השיקומי, אבל מצד שני אני לא יודעת מה יהיה בעתיד עם אשאר ואני בחרדה מזה. גם ככה עברתי לפני הרבה שנים פוסט טראומה בגלל אשפוז שעברתי. אני לא חתמתי על שום דבר הם בסך הכול רוצים לעזור לי בשעת חירום עם אבא שהוא חולה ועוד. אבל בכל זאת אני ממש מתלבטת עם להישאר שם או לא. החרדה הזאת מהמחשבה על העתיד מה יהיה עם אשאר במסגרות האלה מפחידות אותי. כל מה שקורה לי זה חרדה מהמסגרת. בלי שום קשר הצוות מעולה הרופאה מעולה אנשים נחמדים טיפול נכון אבל בכל זאת,מצד אחד אני רוצה להשתקם כדי להרגיש טוב אבל מצד שני יש לי חרדות לגבי העתיד במסגרות האלה. מה את ממליצה לי לדעתך לעשות כדי להקל על עצמי? האם כדאי לי להישאר? או עם יש לי כל כך הרבה חרדות מהעתיד מה יהיה? לעזוב את זה וזהו? אשמח לדעת מה את חושבת לגבי זה? אני מודה לך ליטל שבוע טוב

לפני חצי שנה התעוררתי בבוקר עם התקף חרדה חריף שגרם לי להגיע לבי"ח ומאוחר יותר לאשפוז יום. הכל התחיל שנעשיתי מודעת לעצמי ולסביבה יותר מידי, כל הזמן שאלתי את עצמי האם מה שאני רואה זה אמיתי למרות שאני רואה, איך אני מצליחה לדבר ומה זו השפה הזו למרות שאני יודעת מה היא והתחלתי לשים לב לכל פעולה שלי והרגשתי שאני פועלת על אוטומט. בשלב מאוחר יותר התחיל להתעורר אצלי פחד מאובדנות ובעיקר פחד מהחלון בחדר שלי. באשפוז יום אבחנו אצלי דיסוציאציה ocd והפרעת חרדה מוכללת וקשה.
מטופלת תרופתית ושיחתית אך עדיין יש את הפחדים והניתוקים.
מטופלת כמעט ארבעה חודשים באנפרניל 75 מג ובנוסף בחודשיים האחרונים הוסיפו לי 1/4 קלונקס x3 ביום. מרגישה עדיין דיכאון חרדות ופחד ממחשבות אובדניות ותופעות לוואי.
בעבר נטלתי 7 ציפרלקס 10 מג ועזר. האם ניתן לחזור לאותה התרופה? כמה זמן אמורים לחכות עד להשפעה מלאה?
מה הבעיה שלי שממנה אני סובלת כבר חצי שנה והאם סביר שהאנפרניל שנחשב לתרופה ותיקה וטובה לא תשפיע עליי לטובה?