פורום פסיכולוגיה

שלום נורית,

ראשית צר לי לשמוע על אובדן חברך. יום הזיכרון הוא יום טעון וקשה עבור רבים, על אחת כמה וכמה אם חווית אובדן של חבר טוב. היום עשוי להציף במחשבות על האובדן הספציפי ועל מוות בכלל, יכולים להתעורר געגועים, תחושות עצב ודכדוך והדבר הוא לגיטימי ונורמלי. הגיוני גם שכמה ימים לאחר מכן, עדין החזרה לשגרה לוקחת זמן. לכן, הרשי לעצמך גם כמה ימים של חוסר מוטיבציה ותחושות עצב, רוב הסיכויים שעם הזמן והשגרה את תחזרי לעצמך ולאנרגיות שמלוות אותך בדרך כלל. עם זאת, כדאי להמשיך בשגרת היום גם כשאין חשק. כמו כן, מומלץ לשתף אחרים קרובים במה שעובר עליך, לא לנסות להתעלם מהתחושות, אלא דווקא לנסות לשוחח עליהן, לשתף ולא להיות לבד. במידה ותרגישי שחולף פרק זמן משמעותי ואין שיפור בתחושתך והמצוקה גוברת, תוכלי לחשוב על פנייה לעזרה מקצועית.

בהצלחה,
סיון

שלום בקי,

ראשית קנאה זהו רגש טבעי שמוכר לכולנו במידה זו או אחרת, והוא אחד מהרגשות שפעמים רבות קשה לנו מאוד לחוש. ניתן להתייחס לשני ביטויים מרכזיים של קנאה: קנאה באדם אחר על משהו שיש לו והיינו רוצים שיהיו גם לנו, וקנאה לאדם אחר, המתייחסת לעיסוק מוגזם ולא מציאותי בנאמנותו של בן הזוג, במחויבותו והשקעתו בקשר. קנאה במידה מסוימת באחרים יכולה לעיתים להניע אותנו לעשייה ולרצון להגיע להישגים, אך פעמים רבות היא רגש מכאיב, המעורר תסכול, אשמה ועוינות ועשוי גם להוביל להתנהגויות שבסופו של דבר פוגעות באחרים, בעצמנו או ביחסים שלנו עם אחרים משמעותיים.
לשאלתך, אין חוקיות בענייני קנאה והדבר הוא מאוד אינדיבידואלי, בהתאם לאישיותו של כל אדם ולניסיון חייו ולחוויות העבר. לא ידוע לי על מחקרים שבדקו הבדלים בין נשים לגברים בהיבט זה. כפי שאת מתארת, קנאה יכולה להתעורר ולהטריד את האדם גם כאשר אין שום הוכחה במציאות לבגידה.
הקנאה שאת מתארת במקרה זה כוללת גם קנאה לבן הזוג, וגם קנאה בנשים האחרות שכביכול מקבלות יחס מתעניין ומכיל, כפי שלמעשה היא הייתה רוצה לקבל. מאחורי רגש הקנאה יכולים להיות, כפי שאת מתארת פחד מנטישה, חוסר ביטחון ותחושת חוסר ערך, אך זה לא בהכרח נכון ויש להבין יותר מהי הקנאה עבור האישה הספציפית הזו. הדבר קשור לרגשות שמתעוררים בה, לחוויות החיים שלה, לחוויות מקשרים משמעותיים קודמים, מהי תפיסת הזוגיות שלה ומהי התפיסה העצמית וכו'. הנושא מורכב ביותר ולכן אם הדבר מפריע לה, כפי שנשמע מדבריך, הייתי ממליצה לה מאוד לפנות לטיפול פסיכולוגי ושם יתאפשר לה להבין את כל הדברים החשובים הללו על עצמה והיא תוכל להיעזר ולהתמודד עם המצב.

שיהיה בהצלחה,
סיון

שלום דנה,

אני מבינה שאת מאוד טרודה מהעיסוק שלך בדמויות המפורסמות. כשלב ראשון הייתי מציעה לך לקבל את זה שמשהו בסדרות הטלוויזיה ובסרטים מעורר את סקרנותך העזה לגבי הדמויות המפורסמות, והדבר מביא אותך לנהוג באופן אימפולסיבי ולחפש מידע אודותיהם, באופן שכנראה מפריע לך. בשלב הבא, כדאי לנסות לשים לב מתי הסקרנות הזו מתעוררות, מתי עולה הדחף לחפש מידע באינטרנט (האם בשעות מסוימות ביום? האם זה מקושר לתחושות מסוימות שלך, למשל רגעי חרדה או בדידות? האם לפעמים את מצליחה להתגבר על הדחף ומה עוזר לך באותו הרגע?). נסי להכיר את הדחף ואת עצמך. בשלב הבא, נסי לראות אם את מצליחה להשהות מעט את התגובה שלך לדחף שמתעורר. כלומר, כשעולה הדחף, אמרי לעצמך "ממש בא לי עכשיו לחפש על הדמות הזו", או "אני נורא רוצה לברר כך וכך" וכו', אך נסי לדחות את ההתנהגות עצמה לזמן אחר (למשל לערב, למחר, לסוף השבוע וכו'). המטרה היא להחזיר מעט שליטה על ההתנהגות, כך שבהדרגה ההתנהגות לא תהיה אימפולסיבית ותוכלי להרגיש שאת לא חייבת לברר את הפרטים הללו עכשיו ומיד. כך בהדרגה תרחיבי את פרק הזמן שבין התעוררות הסקרנות, לבין הפעולה עצמה. בהדרגה תוכלי אולי לתחום את הפעולה לזמן מסוים שבו את מבררת פרטים, אך זמן שהוא מוגבל. מעבר לכך, ייתכן ויעזור לך גם להיות עסוקה בדברים אחרים, ואם את מתגייסת בקרוב יש להניח שהזמן שבו תתאפשר לך גישה לאינטרנט יהיה מוגבל יותר ואולי גם זה יעזור. משאלתך לא לגמרי ברור עד כמה הדבר מפריע לך בניהול חיי היומיום וגורם לך מצוקה, אך בכל זאת, במידה ותראי שאין שיפור במצב, ממליצה לפנות לעזרה מקצועית לברור יותר מעמיק של הקושי ומה העזרה הנדרשת.

בהצלחה,
סיון

שלום,

זוהי שאלה מאוד כללית, שמעט קשה לענות עליה. יש סוגים שונים של סכיזופרניה ורמות שונות של תפקוד אליה מגיעים המתמודדים עם המחלה. לעיתים, כאשר המחלה מאוזנת מבחינה תרופתית והאדם יציב מבחינה נפשית ולא סובל מהתקפים פסיכוטיים, האדם יכול לתפקד, ללמוד ולעבוד. כמו כן, סוציולוג או פסיכולוג הם מקצועות שונים מאוד, וגם בתוך כל מקצוע יש סוגים שונים עיסוקים (למשל סוגים שונים של פסיכולוגים) ולכן צריך להסתכל על כל מקרה לגופו.

סיון

שלום מעיין,

בעת גידול בעל חיים נוצר לרוב קשר רגשי חזק בין הבעלים לחיה, ועל כן אובדן של בעל החיים הוא דבר מצער, כואב ועצוב, הן למבוגרים והן לילדים. טוב וחשוב להערכתי שסיפרתם לילדים את האמת על מה שקרה, וכעת ביכולתכם לסייע להם להתמודד עם הרגשות שעולים אצלם בעקבות האירוע. ראשית, נשמע שכל ילד מגיב בדרכו שלו, וכל התגובות נשמעות לגיטימיות וסבירות. בכי, עצב, הימנעות מדיבור וכו' הם דרכים שונות להתמודדות עם האובדן. גם ההתמודדות של בתכם באמצעות אימוץ בובת הכלבה היא מובנת ומהווה את הדרך שלה לבטא את הגעגועים והצער על אובדנה (דרך שהיא טבעית לילדים הנעזרים במשחק לצורך ביטוי תחושותיהם). מטבע הדברים, כואב לכם לראות את הילדים מוטרדים, עצובים או מגיבים באופנים שונים למות הכלבה. אני מניחה כי באופן טבעי הייתם רוצים לגונן עליהם מפני רגשות שליליים, ולכן פעמים רבות מתוך רצון זה ומתוך חשש מלהציף נושאים כואבים אנו נמנעים מלשוחח עליהם. עם זאת, כהורים, אתם יכולים לסייע לילדים להתמודד עם האירוע דווקא על ידי שיחה על הנושא ויצירת אווירה שבה ניתן להעלות שאלות בנושא, להזכיר ולהיזכר בכלבה. אתם יכולים לתאר את הרגשות של הילדים במילים ועל ידי כך לעזור להם להבין מה הם חשים. הדבר עוזר בעיבוד התחושות הקשות. למשל, כאשר בתכם לוקחת את בובת הכלבה, ניתן להזכיר לה את הכלבה, לומר שהיא בוודאי מתגעגעת ואולי עצוב לה שהכלבה כבר לא איתכם. ניתן להסביר שלמרות שהכלבה כבר לא תחזור, אתם זוכרים אותה ועדין חושבים ואוהבים אותה. ניתן גם לנהל שיחות משפחתיות על הנושא, אולי להכין אלבום תמונות של הכלבה ולאפשר באופן זה לעבד את תהליך האבל ולאפשר לילדים להיפרד ממנה. הגמגום, הרגישות והחיפוש אחר המוצץ יכולים להיות תגובות זמניות שקשורות לאירוע, וייתכן מאוד שיחלפו עם הזמן ועם הסיוע שלכם בהתייחסות ועיבוד האובדן. אם כעבור זמן תחושו שאין שיפור וחזרה לשגרה, תוכלו לפנות להדרכת הורים להמשך חשיבה בנושא.

בהצלחה,
סיון

שלום אלונה,

נשמע שאת מרגישה שפיתחת אובססיה או עיסוק מוגזם באותו בחור, והדבר משבש את שגרת יומך ומטריד אותך. לצערי, לא ניתן לסייע באופן מיידי ואין לי "פתרון קסם" עבורך, אלא נדרשת כאן היכרות איתך והבנה מעמיקה יותר של הסיטואציה (למה בדיוק את מתכוונת כשאת אומרת אובססיה ואיך זה נראה? האם הדבר קרה לך בעבר? מה המחשבות והרגשות שמלוות את העיסוק באותו הבחור? מה קורה כאשר את מנסה להתאפק ולא להיכנס לאינסטגרם? האם בשגרת יומך את עסוקה גם בנושאים אחרים? וכו'). לכן, אני ממליצה לך לפנות להתייעצות בטיפול פסיכולוגי כדי להבין במה מדובר וכיצד ניתן לעזור לך להתגבר על מה שמטריד אותך.

בהצלחה,
סיון

שלום יוסי,

כדי להבין בדיוק מה אתה מחפש צריך להבין יותר, האם מדובר בביישנות נקודתית? קושי ליזום קשר עם בנות המין השני? האם מדובר בחרדה חברתית רחבה יותר או קושי ביחסים בין אישיים באופן כללי? הייתי ממליצה לך לפנות לפגישת התייעצות עם איש מקצוע על מנת להבין מה הדבר המתאים לך. תוכל לפנות דרך קופת החולים, לתחנה לבריאות הנפש או באופן פרטי.

בהצלחה,
סיון

שלום אפרת,

פעמים רבות לניתוח או לפרוצדורה רפואית כלשהי המצריכה החלמה יש גם השלכות רגשיות. הדבר משבש את שגרת החיים, ועשוי לעורר תחושות ומחשבות שונות, החל מתחושת שבריריות הגוף, הזדקקות לעזרה, אי יציאה מהבית, עייפות, בדידות ועוד. ראשית, דעי שתגובתך הרגשית היא לגיטימית ומובנת. כמו כן, זכרי שההתאוששות הנפשית, כמו זו הפיזית, לוקחת זמן ואני מניחה שככל שתרגישי טוב יותר, גם מצב רוחך ישתפר, לכן שמרי על אופטימיות והחזיקי בראש שזהו מצב זמני שככל הנראה ישתפר. נסי לחזור בהדרגה לכמה שיותר דברים שהיית עושה לפני הניתוח, לחזור לתחומי העניין, מפגשים חברתיים ולעבודה במידת האפשר. כמו כן, נסי לשתף את הסביבה הקרובה בתחושותיך. אם הזמן והחזרה ההדרגתית לתחומי העניין לא יועילו, תוכלי אז לשקול לפנות לטיפול.

החלמה מהירה ככל הניתן,
סיון

שלום לך,

נשמע שבפניכם התמודדות לא פשוטה הדורשת היכרות של הסיטואציה ומחשבה, ולכן הייתי ממליצה לכם לפנות להדרכת הורים. במסגרת כזו תוכלו לנתח את הסיטואציה ולחשוב כיצד ניתן למצוא את הדרך להציב גבולות ולדרוש נורמות התנהגות מסוימות בבית, לצד בניית מערכת יחסים עם הבן המבוססת על כבוד והקשבה הדדיים. ניתן לפנות לאנשי מקצוע שעוסקים בהדרכת הורים. ניתן לברר גם ביחידה להדרכת הורים בבית החולים שניידר האם יש להם עזרה שהם יכולים להציע בסיטואציה זו.

שיהיה בהצלחה,
סיון

שלום אסף,

הודעתך נקטעה באמצע, אך אני מבינה שאתה מחפש סוג של טיפול מאוד ספציפי. אפשרויות הטיפול, שאני מניחה שאתה מכיר, הן דרך התחנה לבריאות הנפש או דרך קופות החולים. על מנת למצוא מישהו שייתן טיפול בסקייפ תצטרך לחפש באופן פרטי, לצערי איני מכירה אפשרויות מסוג זה ולכן לא יכולה לסייע במציאת הטיפול המדויק שאתה מחפש.

בהצלחה,
סיון

שלום לימור,

אנסה לתאר בקצרה את סוגי הטיפולים: טיפול פסיכיאטרי הוא מפגש עם פסיכיאטר, שהוא רופא, אשר בסמכותו לתת מרשם לתרופות בהתאם למה שהמטופל סובל ממנו (למשל דיכאון או חרדות) והתרופות אמורות להקל על האדם ולסייע לו לחזור לתפקוד. בעת שלוקחים תרופות חשוב להיות במעקב סדיר אצל הפסיכיאטר. טיפול פסיכולוגי הוא מפגש עם פסיכולוג. יש כמה סוגים של טיפולים פסיכולוגים, כאלה שיותר ממוקדים בסימפטום (למשל דיכאון או חרדה), או טיפולים דינאמיים שמתאימים גם כאשר אין בהכרח סימפטום ברור, אלא תקופות של משברי חיים, תחושות של עצב או חוסר סיפוק שלא תמיד מוסברות, קושי ביחסים עם אחרים וכו'. הטיפול מבוסס על שיחה והיווצרות קשר של אמון בין המטפל למטופל. דרך הטיפול, המטופל לומד להכיר את עצמו, את תחושותיו ורגשותיו ולומד להתמודד עם עולמו החיצוני והפנימי. טיפול זה, הנקרא גם פסיכותרפיה, ניתן לקבל אצל פסיכולוגים קליניים ועובדים סוציאליים קליניים שהוכשרו לכך. מעבר לזה יש סוגי טיפול נוספים, למשל טיפול באומנות, בתנועה או ביבליותרפיה, שם מבינים את המטופל דרך העשייה והיצירה. את יכולה לבחור טיפול לפי נטיית ליבך ומה שאת מתחברת אליו.

שיהיה בהצלחה,
סיון

היי לימור,
קודם כל חשוב לי לציין,שכאשר קורים לנו אירועים בחיים, כמו ריב עם חברה, או הורים במצב לא טוב, טבעי ולגיטימי שמצב רוחנו יושפע מהעניין. מצב הרוח משתנה, ולעיתים לאחר זמן משתפר. כדי לנסות בכל זאת להרגיש יותר טוב, מומלץ לשתף ולקבל תמיכה מהסביבה. נסי למצוא מישהו שאת סומכת עליו ולשוחח איתו על תחושותיך (חברים או בני משפחה). תמיכה והבנה אלה דברים חשובים כאשר מרגישים לא טוב. מעבר לכך, נסי להמשיך בשגרה ולעסוק בפעילויות שאת אוהבת. פעילויות ספורט ויוגה או מדיטציה מומלצות גם הן בהתמודדות עם רגשות שליליים. כיוון שאת מתארת אירועים ספצפיים שקרו שהובילו למצב רוחך, כדאי גם להתייחס לאירועים אלו, אולי אפשר לשוחח עם החברה, לדבר על מה שקרה ולגשר על הריב? לגבי אביך, שנשמע שזהו מצב מתמשך, כדאי בכל זאת לשקול תמיכה מקצועית ולפנות לטיפול, שם תוכלי להעזר בהתמודדות עם התחושות הקשות והירידות במצב הרוח.

בהצלחה,
סיון

שלום אלה, שאלתך חשובה ובהחלט זהו המקום להעלותה. את מתארת תחושת ריקנות שמלווה אותך, חוסר כוחות ונשמע שאת גם לבד עם תחושותיך הקשות. ייתכן והדבר קשור לגיל המעבר, וייתכן ויש עוד סיבות, אך ראוי להבין בדיוק מה עובר עליך וכיצד את יכולה, כפי שאת מתארת, לחיות חיים מלאים יותר ולהרגיש טוב. לעיתים בתקופות מסוימות בחיינו, גם כאשר הגענו להישגים ויש משפחה, חשים מדוכדכים ולא חשים בטוב. כאשר זה קורה, אני ממליצה לפנות לטיפול פסיכולוגי על מנת להבין יותר את הסיבות לתחושות אלו ולעזור לך להתמודד עם התקופה בה את נמצאת. שיהיה בהצלחה, סיון

שלום מאיה,

כפי שאת מתארת את הדברים, נשמע שכיווץ השרירים וההשתתקות המתרחשים בעת הטיפול, קשורים כפי הנראה להיבטים רגשיים שונים. מדוע זה קורה זו שאלה שצריך להפנות אותה לפסיכולוגית ולתהליך הטיפולי, אין תשובה מוכנה מראש. כדי להבין מה קורה לך ומדוע צריך להבין יותר ולהכיר אותך- האם זה קורה בזמן שאתן מדברות על נושאים מסוימים (אולי נוגעות בתכנים קשים או כואבים?) האם זה קורה לך בעוד סיטואציות? מה מקשה עליך להמשיך לדבר? וכו'. אני ממליצה לך מאוד לספר על העניין לפסיכולוגית שלך כדי שתוכלו לחשוב יחד ולהבין את הדברים לעומק.

בהצלחה,
סיון