פורום פסיכולוגיה

אני לא עובדת אין לי שום מסגרת לקום אליה בבוקר, זה הורג אותי וזה מכניס אותי לדיכאון כל היום מול הטלוויזיה והאינטרנט די בודדה חברתית בעבר לא היה לי את זה היו לי מלא חברים עבדתי פתאום עכשיו אני מרגישה גם בדידות גם חוסר מסגרת איך אני יכולה להקל על עצמי

היי,
בזמן האחרון התחלתי להרגיש יותר ויותר שהבית שלי הרוס מבפנים.
הכוונה שההורים שלי כבר לא בדיוק מדהימים כמו שחשבתי שהם, אמא שלי עם משקעים משל עצמה ורוב היום משליכה את זה עלי, אינטרסנטית ולא בדיוק משדרת אכפתיות כלשהי.
אחותי גרושה ורוב הזמן עם הילדים בבית שלנו מה שמקשה מאוד על שגרת חיים תקינה, רוב הזמן היא רבה גם עם אחותי השניה בצרחות ליד הילדים שמתחילים לזרוק דברים ולדרוש שקט, ואמא שלי רבה עם שתיהן.
רוב הזמן הבית מלא בצעקות על דברים סתמיים ומתלהט בשניות.
אני בת 21 ומנסה להיות בעבודה מאשר בבית ואין לי יותר מדי חיי חברה או כסף לעזוב את הבית.
מרגישה מתוסכלת ועצורה מכל הכיוונים.
אשמח להכוונה.. אם כיוון פסיכולוגי יוכל לתרום לי.

אני רוצה לעבור טיפול אישי

רק שהזכרון הקשה מהטיפולים הזוגים לא נותן לי חשק להחשף עוד לפני שבניתי אמון

אני מעוניינת להתחיל בטיפול בדרך של התכתבות ואם אני יראה שאני מובנת
אני יעבור לטיפול במפגשים .

מעדיפה להתפרק לבכות להתיאש ולבנות מחדש
כשאני עם עצמי לבד

אני נראית כלפי חוץ בן אדם חזק לוחם


אבל אני שבר כלי של עצמי

לא רוצה שישפטו אותי אלא את המצב
ויגידו לי אם יש דרך לשנות או שהכל אבוד

אני עובד עם מישהו שנדבק אלי
מין תלות רגשית כזאת
אני לא אוהב את זה
נראה לי שהוא מתעצבן בשקט
הוא רוצה ליצור קשר עם האנשים
לדעת מה הסיפור שלהם
ואני מעדיף לחיות חיים שקטים
אני מתחיל לסלוד ממנו
ואני לא רוצה לפגוע בו
בדרך כלל אני צריך להתמודד עם הקיצוניות השניה של גסות רוח צעקות או קללות
וזה טיפוס שנדבק יחסית פאסיבי
אגרסיבי שמתעניין גם אם לא רוצים
כזה שאומרים לו קישטה והוא נשאר ומחייך
וזה התחיל להטריד אותי השבוע
ורציתי לדעת מה אפשר לעשות
ואיך כדאי להתנהג?

שלום,

קוראים לי טליה ואני בת 22.
לפני שלושה חודשים חשתי בחוסר שליטה, כאילו כל רגע הולך לקרות משהו לא טוב. מצד אחד רציתי להיות לבד ומצד שני פחדתי מהלבד ורציתי שיהיה לצידי מישהו.
הרגשתי מסוחררת, מבולבלת, לא יודעת לשים את האצבע על "מה קרה? מה את מרגישה?", הרגשתי שאני מתמלאת בזיעה קרה, הרגשתי שאם אני לא מגיעה הביתה באותה השנייה, אני "מאבדת" את זה. חשבתי שאולי יש צורך בבדיקות רפואיות אבל כל הבדיקות שעשיתי הראו שהכל תקין, לכן קראתי קצת על כל התסמינים והבנתי שאולי מדובר בהתקף חרדה.
למיטב הבנתי התקף חרדה אמור לעבור אחרי מקסימום כמה שעות.. אבל מאז אני מלווה באותה תחושה, זה נוראי ופוגע לי מאד באיכות החיים ובתפקוד היומיומי. הימים בעבודה הופכים לבלתי נסבלים וללימודים לא הגעתי כבר תקופה, בילוי עם חברות וחברים הפך נטל וכל מה שאני רוצה זה לשכב במיטה עד שהמחשבות וכל התסמינים הפיזיולוגיים יעברו.
איך לטפל? האם באמת מדובר בחרדה..?

תודה מראש.

היי ליטל

כמו שכתבתי לטיפול פסיכיאטרי אני ממש לא מעוניינת ולא במסגרת בתי חולים וכאלה אני עברתי טראומה בעבר הרחוק מטיפול פסיכיאטרי עד שאמצא משהו מתאים מחוץ לבית חולים איך אני יכולה להתגבר על דיכאון וחרדה ברגע שזה מגיע? אני ממש אודה לך

אני לא מעוניינת בטיפול אם כדורים טיפול פסיכיאטרי

יש לי לא מעט ימים של דיכאון ולפעמים בערב גם חרדה שלא אוכל לישון בלילה, זה מלווה בדפיקות לב מואצות וגם שיש דיכאון אני לא יוצאת מהבית אין לי כוח לזה. הייתי שמחה לדעת מה כדאי לעשות?

טוב שחזרת.

נפגשתי עם הפסיכולוגית שלי היום.הייתה פגישה טובה.משמעותית.הרגשתי את הקירבה והרגשתי מובנת ועטופה.
אז למה עכשיו רק כמה שעות אחרי ואני מרגישה ככ עצובה.מרגישה בודדה וריקה.מרגישה חסרת ערך.אפילו מבחינה פיזית מרגישה את זה בכל הגוף.כאילו הוא פגום ומזוהם. וגם מרגישה כמו תחושת סכנה שמרחפת מעליי .תחושת אסון.זו תחושה שנעלמת בנוכחותה אבל משתלטת כשאני לא איתה בחדר.
למה??

היי , נמצאים בטיפול כבר שנה עם הבן . לא השתנה כלום , הוא מתנהג אותו הדבר , הקשיים נשארו כשהיו , הבנתי שזה תהליך אבל שנה זה המון זמן ! והמון כסף שלא נמצא אצלי בשפע ...לאן ממשיכים ? מה עושים ? אני מאוד מתוסכלת מההתנהגות שלו , הוא בוכה מכל דבר , לא משחק יפה עם חברים , לא אוהב להפסיד , בוכה , מדבר שלילי .לא מוכן להירגע וליישם תרגילי נשימה , אז מרגישה שסתם מבזבזת זמן וכסף .
הערות ? הארות ?
תודה

אני גם מרגישה לחץ וסטרס בזמן האחרון אבא שלי חולה מאוד ועוד כל מיני דברים שמכניסים אותי לסטרס רק רציתי לציין

היי, אני בטיפול כשנה. אני מטיבעי אדם מופנם שמתקשה לשתף ברגשותיו. הטיפול ידע עליות ומורדות. עד לא מזמן חשתי שלמטפל מאוד אכפת ממני, הוא היה קשוב, אמפתי וסבלני. הוא לא לחץ עליי. הוא היה שולח לי מיוזמתו הודעות ושואל לשלומי. אני מעולם לא שלחתי לו הודעה מיוזמתי, אלא אם כן הייתי צריכה לבטל פגישה. הוא הפסיק לעשות זאת לאחרונה. ואני תוהה מדוע, כי אני בתקופה קשה בריאותית ומוזר לי שהוא לא שואל לשלומי, כפי שנהג לעשות בעבר. ובלי קשר הפגישות האחרונות היו מאוד לא נעימות ואני מקבלת את התחושה שכבר לא אכפת לו יותר. הוא חסר סבלנות, כועס , לא נעים ואני כעת בתקופה מאוד רגישה ואני מאוד פגיעה ואין לי מושג מה גרם לשינוי. הפגישות האחרונות בוטלו. האחת בגלל בעיות בריאות שלי ואת השניה הוא ביטל. כך שנותרתי עם תחושה קשה. אני לא תמיד מדברת בפגישות ויש פגישות שנידמה שהשתיקה היא ניצחית. והוא אפילו לא מנסה להוציא אותי מהשתיקה וזה רק גורם לי להרגיש עוד יותר שלא משנה לו ושלא אכפת לו. ואני כועסת עליו ולעיתים אפילו שונאת אותו. ובאופן ילדותי ממש בא לי לבטל גם את הפגישה הבאה, כי אני כועסת ומרגישה לא מובנת. ולא נעים לי לשוחח על דברים אישיים עם אדם, שאפילו לא בודק לשלומי, למרות שלא נפגשנו 3 שבועות. מאוכזבת מאוד ופגועה , רק רציתי שיהיה אנושי. האין אנושי מזה, רק ציפיתי שישאל מה מצבי הבריאותי. תוהה היכן האנושיות?. מודעת היטב לכך שהקשר ביננו תלוי בדבר, ובאם לא אשלם, לא יהיה קשר. אבל עדיין, למרות הפורמליות, ולמרות הגבולות הנוקשים שיש בטיפול פסיכולוגי, שמעולם לא ניסיתי לחצות אותם, להיפך, אני מעולם לא הצקתי לו. מעולם לא התקשרתי ולא שלחתי הודעה. תוהה האם האנושיות פשוט מתה. האם יש לב פועם במקצוע הזה בכלל. האם אין רק קור ונוקשות וחוקים ומגבלות? היכן החום?, היכן הלב הפועם?, האין הפסיכולוגיה פשטה את הרגל וסופה להיקבר תחת מקצועות אנושיים יותר, בהם המטפלים מביעים יותר עניין ושותפות בחיי המטופלים, כדוגמת אימון אישי, טיפולי גוף נפש. האין סופה של הפסיכולוגיה לפגוע ולפצוע ולאכזב?
מצטערת על הדברים הקשים שכתבתי. אין מטרתם לפגוע. הם רק מביעים את הכאב שאני חשה.
*** אין לי מסוגלות לאמר לו את הדברים באופן ישיר. לעיתים הוא אומר שהוא לא מצליח להגיע אליי ואני מבינה שהוא מתוסכל מכך.

כול היום אני במצב רוח טוב מתפקדת,עובדת, אבל אחרי העבודה אני חוזרת הביתה לבד בבית יש לי קצת חוסר חברה לא יודעת מה לעשות אם עצמי ויש לי מחשבות שליליות לא מקדמות אשמח לטיפ קטן ומה את ממליצה לי לעשות בשעות אלו שמתחילות המחשבות השליליות? אני ממש אשמח למענה ולעצה אני מודה לך יום נפלא

שבועיים המטפלת היתה בחופשה, היה קשה פה ושם אבל סהכ החזקתי מעמד יפה.
עכשו היא חזרה ופתאום קורסת.
הגוף קורס, אני חולה וחלשה והכל כואב.
יש משהו חשוב בעבודה שאי אפשר להשאר בבית לנוח ואני לא יודעת איך אעבור את היום.
איך הגוף פתאום מרשה לעצמו לקרוס כאילו שהוא יודע שיש רשת בטחון שתציל אותו....

שלום, יש לי הפרעת אישיות סכיזואידית (כתבתי פה בעבר)
בתחילת הטיפול לא הבנתי שאמורים לבחור מטפל מתאים, ועכשיו אני מתחרט אבל הבעיה היא שאני מושקע מידי,
אני מאוד תלותי ומחכה לטיפול כל הזמן, אני מפחד מאוד להיות לבד כי אני מרגיש שאני לא יכול לטפל בעצמי למרות שאין לי מוגבלות, ואין לי מוטיבציה לעשות בערך הכל, לפעמים יש לי מוטיבציה למצוא תנוחה נוחה, ולאכול.

ציינתי בעבר שכל שבוע מועברת פגישה אחת בלסמוך על הפסיכולוגית מחדש, לצערי רק אחרי 10 חודשי טיפול הבנתי כמה מפריע לי שהיא לא מגיבה באמפתיות אם הפנים שלי לא מראות רגש, זה לא ברור לי שאני מרגיש נורא כשאני אומר דברים נוראיים, אבל אם היא הייתה מביעה קצת אמפטיה כשאני מדבר על נושאים מאוד כואבים אני יודע שהייתי מרגיש את זה בשנייה ואולי אפילו בוכה, זה מעצבן אותי שזה לא ברור לה מהנושא שמדברים עליו שהיא אמורה להביע אמפתיה, אני מרגיש שאני צריך להמציא רגשות שאין לי בשביל לקבל את האמפטיה שאני צריך, וזה נדיר שהפנים שלי מראות משהו חוץ מדמעות לפעמים, וזה מתסכל להרגיש כל כך נורא וזה כאילו לא קורה כלום בשביל אנשים, הכל רגיל, ועוד בטיפול זה יותר גרוע,
חוץ מזה אני מרגיש כמו ילד בן 5 בערך ואני מרגיש שאני מקבל יחס אדיש שלא מתאים לתחושת הגיל שלי, כאילו ציפיתי להרבה יותר התחשבות ברגשות שלי ושהיא כל הזמן תוודא שהיא לא תפגע בי, אבל התחפושת שלי מראה שאני בן 25 וגם המטפלת שלי כנראה קונה את זה, אין יחס מיוחד ואין פניות עדינות שהייתי יכול לקבל אם היו מצילים לי את החיים כשהייתי כבר בן 5.

אני מפחד להחליף מטפלת בעיקר כי אני לא יודע אם השיפוט שלי יביא לתוצאות טובות, כמו שלא זיהיתי את זה בה אני בקלות לא אזהה אצל מטפלות אחרות בעיות אחרות, וגם בגלל שאני הגעתי למצב מאוד מייאש בחיים בגלל שאני מרגיש יותר מבעבר, הרבה חרדות ליד אנשים, החיים שלי ריקים מתוכן ואני צריך להוציא תסכול ולכן אני לא יודע אם אשרוד את תקופת ההתחלה של מטפלת חדשה עם המצב הנוכחי
ומצד שני מפחיד אותי להישאר, כי בעיקר רגשות שיגרמו לי לנתק קשרים הם רגשות שלא יצופו לחלק המודע שלי, זה חדש לגמרי שאני מצליח לזהות שחוסר האמפתיה מפריעה לי, כמה רגשות כאלו עדיין לא זיהיתי שדוחפות את הטיפול אחורה...