אני מנסה להחליט אם להמשיך להיאבק ולחיות או לוותר ולעצור.
לסיים את החיים עכשיו.
יותר משנה עברה מהמשבר ההוא.
אני לא בדיכאון.אני מאד מפוכחת.
ואני מבינה שלא יהיה מרפא.אף פעם.
אולי יהיו ימים יותר טובים לפעמים, אבל ה"דבר" הזה ,מה שהוא לא יהיה,לא ייעלם.
וצפוי לי עוד סבל רב.ידוע מראש.
(וזה בנוסף לסבל מסוגים אחרים שיכולים להופיע בחיים...)
לרגע אחד אני בטוחה בהחלטה שלי ומתמלאת הקלה ושקט, ורגע אחד אני חושבת על הילדים שלי ועל מה שאחריב
ואני נסוגה.
מסכנה הפסיכולוגית שלי.קשה איתי.
והיא כל כך טובה אליי.ככ אהובה.
שלום לך.
אני מצטערת לשמוע כמה את סובלת וכמה קשה לך. אבל אני גם יכולה לשער, מעבר לכך ששנה אינה זמן ארוך להתאוששות ממשבר משמעותי, שיש סיכוי סביר שהכאב העצום שאת חווה כעת, ומרגישה אולי שלא ניתן לחיות איתו, הוא חלק מהתהליך הטיפולי. את מתארת כאן בשבועות האחרונים כאבים של אובדן, נטישה, הכרה במגבלות ה"ביחד" ואני יכולה לתאר לעצמי שתכנים אלו קשורים גם בעוצמות הכאב שאת חווה. לכן גם חשוב כל כך שאת נאבקת בתחושות הקשות והיאוש. חשבי על עצמך כעל אדם שזה עתה חווה אובדן קשה. חשבי על האבל העמוק והתחושה שאין טעם לחיים לאחר האובדן. אבל גם, זכרי את שמחת החיים שחוזרת, לאט לאט, לצד הגעגוע והצער. אל תפסיקי להיאבק.
ליטל
