פורום טיפול נפשי

במהלך הטיפול התוודעתי כנראה ל"סוד" שלכאורה בגללו אני מרגיש שמגיע לי כל הסבל.
עלה בדעתי שמדובר בגנבות קטנות שביצעתי אפילו בגיל מבוגר מאד. למרות שהחזרתי הכל.
אכן סבלתי מנקיפות מצפון רבות אך הייתכן שבגלל כזה דבר ארגיש מועמד לסבל נצחי?
והכי חשוב לי לדעת: מה גרם לי לדחף לגנוב? (ודאי לא מתוך מחסור בכסף)
חפרתי ברשת וממש אין את הבעיה הזאת של גניבה בגיל מבוגר רק קלפטומניים וזה ממש לא הבעיה שלי.
האם זה באמת לא קיים? רק אני כזה אנטי- סוציאלי?

האם יכול להיות שזה קשור לנושא של: "בדיקת גבולות" כי אני מוצא בעוד מקומות שאני "נצמד לגדר" מנסה את הגבולות במקומות האפורים.
אני לא רוצה לחשוף את זה לפני המטפל שלי למרות שכבר ראיתי בפורום פה שזה ההמלצה שלך תמיד.
האם זה יפריע להמשך הטיפול אם לא אשתף בפרט הזה?
תודה

לא מסוגלת כבר. פשוט לא מסוגלת עם הדבר הזה שנקרא ׳טיפול׳ הייתי קוראת לו התאכזרות בחסרי ישע חרדי נטישה. הרי כל הטיפול הוא חתיכת נטישה, כל ההמצאות בו זה להגיע ערומה כדי שיכאיבו לך ותצאי נטושה וכואבת.
למי יש כח לסבול יותר?
נמאס לי להעניש אותה בלי שזה מזיז לה כמובן, כי את מי מעניין שמישהו איתך ׳ברוגז׳ כשלא תמיד בכלל יכול להיות מודע לזה. נשמע דפוק, יודעת. אבל אני מרגישה צורך חזק כביכול להכאיב כי מגיע לה, וכשאין לי דרך אני פשוט מכאיבה לעצמי ואומרת שמענישה אותה... שמישהו יחפש את ההגיון שם...
ופשוט קשה לי קשה לי קשה לי והיא יודעת אבל מה זה עוזר מתי שקשה???? מה גם שזה לפעמים קורה ברמה שאני עוד מתגברת (יש לי כבוד, אני לא ממש עושה כל מה שהייתי רוצה) או בין הפגישות ואז בפגישה עד קצת לפני הסיום הרבה פעמים אני שוכחת מכל הרע, אז היא לא תמיד יודעת, וגם אם כן אין לה מה לעשות, כמה שמנסה להקל בזה שאני אפרד ולא היא וכזה. אבל הקושי תמיד שם. ואם אי פעם אצליח לרפא טיפה גם את המקום הזה, זה יהיה עוד מלאאאא זמן!!! ובינתיים הסבל לא אפשרי!!!! אני לא מוכנה לסבול ניתוח של שעות בלי הרדמה גם אם זה בשביל להוציא גידול סרטני, לא! איך אני יכולה פשוט להצליח לעבור את כל זה?? את הדרך?? איזה ׳חומר הרדמה׳ עד שהכל יעבור.
אני יודעת הרי ש׳הניתוח׳ הוא הכרחי, אבל אני חייבת למצוא רעיון לדרך לעשות אותו בלי הקריעה הזו. חייבת עזרה

שלום ליטל.
המטפלת שלי מדהימה.
הטיפול מעניק לי מקום בטוח ומכיל ואני מרגישה שטוב לי להביא לשם את התכנים שעולים ולא חשה צורך לשפוך החוצה תכנים ולקבל תשובות מבחוץ.
בינתיים אנחנו נפגשות טלפונית (ללא זום), לא ראיתי אותה כבר זמן רב, וזה דווקא לא חסר לי, המפגש הטלפוני מאוד נעים לי.
אני יודעת שזה נעים לי כי קשה לי עם קרבה ואינטימיות אבל בינתיים מניחה לעצמי ליהנות מהמצב.
הקשר שלי איתה זינק בתקופה הזאת, כשהטלפון מגן עלי מפני קירבה הצלחתי להיפתח, לבטא כאב, להרגיש אמון עמוק.
לאחרונה התעורר לי פחד מהקשר איתה, דווקא בגלל שהיא כ"כ טובה.
דיברנו על כך, ואנחנו עדיין מדברות.
אבל יש משהו אחד שאני לא מסוגלת לומר, והוא דווקא מלווה אותי כמעט מתחילת הקשר.
לפעמים אני מרגישה כלפיה גועל, במיוחד זה קרה כשנפגשנו פנים מול פנים, אח"כ היתה תקופה ארוכה של פגישות טלפוניות שבהן חשתי קירבה והכרת טובה עמוקה שלי כלפיה, ובתקופה האחרונה, בנוסף לפחד מהקשר חוזר לו לפעמים גם הגועל.
אני מתארת לעצמי שהגועל מספר משהו על חוויתי הפנימית.
אני גם מבינה שחשוב להעלות זאת בטיפול, כי הגועל מלווה אותי כתגובה רגשית די נוכחת בחיי ובקשרים שלי.
אבל לא מבינה איך אפשר לומר לאדם שכל כולו רצון להיטיב ולעזור- "לפעמים אני מרגישה גועל כלפיך?"
איך מטפל יכול להכיל דבר כזה בלי להיפגע?
ומאיפה לוקחים את האומץ לומר דבר כזה?
הייתי מדלגת על הדיבור על כך בטיפול, אבל אני מרגישה שזה פספוס של משהו משמעותי. ושההדחקה של זה עלולה להוביל להעצמת הרגש הזה.
מה אפשר לעשות?

איך אנחנו ההורים אומרים לילדה בת 18 שהיא זקוקה לטיפול פסיכולוגי לגבי הפרעת אכילה לא גדולה היתה רק אצל תזונאית אבל עדיין י ש סימפטומים היא בהכחשה בעיני

היי... לא יודעת אם אוכל לסלוח... הוא כשל בענק. הפגישה הייתה נוראית. הוא פשוט רמס את הכל. את כל האמון שניבנה בקושי רב במשך שנה הוא ניפץ. הוא פגע והכאיב. הוא הבין שטעה והתנצל. התכתבנו לאחר הפגישה והוא התנצל בשנית ואמר שלא התכוון לפגוע. אבל הכאב נותר וטעם הפגיעה הקשה עודנו שם. אינני יודעת כיצד אצליח להגיע לפגישה הבאה. קשה לי להיות במחיצתו כעת, עודני פגועה וכאובה. מתקשה להבין כיצד יכל לנהוג בכזה חוסר רגישות, הוא יודע שאני בתקופה רגישה מאוד. התגובתיות שלו הייתה מאוד לא מותאמת ולא מקצועית בעליל. הוא עשה טעות של טירונים ... לא יודעת אם אוכל להמשיך בטיפול לאחר הפגישה הזו. זה ברור שהיה כשל אמפתי בפגישה, והוא בהחלט מודע לזה. אני לא יודעת אם ניתן לגשר על כך ואם אוכל להמשיך כרגיל.
תודה לכן...

היי, אשמח מאוד לעזרה והכוונה.
מאז שאני זוכרת את עצמי יש לי תקופות בעיתיות בשינה במיוחד במעברי דירה, תקופות לחץ, נסיעות לחו"ל וכו..
עברתי לפני כשבועיים הפלה טבעית בשבוע 6 בהתחלה לא נרדמתי וזה היה הגיוני עקב הלחץ והדכדוך עקב המקרה.. הרגשתי שהצלחתי להחזיר את עצמי לשגרה. אבל פתאום עכשיו כשבועיים אחרי המקרה ולאחר שהדימומים עקב ההפלה נפסקו מוצאת את עצמי לא נרדמת לילה אחרי לילה ונכנסת ללופ של חרדת שינה, חרדה מהכניסה למיטה ושכיבה במיטה גורמת לי אי נוחות.
לעולם לא נעזרתי בטיפול מקצועי או תרופתי אך מרגישה שקשה לי כבר מלהכיל את התקופות האלה.
לא הייתי רוצה להתחיל טיפול תרופתי כי אני רוצה להכנס להריון מחדש.
איך אנצח את ה"לופ" שנקלעתי אליו?
תוהה האם זה בגלל ההפלה והלחץ שזה יצר לי או שמה זה רק היה טריגר להפרעה ישנה שחזרה..
תודה מראש..

אני בכיתה י״ב, מלש״בית. הייתי בהמון מיונים לתפקידים שונים בצבא ואת רובם לא עברתי, והתפקיד היחידי שבו הגעתי לשלב מתקדם במיונים הוא טיס. בדצמבר עברתי את המיונים אחרונים לפני הגיבוש, ומאז התכוננתי אליו- רצתי והתאמנתי (מה שאני לא רגילה לעשות), דיברתי עם אנשים שעברו את הגיבוש כדי להבין מה יהיה ובכללי הנושא העסיק אותי מאוד. כל החברים, המורים והמשפחה ידעו על הגיבוש וכולם תמכו בי ושלחו לי איחולי הצלחה יום לפני.
ממש היום הייתי אמורה להתחיל את הגיבוש שאמור להיות חמישה ימים. סוף סוף הגעתי לבסיס וסירבו לקבל אותי בגלל בעיה בריאותית מינורית. הלב שלי ממש נשבר. אני מאוכזבת, מבויישת ואשמה שהייתי כל כך גאה שאני הולכת לגיבוש. כואב לי הלב על ההזדמנות שהתפספסה בגלל שטות, והמחשבה על כל האנשים שחושבים שאני עכשיו שם ומצפים לשמוע אם אעבור לא עוזרת. דחו לי את הגיבוש לנובמבר, אבל אני הייתי מוכנה פיזית ונפשית ב100%, בנוסף הסיכויים לעבור בגיבוש הזה היו 300/500 ובנובמבר הם 300/1500. קשה לראות את האור בקצה המנהרה. קשה לי להאמין שאני עכשיו בבית במקום לזחול בחולות. במציאות מקבילה הייתי אמורה להיות שם עכשיו.
הלב נשבר. איך מתקדמים? איך מרגישים יותר טוב למרות האכזבה הגדולה?
מצטערת על האורך.

היי ליטל.
גם במועדון הציעו לי לעבוד בבית גם על פסיכולוגיה חיובית. אשמח לדעת עם את מסכימה ויודעת איזה סוג של פסיכולוגיה חיובית כדאי לי להתמקד לעזרה עצמית? עם זה ספרים אתרים. עם את מסכימה ויודעת תבורכי מאחלת לך שבוע נפלא

מסתכלים עלי מה אכפת לי בעצם
יש אנשים שאני מרגיש שהם עודף סקרנים לגבי
וזה מטריד אותי קצת
אני מעדיף אנונימיות לחיות את החיים שלי בשקט
לפעמים אני מרגיש כמו הסלבים שמעדיפים לא להיחשף לציבור סתם ככה שומרים על הפרטיות שלהם
ויש שמטרידים
וגם כאלה שתוקפים באגרסיביות
אנשים שאין לי דרך להימנע מנוכחותם
חוץ מלעבור מקום כל פעם מחדש
אני יודע להגן על עצמי
אבל אני לא רוצה בזה
העיניין הוא שבעיניין הסמכות
כמו עבודה ומסגרות אחרות תמיד יש כאלה
שיעלילו עלי כל מיני דברים
ואם הסמכות מושפעת מזה
אז יש עויינות ואיומים לא מילולים
ואם המצב מחריף אז אני יוצא מהתמונה
ויש נקודה שחוזרת על עצמה ואני לא בדיוק יודע איך להתמודד איתה

בני מטופל אצל מטפל בCBT הוא אוהב ללכת ונהנה
המטפל גם נפגש איתנו כהורים. אך אין שום התקדמות מתחילת הטיפול
כבר ארבעה חודשים
אני נוטה לתת זמן וסבלנות
אך בעלי טוען שכיון שהילד רגיל להשליך ולא לקחת אחריות ולא נראה שהמטפל מתמודד עם הבעיה הזו, שכדאי לעבור למטפל אחר
מה את מייעצת?

במהלך הטיפול אני משתפת פעולה פתוחה וזורמת
אך מאד מאד מתוחה
למרות שאני חשה שהטיפול מיטיב וזורם בכיוון נכון
ואני סומכת על המטפלת
מה הסיבות ומה אפשר לעשות?

שבת שלום ליטל.

כמו שאת יודעת אני מקבלת תמיכה וטיפול מצוין מהצוות. אבל מבחינה חברתית לא יודעת לא מצליחה ליצור קשר עם החברים במועדון מחוץ למועדון. רק במועדון אנחנו צוחקים מדברים כיף,אבל חסר לי חברים מחוץ למועדון. ובסופי שבוע אני תקועה בבית. אנחנו בקורונה קצת אחרי אבל אני לבד בבית בסוף שבוע ותקועה באינטרנט ובטלוויזיה זה קצת מעיק. אשמח עם תוכלי לתת לי עצה מה לעשות למרות שאני בטיפול ותמיכה. ממש תודה שתהיה לך שבת מקסימה ליטל תודה רבה

היי ליטל.

אני מרגישה מאד מקולקלת.משהו בי לא עובד.שבור.

אני מרגישה נורא עצובה.חבולה.
מרגישה כאילו חטפתי מכות בכל הגוף.
מפורקת ממכות.

אני מותשת
ואני מרגישה מאד מאד בודדה (זו אגב לא הרגשה בלבד אלא גם מציאות קונקרטית)

ודוקא במציאות יש איזה הסתמנות של חזרה לנורמליות.זה מעודד לא?

והיא מחכה לי בקליניקה שלה.במפגש האמיתי הממשי שלנו.
ומעציבה אותי כבר מעכשיו המחשבה שהפגישה תיגמר.

לו יכולתי הייתי יושבת שם ודוחפת את הידיים שלי מהצדדים אל מאחורי קירות החדר שלה ומחבקת את כולו.כזה עוטפת אותו..
אני מתגעגעת אפילו לתמונות,לשטיח, לכריות,לכורסאות, לשולחן הקטן, לחלון ולמה שנשקף ממנו.אפילו לספה שעליה מעולם לא שכבתי.ודווקא בא לי...
החדר הזה הוא המקום הכי נעים בעולם.

זה משמח.אז למה אני מרגישה ככ עצובה?
אני בנאדם מאד מאד דפוק אני חושבת.

היום בדיוק 8 שבועות מאז שבעלי נפטר מסרטן ריאות אכזרי. בן 56 וחצי. שנתיים מטלטלות ומפחידות. היו בהן תקופות קצרות של שקט לכאורה ומעט הנאות, שאפשרו לנשום. עשינו כל מה שניתן להעלות על הדעת כדי להרחיק את רוע הגזירה. בחצי שנה האחרונה הרגשתי כמו עליסה בארץ הזוועות. נפילה מתמשכת. לא הספקנו לעכל והתרחשה נפילה נוספת. אין לי סבלנות לעולם החיצון. מוקפת בטבעת אנושית מכילה. ילדיי, בני משפחה וקומץ נבחר של חברים שלא מצפים ממני לחזור לחיים ולתפקד. אני כותבת לו. קוראת. הולכת לטיפול. בעוד שבועיים אצטרף לקבוצת תמיכה. ממעטת לצאת מהבית. הכאב, הצער והגעגועים קשים מנשוא. מבקשת לדעת אם יש רשימת ספרים מומלצים להתמודדות עם השיעור הקשה הזה בחיי.
תודה מראש,
רונית

היי,
יש שאלה שממש משמעותית לי עכשיו.
אני לחוצה מנושא חסיון רפואי, אני יודעת שאי אפשר למסור מידע בלי הסכמה מהמטופל וכו׳ וכו׳ אבל מה עם מצב קיצון?
הבנתי שיש דרך שנגיד בית משפט מחייב את המטפל למסור סיכום טיפול אפילו בלי הסכמת המטופל. חייבת לשמוע שאין שום דרך חוקית כזו!! אם אפשר אפילו עם הפניה לחוק שלא מאפשר את זה. כי היה מי שאמר לי שזה כן אפשרי במצבים מסוימים, ואם כן, באילו ומה החוק שמאפשר את זה.
תודה רבה