פורום טיפול נפשי

אני סבתא לנכדה בת 20 אחרי שירות צבאי.
הנכדה כל הזמן מתפרצת בצעקות ובבכיות כלפי אמא שלה, ואחיות שלה. ההורים התגרשו לפני כמה חודשים.
לעיתים קרובות משתוללת זורקת דברים שוברת מרביצה ומקללת את אמא שלה ואחיות שלה.
על כל מיני דברים ומרגישה שכולם הגשה שאמא לא אוהבת אותה וכו,
מאוד הייתי רוצה לעזור לה
לאן עלינו לפנות הדבר בלתי נסבל .

היי, אני מקווה שההודעה שלי קשורה לפורום הזה.
אני עובדת במקום עבודה מספר שנים, נמצאת בתפקיד בכיר בחברה.
המנהל שלי ואני מהרגע הראשון התחברנו ויש לנו ממש דינמיקה משלנו ואני אף פיתחתי רגשות אליו עם הזמן (יש לציין שהרבה אנשים בעבודה זרקו לי הערות על זה שנראה שיש בינינו משהו מעבר ושנראה שיש לו משהו אליי) אבל אף אחד מאיתנו לא עושה איזשהו צעד בנושא...
בזמן האחרון (בערך שנה לדעתי) כל כמה שבועות קורה שהוא "מתהפך" עליי על משהו שקשור לעבודה (יש לציין שמבחינה מקצועית אני נחשבת אחת העובדות הטובות של החברה אם לא ה..), לעיתים מדובר בדברים שרק הוא מייחס להם חשיבות ולוקח אותם קשה וברגעים האלה זה או שהוא לא מדבר איתי (כאילו מעניש אותי) או שהוא יוצא עליי בצורה מוגזמת ואומר לי משפטים שפוגעים בי. בכל פעם שדבר כזה קורה אני זו שבסוף ניגשת אליו בשביל לפתור את המצב ולחזור לתקשר איתו.
יש לציין שביתר הזמן הקשר שלנו ממש עושה לי טוב ויש לנו הומור משותף והכל מעולה עד שקורה משהו שהוא מתחרפן ממנו.
החלטתי הפעם לא להיות זו שניגשת אליו. לתת לו לראות שנפגעתי ממנו ואני לא מוכנה להיות יותר זו שניגשת וסולחת כל פעם. הבעיה שמרגיש לי שהוא מגיב לי לשאלות מקצועיות בצורה חסרת סבלנות, כאילו הוא כועס עליי ממש.
בנוסף, על אף שאני מבינה שזו החלטה נכונה לי, קשה לי לא לתקשר איתו ויהיה לי קשה עוד יותר כשנחזור לעבודה.
נאמר לי שהוא מתנהג איתי כמו שמתנהגים בזוגיות כשרבים ואני נאחזת בזה שאולי יש לו רגשות אליי ובגלל זה הוא מתנהג איתי ככה.
אני יודעת שאני נשמעת כמו מישהי אובססיבית ולא יודעת מה לעשות. אשמח לעצה.

היי שלום
בשבועות האחרונים הרגשתי צורך גדול לפגוש את המטפלת שלי מספר פעמים בשבוע בעקבות מקרה שקרה לי והשפיע עלי. המטפלת נענתה לבקשתי, כמו תמיד. לאחר מספר מפגשים אינטנסיביים, נבהלתי מהצורך, ההזדקקות והתמיכה שלי על ידה , מההשפעה הגדולה שלה עליי והצורך החד צדדי ומיהרתי לבטל את המפגש הקרוב, שכן כבר נפגשנו השבוע.
אני מטופלת אצלה כבר כמה שנים , בד"כ מגיעה פעם בשבוע ולאורך השנים הללו גם היו מספר הפסקות ביוזמתי.
רציתי לשאול ממה יכול לנבוע הפחד מההיקשרות/תלותיות/נזקקות הזאת? בקשרים היומיומיים שלי אני תמיד אעדיף קשר דו צדדי, בו יהיה צורך ורצון של שני הצדדים בקשר , לעומת הקשר מול המטפלת, שהרצון שלי בקשר וההזדקקות שלי בה מבטא משהו חד כיווני וזה נורא נורא מפריע לי. אני מרגישה חלשה אל מול זה. מרגישה שהכח הוא אצלה.
איך והאם בכלל ניתן להתמודד עם התחושות הללו?

שלום,
אוהב לקרוא באינטרנט כיצד לטפל בבעיות פסיכולוגיות שונות, כמו למשל- קבלת החלטות, חשיבה של שחור או לבן, איך להתמודד עם אנשים בעייתיים בעבודה, דחיינות ועד בעיות יותר מורכבות. יש מאות נושאים שאפשר לקרוא עליהם.
השאלה איך מגיעים לרשימת כל הנושאים הבעייתיים שפתירתם יכולה להביא תועלת עבור אדם ספציפי? איך לדעת מה מתאים? מקריאת הכותרת לא תמיד מבינים אם זה בדיוק מתאים ואת החשיבות או העדר חשיבות.

הכוונה יש מגוון אתרים/ספרי פסיכולוגיה/ הרצאות און ליין שמלמדים איך להתמודד עם סימפטומים/בעיות, לכן חשוב לגלות כמה שיותר (או לפחות את המשמעותיות יותר) בשביל שאפשר יהיה לתקן.
הבעיה היא איך להגיע לאותם בעיות/סימפטומים.
האם איבחון פסיכולוגי יתן מענה לבעיה? האם יש רעיון נוסף מלבד איבחון פסיכולוגי?
סתם קריאה כללית גם תגזול הרבה זמן (יש הרבה נושאים לא רלוונטיים) וגם לא תמיד מבינים מה רלוונטי ומה בעל משמעות.

תודה רבה.

הי שלום אני בת 23,
בעבר התמודדתי עם חרדות, פחדים, דימוי עצמי נמוך, ביקורת עצמית גבוהה, חוסר הערכה עצמית, חוסר ביטחון, הייתי גם בדכאון תקופה,עברתי טיפול שסייע לי אך עדיין יש על מלעבוד בחלק מהדברים, יש רגעים שקשה אבל קיבלתי כלים להתמודד יחד עם זאת מעניין אותי מאוד תחום הפסיכולוגיה מאוד ואני חושבת שהיית רוצה לעסוק בכך, מעניין אותי לשמוע חוויות שאנשים עוברים ומתמודדים איתם להיות שם בשבילם ולהקשיב להם. אומרים מגדירים פסיכולוגים כאלו שבילדותם היו החברים שתמיד היו באים לשתף אותם בדברים והם תמיד היו מייעצים לחברים והם היו מקבלים את הכינוי של "הפסיכולוג של הכיתה" זה לא הכינוי שנתנו לי בילדות, הייתי יותר מופנמת ועם מעגל חברים מצומצם, וגם עכשיו כך, אני חושבת שאולי הרצון להיות פסיכולוגית היא אולי מהמקום שאני חווה כעת ועוברת המון התמודדיות זה התחום היחיד שנראה לי כמעניין ונוגע אליי אני תמיד מוצאת את עצמי מחפשת הגדרות למה אני חשה ומרגישה כעת, שאלתי היא איך אני אדע אם אני באמת רוצה להיות פסייכולוגית ולסייע לאחרים או שזה מעניין אותי כי אני רוצה לעזור לעצמי ?

תמיד היה נראה לי שיש בי משהו לא מסונכרן/ לא תקין.
אף פעם לא הצלחתי לשים את האצבע על הנקודה.
עכשיו עם התפרצת מגפת הקורונה אני קצת יותר מבינה.
פתאום כולם מרגישים מה שאני מרגישה כל הזמן, ומתנהגים כמו שאני מתנהגת כל הזמן אבל אני לא יודעת להגדיר מה זה ההתנהגות וההרגשה הזאת.
פתאום כולם עושים מה שאני עושה מלכתחילה ובבחירה:
לא יוצאים מהבית אם לא מוכרחים, לא מתקרבים אחד לשני, שומרים מרחק, לא מבקרים זה את זה.
ולא רק זה, אלא הכל, האווירה, המצב הכללי, לא יודעת בדיוק לתת שם לזה.
הדבר המדויק ביותר שאוכל לומר הוא שהמצב של כולם עכשיו הוא המצב שלי תמיד.
ועכשיו אני מרגישה שהעולם משקף את החוויה התמידית שלי.
זה נורמלי?

שלום לצוות הפסיכולוגים.
שמי שלי, בת 25 בימים אלו מסיימת תואר ראשון בפסיכולוגיה וקרימינולוגיה. מבקשת את עזרתם שלי מטפלים מוסמכים להקדיש כמה דקות לענות על שאלון אמריקאי קצר לצורך המחקר שאני עורכת הבוחן את חוויתם של המטפלים בישראל.

מצרפת קישור שהו ניתן לענות על השאלון. כמובן שהכל אנונימי.
תודה מראש,
שלי ממן.


https://docs.google.com/forms/d/e/1FAIpQLSe7ReLYMijlrl3axDRe1sssh2Fj90kCJdREzpQoN_uShz6gXw/viewform?usp=sf_link

תודה.
רציתי בבקשה אם אפשר לפרט יותר את המשפט : "מקווה שהמטפלת לא מתנהגת בצורה שאינה אתית"
איך אפשר לדעת אם אכן זה מה שקורה/ לא קורה בטיפול?

שלום,

בתקופה כזו הזוגיות מאוד אינטנסיבית לי בגלל שאנחני בהסגר. בן זוגי מדהים והוא מאוד אוהב אותי ומראה את זה ואומר את זה ורוצה מגע כל הזמן אבל אני אחרת וקשה לי להביע כל הזמן את הרגשות (אני כן יודעת להראות רגשות אבל לא באותה תדירות שלו)
אני יודעת שאנחני מתרגלים מחדש לראות זה את זה כל כך הרבה זמן ולכל אחד יש את המקום שלו בבית אבל עדיין קשה לי

אני צריכה חופש ולא כל שניה שאני עוברת לידו שהוא יסתכל עלי במבט מאוהב וירצה נשיקה וחיבוק. אני יודעת שעל פניו זה מקסים וזה פלא שאחרי 4 ומשהו שנים ביחד ומגורים משותפים של שנתיים פלוס הוא עדיין אוהב אותי כל כך אבל זה קשה לי ואין לי איך לדבר על זה בכלל כי אני לא רוצה לפגוע בו כי לרוב אני נהנת מזה שהוא אוהב אותי ונמשך אלי אבל כרגע זה יותר מידי בשבילי..

מה כדי לעשות?

אני כל רגע רצה למדוד לעצמי חום .
הבוקר קמתי עם כאבי בטן ורצון להקיא
אין לי תאבון כשהדממה בחוץ משגעת אותי .
אפילו הציפורים דוממות
לא ילדים משחקים ולא מכוניות נוסעות .
שבוע שעבר קיבלתי מכתב פיטורין כשאני שואלת רבות למה עכשיו ?
נראה שאני עומדת להשתגע
לקחתי חצי ואבן וישנתי אך שוב קמתי למציאות המוות ששמה קורונה .

תודה אלה

היי ליטל
אני אחות בבית חולים ובתקופה האחרונה לאור המצב עובדת במחלקת טיפול נמרץ לחולי קורונה. אנחנו מקבלים במחלקה את מקרי הקצה של המחלה.. מונשמים, מורדמים ובמצב מורכב. בשל החשיפה שלי למטופלים האלה אני לא יכולה להיפגש עם משפחתי, חבריי וכל אדם מחוץ לכותליי המחלקה ובית החולים. אני לא מתחרטת לרגע על ההחלטה לעבוד במחלקה הזאת, זה שליחות וחלק מתפקידי כאחות ללא ספק אבל אני תוהה עוד כמה זמן המצב ימשך.. כמה זמן אצליח לשרוד עם הריחוק מהמשפחה והחברים.
חייבת לציין שאני בצוות משפחתי, מכיל ומקבל והמצב החדש מגבש עוד יותר ואני כן מרגישה תמיכה וחברות מחבריי לעבודה. אבל אין תחליף למשפחה והחברים מהבית...אני מנסה לדבר איתם כמה שאפשר בשיחות, פייסטיים והם באמת מנסים לתמוך כמה שאפשר אבל גם בניהם נוצר ריחוק כי הם לא נמצאים במציאות שאני חווה כרגע
בנוסף, לראות את המקרים הקשים ביותר של המחלה וההשלכות הקשות שלה לא מוסיפות להתמודדות עם המצב שקשה גם ככה. יש לנו תמיכה פסיכולוגית מבית החולים, פסיכולוגית שמסתובבת במחלקה שאפילו הציגה את עצמה אישית בפני כל אחד ואחת בפנינו והזמינה לשתף במידת הצורך אך אני לא רואה את עצמי פותחת דברים ומשתפת, בטח לא בזמן משמרת שכמה דקות לאחר מכן אני צריכה להיכנס למטופל, חושבת שלדבר על זה בזמן המשמרת עשוי לגרום לסערת רגשות שלא הייתי רוצה שתקרה בזמן שאני צריכה להיות אסופה ומלאת כוחות לטפל במטופלים הללו.
רציתי לדעת האם מקובל לדעתך לבקש לדבר עם אותה הפסיכולוגית, אפילו בפלאפון שלא בשעות המשמרת שלי?
או האם מקובל לפנות לפסיכולוג/ית לאו דווקא מטעם בית החולים, לשיחות אונליין אפילו שלא הייתי מטופלת קודם?
מקווה שהמצב יחזור לקדמותו במהרה
בריאות לכולם ותודה
מתנצלת מראש אם הכיתוב יצא מסורבל, המחסור בשעות שינה נותן את אותותיו
עופרי

שלום.
אשתי סיפרה לי שהתייעצה אתכם מס' פעמים וממנה התוודעתי לפורום שלכם.
אני פונה אליכם על מנת לעזור לה ובידיעתה, ואני מתנצל מראש, כיוון שהיא יידעה אותי שכיוונתם אותה כבר מס' פעמים, ועל אף זאת, היא לא מצליחה להתגבר.
אז ככה:
אשתי נמצאת בטיפול פסיכולוגי כבר שנה וחצי.
היתה מעל לשנה אצל פסיכולוגית קלינית עם הצלחות.
לא שולל את מקצועיותה והצלחותיה של הפסיכולוגית, אבל עם אשתי היא מתנהגת באופן ברוטלי.
מפחידה אותה, כועסת עליה ומביאה אותה למצבים של שבירה.
(אני רואה את התוצאות בבית, כשהיא חוזרת לפעמים מפגישות במצב של אפיסת כוחות נפשיים)

היא ניסתה להפסיק את הטיפול מס' פעמים אבל כל פעם היא שבה אליה בחזרה.
לא יודע אילו כשפים הפעילה עליה הפסיכולוגית, שככה היא מוכנה לתת לה את הלחי השניה.
לאחרונה סוף סוף היא החליפה מטפלת והפסיקה את המפגשים בגלל הקורונה ועכשיו היא שוב רוצה לחזור לפסיכולוגית הראשונה. על אף שכולם סביבה (כולל אתם פה בפורום) אומרים לה לא לעשות זאת.
היא טוענת שהיא מחזיקה לה את הנפש וזה שווה לה יותר מהבנה ואמפתיה וכו'.
איך אני עוזר לה לא לחזור אליה ולהמשיך עם הטיפול החדש?
ולמה זה קורה לה? יש סיכוי שהפסיכולוגית שברה לה את הנפש? למה היא נמשכת לחזור דווקא לשם?

שלום, לפני כמה חודשים התנתק קשר ביני לבין חברת ילדות מאוד טובה. היה סוג של ריב ומאז אנחנו לא בקשר. גם לי וגם לה יש משקעים על צורת התנהלות ודברים שפגעו בנו.
אני יודעת גם שפגעתי בה בנושא רגיש בלי כוונה והיא עדיין פגועה למרות שביקשתי סליחה ואמרתי לה שזו אל הייתה כוונתי והיא לא משחררת לצערי..

אני מסתכלת על תמונות שלה באינסטגרם ובתמונות שלנו בטלפון ומאוד רוצה לדבר איתה אבל היא לא רוצה איתי קשר כרגע אז אני לא מנסה ליצור קשר.

יש לה עוד מעט יום הולדת אז חשבתי לשלוח לה הודעה ביום הולדת ולהגיד שאני גם מתגעגעת אליה

מה כדי לעשות? להשאיר הכל מאחור ולא לדבר איתה יותר או לנסות ולחדש את הקשר?
תודה ורק בריאות

מרגיש שכלום לא שווה את המאמץ. לקום מהמיטה ללמוד לדבר עם אנשים.. אני לא באמת רוצה לעשות אף אחד מהדברים האלו. אני סתם מנסה לשכנע את עצמי כי אם אני אהיה במיטה כל היום זה כבר כמו למות.. אבל אני גם ככה כבר לא כל כך מצליחה כי אולי כבר זהו.. אני כל כך עייפה.. אני לא רוצה יותר.. ואני כבר לא יודעת מה לעשות.. אין עוד שום דבר שאני יכולה לעשות.