פורום טיפול נפשי

שלום
אני סובלת מחרדות ובתקופה האחרונה אני מרגישה כאילו הן ממש משתלטות עלי. תמיד היו לי חרדות פה ושם, אבל העבודה ושאר העיסוקים היום יומיים די איפשרו לי לחיות איתה ב"דו קיום". אבל לאחרונה כנראה עקב השהות בבית, הלחץ וחוסר האינטראקציה החברתית הן מתגברות ולא מאפשרות לי לחיות חיים נורמליים - אני כל הזמן מפחדת שאני הולכת למות, שיש לי מחלה שמקננת בי והנה היא עכשיו מתפרצת. הגעתי למצב של נימול בגפיים, שקשה לי לינשום, וכשהצלחתי קצת להירגע מזה (בזכות זה שהלכתי לעשות בדיקות דם כדי להירגע והן יצאו תקינות) - כעת אני סובלת מכאבי ראש בלתי ניסבלים (ועכשיו החרדה רק הולכת ומתעצמת).
אני כבר ממש אובדת עצות. קשה לי, כואב לי ואני מרגישה שאני לא יכולה לנהל אורח חיים נורמלי.

היי ליטל, תודה לך על תשובתך לשאלתי.
הטראומה שעברנו קשורה בפגיעה באחד מבני המשפחה בעקבות תאונה שקרתה באשמת בעלי, אני חושבת שהוא נושא על עצמו את האשמה יום יום.
תודה לאל אותו בן משפחה בסדר היום אבל היתה תקופה לא קלה.
הסבל שלו יותר מתאים לתיאור השני שתיארת (התחושות השליליות והכואבות פחות ממוקדות באירוע הטראומטי אלא "מפוזרות" יותר, עצב, חרדה, אי שקט, חוסר הנאה).
אשמח לדעת או לקבל רקע במה נראה לך מדובר, והאם יש לך המלצות לפסיכולוג קליני העובד בגישה הפסיכודינמית.

שלום,

אני נפגש עם מטפל כבר תקופה ארוכה והמשכתי בטיפולי אונליין גם בחודש האחרון, אני עצמאי ולא עובד כבר חודש, אני מרגיש שהפגישות עכשיו חשובות לי עוד יותר ושומרות אותי ממש שפוי...
איך אני יכול לבקש הנחה מהמטפל בלי להרגיש שאני פוגע בו?

שלום לצוות הפורום,
אני בטיפול קבוע אצל פסיכולוגית ובגלל הקורונה לא נפגשנו כבר למעלה מחודש, העברנו את הטיפולים לאונליין אבל זה לא אותו הדבר מבחינתי.
אני מאוד רוצה לחזור לפגישות הרגילות , האם זה בטוח להיפגש בקליניקה?

איך יכולה לעזור לעצמי לא לברוח מטיפול בגלל הרצון הלא אפשרי להרגיש הכי אהובה? ברחתי כבר ממספר רב של מטפלים. וחבל לי שזה קורה לי שוב עכשיו עם המטפלת הנוכחית. היא מודעת לכל המנגנונים האלה שלי. ובגלל זה עוד יותר נזהרת ואני עוד יותר מרגישה דחויה כל הזמן. אל תגידו לי לדבר איתה על זה- כי זה לא דבר שיעזור לי רק יחמיר. כבר ביטלתי את הפגישה הבאה ויהיה קשה לי לרדת מהעץ, רוצה רק להעניש, לברוח ולשבור את הכלים. (אני מאובחנת עם אישיות גבולית)

אני שואלת באמת, רוצה להבין באמת, בשכל.
למה אנשים רוצים לחיות?
למה אנשים בוחרים בחיים מעדיפים אותם ואוחזים בהם בכל כוחם?
הרי החיים זה סבל, גם אם הסבל לא רב, גם אם הסבל אינו בלתי נסבל, הוא קיים, אז למה בוחרים בזה?
למה שווה לאנשים הבחירה בחיים?
אם היו שואלים אותי, הסבל וודאי רב על העונג שבחיים.
למשל: מה שווה טעם טוב של אוכל למול כל המחויבויות שנדרשות כדי להשיג אותו?
מה שווה השתתפות באירוע כשיש כ"כ הרבה מה "לשלם" עבור ההשתתפות הזאת: יחס לאחרים, מתח, צורך להיראות טוב (בגדר הסביר) ועוד.
החוויה שלי בחיים האלו היא שהמחיר שנדרש ממני לשלם כדי להעביר אותם הוא גבוה ולא מתחיל להשתוות למה שאני מקבלת מהם (ואין לי עיניים גדולות, לא שאיפות בעננים ולא כלום)

בקיצור, רוצה לצרוח שאין לי כוח לחיות!!!!!!!
אבל אני חייבת.
מה עושים במצב כזה???

אני בורחת מהחיים, מהעולם, מהאנשים, מהמשפחה, מבן הזוג, מהילדים.
כל היום על המחשב. סתם, בלי סיבה.
לא רוצה לצאת מהבית, לא רוצה לעשות כלום ולא עושה כלום חוץ ממה שנתפס בעיניי כהכרחי.
למזלי, מה שנתפס בעיניי כהכרחי משאיר אותי במסגרת ה"נורמלית ומתפקדת"
אבל כשאין הכרח מיידי, אני סתם יושבת ושקועה בעצמי, כל היום שקועה בעולמי הפנימי בחוזקה. הרבה פעמים צריכה שיחזרו שוב על דברים שנאמרו לי, כי הייתי שקועה במחשבותיי.
וגם כשחוזרים על הדברים, לא תמיד אני נוכחת לחלוטין, ולכן לא מפנימה ו/מבינה את הנאמר.
אין לי בעיית אינטלגנציה/ הפרעת קשב.

שלום רב, בעלי התוודה בפניי לפני מס' ימים לגבי רגשות שהוא מרגיש בתקופה אחרונה, ואני מוטרדת מכך. לדבריו, הוא מרגיש שהוא נכנס למחשבות שליליות כל היום, וחושב בעיקר על דברים מזעזעים שהוא עלול לגרום לאחרים. בנוסף, היא חולם המון על זה ובעיקר לא מוצא שקט נפשי. חווינו לפני שנתיים אירוע טראומתי במשפחה והוא אומר שזה החל מאז.
בשיחה הוא ממש התפרק, ואמר שהוא מרגיש שהוא חי חיים כפולים וקשה לו לשמוח, שהוא ממש מרגיש שזה רודף אותו.
יש לציין שהוא אדם מאוד עדין, נעים ורגוע. מתפקד היטב בבית ועם הילדים, אחראי, עובד ומתנהל באופן רגיל. אם הוא לא היה משתף אותי לא יכלתי להבחין בזה עליו.
מאז השיחה אני ממש רואה עליו שהוא במצוקה עם עצמו והוא מבקש לקבל עזרה. יש לי מס' שאלות
1-מה יכול לעזור לו ולמי עלי לפנות?
2-האם עלי לקחת את הדברים בסבלנות וברוגע, או לעשות משהו בנידון? אני חוששת להיות אדישה וחוששת למצבו
אשמח לקבל הכוונה בנושא, תודה רבה!

תודה ליטל, אני מבינה שצריך לגשת לטיפול מתוך הרפיה רגשית, ומה שכתבת אכן מאוד מדבר אלי באופן כללי.
אבל בנושא זה משום מה אני לא מצליחה.
יש לי פחד שאני מפנטזת דברים שלא היו (על אף שחלקם וודאי היו)
יש לי פחד שאני סתם "עושה עניין" מדברים שגם אם היו, לא הותירו בי רושם טראומתי (בכל מקרה, לא רושם מודע)
יש לי פחד לעורר שדים רדומים מרבצם, לפתוח תיבת פנדורה שאולי רובה לא מוצדקת, אולי חלקה דמיונית, אולי מה שאני מוצפת סתם מוגזם.
אני מבולבלת ומותשת מהעיסוק הפנימי שלי בזה, אין לי כוחות יותר לנסות להיזכר, להרגיש מוצפת ולא להצליח לשים את האצבע על הנקודה, להרגיש רצון עז לקבוע פגישה עם איזה מהפנט שיגלה לי באופן סופי מה באמת היה, לטוב או למוטב.
איך אפשר לדעת אם ההצפה האת נובעת מתוכן נפשי שדורש עיבוד?
אולי זה דווקא נובע מרצון שלי לא מודע לברוח מהתמודדות עם תכנים קשים אחרים?
או מתוך רצון לא מודע להיכנס לנושאים "אטרקטיביים" (ולא שיש לי איזו משיכה לדבר על נושאים אלו עם המטפלת, דווקא כשניסיתי הרגשתי רצון חזק להימנע)
אולי מה שמציף אותי נובע מתכנים לא פתורים אחרים דווקא?
מצד אחד אני פוחדת מאוד להיכנס לזה כאילו בלי סיבה
מד שני מציף אותי משהו בנושא ואני לא יודעת מה...
אולי ירגיע אותי אם תוכלי לומר לי האם הרגשות שלי מותאמים למה שאמורים להרגיש אלו שעברו פגיעה?
או שיש לך אולי דרך אחרת אמירה או כיוון שיכול לתת לי איזה רוגע?

רציתי להוסיף שהתלות עצמה לא הסתיימה לחלוטין, אמנם עכשיו אין לי קשר עם החברה, אבל נשאר לי סימפטום מעצבן- על אף שאני בטיפול פסיכולוגי אני לא מצליחה להשתחרר מהצורך לכתוב למישהו את רגשותיי, שאלותיי, תהיותיי, על המצב הרגשי שלי.
אני שולחת באופן קבוע יומיומי כמעט, שאלות בפורומים לפסיכולוגיה ותמיכה נפשית.
לרוב שאלה אחת ביום, במקרים בודדים שניים-שלוש שאלות ביום.
אני יודעת שאם לא היו הפורומים הללו, התלות בחברה היתה ממשיכה, הייתי מרגישה עדיין צורך לכתוב לה.
מפריע לי שאני לא מצליחה להשתחרר מההרגל והצורך הזה. על אף שאני בטיפול פסיכולוגי ולכאורה הייתי אמורה להסתפק בו.
ממה נובע?
ואיך ניתן לטפל?

נהיה לי קשה להילחם בזה אני ממש מרגישה צורך לחתוך את עצמי
מרגישה שזה הדבר היחיד שיעזור לי להעביר את השעות את הימים
מבינה שאף אחד לא יכול לעזור לי
אף אחד לא יכול להיות איתי לגמרי
בתוכי ממש
אולי אני צריכה להפסיק להילחם בזה

יש לי חברה שאנחנו מכירות כבר המון שנים, למדנו יחד ובהמשך גם עבדנו יחד באותו תחום, ותקופה ארוכה גם באותו מקום עבודה.
היתה בננו חברות נחמדה וסבירה, בעיקר בענייני עבודה, קצת דיברנו על החיים מלמעלה.
כך זה נמשך המון שנים.
שנינו נשואות עם ילדים.
לאחרונה עברתי משבר בחיי האישיים (אבדן) לא משהו שהיה מפיל אותי בעבר, אבל המשבר הזה הפיל אותי.
מאז חשתי תלות רגשית בחברה הזאת, בהרגעה שלה, בנחמה שלה, הייתי צריכה אותה כל הזמן, אבל לא נתתי לעצמי כמובן לשגע אותה, היינו מתכתבות במיילים בעיקר וההודעות שלה החזיקו אותי בחיים מבחינה רגשית.
כשעברו מס' חודשים והתלות לא שככה פניתי לטיפול פסיכולוגי, לא הייתי רגילה להיות במצב כזה מבהיל שבו ההחזקה העצמית שלי תלויה בידי מישהי אחרת.
בטיפול התגלו המון דברים שגרמו למצב הזה, והעבודה בטיפול ארוכה ורבה וקשה ומתמשכת.
כעבור זמן רב התלות נרגעה, היום אני לא מרגישה תלויה בה, אבל פוחדת מאוד ליצור איתה קשר, פוחדת שהמצב יחזור לקדמותו.
כמוכן אני חשה כלפי החברה הזאת רגשות קשים של תרעומת, כעס, לפעמים אפילו בא לי שלא יהיה לה טוב,
אני מרגישה רע שזה מה שאני מחזירה לה בתוכי תמורת כל מה שהיא השקיעה בי בתקופה הקשה שהייתי תלויה בה.
האם תוכלו להסביר לי למה זה קורה?
והאם תוכלו לתת לי כיוון מה כדאי לעשות עם הקשר איתה? האם להמשיך בניתוק הרגשי והריחוק המקסימלי ממנה שנמשך כבר מס' חודשים ונותן לי ביטחון ויציבות או שכן לנסות לשמור על הקשר (על אף שרק עצם כתיבת המשפט הזה מעוררת בי התנגדות וחרדה)?

אני הרסנית יש בי זעם ותסכול ואני עומדת להרוס הכל איתה למרות שהיא לא אשמה אבל אני שונאת להזדקק לה ככה
ואני כבר לא יכולה להמשיך בשיגרה הזו
שגם אין לה תאריך סיום
אני לא יכולה להחזיק עוד שבוע,שבועיים ויותר..כאלה
לא אכפת לי כבר להכעיס אותה העיקר שהיא תהיה איתי בקשר כל היום

האם בריא לנפש לחיות מאחורי מסכה?
בגיל מסוים (מאוחר) גליתי שיש דבר כזה איפור והתחלתי להשתמש בו בהתלהבות.
זה החמיא לי וייפה אותי.
מאז ועד היום אין יום או לילה שאני לא מאופרת.
לצאת בלי איפור זה בשבילי לכמו לצאת בלי בגדים.
אני מרגישה שאני חיה מתחת למסכה.
אפילו שהאיפור לא כבד ולא מכסה כלום, רק נותן צבע אחיד וזוהר יותר.
אני לא מבקשת עצה איך להתחיל להוריד את האיפור, כי אני לא מסוגלת,
מבקשת להבין אם זה בריא לנפש להיות כל הזמן מתחת למסכה?
(אני בטיפול פסיכולוגי ומהמטפלת הבנתי שבעקבות טראומה ארוכת טווח יש לי מה שנקרא: עצמי כוזב, שאני לא אני, מבחינה רגשית ומבחינת מה שאני משדרת לסביבה הקרובה בפרט)

יש לי שאלה שאולי נשמעת מזעזעת אבל אותי היא ממש מעסיקה באופן מפוכח וריאלי:
בגיל הנעורים קראתי ספר (יהודי דתי) שמתאר את המוות, כל התהליך הרוחני, מה האדם מרגיש, מה קורה אח"כ וכו'.
מאז ועד היום (יותר מ20 שנה) זה מעסיק אותי ואני מרגישה חצי פה חצי שם...
מאז שסבתי נפטרה ושמעתי על תהליך הטהרה נכנס לי "ג'וק" שאולי כדאי לי לעבוד בתחום.
כיום יש לי עבודה מאוד יצירתית ושמחה בתחום האמנות, ואני אוהבת אותה אך יש בה המון מתח.
נראה לי שעבודה כמטהרת גופות תוכל להתאים לי כיוון שזאת עבודה טכנית ללא מתח ועם משמעות.
הבעיה שכל מי שאני משתפת אותו בכך נרתע ובטוח שמשהו הסתובב לי במוח...
אז רציתי חוות דעת.
האם הרצון הזה לא יכול להיות נורמלי?