פורום טיפול נפשי

שלום ליטל,

במהלך השנים האחרונות הקדשתי את עצמי למען העיסוק שתמיד חלמתי עליו, הייתי ממש במקום שרציתי להיות ובסביבה הטובה ביותר.
אי הבנה הובילה לכדור שלג שהמשיך להתעצם עד שנוצר מצב שבו נאלצתי לעזוב לא מהסיבות הנכונות.
מאז אותו יום, אני לא מסוגלת להרים את עצמי מבחינה מנטלית, אני לא מאמינה בעצמי יותר, מפחדת שהזמן מתקתק ואני לא אוכל לחזור לעולם למה שהייתי.
במקביל, המצב הכלכלי הפך לקשה מנשוא כשבזמנו הכל היה מעל המצופה.
אני לא מסוגלת לעבוד בעבודות שונות לאורך זמן כי אני מרגישה שזה מבזה את מי שאני ואת מה שאני מסוגלת לתת.
אני נגררת חודש אחרי חודש כדי לשלם דברים בסיסיים ובקושי מצליחה להרוויח.
יש לחץ גדול מצד המשפחה לעשות משהו ושזה לא יכול להימשך ככה אבל אף אחד לא מבין שאני חולמת להגשים את עצמי ולא מוכנה להתפשר.
במשך שנתיים ויתרתי ושילמתי מחיר יקר שהוביל להתרסקות פנימית אדירה, חוסר אמונה עצמית ובעיקר זמן חשוב שיכולתי לעבוד על עצמי.
הייתי בטיפול פסיכולוגי שלא עזר כי לא הייתי מסוגלת לפתוח את הפצע הזה מול המטפל ולא כי הוא לא היה טוב, אלא כי הכאב גדול מדי.
המילים שנאמרו לי באותו מקום השפילו אותי עד העצם.
אני מפחדת שהחיים שלי מקבלים תפנית איומה ושאני לא מצליחה לטפס למעלה.
אני מנסה בצעדים קטנים לקדם את עצמי גם במחיר שלא לעבוד ולהרוויח מעט.
מעגל הקסמים הזה כואב לי, אני לא יכולה להמשיך לחלום על ההגשמה שלי שהייתה כבר חלק מהחיים האישיים שלי.
המשפחה לא מבינה ולא תומכת ובו זמנית מבחינה כלכלית כרגע הם העוגן שלי והם לא מוכנים יותר לסייע.
נקלעתי לפלונטר שמוביל אותי לעבוד כדי להתקיים ולוותר על עצמי.
אני מרגישה שאני מתהלכת חצי מתה ושאני נאכלת מבפנים מבלי שאף אחד שם לב.
אני לא רוצה להמשיך בסיטואציה הזו אבל זה ממש רחוב ללא מוצא וזה לא הוגן.
כמו שאמרתי, הייתי כבר במקום טוב ועם דרך סלולה ורק טעות אחת ריסקה אותי לנצח ושינתה את החיים שלי.
זה לא הגיוני.

שלום ,
שמי קרן
התגרשתי לפני כמה חודשים ואני נמצאת בתהליך משפטי בבית הדין לקבוע את זרם חינוך של בננו ( בן 2.8) כיון שאביו חזר בתשובה ומעוניין כעת להעביר אותו לחינוך בזרם הדתי

בית הדין הציע למנות רב שיפסוק בנושא ואני מנסה להסביר להם כי יש חשיבות מכרעת לערב איש מקצוע בעל כלים מקצועיים ונסיון בעבודה עם ילדים ,שיראה את טובת בננו באשר היא כמובן , ואשר ילווה אותנו בתהליך ארוך טווח בגישור בפער בין ההורים למען טובת ילדנו
אשמח לקבל שמות של אנשי מקצוע שמתאימים ללוות אותנו כדי להציעם לבית הדין
בתקוה שאכן איש מקצוע בתחום ימונה לקבל החלטה בנושא המורכב הזה
המון תודה מראש
קרן

קראתי כתבה שאני חושבת שכתבו עלי ואני כל הזמן משחזרת שיחוותכועסת על עצמי למה אמרתי כך ולא אחרת או שאני משחזרת שוב ושוב ואומרת שהייתי צריכ להגיד כך ולא אחרת ...

אני צועקת ובוכה מזה כל פעם שזה עולה לי לראש
זה כבר נמשך למעלה מעשר שנים...

רציתי לדעת אם זה מחשבה טורדנית או סתם מצפןו שמעיק עליי שלא דיברתי אמת ולא נהגתי כשורה...

אשמח לתשובה בתודה מראש

עזבתי את המטפלת שלי ממש עכשיו, המטפלת החדשה ממש מכוונת אלי, מגיעה למקומות הכי כואבים ומפוחדים בתוכי באומנות וברגישות.
אמנם עדיין אי אפשר לדעת איך יתפתח הקשר, אבל ההתחלה נראית מבטיחה.
ולמרות זאת, באמצע הפגישה עם החדשה נשברתי מגעגוע למטפלת הקודמת...
השכל אומר לי שאין מה לשוב לשם, כי הטיפול הזה עד עכשיו לא הוביל אותי לשום מקום ורק פגע בי.
אבל הרגש מרגיש איזה חיבור וקשר חזק היה ביננו, למרות (ואולי דווקא בגלל) כל הפגיעות הקשות מאוד.
אני בוכה הרבה מגעגועים אליה, אבל אני יודעת שאסור לי לחזור עכשיו, אני חייבת לפחות לנסות תקופת זמן משמעותית את המטפלת החדשה ואז להחליט.
אני פוחדת שלא אחזיק מעמד, כי אני שוכחת ממש לחלוטין לפעמים אפילו תוך מס' שעות את הקושי הרגשי שהיה לי בטיפול. ולכן זה מאוד מבלבל.
יש דרך לחזק את עצמי לעמוד בהחלטה?
אני לא רוצה לקלקל לעצמי בכוח את הטיפול החדש.

ליטל באמת תודה על התמיכה וההכוונה.
עזרת לי ברגעים קשים.
את לא צריכה לענות לי על השאלה הקודמת, אני עוזבת את המטפלת הנוכחית.
המטפלת שנפגשתי איתה בעבר פגישה אחת, והיה טוב מאוד, החזירה לי תשובה שהיא תוכל לקבל אותי לטיפול.
אני מרגישה הקלה גדולה ומקווה שיהיה לי טוב איתה.
תודה רבה על הכל!!

האם שתיקה בטיפול גם מועילה ויכולה לספק החזקה?
ניסיתי המון את הטיפול שלי, אין לי מה לחפש שם כי הוא רק פוגע בי ומרסק,
אבל אני לא מצליחה להחזיק את עצמי לבד, אני עובדת והכל אבל בשארית הכוחות האחרונה.
אני פוחדת מהרגע שבו לא אצליח להרים את עצמי יותר.
לא מוצאת מטפלת אחרת, לכן אני נשארת בינתיים, כי אני לא יכולה להחזיק אפילו שבוע לבד.
השאלה אם שתיקה גם תעזור לי להרגיש מוחזקת?
אני מתכוונת לשתיקה לא כאקט התנגדות או רצון שהמטפלת תדובב אותי למה זה וכו', אלא שתיקה כפשוטה, שבה ארגיש מוחזקת בפנטזיה, ולא אפגע במציאות.
שתיקה- כי אין לי ברירה אחרת.
אני שבר כלי ואין מי שיכול לעזור לי בינתיים.

אני צריכה את העצה שעוזרת לי בתחום העבודה שלי להציג את עצמי כדמות עם דעה שכולם צריכים להקשיב לה ולהיות דמות שולטת בעבודה. הבנתי שאולי תנועות הגוף יש להם הרבה איפקט. אבל עדיין אני צריכה מעבר. אחרת לא תהיה אפשרות להמשיך בעבודה .

אפשר הסבר בשפת עם מה אמור לקרות בטיפול? הכל כל כך איטי לי או שבכלל לא עובד שאני כבר רוצה הסברים למה לצפות כי זה נראה ששום דבר לא הולך כמתוכנן

מה שהכי מעניין אותי זה כמה אני יהיה נכה בסוף, אמפטיה זה נחמד והכל אבל כשהיא נגמרת ואני לבד וצריך להסתדר אני רוצה להתאבד מאשר לחיות חיי נכות

לדוגמה
אני מפחד מרעשים כל רעש מקפיץ אותי ומפחיד, אני חכם אבל זה לא משנה במקרה הזה, אנשים מצפים שבגלל שאני חכם אני אבין שאין ממה לפחד
אני לא מבין ויש ממה לפחד, פחד עולה לי גם כשאני רואה אנשים שהולכים לכיווני

בסוף הטיפול מצופה שאני לא ארגיש פחד בגלל? אני ארגיש קצת פחד? מה בדיוק יקרה?

היום אני לא מצליח לשבת על המחשב 20 דקות ברצף (סתם ככה) בלי להשתגע מפחד להישאב פנימה ולא לחזור אף פעם לחיות במציאות, כשהייתי צעיר הייתי חיי במחשב והעולם האמיתי הרגיש לי וירטואלי ולא חשוב, האם אני אפסיק לפחד או שאפחד פחות בסוף הטיפול?

כל השאלות בהנחה שהטיפול הוא מוצלח והכל, מצידי שייקח שנים רק חייב שזה ייפסק כי החיים שלי בלתי נסבלים

האם אני יהיה מסוגל להיות בחברת אנשים, כמה אני יהיה מסוגל? אם לא אז מעדיף שתגלי לי הכשיו אני גם ככה חושב להתאבד הרבה לאחרונה
במצבי היום נוכחות של אנשים באותו בית איתי מפריעה לי, גם אם זה השותפים לדירה אני נחנק ומוטרד, בכוננות נפשית כל הזמן.

היום בדיוק הבית ריק ועכשיו אני ריק גם, זה המצב הרגיל אני תמיד ריק, הייתי רוצה לדעת מה זה להיות מלא, והאם הריקנות גם תהיה תמיד? או שזה עמור לעבור בתיפול?

יש לי עוד כמה שאלות בסיסיות בנוגע לטיפול, אולי אני פה עם ציפיות לא ריאליות...

1. יש מקום לפעמים להאשמה בטיפול מתוך כוונה להביא את המטופל למקום טוב?
2. בטיפול יש כאב, האם כאב חד שנובע בעיקר מתגובות המטפל הוא הכאב שאמור להיות בטיפול?
3. מטופל אמור לשרוד כאב פוצע ממטפל ולהתרגל אליו?
4. זה בסדר שמטופל מצפה לקבל הכרה בסבל שעבר מהמטפל?
5. האם זה מוגזם הרצון לחוש שהמטפל מזדהה עם הכאב?
6. האם מטופל יכול לסמוך על עצמו כשהוא חש שהמטפל לא נמצא במקום שלו, לא מפרש אותו נכון ולא מרגיש אותו? (כמובן, לא אחרי פעם אחת אלא אחרי ניסיונות הידברות עם המטפל)

ליטל, זו שוב אני הבלתי נלאית מלהיפגע...
הייתי היום בפגישה אצל המטפלת, כתבתי לה לפני הפגישה שאני רוצה לשוחח איתה על כך שתקופת הטיפול מתחלקת אצלי לשניים התקופה הראשונה שבה היא היתה דמות "פוגעת" בתוכי, והתקופה השניה שבה היא היתה דמות "מחזיקה", כאשר בתקופה הטובה לא זכרתי באופן רגשי שום דבר ממה שקרה בתקופה הקשה, גם לא את הדמות ה"פוגעת", וכתבתי לה שהתגובה המאשימה שלה בפגישה האחרונה העלתה את הדמות הפוגעת חזרה לזיכרון ואני מבקשת שתעזור לי לתת אמון בחזרה. כי אני רוצה את האמון.
המטפלת אמרה שהכל בא ממני, היא לא רק פוגעת ולא רק מחזיקה וצריך ליצור אינטגרציה. והתחילה שוב לקשר בין האישיות שלי לניתוק והטראומה, כשהיא יודעת שזה קורע לי את הלב! מאשים אותי! מקטין ומכאיב! אבל היא אמרה שאני חייבת לשרוד את זה! אמרתי לה שאני לא אשרוד, אני אמות. וששאלתי בפורום ואמרו לי שזה יוצר דיכוטומיה בין קורבנות לאשמה. וזה מה שאני מרגישה.
היא התחילה להתגונן, לומר שאני פוגעת בה בכוונה, מגיעה אליה עם שאלות ותשובות נגדה, להוכיח שהיא לא בסדר... הבטחתי לה שלא!!!! אבל היא עמדה על שלה בתוקף!
אמרתי לה ברוב ייאוש שאנחנו פשוט בשתי ארצות שונות...
היא המשיכה להתגונן, לומר שאני מנסה לטפל בה במקום שתטפל בי, אמרתי לה שאני ממש לא מתכוונת!!!! היא התעקשה שחייב להיות שאני עושה את זה במודעות.
אמרתי לה שאנחנו מנהלות דו שיח של חרשים, ושתעשה לי טובה ואם זה לא המקום המתאים היא לא חייבת לסבול אותי, רק שתסיים כבר היא בעצמה את הטיפול כי אני לא מצליחה לעשות את זה לבד...
היא אמרה שלא מסיימת את הטיפול כי זה התפקיד שלה לעזור לי. וזה יקרה לי עם כל מטפלת.
אמרתי לה שאני לא מאמינה ואני רוצה לנסות, אם באמת זה יקרה אדע שהיא צדקה...
היא אמרה שאני כל הזמן מכניסה אותה לטיפול וזה לא צריך להיות כך, אמרתי לה שהיא מכניסה את עצמה...כל דבר שאני אומרת היא לוקחת אישי, וזו ממש לא הכוונה שלי! לא משעמם לי, ומספיק קשה לי לחיות עם עצמי, אין לי מקום לעוד אחת בתוכי...
סיימנו כך.
יצאתי.
והיא טרקה אחרי את הדלת....
אני מזועזעת, ויודעת שאם היא תתקשר ותדבר יפה, יש סיכוי שאני חוזרת אליה...
מי יציל אותי מעצמי?

היי,

בארבע וחצי שנים האחרונות אני מוצאת את עצמי עם תספורת קצרה שלא מתאימה לי ושלא מייצגת אותי.
כמעט כל חיי היה לי שיער ארוך ואחרי שקרה משהו בחיים האישיים שלי, פתאום אני לא מצליחה לגדל את השיער שלי לאורך המקורי שלו, גם אם אני מגדלת לתקופה מסוימת ואז מחליטה להוריד שוב.
אני ממש לא מרוצה מהמצב, זה הופך אותי לדמות שאני מתביישת בה, לא רק שהיא מכערת אותי, היא גם פוגעת בדימוי העצמי שלי.
אני לא מסוגלת ללכת למקומות, להציג את עצמי, לדבר על עצמי, לרגע אני כבר לא אני.
האם יש דרך להשתלט על זה ולחזור לעצמי?

פעם החזקתי את עצמי, אפילו בזמנים קשים מאוד. שחזרו על עצמם שוב ושוב.
אפילו כשהטראומה היתה כ"כ עמוקה ומזעזעת, עד שהתחושה היתה שרצחו אותי נפש, ולא היה איתי אדם בעולם להחזיק, להסביר, לתקף.
מאז עברו שנים רבות וההחזקה העצמית שלי החזיקה מעמד יפה מאוד.
פתאום אחרי משבר, כבר מעל לשנתיים שאני לא מחזיקה את עצמי, אם אין לי החזקה חיצונית (טיפול) התחושה כ"כ קשה שאפילו פיזית אני מרגישה שקשה לי להחזיק את הגוף, תחושה שהגוף קורס.
הקושי שלי כפול:
גם הקושי עצמו- לא פשוט בשבילי להיות תלויה פתאום בהחזקה של מישהו אחר, וגם הקושי להסכים לזה שהנפש (זאת שאף פעם לא נתתי לה מקום, כי זה היה נראה לי מעשה של עצלנים שמחפשים תירוצים) לא נותנת לי להמשיך את החיים בלי להתייחס אליה. בלי לשלם בשבילה. ואם אני מנסה להתחמק או "לחפף" בטיפול, אני מקבלת מיד את מה שמגיע לי - כאב נפשי בלתי נסבל, תחושת פירוק וטלטול מייסרים.
יש לי שאלה- זעקה:
יום אחד אוכל להחזיק את עצמי בחזרה? זה הגיוני שזה יקרה אפילו שכבר שנתיים אני לא מסוגלת להחזיק את עצמי?
(המטפלת לא ממליצה על טיפול תרופתי)

אוי, ליטל, את לא יכולה לענות לי תשובה חד משמעית?
כתבתי לכן פה כ"כ הרבה פעמים, זה באמת נראה לך תקין הקשר המטורף הזה?
בבקשה תגידי לי שאין לי מה להמשיך אצלה, שקשר טיפולי לא אמור להיראות כך.
אני לא מצליחה להתפטר ממנה אפילו שבחודשים הבודדים שהיה קשר יותר נורמלי הצלחתי להבין כמה זה חשוב שהמטפל יהיה במקום תומך ולא פוגעני.
היא סתם רוצה את הכסף שלי.
זה מה שמעניין אותה.
לא אכפת לה להמשיך אפילו שהקשר כ"כ קשה, רק בגלל שחבל לה על הכסף...
ואני הפתיה ממשיכה לבוא ולהיפגע, כשמצאתי כבר מזמן מטפלת מכוונת עד הסוף...
אני רק פוחדת לאבד שליטה מרוב חיבור בקשר עם המטפלת השניה "הטובה", וגם היא מבוגרת מאוד, ואני פוחדת לאבד אותה באמצע טיפול...
אני צריכה שמישהו יידחף אותי לסיים, כי המטפלת שלי לא מוכנה ליזום את זה מעצמה.
למה המטפלת שלי ממשיכה איתי?
למה היא לא מוכנה לסיים את הטיפול?
זה יפה ככה?

הפסיכולוגית אמרה לי שיש משהו שאני לא מספר
ואני שברתי את הראש
והתמלאתי מלל
ולא הבנתי
היא אמרה לי הרבה שהיא לא מבינה
ואני התעקשתי שהיא כן מבינה
אני חושב שהיא התכוונה
שאני לא מתייחס אליה
שאני לא מספר מה אני מרגיש כלפיה
על הרגשות שלי אליה
על כמה שאני רוצה שתהיה קרובה אלי
על כמה שאני אוהב אותה
והפנטזיה רק הלכה והתנפחה כמו בלון
זה כואב שבלון מתפוצץ
בגיל ההתבגרות
זה מאד בלט שהסתרתי את ההתאהבות שלי בבנות
נורא התביישתי
רק שלא הצלחתי להפוך את זה להבנה מעשית
המנעות פסיכית
כמו המופע של טרומן
אני רוצה להביע רגש בעדינות
ולא כמו פיל בחנות חרסינה
אז איך הופכים את ההבנה למעשה?

בכל המפגשים אני טוענת שלא אכפת לו ממני והוא אומר שלהפך, שהפחד הכי גדול שלי זה שאני אדע שאכפת לו ממני
האם יכול להיות שאני בסופו של דבר חוששת שהוא התאהב בי?
הרי זה לא מסתדר לי כי המחשבות הכי כואבות שעוברות לי בראש באופן יום יומי הן כמה לא אכפת לו ממני ושהכל מזויף
שהוא שוכח אותי ומוחק אותי בתום המפגש

חשוב לציין שיש לי קסם אישי והוא לחלוטין מופעל בטיפול