הסכמנו שהתקשורת הכתובה בין הפגישות יותר מזיקה לי מאשר מועילה.אני יודעת שזה נכון אני מבינה את זה ואני רוצה להפסיק. זה ככ קשה ואני רוצה למצוא לי משהו אחר שיחליף את זה. המיילים נתנו לי הרגשה שאני כל הזמן איתה באיזשהו אופן.. אני מרגישה ריקה, וכאילו היא נלקחה ממני למרות שאני יודעת שזה ממש לא כך. חשבתי לבקש ממנה לתת לי איזשהו חפץ מהקליניקה,או איזה פתק שיהיה תמיד איתי..אבל זה מרגיש לי מאד ילדותי ומפגר.. אני לא יודעת איך להתמודד עם הריקנות שאני מרגישה.. אני לא חושבת שאני רוצה למות, אבל אני מפחדת שלא אצליח לחיות.שאי אפשר למלא את הצורך שלי,את החור הזה.וזו הרגשה מבהילה. הייתי רוצה שיגידו לי בדיוק מה לעשות...כדי שזה יפסיק.
שלום לך.
אני שומעת כמה קשה וכמה מייסר הפער בין מה שאת מבינה לבין התחושות הקשות. נשמע שאת מתמודדת עם אחד מ"כאבי גדילה" הקשים והמייסרים, כאב הצורך להיות ביחד-לבד, גם להחזיק בעומק הקשר וגם בגבולותיו, וזו באמת התמודדות לא פשוטה. אני יכולה רק לומר שלאור הקשר החזק שבנית עם המטפלת, והטלטלות ששרדתן יחד, הסיכויים לטובתכן גם עכשיו, וכך גם הסיכוי לצמיחה נפשית משמעותית עם עיבוד התחושות והעבודה עליהן. לאט לאט, צעד אחרי צעד.
ליטל
.jpg)
